לצרף כו'. לזקקם ולזכותם שהש"י אמר ונעשה רצונו [ועיין בעקדה פרשת מילה ובמו"נ ח"ג פכ"ו ובספר עבודת הקודש ח"ב פ"ג]:
הכי גרסינן זה אברהם שנאמר התהלך לפני והיה תמים וכן הוא בילקוט סדר זה ובילקוט תהלים:
אל תירא. מכלל שהיה מתיירא:
עץ יוסף
דרכיו תמימים כו'. שמאחר שדרכיו היינו דברי התורה כולם תמימים שנתן לנו כדי שיתישרו מדותינו. מכ"ש שהוא עצמו תמים. כי מה איכפת לו להקב"ה אם שוחט מן הצואר או ישחוט מן העורף אע"כ צ"ל שצונו על מעשה הטוב כדי ליישר ולצרף אותנו מכ"ש שהוא עצמו תמים:
לצרף בהם כו'. להדריך בריותיו בנתיבות היושר והאמת. וכל זה הוא ממדת חסדו וטובו. כי כן הוא מטבע הטוב להטיב (נזה"ק):
אלא לצרף כו'. ולפי שהמצוה מתאחדת עם המקיימה תארה כתואר המקיימה (יפ"ת):
האל תמים דרכו כו'. כלו' האל דרכו והלוכו עם התמים. כאברהם שהיה תמים שנא' ומצאת את לבבו נאמן לפניך. שנאמנות לב הוא התמימות:
מגן הוא לכל כו' זה אברהם כי כן מצינו לשון מגן באברהם שנא' אל תירא אברם אנכי מגן לך:
חכם ירא זה אברהם. אף בהיותו צדיק גמור לא נתיאש מפורעניות ונתירא שמא עדיין לא יצא ידי חובתו כראוי ויגרום החטא או שמא נתמעטו זכיותי וכדלקמן בפרקין עד שהבטיחו ה' ואמר לו אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. אף כיוצא בו כל חכם לב הוא ירא תמיד ואינו מתיאש מן הפורעניות. ודריש נמי אידך קרא אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע באברהם שנסתפק ואמר תאמר שאני מוליד תאמר שאיני מוליד כאשר ראה ע"פ האצטגנינות. והקב"ה א"ל אל תהי חכם בעיניך בדבר זה וצא מאצטגנינות שלך באשר אתה ירא את ה' וסור מרע כי ישתנה מנהג הטבע בזכותך (נזה"ק):
זה נמרוד כי אע"פ שהצליח מאד במלחמת ה' מלכים שנפלו לפניו ולקח את כל רכושם מ"מ לסוף היו כל פעולותיו פעולת שקר. כי לא נתקיים בידו שעמד עליו אברהם והשמידו ולקח הכל מתחת ידו:
זה אברהם שהיה זורע צדקה שצוה ג"כ זרעו אחריו כדכ' כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. היה לו שכר אמת שהוא קיים ונצחי תמיד כמ"ש אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה מאד שלא ינכו לך כלום מזכיותיך בעוה"ז (נזה"ק):
ממספוטמיא. ארץ מארצות הרחוקים מן האיים ובערוך הביאו ולא פירשו:
ממפולשין. מהמפורסמים הארצות הידועים בשם ותהלה מהם קראתיך לי לשמי:
זמנתיך. קראתיך פירושו זמנתיך ובלשון חז"ל המזומנים לסעודה נקראים קרואים:
בחרתיך באברם גרסינן. פי' בעוד שהיה שמך אברם כמו שנאמר אשר בחרת באברם:
ה"ג אל תירא כי עמך אני:
אל תשתע כשעוה. דרש תשתע לשון שעוה וכן פירשו שם רש"י ז"ל:
מרפקו. אצילי ידיו [בערוך]:
לא תשוע. לא תהיה כשעוה [כ"פ בערוך]:
ה"ג בילקוט ישעיה אמצתיך במיכאל עזרתיך בגבריאל הן יבושו כו':
מצות. לשון מצה ומריבה:
ולא תמצאם וגו' גרסינן:
ה"ג האומר לך אל תירא וכן לאברהם שנאמר אל תירא וגו':
עץ יוסף
ממספוטמיא ארם נהרים וע' לעיל פ' ל' ודורש על אברהם שהחזיק בו מקצות הארץ מבבל שהיא רחוקה. וזה שאמר מאציליה קראתיך פי' מגדולי הארץ כמ"ש ואל אצילי בני ישראל:
קראתיך זמנתיך שאמר תחילה החזקתיך ואח"כ קראתיך דקשה ע"כ דרש זמנתיך. שאחר שמחזיקים באדם מזמינים אותו לסעודה כמ"ש ותחזק בו לאכול לחם:
בחרתיך באברם כמ"ש אשר בחרת באברם. וכמ"ש בברכות פ"א שבחר בו בעת שהיה שמו אברם:
ולא מאסתיך באברהם שאע"פ שאז היה כבר זקן. אבל עוד ינובון בשיבה:
אל תירא כו' אל תשתע. כשעוה כצ"ל וחוזר לדרוש על יעקב שכל הפסוק מדבר ביעקב שכל כוונת השי"ת באברהם הוא על יעקב:
נשפכו מים על שוקיו. כדרך המתפחדים שמעיהם מתרפים:
והיה לבו רפה פן יכיר בו ויקללנו. ומה שנתקררה דעתו תחילה בלבישת העורות היינו משום דלא ס"ד שיכוין יצחק להבחין בדבר כדפירש הרמב"ן ז"ל:
כשעוה דריש תשתע לשון שעוה:
ב' מלאכים מדכפל אמצתיך אף עזרתיך. ובילקוט הביא אמצתיך במיכאל. אף עזרתיך בגבריאל. ונקט ב' אלה. שדרכם להיות שלוחי ה' לשמירת הצדיקים (יפ"ת):
במרפקו אצילי ידיו:
לא תשוע לשון שעוה. וכתב תשתע שכל תיבה שתחלת יסודה שי"ן כשבא לדבר בלשון מתפעל התי"ו נכנסת בין ב' אותיות שרשי התיבה כמ"ש רש"י ז"ל:
אף תמכתיך בימין צדקי. שכאשר נודע אח"כ הדבר ליצחק בא לקללו. וה' השיבו אחור והפך הקללה לברכה שאמר גם ברוך יהיה כדאי' לקמן פ' ס"ז. ודבר זה נעשה ע"י הקב"ה בעצמו. ועל זה אמר אף תמכתיך בימין צדקי (נזה"ק):
הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך:
שהם שוטנים בך שאינם מריבים עמך ממש אבל חורקים שן עליך:
עושים עמך מריבה פי' מריבה ממש בדברים וכיוצא בו בעניני רשע:
עושין מצות עמך דהיינו ששולחים בך יד ממש כמכת חרב וכיוצא בו (נזה"ק):
אל תירא שנא' אל תירא אברם. כלו' מ"ש לאברהם אל תירא לא נאמר אלא כלפי זרעו לבל יירא שיפלו זרעו ביד שונאיהם (נזה"ק):
ה"ג בילקוט צדיק אחד שבהם שהוא יכול כו'. אני נוטלו מן העולם ומיתתו מכפרת עליהם [ועי' במדרש חזית בפסוק דודי ירד לגנו]:
עץ יוסף
אחרי סמוך לענין של מעלה. ואחר מופלג מענין של מעלה:
אחר מופלג כלו' מה שהבטיחו ה' על זה אל תירא זה לא היה אלא לאחר זמן כי לא נתייחד עמו הדיבור אלא לאחר זמן מופלג (נזה"ק):
בכל מקום שנא' אחר סמוך. וס"ל דהכא נתייחד עמו הדיבור מיד בסמוך:
אחר הרהורי דברים מאומרו הדברים בה"א דרשו הרהורי דברים דרך נוטריקין אחר שנצח המלכים היו אותן הרהורי דברים (האב"א):
ודחתה בריתי לבריתו שהרי הרגתי הרבה אוכלסין מבניו:
תאמר שאחר עומד כו'. ר"ל דנתירא פן גם בבניו יעשה כן שיבחר היותר הגון שבהם לקיים בו הברית. והאחרים יאבדו (אב"א):
מנח לא העמדתי מגינים כלומר הצדיקים שבזרעו לא יבחרו הגדולה לעצמם אלא יבקשו רחמים גם על כל הדור להגין עליהם בזכותם. אבל נח לא זכה להעמיד מגינים של צדיקים להגין על זרעו. ובזה נענש נח מדה כנגד מדה מה שלא ביקש רחמים על דורו להגין עליהם. ולפיכך גם ממנו לא עמדו מגינים של צדיקים. אבל אברהם שנתאמץ מאד לבקש רחמים על דורו במעשה סדום לפיכך אף הוא זכה להעמיד מגינים של צדיקים המגינים על בניו:
ומכריעו עליהם פי' שזה שקול כנגד כולם ויכול לומר למדת הדין די. בשהש"ר אי' אשכול הכופר איש שהכל בו יכפר על ישראל כולו דה"ל כאילו לקו כולם. כי כל ישראל כגוף אחד. ובלקות קצתם מרגישים כולם:
מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם (שם) – שֶׁהֶחֱלִיק (אברהם) פַּטִּישׁוֹ וְהָלַם אֶת כָּל בָּאֵי עוֹלָם בְּדֶרֶךְ אַחַת לַמָּקוֹם (שהכה בפטישו, בתוכחותיו, וקירב את כל באי העולם בדרך אחת אל הקדוש ברוך הוא).
ה"ג ויחזק חרש זה שם שעשה את התיבה וכן הוא בילקוט פרשה זו ובילקוט ישעיה:
פטישו. רמז לתוכחות והוכחות שהיה לו עם בני דורו:
ה"ג כל באי עולם פעם אחת:
ולא להדבק בעבודת כוכבים גרסינן:
עץ יוסף
משם נתירא על שהרג את בניו. ונתירא שמא יקללנו וכדאי' בתנחומא וה"פ אל תירא משם כי אנכי מגן לך לגלות אזנו ברה"ק כי יצא הדבר מאתי בהיותם רשעים ושכרך הרבה מאד במה שביערת קוצים מן הכרם (נזה"ק):
הה"ד ראו איים כו'. דלעיל מיניה כתיב מי העיר ממזרח צדק וגו' דמיירי באברהם ומפרש ראו איים שהיו אברהם ושם מסויימין בעולם ומפורסמים כאיים בים. לפיכך וייראו שנתייראו זה מזה כדמסיק:
שהרגתי את בניו כמ"ש כדרלעומר מלך עילם. וכתיב בני שם עילם:
שהעמדתי רשעים שעמדו להכעיס להקב"ה ולהרוג את אברהם:
זה שרוי בקיצו של עולם. שארץ מולדתו של אברהם היה בעבר הנהר וזה היה שרוי בקיצו של עולם בירושלים כדכתיב ומלכי צדק מלך שלם. ועל שמתחלה היו דרים רחוקים זה מזה לא היו מכירין זה את זה בצדקתם. ולפיכך נתייאו שמא ישטום אחד את חברו. אבל לבסוף קרבו ויאתיו כלו' שסיבב ה' הדבר לקרבם יחד בקריבות הלב שנעשו אוהבים ורעים עד כי איש את אחיו יעזורו. זה עוזר לזה בברכות וזה עוזר לזה במתנות כו' (נזה"ק):
חרש זה שם בן נח. כצ"ל. כן הוא בילקוט. שאע"פ שנח עשה את התיבה מ"מ שם בנו היה מתחזק עמו במלאכתו (יפ"ת):
את צורף זה אברהם. שהיה צורף את הבריות לקרבן אל השכינה מחיבת פרסום הנס (נזה"ק):
את הולם פעם הולם בפעם אחת מלשון והלמה סיסרא:
שהחליק פטישו רמז לתוכחות והוכחות שהיה לו עם בני דורו (מת"כ) כלו' ששנס מתניו לקרוא בשם ה' עד שהביא כל העולם שכם אחד להכיר את ה' בפעם אחת (שכן צ"ל בפעם אחת מת"כ כדאי' בילקוט). ואמר והלם כל באי עולם כו' הוא משל על שכלו הטוב שבו הוכיח כל באי עולם:
את שם במצות כי אין ספק שאברהם היה יותר מלומד במצות משם:
לא ימוט אברהם שבזכות זה לא ימוט לעולם. כמ"ש תהלים ט"ו עושה אלה לא ימוט לעולם ודרשו בשוח"ט על אברהם:
אַבְרָהָם, דִּכְתִיב בֵּיהּ (שכתוב בו): אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי – אֵינוֹ אוֹמֵר 'מַה תִּתֶּן לִי' אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ (אלא משום שאמר לו הקדוש ברוך הוא): שְׁאַל (בקש).
יַעֲקֹב, דִּכְתִיב (שכתוב): וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב) – אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ (אלא משום שאמר לו הקדוש ברוך הוא): שְׁאַל (בקש).
עץ יוסף
מן האגדה מכח הדרשה הנדרשת במקרא:
שאמר לו שאל והוא לא שאל דבר שאין נוח לצדיקים ליהנות מן העוה"ז כל מה שאפשר כדי שלא ימעט שכרם. ועוד כדי שיניחו יתר זכותם לעולליהם כדאי' בש"ר פ' מ"ד שאילו נטלו האבות זכותם בחייהם כו' (יפ"ת). ובשוח"ט גרס ואף יעקב דכתיב אם יהיה אלהים עמדי ושמרני אינו אומר כן אלא שאמר לו שאל:
מוטב לי ואני כו'. כלומר מוטב לי לישאר כמו עכשיו ובוחר אני להיות הולך ערירי:
הפורשים ממני. כלומר בנים שיצאו ממני:
שוקקת. חפץ ומשתוקק ומשק דרש לשון תשוקה:
עזרני אל. אליעזר קדריש:
בר ביתי. כן תרגומו בתרגום ירושלמי כלומר בן הממונה על ביתי מצפה לירש אותי:
על ידו. שהוא הלך עמו למלחמה לבדו כדמפרש לעיל פרשה מ"ב:
ואליעזר היה שמו. ולא כדדרש אליעזר בלשון נוטריקון:
עץ יוסף
אם עתיד אני כו'. שכל חשק וחפץ אברהם ותפלתו להעמיד מזרעו עם ומשפחה בעולם שיעבדו השי"ת. אך אם יהיו זרעו רעים וחטאים מוטב שלא יעמיד בנים:
הפורשים ממני כלו' בני שיצאו ממני כו'. ואמר זה כלפי מה שהאריך שם בגנות הרשעים אם תקטול אלוה רשע וגו'. אמר שאם כמקרה הזה יקרה בזרעו נוח לו שלא יבואו לעולם (יפ"ת):
ולהעציבך אם יתכן שיצא ממני עצב להקב"ה כביכול כמ"ש ויתעצב אל לבו. והיינו ע"י רשעים מתעצב כו' מוטב שינחני בדרך עולם:
בן משק בית זה לוט. דריש משק לשון תשוקה שנפשו משתוקק לירשני כדאי' בפ' מ"א. וה"ק ובן המשתוקק לירש ביתי. ומ"ש דמשק אליעזר ראיה לדבר. שעל כן רוצה לירשני שהרי ראה שבשבילו רדפתי האומות עד דמשק:
ריש לקיש כו'. דעתו שאליעזר הוא בן ביתו של אברהם כפשוטו. ומ"ש הוא דמשק אליעזר שמשמעו שכבר הוא ידוע. הכוונה על מ"ש לעיל וירק את חניכיו שי"ח שע"פ הגמטריא הכוונה על אליעזר כמ"ש לעיל פ' מ"ג. ומ"ש דמשק שרדף עמו המלכים עד דמשק:
המזל דוחקני כו'. מדחזר ואמר ויאמר אברם ומניה קסליק והוה ליה לכוללו במאמר אחד דייק יתורא דקרא הכי ויאמר לו עוד מצד ששמי אברם הן לי לא נתת זרע כי כן אני רואה באצטגנינות שלי:
ה"ג אמר לו הקב"ה יהי כדבריך:
עץ יוסף
המזל דוחקני והיינו הן לי לא נתת זרע בהתחלת ברייתי שלא בראתני במזל טוב מוליד:
אברם אינו מוליד כו'. כלו' אינו מוליד משרה כדמסיק ומ"ש הן לי לא נתת זרע היינו זרע המתייחס אחריו ויורשו. וכן מ"ש ואנכי הולך ערירי כי ישמעאל כלא נחשב מאחר שאינו יורשו ומתייחס לו. אי נמי ואנכי הולך ערירי פירושו כדלעיל סי' י' (רמב"ן ויפ"ת):
וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ [זֶה] –
רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא (אמרו): ה' אֵלָיו, דְּבַר ה' אֵלָיו, וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו – (כל מילה שנוספה בכתוב מלמדת:) מַלְאָךְ אַחַר מַלְאָךְ, דִּבּוּר אַחַר דִּבּוּר. (אמר לו הקדוש ברוך הוא:) אֲנִי וּשְׁלֹשָׁה מַלְאָכִים נִגְלִים עָלֶיךָ וְאוֹמְרִים לְךָ: לוֹט לוּטָא לָא יָרֵית לְאַבְרָם (לוט הארור לא יירש את אברם).
רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא (אמרו): כְּתִיב (כתוב): וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו – וְהִנֵּה ה' בָּא וְדִבּוּר עִמּוֹ (ה' עצמו בא, והדיבור עימו).
מתנות כהונה
ה' אליו. שהל"ל ה' אליו לאמר שהיה משמע אמירת ה' היתה אליו וכתב והנה הנה והנה דבר הרי ג' ואח"כ ה' בעצמו ובכבודו:
לוט לוטא. מלת זה קדרש המורה על הנוכח כמו שדרשו לעיל פרשה ל"ח וזה החילם קיפח על ראשו של נמרוד כו':
לוט לוטא. אליבא דר"א קאי דדריש לעיל בסמוך בן משק ביתי וגו' מדברבלוט וגם בר קפרא דאמר שמדבר באליעזר גם הוא היה לוטא כמו שדרשו בפ' חיי שרה אולי אלי כתיב אמר אברהם אני ברוך ואתה ארור שהיה מזרע כנען המקולל:
אחוי ליה כו'. הראה לו שוקים ורחובות השמים:
אסטרולוגוס. חוזה בכוכבים כלומר כחך למעלה מהאסטרולוגין ואין אתה תולה בכוכבים ומזלות:
לידי מדה זו. שסמכו ותלו עצמם בהוראות המזלות:
כובא. קוצים וה"ג בילקוט וספר אות אמת ודרש הכוכבים לשון כובא כלומר דרוך על במתי הוראות הכוכבים שאין הוראתן וממשלתן רק על העובדי כוכבים הנמשלים כקוצים כדלעיל ודרש הבט כמו חבט לשון חבטה ודריסה. ובאב"א משמע דגרס דרוס בככביא כלומר הכוכבים:
עץ יוסף
ה' אליו לחוד היה סגי ומ"ש דבר תוספת הוא. ומ"ש ג"כ והנה תוספת שני. ולכן נדרשו אלו ג' פעמים לרמוז על העתיד שיתגלה אליו כבוד ה' עם ג' מלאכים בבשורת בנו הנולד לו (נזה"ק):
לוט לוטא מלת זה קדריש המורה על הנוכח. לוט ליטא אליבא דר"א קאי דדריש לעיל סי' י"א בן משק ביתי וגו' מדבר בלוט. וגם בר קפרא שאמר שמדבר באליעזר גם הוא הוה לוטא כמו שדרשו בסדר חיי שרה אולי אלי כתיב אמר אברהם אני ברוך ואתה ארור שהיה מזרע כנען המקולל (מת"כ):
והנה ה' בא ודבר עמו. דורש שאין לרבות דבר מלאכים במקום דבור ה'. וקאמר שזה רומז למדה האחרונה המכונה בשם דבר כנודע ליודעי חן בהיות מדה זו מקור נשמת בני ישראל. לפיכך נתגלה אורה פה בשעת בשורת זרע כנסת ישראל (נזה"ק):
[תשובה תפלה כו'. בירושלמי דפ' תעניות אלו ובמדרש קהלת בפסוק ביום טובה וגו']:
עץ יוסף
וכי חוץ לעולם. דורש החוצה על חוצות השמים. המד"א עד לא עשה ארץ וחוצות ששם בהכרח שחוצות היינו שמים שנבראו בסדרים סדרים של כוכבים ומזלות כמו חוצות דהוציאו מביתו והראה לו שקקי שמים:
למעלה מכיפת הרקיע ס"ל דהחוצה כמשמעו שהוא ממש חוץ לעולם. והיינו למעלה מכיפת הרקיע. וזה להורות לו שלא ימס לבבו ממה שהמזל דוחקו:
אין הבטה האמור כאן (מזרחי):
נביא את כו'. דאין הוצאה זו כמשמעו. אלא הוצאת הדעת שהוציא דעתו ולבו אל החוץ מן חכמת האצטגנינות לבל יסתכל עוד בחכמה זו. אלא ידבק דעתו למעלה בעולם העליון ועז"א נביא את ואין את אסטרולוגוס וכו' (נזה"ק):
כי נביא הוא וס"ד ויתפלל בעדך וחי' פי' האסטרולוגוס משיג במזלות שאין ביכלתו לשנות דבר. אבל הנביא היה קרוב אל השי"ת ועל ידי תפלה היה יכול לבטל המזל:
בימי ירמיהו שניבא על גלות ישראל סברו שיחזרו להיות תחת המזל ולהביט באותות השמים ולירא מהם. עד שאמר להם ומאותות השמים אל תחתו וכדאמר המה יחתו ולא אתם שאין מזל לישראל:
עד דסנדלא ברגליך ר' לוי אמר לעיל דאחוי ליה שקקי שמיא ואברהם היה עומד על הארץ וכאן אמר שהיה אברהם למעלה מכיפת הרקיע וע"כ שכאן או למעלה צ"ל שם אמורא אחר:
דרוס כובא האלשיך גריס דרוס כוכבייא. ופי' שא"ל הקב"ה שהוא שודד המזל המחייב שלא יוליד וא"ל כה יהיה זרעך מושלים על הכוכבים ודרוס לשון דריסה. וגירסתנו דרוס כובא הוא ע"ד מליצה כמו שהרגל הירא מהקוצים והברקנים. אם סנדלו עליו אז אינו ירא מהם. כן מערכת הכוכבים העוקצים לאדם בטבעו. אם יש לו מנעלים טובים והמה המע"ט אז אינם שולטים עליהם מאומה:
ג' דברים כו'. מייתי סייעתא דבשלשה דברים מתבטלים גזרות רעות. ולכן אברהם והחסידים דכלהו איתנהו בהו לא יראו. והשלשה דברים אלו המה עניינים סגולים לקרב הנפש לה' ואז היא יוצאה מגדר ההשגחה הכללית להשגחה הפרטית:
ויבקשו פני זו צדקה. דורש ויבקשו להשיג פני ע"י הצדקה. כי מלת פנים הוא שם הרחמים כמ"ש ישא ה' פניו אליך. והכלל שכל המרחם על הבריות ירוחם. א"כ הבקשת פנים הוא הצדקה שהוא הרחמים:
אני בצדק ע"י פרוטה שנותן לעני זוכה ומקבל פני שכינה כדאי' בויק"ר:
אף שינוי השם שעל ידי שינוי השם אינו אותו האיש שהיה והגזרה הרעה לא עליו נגזרה:
ולא יקרא עוד כו'. דמדנקרא כן בפרשת מילה שבשרו על הולדת יצחק משמע שע"י שינוי השם נתן לו כח ההולדה עם שרה:
ויאמר יי אל אברם לך. וגו' והדר ואעשך לגוי גדול:
ביום צרה הוא יום התענית שהגוף מיצר:
לחלום לבטלו כאש השורף לנעורת ור"ל כמו שהאש אוחז מהר בנעורת שהוא דבר קל ומכלהו לגמרי. כן התענית מועיל מיד ומכלה הגז"ד לגמרי עד שנמחה מהיות עוד:
ובו ביום אם מתענים בו ביום שחלם לו ואפילו בשבת ועיין בא"ח:
מיכאל ירד כו'. דס"ל דמיכאל שר של שלג הוא כדלקמן בבמד"ר פ' י"ב והשלג והמים מכבים האש. ובפסחים דף קי"ח אמרינן שגבריאל בקש להצילו ובש"ר פי"ח אי' ששניהם ירדו ובקשו להצילו ע"ש:
הקב"ה הצילו מפרש טעמא בפרק ערבי פסחים שאמר הקב"ה אני יחיד והוא יחיד נאה ליחיד להציל את היחיד וזה לא שייך בחמ"ו שלא היו יחידים ולפיכך לא ניצולו אלא ע"י שליח. ובודאי הבדל רב בין הניסים הנעשים ע"י מלאך לניסים היוצאים מאת ה' לבדו. והוא מתעלומות הידיעה:
אני ה' אשר הוצאתיך. ואי הוה ע"י שליח מאי קמ"ל פשיטא שמה' היתה הצלתו ולא ע"י סיבה טבעית:
ואימתי ירד מיכאל כו'. דהתם ע"כ לומר ע"י מלאך דכ' וריויה די רביעא דמי לבר אלהין:
לא כקורא תגר. כלו' שלא היה מחוסר אמנה כמסתפק ואינו מאמין ח"ו בהבטחת השי"ת. אלא א"ל באיזה זכות כלו' שנתיירא שמא יגרום החטא לבטל ההבטחה ולגרשם מן הארץ. וע"ז השיב לו הקב"ה בכפרות שאני נותן לבניך כלו' בזכות הקרבנות המכפרים עונות. וע"ז אמר קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' לרמוז לכל מיני כפרות המכוונים ומכפרים לכל חטא ואשם הן בשוגג והן במזיד הן יחיד והן רבים:
בכפרות שאני נותן לבניך. ועיין בפרק בני העיר. ולא אמר אלא להאריך קצת. אבל בבואם בחטא בשיעור מופלג כמו שבאו בזמן הבית לא יועילום. כי החפץ ליי' בעולות וזבחים (יפ"ת):
שלשה מיני פרים כו'. ופי' עגלה משולשת ג' עגלים. ועז משולשת ג' שעירים. וכן איל משולש (עיין מזרחי):
על כל המצות אשר לא תעשינה והוא פר העלם דבר (מת"כ):
שעירי רגלים שעירי ר"ח. וברש"י כתב שעיר הנעשה בפנים ושעירי מוספין של מועד כו':
ושעירה של יחיד חטאת יחיד בעכו"ם. ועיין בתוספתא שם:
וכבשה של יחיד אע"פ שאינו איל. הוא ממין אחד:
ועשירית האיפה לא הראה לו. אפשר לומר הטעם לפי שעשירית האיפה בא בדלי דלות שהוא פורענות קשה לפיכך לא רצה לצערו. ולרבנן נמי מהאי טעמא לא נאמרה בהדיא אלא ברמז (יפ"ת):
ואין מבדילין בחטאת העוף. והיינו ואת הצפור לא בתר דחטאת העוף הוא שהראה לו. ופי' לא בתר שלא הבדיל בסימנין אלא שחט אחד או רובו לבד כדין חטאת העוף:
היא דעתיה דר"א. עיקר ראייתו מזה הכתוב דכתיב ימה צפונה ונגבה ואלו מזרח לא אמר:
תור הוא. כלומר סימן כשרות יש לו שהוא בנו של יצחק אבינו או י"ל שמראה עצמו עניו וכשר כיונה ולכן המשילהו ג"כ לחזיר הפושט טלפיו להראות כשרותו ובקרבו ישים ארבו כמו שדרשו על ויהי עשו בן ארבעים שנה וגו':
ה"ג שגזלן הוא ויקח כו'. וכן הוא בילקוט:
קתדרון כו'. כסאות ששם ישבו כסאות למשפט זה לקראת זה כך פירש הערוך וזהו איש בתרו לקראת רעהו והצפור ירמוז לישראל שלא יאבדו בדיניהם או כמו שפירש"י בסדר זה [וע"ש]:
ששם היו סנהדרי כו'. בתוך דרש על לשכת הגזית שנקראת כך כדכתיב (בירמיהו ל״ט:ג׳) וישבו בשער התוך דדרשוהו חז"ל על לשכת הגזית בקה"ר וביק"ר פ"ד:
מחתכת דיניהם גרסינן. ודרש ויבתר לשון חתיכת דין:
ואת הצפור כו'. ע"ד דר"נ צריך לפרש מאי היא הרי הכל איירי בישראל ומפרש רבי אבא וכו':
כל שהוא מעמיד כו'. כלומר שאינו נדחה מפני השעה השעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה השעה נדחקת מפניו וכההוא עובדא דר"ע סוף מס' יבמות דאמר כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי מכאן אמרו חז"ל אם יבואו רשעים על אדם ינענע להם ראשו וכדמפרש רש"י שם ולכן אמר מי שנדחה מפני השעה כצפור זה שפורח ונמלט כשמרגיש דחייה מועטת לא בא לכלל חילוק וביתור וכריתה:
עץ יוסף
זו בבל וגלות מצרים לא רמז בזה דההוא בהדיה אמר לו כי גר יהיה זרעך וגו'. וההוא לא הוה לפשע ישראל כאלו:
זו בבל דכתיב בה תפושי כעגלה דשה:
ועז משולשת זו יון שהעמידה שלשה מלכים. ואיל משולש זו מדי דא"ר אלעזר כל הרוחות כבשו בני מדי ורוח מזרחית לא כבשו. א"ר יוחנן מן מה דכתיב ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וגו' הוא דעתיה דר"א דאמר רוח מזרחית לא כבשו. וכן הוא נוסחת ספרים ישנים (נזה"ק) והכי פירושו ועז משולשת זו מלכות מקדוני שהעמידה ג' מלכים מפורסמים במעלה ובשלטנות הוא אלכסנדר מוקדן. ואחריו הד' שרים המפורסמים במעלה ושולטנות שנחלק להם אחר מותו ממשלת מלכותו וכולם היו מבני יון ונחשבו לממלכה אחת. אחריהם עמד אנטיוכס מלך יון אשר מלך על ארץ הצבי ונתפשט ממשלתו בעולם. הרי ג'. ואחריו נשפל מלכותם כי נפלו ביד החשמונאים. ומאז שוב צמח קרן מלכות ד'. ואיל משולש זו מדי ומספר זה לא נאמר על מנין המלכים כי הם העמידו יותר כמבואר להדיא בספר דניאל. אלא היינו לפי שכבשו רק ג' רוחות ולא רוח מזרחית. ומפרש ר"י דר"א יליף מהא דכתיב ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה ואילו קדמה לא קאמר מכלל שלא כבשו רוח מזרחית. ואיל זה הוא מדי וכדכתיב התם האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס. והצפיר השעיר מלך יון ולכך מפרש נמי הכא עז משולשת מלך המקדוניא. ואיל משולש זה מדי (נזה"ק):
זו מלכות אדום כו'. מדלא קרי ליה צפור דריש דרמיז ביה נמי למידרש וגוזל אחור דלעיל מיניה כאילו נאמר תור גוזל לרמוז על אדום שקולה כקול התור כלומר שמראה עצמה ישרה בדבריה והיא גוזלת וכמ"ש לקמן בויק"ר פ' י"ג מה תור מראה כו' (יפ"ת):
ד"א [ויקח] לו הני תיבות ד"א מיותר. והכי אי' בילקוט (יפ"ת ומת"כ):
קתדרון כו'. כסאות דזה נקראת כסאות דדין ויתן איש בתרו לקראת רעהו לרמוז שנחלק ממשלת כסא מלכותם שלא יהיו באחדות הלב אלא יהיו תמיד מערכה מול מערכה. והצפור ירמוז לישראל שלא יאבדו או כמו שפרש"י בסדר זה ע"ש:
ששם היו סנהדרי גדולה כו'. שהם יושבים זה כנגד זה ולכן דקדק לומר ויבתר אותם בתוך כי לשכת הגזית נקרא שאר התוך כדאי' בויק"ר פ"ד כי שם חותכים דיניהם של ישראל. ודרש ויבתר לשון חתיכות דין:
ואת הצפור לא בתר כו' הראה לו כו'. ר"ל ואת הצפור מרמז על ישראל שכל מי שיהיה כצפור החלש שבורח ונמלט כשמרגיש דחייה מועטת יהיה לו קיום בגלות ולא יבא לכלל ביתור והיינו דקאמר כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו. כלומר כל מי שאינו נדחה מפני השעה השעה דוחקתו. וכל הנדחה מפני השעה השעה נדחית מפניו וכההוא עובדא דר"ע סוף יבמות דאמר כל גל וגל שבא עלי נענתי לו ראשי:
וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים – אָמַר רַבִּי אַסֵי: נְסַב אַבְרָהָם מַכִּישָׁה וַהֲוָה מָכֵישׁ לְהוֹן וְלֹא הָיוּ מִכַּתְּשִׁין (לקח אברהם מקל והיה מכה בהם, בעופות הדורסים, ולא היו מוכים, כלומר לא עלה בידו לגרשם), אַף עַל פִּי כֵן: וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם – בִּתְשׁוּבָה (הבריח אותם בכוח התשובה).
אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה: (רמז לו הקדוש ברוך הוא:) לִכְשֶׁיֵּעָשׂוּ בָנֶיךָ פְּגָרִים בְּלֹא גִּידִים וַעֲצָמוֹת, זְכוּתְךָ עוֹמֶדֶת לָהֶן.
מתנות כהונה
מכישה. פירש הערוך מקל והעיט רמז אל הצרות והגליות כד"א העיט צבוע היתה לי נחלתי (ירמיהו י״ב:ח׳) והפגרים רמז לישראל שהן ביניהן כפגרים מתים ואעפ"כ וישב לשון תשובה שבזכות התשובה נגאלו כמו שנאמר בשובה ונחת תושעון ודייק מדנקט ההפרחה וההכאה בלשון וישב:
ור' עזריה סבר שהקב"ה רמז לו אע"פ שהיו ערומים בלא מצות וזכיות זכות אברהם ישב ויפריח אותם מבניו ככתוב בפרשת בחוקותי וזכרתי את בריתי וגו':
עץ יוסף
נסב אברהם כו'. ר"ל וירד העיט על הפגרים מרמז על נבוכדנצר וחבריו שיתקבצו על פגרי ישראל בגלות לבלעם. וכלפי זה אמר וישב אותם אברם שהבריחם והגין על בניו. והא דלא אמר בפירוש לשון גירושין בא לרמוז דהוה נסיב אברהם מכושה פי' הערוך מקל והוה מכיש להון ולא היו מכתשין שלא היה לאל ידו לגרשם בחזקה בכח ידו דהיינו בזכותו לבד כי אם וישב אותם אברם במקצת ברוח פיו בצירוף תשובת בניו. כי התשובה בצירוף זכות אבות שניהם כאחד טובים (נזה"ק):
א"ר עזריה כו'. דריש שבא לרמוז שאמר לו הקב"ה אז לכשיעשו בניך פגרים בלא גידים ועצמות כלו' כאשר יהיו באחרית הימים בתכלית השפלות כפגרים מתים מבלי עצור ועזוב אז זכותך עומדת להם להושיעם מצרתם לגאלם:
רַבִּי חֲנִינָה בַּר יִצְחָק אָמַר: שָׁלשׁ נוֹבְלוֹת הֵן (שלושה דברים הם מעין מוקטן של דבר גדול מהם, כעלה שנשר מן העץ): נוֹבְלוֹת מִיתָה – שֵׁנָה, נוֹבְלוֹת נְבוּאָה – חֲלוֹם, נוֹבְלוֹת הָעוֹלָם הַבָּא – שַׁבָּת.
דמיך כו'. שכשישן אינו עוסק בתורה ואינו עושה מלאכתו ועיין כל זה לעיל פרשה י"ז ושם נתבאר:
והנה אימה כו'. דרש אימה כמו חימה בחילוף אותיות אחה"ע ועיין בשמות רבה פר' כ"ח גירסא אחרת.
גדולה זו יון. כדמפרש ואזיל גדולתו מאי היא:
דוכסין וכו'. מיני ממשלות הם כ"פ הערוך:
מששים ששים. כל אחד מאלו ממשלות היו ששים:
עץ יוסף
תחלת מפלה שינה. הכוונה דבא לאשמועינן דלא לחנם נפלה תרדמה. זו על אברהם סמוך למראה זו. אלא לפי שבא להודיעו צער בניו במצרים התחיל בתרדמה שהוא סימן מפולת (יפ"ת):
דמיך כו'. שכשישן אינו עוסק בתורה ואינו עושה מלאכתו ועיין לעיל פ' י"ז סימן ז':
אָמַר רַבִּי יוּדָן: גֵּרוּת – בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בכל ארץ שאינה שלהם), עַבְדּוּת (ו)עִנּוּי – לְאַסְפַּטְיָא שֶׁלָּהֶם (במקום שהוכן להם, כלומר במצרים; או: עד שיושלם החשבון שלהם).
מתנות כהונה
משיראה לך זרע. וזהו משנולד יצחק כמו שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ואז התחילו ד' מאות שנה של השיעבוד ועיין בביאורי מהר"ר אליהו מזרחי בסדר זה:
ה"ג בערוך ובילקוט א"ר יודן גירות עבדות. עינוי בארן לא להם ארבע מאות שנה לאספטיא שלהם:
לאספטיא שלהם. פי' הערוך בעיר המוכן להם וזהו במצרים והכל יחד יהיו ארבע מאות שנה. ויותר נראה פירוש המבאר בגליון הילקוט שפירש לאספטיא להשלמת חשבונם מעת שנדבר עמו בין הבתרים ויהיה אספטיא כמו אפטיא דריש פר' במדבר רבה שפירש בו הערוך מעת שמתחילין חשבון לדבר המאורע כגון מיציאת מצרים או ממלכות המלך יקרא אפטיא:
עץ יוסף
תדע שאני מפזרן. ממה שתדע שאני מפזרן תדע ג"כ שאכנסם. וזה ע"ד מ"ש במכות פ"ג ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן וגו' אם תראה שנתקיימה נבואה זו תתקיים גם זו:
שאני מפזרן כו'. ג' לשונות הללו פזור ומשכון ושעבוד. משום שמתחלה לא היו אלא בגירות בארץ לא להם והיינו פזור. ואח"כ נתנו בעול העבדות למצרים והיינו משכון להיותם ממושכנים תחת ידם לבל יוכלו לצאת מרשותם ולהיות להם למס עובד. ואח"כ עינוי היינו קושי השעבוד מעת שנולדה מרים. ומאמר ידוע תדע קאי אכולהו (יפ"ת):
משיראה לך זרע משנולד יצחק שבו קרא לו זרע נמנה מנין הארבע מאות שנה. דאל"כ לא משכחת אלא ר"י שנה והרמז באומר זרעך ולא אמר בניך:
גירות בארץ לא להם. כלומר הגירות לא נאמר דוקא על מצרים. אלא חשבינן גם מה שהיו גרים בשאר ארצות. אבל עבדות ועינוי לאספטיא שלהם והיינו כדפי' הערוך בעיר המוכן להם הוא מצרים. ובין הכל יהיה ד' מאות שנה. אמנם גי' הילקוט א"ר יודן גירות ועבדות ועינוי בארץ לא להם ד' מאות שנה לאספטיא שלהם. ופירושו להשלמת חשבונם מעת שנדבר עמו בין הבתרים (מת"כ):
וגם לרבות כו'. הרמוזים באימה חשכה גדולה כדלעיל וכולהו אתרבאי שידין אותם הקב"ה כך פירש מהר"ר אליהו מזרחי ז"ל:
בשתי אותיות כו'. דן רמז לדן שמות מרובעים היוצאים מחילוף צירוף שם של ארבע:
בשבעים ושתים אותיות. ע"ב שמות היוצאים מויסע ויבא ויט וגם שם של ד' מתגלגל בצירופו שבעים ושתים ועיין באורח חיים בהלכות ראש השנה:
הכי גרס אתה מוצא שבעים ושתים אותיות ואם יאמר כו'. וכן הוא גירסת הילקוט וכן הביאו בתניא בהלכות פסח:
עץ יוסף
וגם את הגוי כו'. העיקר הוא כנוסחת מד' חזית וגם את הגוי לרבות ד' מלכיות. כלו' דלא ה"ל למימר אלא ואת הגוי וגו' מאי וגם את הגוי אלא וגם לרבות ד' מלכיות שנרמזו כבר בעגלה משולשת ובאימה חשיכה כדלעיל (נזה"ק):
בב' אותיות הללו כו'. דרש שרמז לו לומר שיגאלם בב' אותיות דן. ולפי שמצינו שיגאלם בע"ב אותיות. לכן אמר שלא אמר זה בהחלט אלא א"כ לא יעשו תשובה. אבל אם יעשו תשובה הוא גואלן בע"ב אותיות. ושני אותיות דן היינו שם בן נ"ד. ושבעים ושתים אותיות הוא שם בן ע"ב. וצריך לומר שיש יתרון מעלה לגאולתינו בהיותה בשם זה טפי מהיותה בזה (יפ"ת) ועיין בנזה"ק:
מלבא לקחת לו גוי. מתחילת תיבת לבא עד סוף תיבת גדולים. וג' תיבות או הנסה אלהים אינם בחשבון. כי ג' תיבות אלו הוא שאלה הנסה לעשות מעשה זו לבא לקחת לו גוי:
גוי שני שכתוב גוי מקרב גוי. ופירושו ישראל ממצרים ואין תיבת מצרים עולה בשמו של הקב"ה. ומאמרים אלו עומדים ברומו של עולם בסוד שם של ע"ב. ואני בער ולא אדע:
ששמו של הקב"ה ע"ב אותיות. ובחזית גר' ששמו של הקב"ה ע"ב שמות הן:
אף אני בשיעבוד. לשון שאלה ואמר לו הקב"ה לא אלא ואתה תבא כו':
שווה לו. ראוי והגון:
עץ יוסף
משאביא עליהם י' מכות. והיינו תוספת היו"ד:
אף אני בשעבוד מפני דאמר כי גר יהיה זרעך היינו משיראה לך זרע כדלעיל לזה נסתפק אם הוא ג"כ בכלל השעבוד. והשיבו שאינו. לפי שהשעבוד לא בא עד באו בני יעקב במצרים וגזרת ועבדום וענו אותם אינה דבקה לארבע מאות שנה כדי שתמנה מלידת יצחק וכדלעיל (יפ"ת):
א"ל ואתה תבא כו'. הוא תשובה על דברי אברהם שלא יהיה בכלל הענוי. וכל האבות והשבטים לא היו בכלל הענוי כמפורש בש"ר פ"א ויתכן שהם רמוזים במ"ש ואתה בוי"ו:
ג' הם שנאמר בהם בשיבה טובה. אברהם כאן ולקמן סוף סדר חיי שרה. דוד בסוף דה"י א'. גדעון בשופטים ח':
אברהם היה שוה לו. ראוי והגון לו כי קנה שלימות הרבה בזקנותו וכדדר' לקמן גבי אברהם זקן בא בימים שבזקנותו בא בפילין מפולש לחיי העולם הבא שנאחז בימים העליונים:
דוד שוה לו ראוי והגון לו דכתיב ביה נמי זקן בא בימים ודרשינן נמי שגם הוא בזקנותו קנה שלימות וזכה לימים העליונים:
גדעון לא שוה לו. פי' לא היה ראוי והגון כי בילדותו הלך בדרכי ה'. ובזקנותו קלקל בעשיית האפוד שהיה לאליל:
בית המקדש. כלומר זכות הקרבנות וכן בשמות רבה פרשה נ"א:
מוניטא. צער וחרדה ואין מחריד תרגום ולית דמניט ועי' ערך מניט ובשוחר טוב גרס קטע הדא מיליא וכדומה לו גורס בילקוט דגרס מלכיא ופי' המבאר בגליון בלשון לועז הוא צער [וכן בילקוט תהלים מ' רמז תשל"ז]:
הכי גרסינן אברהם בירר. את המלכיות הדא הוא דכתיב אם לא וגו':
זה אברהם כדאמרינן הביטו אל צור חוצבתם [וכ"ה בהדיא בשמ"ר פנ"א]:
[בשם ר' אחא אמר כך היה גרסינן]:
מן כדו. פירוש מכאן ובילקוט גרס מלכך ור"ל שיברור לו המלכיות [וכ"ה בהדיא בשמ"ר ובילקוט]:
מהו לאמר. באנו למחלוקת דלמאן דאמר אברהם בירר לו המלכיות והקב"ה הסכים על ידו אמר לאמר על ההסכמה על ידו ולמאן דאמר הקב"ה בירר המלכיות אמר לאמר על העצה:
ה"ג והקב"ה בירר לו את המלכיות הה"ד הרכבת אנוש וגו' [ועיין בשמ"ר ובילקוט תהלים]:
באנו באש ובמים. עי' בשמ"ר:
עץ יוסף
אמיטתא הות ובתרגום כאן מתורגם וקיבלא הות. ובדברים ה' י"ט הענן והערפל מתרגמינן עננא ואמיטתא:
ד' דברים הראה לו. כלו' במה שהורהו זה כיון לארבעה דברים. דאל"כ מה ענין לזה:
גיהנם רמיז בתנור עשן כמ"ש ותנור לו בירושלים. וכמ"ש הנה היום בא בוער כתנור:
גליות והנה אימה חשיכה כמ"ש לעיל:
ומתן תורה לפיד אש זו תורה כדכתיב ואת הלפידים:
ובהמ"ק נרמז במ"ש לו קחה לי עגלה משולשת וגו' דהיינו קרבנות הנקרבים בבהמ"ק כדלעיל וכן הוא לקמן שמ"ר פ' נ"א:
עסוקים בשתים בתורה וקרבנות וכשפרשו מתורה וקרבנות נידונים בגיהנם וגלות ובשמ"ר פ' הנ"ל משמע דתורה מגין על עונש הגיהנם שהוא חמור בהיותו עונש עוה"ב. והקרבנות מגינים על עונש הגלות שהוא קל בהיותו עונש עוה"ז:
א"ל במה אתה רוצה כו'. הא"א כ' דה"ג א"ל עתידין קרבנות ליבטל שביהמ"ק עתיד ליחרב במה אתה רוצה כו' וכן הוא בשוח"ט:
אברהם בירר לו את המלכיות הה"ד אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. כצ"ל וצורם הוא אברהם שנקרא צור כמ"ש הביטו אל צור חוצבתם וגו' אל אברהם אביכם. וכן הוא בשוח"ט:
אמרו אברהם בירר גיהנם והקב"ה ברר לו את המלכיות הה"ד באנו באש ובמים הוא הגיהנם ותוציאנו לרויה (ע"י גליות) כצ"ל:
כל אותו היום שביום ההוא כרת ה' מבוכה זו וחתך אחד משני חלקי הסותר ומדקאמר ביום ההוא משמע דיום אחד מיהת קדמה המבוכה לאברהם (יפ"ת):
אמר במה אברור שאברהם היה נבוך אולי מרוב קושי השיעבוד ישתקע ח"ו ביניהם ללכת אחרי אלהים אחרים והקב"ה גלוי וידוע לפניו שישראל ודאי לא יבגדו בו:
קטע הדין מוניטא מן כדו. מוניטא מטבע בלשון רומי כלו' קטע ופסל המטבע של גיהנם ולא תחפוץ בו:
מה לאמור שבכל מקום הוא לאמור לאחרים:
באנו למחלוקת דלר' חנינא יהיה פירוש שהסכים ה' לדברי אברהם וכרת לו ברית לשיאמר תמיד כן א"ל הקב"ה כדבריו. ולר"י וסייעתו פי' שכרת לו ברית והודיעו לומר מלכיות הפך דבריו (יפ"ת):
ר"ח בר פפא אמר אברהם ברר לו את המלכיות. ר' יודן ור' אידי ור"ח בר חנינא אמרו אברהם בירר גיהנם והקב"ה ברר לו את המלכיות הה"ד באנו כו'. כצ"ל ופסוק זה ראיה למ"ד שהקב"ה בירר לו המלכיות כדאי' בשוח"ט מזמור מ'. ופי' באנו באש ובמים שע"י שהרכבת אנוש לראשנו מחול לנו כאילו הכנסנו לגיהנם שהוא אש ומים:
אף קריעת ים סוף תנור עשן ולפיד אש רומז על בררם במצרים. גילה לו קריעת ים סוף לפי שהודיעו וגם את הגוי אשר יעבדו וגו' הראהו קריעת ים סוף שהוא עיקר הגאולה ודין המצרים. וגם מרומז בזה לעתיד כדכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (יפ"ת):
לגוזר ים סוף לגזרים. אשר עבר בין הגזרים רמז על קריעת ים סוף שנא' בו לגוזר ים סוף לגזרים:
העולם הזה גלה לו דרש ביום ההוא כרת וגו' ביום ההוא שנעשה המאורע וזהו עולם הזה וכתוב אמר ביום ההוא שנעשה לו כל אלה כרת ה' עמו וגו'. ואידך דרש מדלא קאמר ביום הזה אלא ביום ההוא רמז לימות המשיח כד"א ועלו מושיעים וגו' ביום ההוא יהיה ה' אחד:
העולם הבא וכו'. פירש ימות המשיח דאי שכר עולם הנשמות הא אמרו חז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל עוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך וימות המשיח נקראו עולם הבא כדאיתא בהדיא סוף פרק בתרא דכתובות וכן כתבו בתוספות ועי' במדבר רבה דף קל"ה סוף ע"ג ובמדרש קהלת בפסוק אמרתי אני בלבי (ב' א'):
עד היום הזה גלה לו. עד היום הנזכר בפסוק ואחר כך יצאו ברכוש גדול עד כאן גילה לו מה שיעבור על בניו ותו לא ואידך סבר מדכתיב ביום ההוא שרמז לביום ההוא וגו' שהכל גלה לו עד ימות המשיח ותרווייהו אמוראי פליגא אליבא דמאן דאמר לעיל עולם הבא לא גלה לו:
מעשה. כלומר כאלו כבר עשוי וכדמפרש רש"י בסדר זה:
גואלם. משמע להבא. גאלם משמע כבר:
כבר היא ברואה גרסינן:
עץ יוסף
ר' יודן וריב"ז ור"ע. ר"י שהוא אמורא שונה שריב"ז ור"ע פליגי בזה:
ח"א עה"ז גילה לו כו'. דדריש ביום ההוא כרת וגו' ביום ההוא שנעשה המאורע. וזהו עוה"ז. ואידך דריש מדלא כתיב ביום הזה אלא ביום ההוא רמז לימות המשיח כמד"א ביום ההוא יהיה ה' אחד. ועוה"ב פירושו ימות המשיח. כדאי' בהדיא סוף כתובות (מת"כ):
עד היום הזה גילה לו. עד היום הנזכר בפסוק ואח"כ יצאו ברכוש גדול ע"כ גילה לו השיעבוד על בניו ותו לא. ואידך סבר מדכתיב ביום ההוא דרמז לביום ההוא יהיה וגו' שהכל גילה לו עד ימות המשיח ותרוייהו פליגי אליבא דמ"ד לעיל עוה"ב לא גילה לו:
מאמרו של הקב"ה מעשה. שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה כאילו כבר נעשה כי אין מי שיעכב על ידו חלילה והרי הוא כאילו כבר נעשה:
אלא אשר גאלם שהבטחת ה' בגאולה חשיב מעשה:
כבר ברואה ומתוקנת כי על ידי שבדבורו של ה' נאצל שפע טוב בכח לכן היא כבר ברואה ומתוקנת למעלה בכח אלא שיוצא אח"כ אל הפועל למטה (נזה"ק):
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: חֲזִירְתָּא רָעֲיָא בַּעֲשָׂרָה וְאִמַרְתָּא וְלָא בְחַד (החזירה רועה עם עשרה גורים, והכבשה אפילו לא עם אחד). כָּל אִילֵין אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם דְּיָהֵב לֵיהּ (את כל אלה אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שייתן לו): אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי [וְאֵת הַקַּדְמֹנִי], וַעֲדַיִן: וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ(בראשית טז, א).
מתנות כהונה
רפאים תחתיהם. פירש"י בסדר זה והוא ארץ עוג שנאמר ההוא יקרא ארץ רפאים והחוי הוא בכלל הכנעני כי בן כנען היה וזה מבואר בפירוש אבן עזרא בפרשה זו ופירש מהר"ר אליהו מזרחי שרפאים האמור כאן הוא החוי ומיושב ג"כ פירש"י שפירש שהוא ארץ עוג ועיין שם:
ולמה נתן להם שבעה. כלומר למה לא נתן רק אלו שבעה ושלשה הנשארים לא נתן והכי מוכח גירסת הילקוט וטרם הוא כלה לדבר הביא מחלוקת בשמות ואחר כך מפיק הטעם שאלו ג' נשארו לימות המשיח:
הכי גרסינן ולמה נתן להם שבעה ואיזה הם כו' אכן מהר"ר אליהו מזרחי גורס הרי שבעה ואיזה הם השלשה שלא נתן להם:
ערביה שלמייה כו'. כולם שמות ארצות הם וקצתם פירשם הערוך ע"ש:
ה"ג ואל תתגר בם מלחמה וכן בעמון קנזי הוא משעיר קיני וקדמוני הוא מעמון ומואב אבל לימות כו':
מאמרו של הקב"ה. שהבטיח במעשה עממין:
חזירתא כו'. משל הוא בפי הבריות החזירה הטמאה היא רועה על פני השדה בי' חזירים בניה והכבשה רועה יחידה ואפי' בן א' אין עמה וכן כל האומות האלה אמר הקב"ה לאברהם שיתנם לו וכבר היו בעולם ואברהם הטהור והקדוש כתיב ביה ושרי אשת וגו':
עץ יוסף
שאינו מזכיר כאן החוי כו'. שכאן לא נזכר החוי ושם לא נזכר הרפאים. ולכן אמר שהחוי הם הרפאים הנזכרים פה. ולעיל פ' כ"ו אי' שנקראו רפאים שכל מי שרואה אותן היה לבו רפה כשעוה ע"ש:
ולמה נתן להם שבעה. כלומר למה לא נתן להם רק אלו שבעה ושלשה הנשארים לא נתן להם (מת"כ):
פירושן לעיל הני תיבות מיותר (מת"כ). וממקום אחר מפורש שבעוה"ז ירשו כבת שנוטלת עישור נכסים. ועישור של שבעים הוא שבעה אך לעתיד יירשו כבן:
ערביא שלמייא נוטייה הכי גמירי ליה דאלו הן וכן צ"ל בכל הני מ"ד דלקמן (יפ"ת) ושלמייא הוא שלמאה שתרגום אם יהיה לבער קין שלמאה. וכן כאן את הקיני הוא שלמאה. וערבייא ונוטייה הובא ג"כ לקמן פרשה מ"ח א' בדמות נוטי וא' בדמות ערבי וכו' ע"ש:
כי ירושה לעשו כו'. מדהוצרך לומר טעם למה אינו נותן להם את ארץ שעיר וארץ מואב וארץ בני עמון ש"מ שהם ג' אומות קיני וקניזי וקדמוני שהבטיח להם:
ואל תתגר בם מלחמה וכן בעמון כתיב כן קניזי הוא. כצ"ל (א"א ומת"כ):
קניזי הוא משעיר כמ"ש בסוף סדר וישלח אלוף קנז:
הוא ממואב ומעמון בילקוט גרס הוא מעמון ומואב (א"א):
אבל לימות המשיח כו'. כמ"ש (ישעיהו י״א:י״ד) ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם. בענין יוסיף ה' שנית ידו לקנות שאר עמו וכו' כן הוא בילקוט. ומ"ש יחזרו ויהיו לישראל כי עתה גם הם גלו ואינם במקומם. אלא לימות המשיח יחזרו למקומם וירשו אותם ישראל:
חזירתא פי' שהחזירה יש לה עשרה ילדים. והכבשה הטהורה אין לה אפי' אחד. והוא משל שהדברים הפחותים נמצאים הרבה בעולם והטובים קשי המציאה. והיינו דכתיב ושרי אשת אברם לא ילדה וכל אלו האומות כבר היו בעולם (מת"כ):