אומן את הדסה. פי' מרדכי היה מצניע אותה מפני שלוחי אחשורוש. כדאיתא במסכת מגילה:
מאלכסנדריא רבתא. גדולה וחשובה דמרבי בה מלכי. כמו שפירש"י שם [כד"א רבתי עם רבתי בגוים]:
דיפתראות כו'. פי' [הערוך לשון] יריעה של קלף דלא קמיח ומצויירים עליו צורות שונות של בנינים:
פשפשים. חדרים קטנים:
והתורה אמרה בראשית. עם ראשית:
רש"י
אמון פדגוג. כמא דתימא כאשר ישא האומן את היונק ומתרגמינן בירושלמי כמה דסבל פדגוגא ית ינוקא:
אמון מוצנע. כמה דתימא ויהי אומן את הדסה (אסתר ב ז') וכן הפתרון בהשמע דבר המלך ודתו להקבץ את כל נערה בתולה והיה מרדכי מצניע את אסתר שלא תהא מחוללת לאותו רשע ומלאך בא ומגלה אותה הוא שיסד הקליר (ביוצר לפורים) את אסתר גל ממסתור לגאול ממה שהיה מרדכי מסתירה:
אמון מכוסה. כמא דתימא האמונים עלי תולע כלומר המכוסים בתולעת השני מרוב תענוג ותפנוק עתה הולכים ערומים ויחפים מאין כסות בקרה וכשמוצאין אשפה מחבקין אותה להתחמם בה. ס"א אין מספר וקצב לקדמות של תורה קודם ברייתו של עולם אבל משהתחיל הקב"ה להשתעשע בתורה והחריט בה מוצאיו ומבואיו של עולם:
יום יום. אלפים שנה יומו של הקב"ה אלף שנה שנא' כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור:
אמון. הכתוב בתורה היינו פדגוג אומן וכן מתורגם בתרגום ירושלמי כאשר ישא האומן את היונק כמה דסבל פדגוגא וכו':
אמון מכוסה. מאן דאמר הכי לא משתבש. ומאן דאמר הכי לא משתבש דכל חד וחד יוכל להביא ראיה לדבריו כדמפרש ואזיל:
מכוסה. היינו דבר שהוא מכוסה מן העולם אבל ידוע שהוא [נמצא]:
האמונים. המכוסים והמקושטים בבגדי שש ומשי היו נחבקים ונשלבים באשפה:
מוצנע. דבר הנעלם מעיני כל חי שאין ידוע לכל בריה אפי' למלאכי השרת שהיא בעולם כמא דאת אמר ונעלמה מעיני כל חי וגו' ומאן דאמר נמי אמון היינו רבתא לשון גדולה ורבנות לא משתבש וכו' ע"כ:
דיפתראות. עור דקמיח ולא עפיץ. ס"א דפתר כתב המצוייר בו שעורי בנינים ועליות:
פנקס. לוח של עץ המתוקן בזפת ושעוה וציורת הבנינים חריטים בו ומעיין בתוכו האומן כשהוא בונה בנינים:
פשפשים. הלוכי הבנין שעושין מכאן ומכאן שלועזים א"ל דיי"ש:
ומביט בתורה וכו'. כמו שכתוב בספר יצירה שברא העולם באלפא בייתות בפרק שני:
והתורה אמרה. כלומר התורה מוכחת כדכתיב בראשית ברא אלהים:
עץ יוסף
ואהיה אצלו אמון בתורה כתיב:
יום יום היינו ב' ימים של הקב"ה שאלפים שנה קדמה לבריאת עולם:
אמון פדגוג שגדל ע"י פדגוג (הוא המגדל תינוקות) כסדר בני מלכים (שאומן הוא הפועל. ואמון הוא הפעול). כלומר שהתורה היתה אומנת ומגודלת בחיקו יתב' מאז עוד קודם הבריאה (נזה"ק). והוא נגד הפשט שהוא מגולה כאשר ישא האומן את היונק בגלוי:
אמון מכוסה הוא נגד רמז ודרוש שהם מכוסי' אלא שבקל נוכל להסיר הכיסוי:
המד"א האמונים פי' המכוסים תמיד עם תולע דהינו בגדי צבעונים של משי עתה חבקו אשפתות בלא כיסוי. אלמא אמון הוא לשון מכוסה (נזה"ק):
אמון מוצנע היינו החלק הנסתר שמוצנע הוא דבר טמון ונעלם ביותר:
המד"א ויהי אומן פי' שהיה מרדכי מצניעה ומטמינה מפני שלוחי אחשורוש. והיינו אמון מוצנע שהוא נעלם ביותר ולא נמצא אלא אחר החיפוש היטב. כמו שהיה באסתר. וכדאיתא בילקוט ובתרגום שני שבאמת לא נמצאה כלל אלא שהוכרח מרדכי שוב לגלותה ע"ש (נזה"ק):
אמון רבתא הוא מעשה מרכבה ע"ד שאמרו ז"ל על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה כו'. דבר קטן ודבר גדול. דבר גדול מעשה מרכבה כו':
כמד"א התיטבי מנוא אמון גדולה וחשובה דמרבי בה מלכי כמו שפירש"י:
ד"א אמון אומן כו' כי הקשה להם שמהראוי יאמר אמונה בחט"ף האל"ף שהיתה מגודלת אצלו יתב'. על כן אמר כי אמון הוא כאומרו אומן. ומפני שהרגיש שהו"ל למימר אומן בפירוש. לזה אמר התורה אומרת כו'. כלומר גם כי יש בחינה שהתורה תקרא אומן. עם כל זה למה שהתורה עצמה היא המדברת. אינה אומרת על עצמה הבחינה הגדולה ההיא כי אם הקטנה הימנה (ללמד דעת ענותנותה על לומדיה). היינו היותה רק כלי אומנות. אבל באמת שניהם היו בה:
דיפתראות פי' יריעה של קלף דלא קמיח. ומציירין עליו צורות שונות של בנינים (מת"כ). אבל בשבת פרק המוציא יין דע"ט אמרו דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ:
פשפשין חדרים קטנים:
והתורה אמרה בראשית ברא אלהים דלפי משמעו קשה דהו"ל למימר בראשונ' מפני שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו. כמו ראשית דגנך וכפרש"י בחומש. ולכך דרש בראשית עם התורה שנקראת ראשית דרכו ברא אלהים את השמים ואת הארץ (נזה"ק). ובילקוט גרס והתורה אמרה בראשית בי ראשית ברא אלהים. שנאמר בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו:
ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח כח מעשיו הגיד לעמו וגו'. מה טעם גילה להם הקב"ה לישראל מה שברא ביום ראשון וביום שני ואין שם שום מצוה מפני אומות העולם שלא יהו מונין את ישראל לשון מוניך את בשרם:
אומה של בזוזה אתם. אומה של ביזה ושלל שכל מה שמוחזק בידכם של אחרים הוא ועל ידי גזל וחמס בא לידכם שהרי ארץ ישראל משל שבעה עממין היתה לפיכך אם יבוא אחד מן העמים לערער בדבר זה משיבין להם בדבר זה למה אתם מונים אותנו שאנו אומה של בזוזות. גם אתם שנושבתם בה עד שלא (ראה) [באה] לידינו. בגזל באה לידכם שהרי כפתורים היו יושבים בה מתחלה ובאו עוים ועיוו את מקומם והשמידום וישבו תחתם. עכשיו מה אתם יכולים לומר נגדנו הלא כל העולם אינו משל שום אדם אלא משל הקב"ה כשרצה נתנה להם וכשרצה נתנה לנו. הדא הוא דכתיב כח מעשיו הגיד לעמו. לבעבור ליתן להם נחלת גוים הגיד להם בראשית ואגב שהתחיל הדורש לדרוש שהוא לבדו ברא את עולמו הולך ודורש באותו ענין והביא ראיה לדבריו מכל הדרשות שדרשו כגון ר' תנחומא שמפרש כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך. וכגון ר' חנינא ור' יוחנן שהיו חולקין על בריאת המלאכים שאע"פ שר' חנינא אמר ביום השני נבראו ור' יוחנן אמר ביום החמישי נבראו שניהם מודים שלא נבראו ביום ראשון שלא תאמר מיכאל היה מותח בצפון וגבריאל בדרום והקב"ה ממדד באמצעיתו אלא אני ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי. מי אתי כתיב מי היה שותף עמי. ס"א וכולם באים לחזק דברי ר' יצחק דאמר לקמן וידברו אלהים אין כתיב כאן אלא וידבר וכו' דמשמע דהוא לבדו ברא שמים וארץ וכולם הולכים בשיטתו ולא לחלוק עליו ואל יכשל הקורא בספר בהגיעו כאן אימתי נבראו המלאכים לומר תחלת דבר הוא אלא סניף לשל מעלה:
עץ יוסף
מונין מחרפין:
אומה של בוזזי' אתם. שכבשתם ארצות של שבעה עממין:
ואתם הלא בזוזה פי' תרתי קאמר חדא שהרי גם הם בוזזים. ולא נטלו משלהם. ומשום שאפשר לומר בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. לכן אמר שנית שהעולם ומלואו של הקב"ה וכו' (יפ"ת):
הכפתורים כו' י"ל דנקטיה לדוגמא בעלמא שמזה נלמד שכן היה דרכם לגזול ארצות:
הה"ד לתת להם הוא סוף פסוק של כח מעשיו וה"ק קרא כח מעשיו הגיד לעמו היינו סיפור הבריאה בפרטות של כל יום ויום וסיפורי שאר הדורות שנתפרסם בהם כח תוקף השגחתו בעולם. כדי לתת להם נחלת גוים ולא יאמרו עליהם לסטים אתם. ועיין בענף באורך. וברמב"ן ובמזרחי הובא הגירסא הה"ד לתת להם נחלת גוים וגו' הגיד להם מעשה בראשית:
המקרה במים. וזה היתה מלאכתו ביום ב'. וסיפא דקרא עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט:
שלא נברא ביום ראשון כלום. פירוש מן המלאכים:
ממדד. [ה"ג ג"כ לקמן סוף פ' ג' וה"ג בספר עבודת הקדש] פירוש מיישר ומותח באמצע עד כדי שיעור שמתחו מיכאל וגבריאל בצפון ודרום והוא לשון מדידה:
רש"י
ס"א שנושאים עמו במשאו. לחזק את המדינה איש ואיש לפי כחו ע"כ. וסמך לו התורה (נ"ל שדברי רש"י אלו שייכים לעיל לומר שהכל דבור אחד) התורה וכסא הכבוד נבראו:
עץ יוסף
כי גדול אתה כו' אתה אלהים לבדך אר"ת שהוקשה לו יתור מלת אתה פעם ב'. ומדייק שאין הכוונה לומר בתיבת אתה שאתה עושה נפלאות. רק הכוונה שתעשה נפלאות שאתה לבד תוכל לעשותם. ומקושר למלת לבד (אור עולם):
מחילים מחילים פי' חלולים חלולים:
מי עשה כן אתה אלהים אבל בהשגחת השרים והמזלות אי אפשר להיות זה. כי כלל זה מסור בידינו שכל פעולת השרים והמזלות לא יתיסד אלא בהנהגת הטבע טבע המציאות ולא במה שהוא חוץ לטבע. ואין בידם לשנות סדר הטבע אלא שהקב"ה לבדו אשר ברא הנהגת הטבע. וממילא עיקר הוייתם בתיקון הגוף מעשה הגוף שהוא כנוד המלא נקבים אינו אלא ע"י השגחתו יתברך המפליא לעשות דרך נס חוץ לטבע (נזה"ק):
אימתי נבראו המלאכים גירסא שלפנינו קשה להולמה והעיקר כנוסחת השוח"ט והילקוט שגירסתם הפוכה. וה"ג הכא ד"א כי גדול אתה ועושה נפלאות בנוהג שבעולם מלך ב"ו מתקלס במדינה וכו' עד אתה לבדך בראת העולם. ועל זה אמר אימתי נבראו המלאכים וכו' עד והכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום (נזה"ק):
המקרה במים וזו היתה מלאכתו ביום ב'. וסיפא דקרא עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט:
וכתיב ובשתים יעופף במלאכים כתיב:
שלא נברא ביום א' פי' מן המלאכים:
מותח פי' מושך והולך בדרומה:
ממדד פירוש מישר ומותח באמצע עד כדי שיעור שמותחים מיכאל וגבריאל מצפון ודרום. והוא לשון מדידה (מת"כ):
מאתי מי אתי כתיב דהא דקרינן רוקע הארץ מאתי. ר"ל מכחי בלי עזר וסיוע משום נברא. וכדי להכריח זה כתיב מי אתי כלומר וכי מה היה אתי באותו הפרק לסייע לי. שאף המלאכים עדיין לא נבראו ביום א' (נזה"ק):
ד"א כי גדול כו' כבר כתבתי לעיל כי אין כאן מקומו והוא שייך לעיל בתר פירושא קמא דהאי קרא:
מלך ב"ו מתקלס מתקלס בבנין המדינה שבנה על מתכונתה. וגדולי המדינה מתקלסים ג"כ עמו שנושאים במשאו בהנהגת המדינה. אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם. ולכן הוא לבדו מתקלס בעולמו מצד הבריאה. וכן הוא לבדו מתהדר בעולמו מצד הנהגתו והשגחתו בעולם. ולא כאותן שאומרים כי עזב ה' השגחתו מעולם השפל. וזשה"כ כל גוים אשר עשית דייקא כלומר מצד מציאת מעשה גופם הנמשך מבריאת עולם יבואו וישתחוו לפניך. ולא עוד אלא גם ויכבדו לשמך. ר"ל אף גם מצד הנהגת העולם. ועל זה אמר לראיה על השגחתו בעולם כי גדול אתה ועושה נפלאות חוץ לטבע משום שאתה אלהים לבדך. אתה לבדך אתה לבדך בראת את העולם כלומר אתה לבדך שבראת טבע העולם ג"כ יכולת בידך לשנות הטבע. אבל האמצעים אין בידם לשנות הטבע. וממילא מן הנפלאות הנעשים חוץ לטבע ניכר השגחתו בעולם. (נזה"ק):
ששה דברים קדמו כו' דרש מלת בראשית בב' מלות. וכאילו אמר ברא שית. ברא ו' דברים אלה מהם בריאה ממש ומהם בריאה מחשבת (יפ"ת):
ה' קנני ראשית וע"כ בפועל מיירי. שהרי היתה כלי אומנתו של הקב"ה כדאיתא לעיל סימן ב':
נכון כסאך מאז וע"כ בפועל משמע. דנכון הוא לשון תיקון ושכלול כתרגומו. ולא שייך תיקון ושכלול אלא בהיותו כבר נגמר בפועל (נזה"ק):
כענבים במדבר וסיפא דקרא כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. וראיתי הוא כמו רואה אני את דברי פלוני. כלומר עלו במחשבתי להבראות (רש"י):
קנית קדם קדם עד שלא נברא העולם:
כסא כבוד כו'. פי' כסא כבוד. מרום מראשון ומקדם לעולם. והיינו מקום מקדשנו. שבית המקדש נמי כסא כבוד איקרי כדכתיב יקראו לירושלים כסא ה' (יפ"ת):
יהי שמו לעולם וגו' לפני שמש ינון שמו. והאי מזמור במשיח מדבר שעליו יצדק יפה וירד מים עד ים וגו' לפניו יכרעו וגו' מלכי תרשיש וגו'. ושמש שם מושאל על כל סדרי בראשית. וקאמר קרא מלפני היות שמש היינו כל סדרי בראשית. ינון שמו ר"ל נקרא שמו ינון. ונקרא ינון על שם שעתיד ליינן פי' להקיץ ישני עפר כדאיתא בשוח"ט ובפדר"א. וזכר שם זה בכאן לומר שטעם קדימתו לעולם מפני חשיבותו שיקיץ ישני עפר (יפ"ת):
בטרם הרים וגו' היינו קודם שנברא העולם. תשב אנוש עד דכא היינו אותן תתקע"ד דורות שהיו ראוים להבראות ראה הקב"ה שרשעים הם ולא תועיל להם התשובה וקומטו בלא עת כדאמרינן בחגיגה והיינו תשב אנוש עד שנדכאו מן הבריאה. ומבריאת אדם ואילך ותאמר שובו בני אדם (רש"א):
ה' קנני וגו' קדם מפעליו מאז:
אמר טלו מילנין כו' הערוך גרס אמר טלו מילנין קלמין וקונדילין. וכתב פי' מילנין דיו. קלמין קסת. קונדילין בלשון רומי טבעת לחתום:
אסטרולגוס חוזה כוכבים. והיא מלה מורכבת מן אסטר שהוא בלשון יוני כוכבים. ומן ליגוס שפירושו דבור (מעריך):
א"ר בניה העולם ומלואו כו' בא ג"כ לפרש מלת בראשית ואמר העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנקראת ראשית דרכו. וב' בראשית הוא ב' הסיבה כלומר בשביל התורה שנקראת ראשית. ויליף לה מדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ וגו'. ופרשינן בשביל התורה והיא החכמה. יסד ארץ:
אל יהי לו וכו'. ודרש תאלמנה יתפרכון כדלעיל כלומר יהיו מקושרים ומסולקים ממה רב טובך ורש"י ז"ל פי' דדייק מדסמיך ליה תסתירם וכו':
הביבים. פי' הערוך צינורות המקלחים ששופכין דרך שם כל השופכין:
הסריות. הסרחון [ובפרשת תולדות פס"ג כדי שיצא הוא וסריותו עמו פי' סורחנו. כל מי גרסינן]:
אינו פוגם. בתמיה:
אי אפשר לאמרו. ופירש"י אפילו היה יכול להבינו מדעתו לא היה רשאי לגלותו:
[ה"ג בראשית ברא אלהים מן הן והארץ. פי'] מן הן. מהיכן נבראו ומפרש והולך מן תוהו ובוהו:
רש"י
אתפרכן. ענין קשירה [כמה דאת אמר] והנה אנחנו מאלמים אלומים [הקושר] עומרים אינו אוגדן [יחד] בגורן וגם כשנאגדין זה על [זה] נפרכין כך שמעתי. ס"א והכי [פירושא] תתפרכו ותתפרדו שפת [שקר] שלא יוכלו לדבר ע"כ. ולי נראה דהכי [פירושא] אלומים בלשון ארמי נקראין פרוכין [כמו] גרש כרמל דמתרגמינן פרוכין רכיכן לשון אחר גרסינן יתכרכן והוא [כמו] מצא כרוכות בלשון משנה:
אתחרשן כמה דתימא או מי ישום וגו'. כלומר כל מי שמפרש תאלמנה לשון אתחרשן לא משתבש שתאלמנה משמע לשון חרש דכתיב או מי ישום אלם מי גרם לאלם שלא ידבר [חרשותו] גרמה לו שאלו היה שומע היה מדבר כדתנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר (פ"א מס' תרומות):
הדוברות על צדיק עתק. המקרא שהתחיל לפרש [הולך ומפרש] עד שמסיים את כולו וכן הוא אומר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז [ואחר שפירש] הדוברות על צדיק הולך ומפרש בגאוה ובוז אתמהה (בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה [בראשית] ובוז אתמהא) מבזה על כבודי כדי [שיתישב מה] שכתוב אחריו מה רב טובך אשר צפנת וסמיך ליה תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש וכן פתרון חבור המקרא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש [חבורות] המתחברים לדרוש במעשה [בראשית] בגאוה ובוז ומהכא הוי דרשי רבנן [אל] יהי במה רב טובך:
ס"א דברים שהעתיק פירוש דברים שהעלים וסילק מבריותיו [ספר] יצירה ומעשה מרכבה. עתק לשון [סילוק] כמו ויעתק דמתרגמינן וסלק:
ומה כתיב אחריו. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך למי צפנת כל הטובה [הזאת] ליראיך היראים אותך שאינן מתכבדים לדרוש בדבר המכוסה מהם אבל לשפתי שקר הדוברות על הקב"ה עתק אין להם חלק לעולם הבא רבנין אומרים אל יהי לו במה רב טובך אל יהי לו לשפת שקר ודובר עתק חלק במה רב טובך הצפון ליראים ומהיכן נשמע אל יהי לו וכו' דכתיב בתריה תסתירם וגו' כלומר תמנעם לאותן הכתובין למעלה שפתי שקר (ודובר) [ודוברי] עתק ממה רב טובך. עד כאן:
ובמקום הסריות. מקום סרחון:
ביבין. צנורות שאדם עושה לקלח שופכין לחוץ:
בר קפרא אמר אילולי הדבר כתוב א"א לאומרו. כך עלה בדעתי. אפי' אותו מקצת שגילה הקב"ה אלמלא שהוא גילה אפי' היה חכם ומבין מדעתו לא היה רשאי לגלות ומה גילה גילה בבראשית ברא אלהים את השמים:
עץ יוסף
תאלמנה שפתי שקר וגו' יתחרשון יתפרכון ישתתקון. יתחרשון היך מד"א (שמות ד׳:י״א) ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגומר יתפרכון כמד"א (בראשית ל״ז:ז׳) והנה אנחנו מאלמין אלומים. ישתתקון כמשמעו כצ"ל. וכן הוא בירושלמי ובשוח"ט (אות אמת יפ"ת נזה"ק) ופירושו כמד"א ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש דמדלא קאמר נמי או מי ישום אזן או חרש להיות ג"כ דבר והפוכו כלפי החרש שימת האוזן אלא ודאי חרש הוא ג"כ הפוכו של מי שם פה לאדם וה"ק מי שם פה לאדם או מי ישום נעדר כח הפה וזה משני פנים או אלם בטבעו שאין לו כח הדבור. או חרש. כלומר שהוא אלם מחמת חרשות כי אם אינו שומע לא למד לדבר. יתפרכון כמד"א והנה אנחנו מאלמים אלומים. פי' הערוך לשון קשירה. ורש"י פי' לשון כריתה ופריכה. שהאוגד עומרים נפרכים. וכן אלומים בלשון ארמי פרכין ודרש כל זה מתיבת תאלמנה מדשני קרא בדיבוריה ולא אמר ידמו כדלעיל:
ישתתקון כמשמעו שאינו מדבר:
עתק שהעתיק מבריותיו כצ"ל. עתק לשון סילוק כמו ויעתק משם כך דברים אלו סתמן הקב"ה בתורתו שלא יבינו בהם רבים לפיכך אסור לגלותן:
בגאוה אתמהא פי' הקרא אתמוהי קא מתמה איך יבוזו על כבודו של הקב"ה בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית ובי"ת בגאוה כבי"ת ויעבוד יעקב ברחל שפירושו בשביל רחל (יפ"ת):
ובוז אתמהא הקרא אתמוהי הנכון שיהיה מבזה על כבודו יתברך:
דאמר ר' יוסי המת"כ כתב דצ"ל אמר רבי יוסי ולא דאמר עכ"ל. וכן הוא בירושלמי:
בכבודו של מקום אמר כבודו דרך כבוד של מעלה (יפ"ת ונזה"ק):
ומה כתיב אחריו מה רב טובך משום דאייתי לדרבי יוסי דקאמר דאין לו חלק לעוה"ב ולא אשכחן דענשיה קרא אלא בהאי עלמא דתאלמנה שפתי שקר. לז"א דמדיוקא דבתריה נפקא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. הפך הראשונים הבוזים את מוראו. שלהם לא יהיה חלק במה רב טובך הצפון ליראים:
בנוהג שבעולם כו' זה ביאור הדבור המגונה שעליו נאמר בגאוה ובוז. ועיין בענף:
הביבים. צינורות שעושין לקלח שם שופכים:
הסריות הסרחון:
אינו פוגם בתמיה. דאין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה שהיה שם. כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תהו ובהו אינו פוגם בתמיה (יפ"ת):
א"א לאומרו אפי' היה יכול להבינו מדעתו לא היה רשאי לגלותו (רש"י):
רפאים שם וגו'. גרסינן וסיפיה דקרא ועמקי שאול קרואיה:
העמיק הרחיב וגו' גרסינן. וסיפיה דקרא מדורתה אש ועצים וגו':
ולמסתור. ורישיה דקרא מדבר בגן עדן:
[ה"ג והוא גלי עמיקתא אלו מעשיהם וכו' המעמיקים מה' וגו' גרסי']:
סרונגיא. שם מקום:
[ה"ג קומי אורי וגו' אר"י בר"ס]:
מתחלת ברייתו וכו'. פי' גילה להלן על ידי ישעיה. מה שהיה מתחלת ברייתו של עולם. ומהיכן נברא שמים וארץ:
עוטה אור כשלמה. וכדיליף מיניה לקמן ריש פרשה ג':
רש"י
ר' יהודה בר סימון פתח הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא וגו'. אלו מעשיהם של רשעים. מדרש זה אינו ענין לכאן אלא דרך זה תפרש לכל הדרשות כשהן צריכים להביא ראיה לדבריהם מן המקרא התחיל לדרוש את המקרא בכמה עניינים אע"פ שאינו ענין לדבר ולבסוף הוא מפרש לפי מה שהוא צריך:
אמר רב יהודה בר סימון. מתחלת ברייתו של עולם הוא גלא עמיקתא כלומר עמיקתא ומסתרתא שהיו בתחלת ברייתו של עולם שלא נתפרשו גלה אותן אחרי כן כמו שמפרש את השמים ולא פירש מאי זה ענין והיכן פירש וכו':
ר' אבא סרטונייא. על שם עירו נקרא כן (דברי רש"י אלו אין להם מקום לכאן רק שייכים לעיל אמר רבי אבא סרוגניא ולפני רש"י היה הגירסא סרטוניא).
עץ יוסף
הוא גלי עמיקתא כו' פי' הוא גלי הגיהנם והג"ע בתחלת ברייתו של עולם. וחושך זה גיהנם כדלקמן פ"ב ופי"ד ופל"ג. יהי אור ויהי אור היינו ג"ע הוא אור הגנוז לצדיקים כדאי' בפ"ב דחגיגה (נזה"ק):
למכסה ולמסתור לעיל מהאי קרא כתיב וברא ה' על כל מכון הר ציון וגו' כי על כל כבוד חופה ודרשינן ליה פ' הספינה לז' חופות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בג"ע. וע"ז אמר שהג"ע יהיה להם למחסה ולמסתור משלוחי דינין שאין להם רשות לגשת אל הקודש פנימה. וכה"א תסתירם בסתר פניך. מריב לשונות של המקטריגים:
ד"א הוא גלי עמיקתא כו' גלי מעשיהם של רשעים ומעשיהם של צדיקים בתחלת ברייתו של עולם. ואתיא כמ"ד לקמן פ"ב וחשך אלו דורות הרשעים כדור אנוש כו'. יהי אור אלו צדיקים כאברהם וזרעו:
המעמיקים מה' לסתיר עצה בדבר מרמה בלב. כאילו אין ה' חוקר לב ח"ו. והיה במחשך מעשיהם כלפי העושים דבר עבירה בהסתר כאילו אין ה' רואה:
ונהורא עמא שרא כו' כי הם משורש האור שהבדיל לעצמו וכדלקמן פ"ב סי' י':
סרונגיא שם מקום. (ועיין בענף):
זה מלך המשיח שנא' קומי אורי וגו' תהו ובהו וחשך קאי ארמז הגליות והאור רמז לבית דוד וכדאי' לקמן פ"ב סימן ה' יהי אור ויהי אור הוא אורו של בית דוד באור הגאולה. וא"כ הא דדרשינן גלה עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא כלפי מעשיהם ש"ר היינו לרמוז הגליות. ונקט ג' לישני כלפי ג' גליות הבאות אחר נבוכדנצר שנתגלו לו. וע"ז אמר ונהורא עמיה שרא זה בית דוד שבימיו יהיה לה' המלוכה. ועל זה הדרש מסיים המדרש בפסיקתא. ור"ל שכן נדרש בפסיקתא רבתי ריש פרשה ל"ו על פסוק קומי אורי וגו'. איזה אור שכנסת ישראל מצפה. זה אורו של משיח שנאמר וירא את האור כי טוב. הרי שדורש שם פסוק קומי אורי ופסוק וירא אלהים את האור וגו' על משיח בית דוד:
עמיה שרא זה מלך המשיח שביום שנחרב בהמ"ק נולד. ויושב אצל הקב"ה שמור ומזומן כדאי' בירושלמי דברכות פרק היה קורא ובאיכה רבתי:
קומי אורי וגו' בפסיקתא תיבת בפסיקתא קאי למעלה כמו שכתבתי לעיל. אבל דרש דר' יודא בר סימון ליתא שם. אבל במדרש שעם היפ"ת נרשם סי' ט' בפסיקתא אמר ר' יהודה כו' לכן העתקתי כאן ג"כ:
מתחילת ברייתו של עולם כו' ר"ל שעמיקתא ומסתרתא היו בתחלת ברייתו של עולם שלא נתפרשו וגלה אותם אח"כ לעבדיו הנביאים איך היתה ברייתם. וכדמסיק בראשית ברא כו' ולא פי' והיכן פי' כו'. (רש"י ונזה"ק):
הנוטה כדוק שמים וס"ד וימתחם כאוהל לשבת. שדמיון שמים על הארץ כדמיון האוהל על הקרקע:
והיכן פירש להלן כי לשלג יאמר הוא ארץ בקצת עפר למוצק וגו' כצ"ל. ור"ל ותליא בפלוגתתם ביומא דף נ"ד אם מאמצע אם מן הצדדים נברא העולם. ע"ש:
בראשית כו' וה' אלהים אמת וכו'. בראש התורה הודיע שה' אלהים אמת. שהוא יחיד ואין שני. שעל זה נקרא אל אמת שאילו יצוייר ח"ו שיש שם שתי רשויות אין אחד מהם אמת. [כמו שבארו הקודמים ז"ל כאו"א בשער יחוד שלו ובפרט בעל חובות הלבבות ז"ל וע"כ הכל מצדיקים כו' מאחר שהוא ה' אמת וכל דרכיו משפט אמת ואין עול]. ובמה הודיע בראש דבריו שהוא אל אמת מדלא כתב בראשית בראו כו' ולכן נחתם אותיות אמת בג' תיבות הראשונות בראשית ברא אלהים סופי תיבות אמת:
רש"י
ראש דברך אמת ולעולם כל משפט. מראש דברך שכתבת בראשית ברא ולא כתיב בראשית בראו. הבריות מבינים שאתה אלהים אמת ואין כל בריה יכולה לחלוק ולומר שתי רשויות הן ולפיכך ולעולם כל משפט צדקך כל דין שאתה מטיל על בריותיך הן מצדיקין עליהם את הדין שכל אדם שמדת הדין נוגעת בו ישים על לבו שלא נברא העולם אלא לצורך הבריות ולתשמישן מאחר שכל כך חבב הקב"ה את האדם שברא את העולם בשבילו יבא עליו בטרוניא פירוש בכח ובעלילה אתמהה:
עץ יוסף
ר"י פתח ראש דברך אמת בראש דברך דהיינו בראשית ברא אלהים הודעתנו האמת היות ה' הוא אלהים ואין זולתו. והכוונה שאע"פ שלכאורה נראה היות פתחון פה למינים מהאי קרא דאמר אלהים לשון רבים ולא קאמר שם אל או אלוה. מ"מ דברו יתב' בהאי קרא דהוי תחלת ברייתו של עולם הנה הוא אמת ויציב בתשובתו בצדו וכדאמרו בראשית בראו אין כתיב כאן כו'. ולכן נחתם אותיות אמת בג' תיבות הראשונות בראשית ברא אלהים ס"ת אמת לרמוז שהוא יחיד ואין שני. שאילו יצוייר ח"ו שיש שתי רשויות אין אחד מהם אמת (מת"כ ויפ"ת):
ולעולם כל משפט צדקך שכל גזירה כו' סיומא דקרא קדריש:
ומקבלין אותו עליהם באמונה:
וידברו אלהים אכ"כ דרך המדרש לתפוס לשון זה אע"ג דלאו בקרא דענינא איירי. והכי פי' אין כתיב בפסוק זה (יפ"ת):
כָּךְ הַתּוֹרָה קָדְמָה (לעולם) אוֹתָן שֵׁשׁ קְדִימוֹת: קֶדֶם, וּמֵאָז, וּמֵעוֹלָם, וּמֵרֹאשׁ, וּמִקַּדְמֵי – תְּרֵין (נמנית כשתיים, שהיא לשון רבים), (וכולן כתובות) בַּפָּרָשָׁה (בפרשת) ה' קָנָנִי (משלי ח, כב).
מתנות כהונה
קדם ומאז כו'. כל אלו לשונות כתובים בפ' ה' קנני הנאמרת על התורה:
מקדמי תרין. הרי ששה:
עץ יוסף
זה שהוא בונה סתם בנין של אבנים (יפ"ת). ובא לדרוש ג"כ למה פתח בבראשית ולא בראשונה. ע"כ דורש נוטריקון ברא שית לרמוז על ששה דברים שקדמו לבריאת העולם כו':
ועצים לקרוי ולדלתות וחלונות:
ואינו צריך לקנים שהעניים הם בונין בקנים לא העשירים (יפ"ת):
הרי הוא צריך לקנה המדה שעל שבית עני הוא קטן אינו צריך לקנה המדה. ובתי עשירים שבבתיהם גדולים צריכין לקנה המדה. והאבנים והעפר צריכים ליסודות. והמים לגבי הטיט. והברזל לחזק:
כך התור' קדמה כלומר שהתורה סיבת כל חלקי העולם שעל ידה נעשה הכל כדאמר לעיל בסי' ב' שהיה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם. וכנגדן כתב שלמה שש קדימות. ואסמכתא בעלמא הוא. כלומר ששה חלקים קודמין לבנין. כך נרמז בתורה שש קדימות. ובזה מתיישב מלת בראשית כאלו אמר ברא שית (יפ"ת):
קדם ומאז כו' אבל ראשית דרכו לא חשיב דלגופיה איצטריך לאשמעי' שהתורה קדמה לעולם (יפ"ת):
מקדמי תרין דמדלא כתיב מקדם ש"מ רבים ומיעוט רבים שנים:
בפרשת ה' קנני כלומר כל הני שש קדימות הנזכרות כתובות בפרשת ה' קנני הנאמרת על התורה:
[שסייעו אותו. דעתו הסרוחה היא שאלו דברים כלם היו מקודם ומהם נברא העולם]:
כתיב בהן בריאה. שהן עצמן נבראו:
באין תהומות. עד שלא היו ולא נבראו עדיין התהומות הרי שנבראו אח"כ:
עץ יוסף
צייר גדול כו' כלומר האמת שהוא צייר גדול שהוא בורא בריאות רבות וצורות מתחלפות. אבל אין יכול להוציא החמרים מן האין. אלא שמצא סממנים וצייר מהם. כדרך האומן המצייר ציורים נאים כרצונו בסממנים הנמצאים. אבל אין בו יכולת להמציא הסממנים. והסממנים הם. תהו. ובהו. וחושך. ורוח. ומים ותהומות. דמדלא כתיב בהו בריאה בריש התורה (וכוונת הפילוסוף על מה שכתב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ואח"כ כתיב והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים הרי זכר כאן ששה דברים שלא נזכר בהם בריאה) משמע ליה דה"ק והארץ כבר היתה תהו ובהו שכל אלו קדמו ומהם ברא ה' בריותיו (יפ"ת):
בכולם כתיב בהו בריאה שהן עצמן נבראו. ומה שלא הזכיר בהן בריאה במעשה בראשית. היינו לפי שהם בכלל בריאת הארץ הנזכרת תחילה שהם מחלקי הארץ ודבוקים בה ונבראו עמה (נזה"ק):
שנא' עושה שלום ובורא רע. ואין רע אלא תהו ובהו שהם רע המוחלט העדר הישות (יפ"ת):
יוצר אור וס"ד ובורא חושך עושה שלום ובורא רע:
שמי השמים והמים וס"ד כי הוא צוה ונבראו. הרי שגם המים נבראו ואע"ג דהתם במים שעל השמים מיירי. כיון דבתחלה קודם שהבדיל הרקיע ביניהם מים העליוני' ומים התחתונים היו לאחדים. וכיון דאשכחן בריאה בעליונים ע"כ גם התחתונים נבראו (יפ"ת):
באין תהומות חוללתי פי' שהתורה אומרת עד שלא היו ולא נבראו עדיין התהומות אני נבראתי. אלמא דתהום נברא שהרי התורה נמצאת קודם להם. וא"כ הו"ל כאילו כתיב בהו בריאה:
רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָלֶ"ף? שֶׁהוּא מַסְכִּים מֵאָלֶ"ף (שהקדוש ברוך הוא הסכים לתת את התורה לאחר אלף דורות), שֶׁנֶּאֱמַר: דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר(תהלים קה, ח).
מתנות כהונה
[ה"ג למן היום וגו' למן היום אתה כו']:
אחד מלמעלה כו'. כזה ב:
ה' שמו. האל"ף תחלת אותיות של אדנ"י ושל אהי"ה ושם של ה' קריאתו אדני וכן אל אלהים. או י"ל ה' שמו האל"ף כותבין ב' יודין וי"ו באמצע כזה א. גימטריא שלו כ"ו שם של ה'. [ואם נפשך לעיין סודות מזה עי' בפ"ג מחלק היחוד בס' עבודת הקודש ובס' יצירה בפי' הרמ"ב:
כ"ו דורות עד מתן תורה. י' דורות מאדם ועד נח וכן י' מנח עד אברהם וששה דורות מאברהם עד משה (אברהם) יצחק יעקב לוי קהת עמרם (משה)]:
ה"ג שהוא מסכים מאלף. פי' הקב"ה הסכים לתת התורה אחר אלף דורות. וכמו שדרשו לקמן תתקע"ד דורות עלו במחשבה להבראות ולא נבראו. וכ"ו דורות עד משה רבינו ע"ה הרי אלף. ובמ"ת התחיל באל"ף. אנכי. ועל כן נקראת אלף:
רש"י
למה בבי"ת שהם שני עולמים. כלומר עם בר קפרא היה דורש במעשה בראשית זה בענינו וזה בענין אחר כדמפרש והולך מה בי"ת יש לו עוקצים שתים אחד מלמעלה כגון זה ב וא' מאחריו כגון זה ב כך אומרים לבי"ת זה מי בראך והוא מראה להם בעוקצו של מעלה זה ואם אומרים לו מה שמו והוא מראה להם בעוקצו של אחריו ד' שמו כלומר מה כתיב לפני הבי"ת א' שהוא אחד:
מה למעלה מה למטה. אתא כי אם לדרשה אחרת ור' יהודה בן פזי כמו כן סובר שאין בי"ת נדרשת למה למעלה מה למטה כו' כ"א למדרש שהם שני עולמים:
עץ יוסף
למה העולם בבי"ת פי' למה מתחיל סיפור בריאת העולם בבי"ת. וכן הוא בתנחומא למה פתח בברייתו של עולם בבי"ת. ור"ל שהיה לו להתחיל בא' שהוא ראשון של האותיות לאמר אלהים ברא בראשית. ועיין בתד"א פרק ל"א:
מה בית זה סתום כו' דכתב זה שבידנו הוא הכתב שנכתבה בו התורה בתחלה והוא הכתב המקודש. ולכן נתן טעם להתחלתה בבי"ת מטעם צורתה (יפ"ת):
ופתוח מלפניו ובירושלמי ובפסיקתא הגירסא פתוח מצד אחד:
אין לך רשות כו' שאין לך לחקור אלא מה שלפניך וכמ"ש בין תבין את אשר לפניך. אבל תסתום פיך מלשאול מה למעלה מרקיע שעל ראשי החיות. ומה למטה מהן הרי אמר ומתחת זרועות עולם ואם שאל מי סובלן לא חס על כבוד קונו (רש"י בגמרא):
מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע למזרח. ומה לאחור למערב (רש"י שם). פי' אחר מה לפנים קודם הבריאה. מה לאחור לאחר שיחזור העולם לתהו ובהו היכן שכנו של מקום (רש"י כאן):
כי שאל כו' למן היום שנבראו אתה דורש ואי אתה דורש לפנים מכאן. ר"ל קודם שנבראו מעשה בראשית. בנזה"ק כתב שה"ג למן היום שנברא אדם אתה דורש וכו' וכדכתיב למן היום אשר ברא אלהים אדם. והמדקדק בירושל' יראה להדיא דבר קפרא ס"ל התם דמיום שנברא העולם עד בריאת אדם לא שרי אלא בצנעא ביחידי. ומבריאת האדם ואילך שרי בפרהסיא. ופליג את"ק דהתם דשרי בפרהסיא מיד מבריאת העולם ואילך ע"ש:
ואי אתה דורש לפנים. לפי גירסת נזר הקודש הנ"ל פי' ואי אתה דורש לפנים מכאן היינו קודם שנברא אדם. ומכ"ש מה שיהיה אחר העולם:
ואי אתה חוקר לפנים. פי' חוץ למחיצת הרקיע למזרח. וה"ה לשאר הרוחות. וה"ה למעלה ולמטה מהשמים דכולהו חוץ ממקצה השמים ועד קצה השמים הוו (יפ"ת):
בהדיה דבר קפרא כלומר עם בר קפרא היה דורש במעשה בראשית זה בענינו וזה בענינו (רש"י) דאילו שניהם יחד ודאי אסור לבר קפרא. ואפשר שצ"ל כמ"ש בירושלמי ובפסיקתא דרש ר"י בן פזי (בדורו מפסוק למן היום) כהדא דב"ק (פירוש באופן שדרש בר קפרא שסובר כמוהו (ועיין בענף):
למה נברא העולם בבי"ת. כמו ד"א למה נברא בב':
להודיעך שהם ב' עולמים. להוציא מדעת הכוזבים שאומרים שאין עולם אלא אחד. וכדאי' בפ' הרואה (נזה"ק):
שהוא לשון ברכה ויש להתחיל בשבח משום פתח דבריך יאיר כדאמרינן בריש פסחים. ועוד שיהיה סי' טוב לעולם. ואע"ג דמצינו ב' בלשון קללה. בוקק הארץ. ואשיתהו בתה. וכהנה רבות. י"ל דלא קפדינן אלא על מה שנמצא בתורה לא בנביאים וכתובים:
ולמה לא באל"ף שגם האל"ף יש לה מעלה שהיא ראשונה לאותיות. ונרמז בה שם המיוחד כדקאמר בסמוך שהבי"ת מראה בעוקצו שלאחריו על האל"ף לומר ה' שמו. אבל השתא דאיכא תרתי דהבי"ת לשון ברכה והאל"ף לשון ארירה וודאי בבי"ת עדיפא (נזה"ק):
ד"א למה לא באל"ף. דמשום סימנא בעלמא לא תדחה. וקאמר כדי שלא יהיה פתחון פה להאומרים אין להשי"ת חפץ בעוה"ז וליתא השארה לנפש שהרי בראו בלשון ארירה. דהשתא הוה נפיק מינה חורבא. נברא בב' להורות שאמר הקב"ה הריני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד. כלומר מי יתן שיעמוד. כי כן רצוני שיזכו בני העולם לקיימו ולהעמידו בברכה (יפ"ת):
שני עוקצין כזה >ציור<ב:
ה' שמו פי' שרומזת אל האל"ף שבאחורי הבי"ת. ופי' המת"כ וז"ל האל"ף תחלת אותיות של אדני ושל אהיה ושם של הוי"ה קריאתו אדני. וכן אל אלהים. או יש לומר ה' שמו האל"ף כותבין שני יודי"ן וי"ו באמצע כזה >ציור<א גימטריא שלו כ"ו שם של הוי"ה. ואם נפשך לעיין בזה עיין בפ"ג מחלק היחוד בספר עבודת הקודש. ובספר יצירה בפי' הרמ"ב:
היה האל"ף קורא תגר כי האותיות למעלה רוחניות כדמפורש בזוהר:
למחר אני בא כו' כלומר לעתיד. ובאשר לא היה זמן קצוב לדבר לא נתפייסה האל"ף עד שהגיעה עת פקודתה במתן תורה בימי משה רבינו (נזה"ק):
בחכמה יסד ארץ כלומר בשביל חכמת התורה וזכותה יסד ארץ:
שהוא מסכים מאלף. פי' אלף דור עלו במחשבה להבראות ונמחו מהם תתקע"ד דורות. וכ"ו דורות עד מרע"ה הרי אלף. ובמ"ת התחיל באל"ף אנכי. וע"כ נקרא אל"ף:
בְּאָנֹכִי דְּרַבִּי מֵאִיר (ציון מקור: כך נדרש במדרש הנקרא 'אנכי דרבי מאיר').
מתנות כהונה
[צופים אמרום. פירש"י ז"ל הלמ"מ להיות מחוברים כן ולא כמו שהם סדורים בא"ב]. צופים אמרום. פירש"י בפ"ק דמגילה נביאי הדורות לפיכך קורין מנצפ"ך ולא כמנפץ כסדר שכתובים באל"ף בי"ת לדורשו נוטריקון מן צופים הוא:
או מה שהתקינו הצופים. [ואי קשיא אי הוי הלמ"מ א"כ מה התקינו בהם הצופים כבר תירצו בגמרא (שם) שכחום וחזרו הצופים ויסדום]. ומצאתי בשם הריטב"א וז"ל. והאי צופים לאחר יאשיהו המלך. דאילו קודם לכן הרי היה שם הארון והלוחות והיכי אסקינן ששכחום אלא לאחר שנגנז הארון בימי יאשיהו [שכחום וחזרו ויסדום ועי' שוב בס' ע"י בפ' הבונה ובפ"ק דמגילה ותמצא נחת]:
סגריר. יום חושך ומטר:
וסיימו אותן. החכמים שהיו באותו הדור היו מסמנים ומציינים אותם מי ומי הם. [ועי' מאמר זה בפ' הבונה ובירושלמי בפ"ק דמגילה]:
ממאמר למאמר. שמיד שהדיבור נמסר למשה היה אומר לישראל כמו שדרשו חז"ל. והאלהים יעננו בחול. בקולו של משה. שקולו היה הולך וחזק להשמיע הדבור לכל ישראל:
באנכי דר"מ כו'. נראה שהוא ט"ס ובדוחק יש לפרשו [כמו שאמר לקמן ספ"ב בתורתו של ר"מ כתוב כתנות אור אלו בגדיו של אדם הראשון כו' הרי שמלת אור היה כתוב בס"ת שלו או על גליון ס"ת שלו הגיה כך דרך ביאור]. ובירושלמי בפ"ק דתענית גרס. בספרו של ר"מ כתוב היה דורש אור בעד עור בחילוף אחה"ע [וכן כתב רבינו בחיי ז"ל ודרשו חז"ל מלשון אור] כי האל"ף והעי"ן מתחלף וכן גבי י' הדברות היה כתוב תיבה או אות משונה ממה שכתוב בס"ת שלנו שמתוכו היה נלמד בהדיא דרש של ר' יודן דבסמוך:
רש"י
יום סגריר. יום חשך כמו דלף טורד ביום סגריר ואגב שהתחיל לדרוש באותיות למעלה דורש והולך למה נקרא שמו אל"ף שהקב"ה הסכים לתת התורה לאלף דור:
ס"א מנצפ"ך צופים אמרום. הלכה למשה מסיני להיות כן מחוברים ולא כמו שהן נזכרים באלפא ביתא כמנפ"ץ. ומשמע מנצפ"ך מה שהתקינו הצופים יבואו ונעסוק בצופים. באותיות שהתקינו הצופים:
צופים אמרום הנביאים שנקראו צופים. דמתחלה לא היו אלא מ"ם אחד ונו"ן אחד. ובגמרא פריך והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ומשני שכחום וחזרו צופים ויסדום ונראה דר"ס נמי ס"ל כן. והא גופא קמ"ל רבי סימון דלא חדשום מעצמם משום דאין נביא רשאי לחדש דבר:
מה שהתקינו הצופים למה נקרא מנצפ"ך ולא כמנפ"ץ כסדרן. ע"ש שהתקינום הצופים. וזהו מן צפך פי' מאן התקינם צופיך. וכן בירושלמי פ"ק דמגילה מהו מנצפ"ך כו' מה שהתקינו לך הצופים. מאן אינון אילין צופים:
ביום סגריר יום גשם שהכל נסגרים בבתיהם כמ"ש (משלי כ"ז) דלף טורד ביום סגריר:
לבית הועד לבית המדרש:
מ"מ מ"ם נו"ן נו"ן כו' ממאמר של הקב"ה כו'. שעל שמצאו כל חמש מעלות אלו במשה בלבד ולא באחר. בהכרח שבאו להורות על שלימות התורה שניתנה על ידו:
למאמר של משה תורה שבע"פ שנתנה הל"מ והוא יגידנה לישראל. ולא נתמצע מלאך ושרף בין מאמר הקב"ה לשל משה:
למשה שנקרא נאמן שהיה נאמן בית שנתעלה משאר נביאי' בידיעת סודות החכמה שחמשי' שערי בינה כולם נמסרו למשה חוץ מאחד. וכן אמר בספרי בכל ביתי נאמן הוא שהראה לו מה למעלה מה למטה כו' (יפ"ת):
לפיו של משה רמז למ"ש לקמן בש"ר פ' מ"א משל למי שבא בנו מבית הספר ונתן לו חתיכה שבתוך פיו כו'. והכוונה על גילוי סודותיו הכמוסים לו:
לכף ידו של משה תורה שבכתב. שהלוחות מעשה אלהים המה ומסרם מידו ליד משה ולא נתמצע מלאך ביניהם:
וסיימו אותן החכמים שהיו באותו הדור היו מסמנים ומציינים אותם מי ומי הם:
ר"א ור"י ור"ע תיבת ר"ע ליתא בירושלמי דמגילה פ"ק. וכן הנכון כי ע"ה היה בילדותו כדאי' באדר"נ פ"ו. ולקמן פ"ק סי' י"א:
גם במעלליו יתנכר נער וס"ד אם זך ואם ישר פעלו. וכמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואם רואים תינוק בנערותו שזך וישר פעלו. אז ניכר שיהיה בגדלותו אדם גדול בתורה ובמע"ט:
באנכי דרבי מאיר כו' נראה שהוא מיותר (מת"כ): או אפשר מדרש אחד היה ידוע להם שהיה נקרא בשם אנכי דר' מאיר ששם איתא הך דרשא. וכמו שהביאו לעיל ס' ט' בשם הפסיקתא:
[ר' יודן כו']. שאחר שספר בריאת העולם וענין נפלאות דור המבול ודור הפלגה וכו' עד משפט מצרים וירידת המן ובאר נתקלס לבסוף ואמר אנכי ה' אלהיך ומלת וכו' מגומגם קצת:
דימוסאות פריבטאות. [בערוך משמע] מיני מרחצאות ותענוגות בני אדם:
קטיזמא. שבחו:
מתחלה פעל כו'. מוסב על ראשון ראשון לאמר שמדת הקב"ה נשתנה לעילוי ממדת בשר ודם דבתחלה מתקלס ואח"כ עושה צרכי המדינות. ואחר כך מפרש שגם בהזכרת השם הוא הפוך ממדתו ומפיק ליה מקרא דוענותך תרבני:
[וה"ג במדרש שמואל הקב"ה מזכיר מעשיו ואח"כ מזכיר שמו שנא' בראשית וכו']:
יחיל. פי' כמו יתחיל שלא יתחיל בהזכרת השם שמא יתחרט בתוך כדי דבור הקרבן. או ישתתק ונמצא שהוציא ש"ש לבטלה [ק"ו וכו']:
רש"י
דמוסיאות. מראות של בנין:
פרוכסיאות. טיירא"ס בלע"ז. כגון זיזין היוצאין מן הכותל ובונין עליהם בנין ומטיילין שם על פתח ביתם:
וכן היה בן עזאי דורש. ועונתך תרבני. בשר ודם מזכיר שמו ואח"כ מזכיר שבחו כגון פלן פרטטא. פלן אגוסטלא. ובמדרש רבי תנחום מפרש תיבות הללו פלן קומוס פלן איפרכוס פלן אגמון ובלשון יון אגוסטא אדוי:
עץ יוסף
לזה נאה לקראו אלוה. דק"ל דה"ל למימר אלהים ברא בראשית. לכן אמר רבי יודן שבזה בא להורות שלזה נאה לקראו אלוה כו'. ברם יחידו של עולם בתחלה פעל בתיקון העולם ואח"כ נתקלס מן הדין בקבלת אלהותו. לכן אמר בראשית ברא ואח"כ אמר אלהים להורות שקבלת אלהותו ועול מלכותו על כל באי עולם הוא מן הראוי מצד פעולת הבריא' שקדם לפני קילוסו. לא כב"ו שמתקלס קודם הפעולה (נזה"ק):
דימוסיאות מרחצאות של מים חמים היוצאין מן הקרקע:
פריבטאות בתי כסאות (מעריך). והמת"כ פי' מרחצאות ותענוגות ב"א:
בתחילה מזכיר שמו ולבסוף קטיזמא שלו. הני שש תיבות מיותרים ולא גרסינן ליה דהיינו דברי בן עזאי ממש. דקטיזמא פירושו שבחו. ואי רבי יודן נמי קאמר מה הוסיף לה בן עזאי. ועוד דאין ענין זה אצל דברי רבי יודן שתחלת דבריו וסופם אינם אלא בקילוס ופעולה לא בענין הזכרת השם קודם הקילוס או אחר הקילוס (יפ"ת):
בן עזאי אומר כו' בא לפרש טעם אחר על קדימת בראשית ברא לאלהים. שהוא מדרכי הענוה שדרך ב"ו להזכיר שמו ואח"כ שבחו פירוש שבח שררתו וכדמסיק פלן אגוסטלן פלן פראטאטא שהם מיני שררות ידועים. והוא מקדים שמו בעשותו שמו עיקר כאילו שמו מפורסם מצד עצמותו ויחוסו. ושבח השררה טפל אליו. אבל הקב"ה אינו כן משהזכיר שברא צרכי עולמו שממנו נמשך שבח שררתו על בריותיו אח"כ מזכיר שמו שם אלהים. בראשית ברא ואח"כ אלהים כאילו שמו טפל לשבח שררתו. אף כי גדול ה' ומהולל גם מצד עצמו. ולפ"ז סברת בן עזאי הפוכה מדרבי יודן דלרבי יודן תואר אלהים הוא שם שררה. ולבן עזאי הוא שם עצמותו ובהא מילתא גופא פליגי (נזה"ק):
אגוסטלא הרומיים קראו לשלטון שלהם קיסר על שם המושל הראשון כי כן שמו. ולמושל שני קראו אגוסטוס. וטעם המלה מוסיף ומגדל. ועל שמו קראו כן לבאים אחריו. ולאשת הקיסר קראו אוגווסטא (מוסף הערוך):
ואם לאו. שרואה שאם ירחיב כך ויעלה לא יוכל לעמוד חוזר בו ומרחיב למטה ומיצר למעלה:
שעלו במחשבה. ולא חזר בו מהתחלתו הראשונה:
אלא החדשה. עם ה"א הידיעה משמע הארץ הנבראת כבר וכן השמים:
רש"י
להקדיש. לשום הקדש:
אמרה תורה לא יחול שם שמים. אלא על הקרבן שאמר תחלה שם קרבן קודם שיזכיר שם שמים שמא יזכיר שם שמים תחלה ואח"כ יתחרט בו מן הקרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה בתחלת דבריהם:
ס"א אבל לאחר שיאמר מנחה תחלה ואח"כ לד' שוב לא יתחרט שכבר נידר ונידב הקרבן מפיו ע"כ:
בשעה שהבנין עולה בידו. יפה הוא מרחיב והולך:
ועולה. שמוסיף עליה סביב סביב ואם לאו שאין הבנין עולה בידו יפה כמו שהוא רוצה מרחיב מלמעלה ומקצר מלמטה כלומר אם התחיל מלמטה להרחיב הבנין בשעה שהוא רואה שאינו עולה בידו אם יכול לקצר ממה שהיה בדעתו לבנותו מתחלה הוא מקצרו מלמעלה אבל הקב"ה אינו כן שלא קצר ולא הרחיב אלא כמו שעלה בדעתו מתחלה:
כי כאשר שמים חדשים אין כתיב כאן אלא החדשים שנתחדשו כבר מששת ימי בראשית:
הדין הוא דכתיב הכא. את השמים ואת הארץ:
עץ יוסף
תנא רבי שמעון בן יוחאי כו'. גם רשב"י בא לפרש טעם אחר על קדימת בראשית ברא לאלהים. לפי שאין ראוי להזכיר השם בתחלת הדבור כדאזהר לן גבי קרבנות שלא יאמר לה' עולה אלא עולה לה'. ויליף לה בת"כ מדכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. והענין מבואר ע"פ מ"ש בזוהר יתרו שהמוציא שם שמים לבטלה על דברי חול פוגם בקדושת השם ובכלל זה הוא אף המזכיר ש"ש על דבר מצוה שפוגם בהזכרת שם שמים תחילה. אלא אחר איזה דבור תחלה. ויליף לה מדכתיב בראשית ברא אלהים. ולא כתיב אלהים ברא בראשית. ומפרש שם הטעם לפי שאין ראוי להזכיר ש"ש על דבר ריקן. ולכן אפילו בהזכרת ש"ש על דבר מצוה אין ראוי להיות מתחלה קודם שום דבור כיון שעכ"פ באותו רגע תכ"ד מתעורר קדושת שם שמים על דבר ריקן אע"פ שמסיים דבורו לשם מצוה. וזהו שאמר והרי דברים ק"ו מה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול ש"ש להקריב. ר"ל שלא יתחלל שם שמים להזכירו לבטלה בתחלת הדבור אע"פ שכופו לדבר מצוה. ק"ו למחרפים ולמגדפים בשם עאכ"ו שפוגמים בקדושת השם. ולכך ראוי שימחו מן העולם לגמרי (נזה"ק):
ב"ו בונה בנין כו' דק"ל דאת שמים וארץ מיבעי ליה. דהא אכתי לא היו מקדמת דנא לרמוז עליהן בה' הידיעה. לכן אמרו את השמים שעלו במחשבה כבר. נבראו בלא שנוי (נזה"ק):
בשעה שהבנין אם נזדמנו לו חלקי הבנין והמקום בטוב. אז יוכל להגביה הבנין כרצונו. ואם לאו יקצר מלמעלה. אבל הקב"ה ביכולתו המוחלט כאשר שיער במחשבתו הקדומה כביכול כן החל וכן גמרו:
כבר הם ברואים והיינו בכח מחשבה. ולא בפועל. וגמר בריאתו יהיה לעתיד (נזה"ק):
הה"ד כי כאשר השמים חדשים אכ"כ אלא החדשים. הארץ חדשה אכ"כ אלא החדשה כצ"ל (יפ"ת). וכן הוא בילקוט כאן. ועיין בילקוט ישעיה פסוק זה:
אילנות ודשאים וכו'. שכולם נבראו ביום ראשון ואחר כך כל אחד ואחד יצא בזמנו [כמו שפירש"י בסדר זה]:
[ה"ג בפ"ק דמסכת פאה בירושלמי וכן הביאו הילקוט ביהושע ובס' מלאכי ששמע מפי רבו ועולה לא נמצא בשפתיו אלו דברים שלא שמע מרבו ורבנן וכו']:
שאתה כסיל בהם. יהיה הקדוש ברוך הוא בעזרך ויאיר עיניך בהם ולא תכשל:
ההוריה. שלא יורה הוראות עד שהגיע לכלל זה:
מן העבירה. על דרך הבא ליטהר מסייעין אותו:
אם נתת מכיסך וכו'. קרי ביה כי ה' יהיה בכיסך אם תתן צדקה מכיסך לשם ה' וכו' [וכ"ה בירושלמי בהדיא]:
הפיסין וכו'. מיני מסים הם מן הקרקעות ומטלטלין וגלגלות ואגב דמייתי דברי רבי תנחומא כו' להורות שאם ריק הוא מכם הוא מסיים ביה כולה מלתא ככתוב בירושלמי:
ה"ג ואחר כך הארץ שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ [והכי מוכח לקמן וכן הוא בירושלמי דפ' אין דורשין ועי' לקמן בויקרא רבה פל"ו]:
רש"י
שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסוי'. כאלפס שעושין אותו עם כסאו יחד:
עץ יוסף
נחום איש גם זו שכל הבא עליו היה מקבל בשמחה ואומר גם זו לטובה:
אכין ורקין מיעוטין שנחום איש גם זו היה דורש כל אכין ורקין למעוטין. וכל אתין וגמין לרבויים:
שמים וארץ אלהות. הן ומפרש ואזיל כי האלהים הוא שמים וארץ. שהיו טועים לומר שהם שמותיו. וזה הוא כדעת הטועים שאומרים שאין הסבה הראשונה משגיח בהנהגת עולם השפל לשפלותו אלא השמים והארץ הן הם עצם אלהות ועל ידם נגמר כל פרטי תולדותיהם. אבל השתא דכתיב את השמים נעשה הפסק בין אלהים לשמים וארץ להורות שאלהים הוא הפועל והמה פעולים (נזה"ק):
ואם רק הוא מכם וכאילו קאמר לא דבר רק הוא מצד עצמו ואם רק הוא היינו מכם. כלומר מסיבתכם שאינכם יגעים בו. וכן כאן אין אתה יודע לדרוש דמ"מ קשה ואת הארץ למה לי. אלא את השמים לרבות חמה ולבנה כו' ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וג"ע. וג"ע ר"ל ג"ע שבארץ. שכל צבא השמים נבראו בכח עם השמים שמהם נבראו. וכן הארץ. וכל אחד יצא לפועל דבר יום ביומו. וזהו כוונת הכתוב בראשית ברא אלהים. לא בלבד שמים וארץ. רק את השמים שמרבה האת כל תולדות השמים היינו חמה כו'. ואת הארץ כל תולדות הארץ היינו אילנות כו'. שהכל נתהוה בראשון שבהברא השמים והארץ היו כל תולדותיהם נכללו בהם בכח מציאות הויה דקה. וכל מה שנברא בימים שאחר יום א' לא היו רק כיוצאים ומתפרדים מן הכח אל הפועל. אלו מן השמים ואלו מן הארץ (יפ"ת ונזה"ק):
רבי תנחום בשם כו' איידי דמייתי כי לא דבר רק בתורה בשעה שיגעים בה. מייתי כל הני לסייע שע"י טוב העיון והיגיעה מסכימים לדעתו יתברך אע"פ שלא נתפרש להם (יפ"ת):
תורת אמת היתה כו' אצל אהרן כתיב כמ"ש שם בס"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת כו'. כמ"ש בשם אדר"נ:
תורת אמת היתה בפיהו אלו דברים ששמע מפי רבו. ועולה לא נמצא בשפתיו אלו דברים שלא שמע מפי רבו כצ"ל. וכן הוא בירושלמי. ודרש עולה לא נמצא בשפתיו שאפילו אמר דבר שלא שמע מפי רבו אלא מעצמו. ג"כ לא נמצא בו עולה ושלא טעה. כי יגע והשיג האמת בעזר אלהי:
אפילו דברים שאתה כסיל בהם. שהם למעלה מן השכל. שתיבת בכסלך. מלשון כסיל וסכלות. והכוונה שה' יתמוך יד היגע לעיין שיגלה מה שהיה ראשונה מוסכל ממנו (יפ"ת):
מן ההוריה לבל יהיה נלכד בשגגת הוראה:
מן העבירה כמד"א עונותיו ילכדנו את הרשע. וקאמר כאן שה' ישמרנו מלכד זו. ע"ד רגלי חסידיו ישמור:
מן המזיקין שזה צריך נטירותא טפי שלא יזיקוהו. שאין ביד האדם להשמר מהם כלל:
אם נתת מכיסך. דריש בכסלך ב' מלות בכיס לך פי' בכיס אשר לך. וכן פתרון הכתוב כי ה' יהיה נזכר ומצותו תהיה נעשית בכיסך שתתן צדקה לשמו מממונך אז ושמר רגלך מלכד שתנצל וכו'. שנתינת הצדקה מצלת מהם. דמראש השנה נגזר על האדם כל מה שיחסר מממונו. ואם יוציאנו בצדקה ינצל מזה כדאיתא בויק"ר פ' ל"ד בעובדא דרשב"י (יפ"ת):
[כבר היתה. כלומר כבר נבראת וה"ג לקמן בויק"ר פ' ל"ו]:
אנא אמרי טעמא. לדברי ר' יוחנן:
ביום עשות וגו'. דייק מדכתיב קודם לזה ויכולו השמים וגו' וסמיך ליה אלה תולדות השמים והארץ ביום עשות ה' וגו'. ופי' ויכולו נשתכלל הוי שהארץ נשתכללה תחלה:
כאלפס וכסוייה. שהאומן עושה אותם בבת אחת [וכ"פ הראב"ד בפ"ב דמס' עדיות]:
ה"ג בירושלמי [ובויק"ר ובמדרש שמואל] אם כדעת שאמר אבא פעמים כו' פירושו הניחא מה שפעמים מקדים זה לזה. להגיד ששניהן שקולין כאחד ושניהם כאחד נבראו:
[אכן בילקוט ישעיה גרס כמו כאן ויש לישבו:
הכי גרסינן בויק"ר פרש' ל"ו כבוד אב לכבוד אם]:
רש"י
משל למלך שעשה כסא ומשעשאו עשה אפיפורין שלו. פירוש שרפרף שלו כמו ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו ומתרגמינן בירושלמי אפיפירון דיליה:
אמר ר"א בר שמעון. שמעתי אם כדברי אבא היו למקרא בכ"מ שמזכירם להזכירם יחד כשם שמזכירים אותם במקרא שאמר קורא אני עליהם יעמדו יחדו אלא מדאשכחן שפעמים מקדים ארץ לשמים ופעמים שמים לארץ מצינו ששניהם שקולין זה כמו זה כלומר חשובים בשוה אף כאן מה שהכתוב אומר קורא אני עליהם יעמדו יחדו לא בא ללמדך שבראם כאלפס וכסוי' כאותו כלי שהאומן עושה אותה וכסוי' בבת אחת אלא ללמדך ששניהם שקולים זה כזה ואם כדעת שאמר אבא ששניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסוי' למה פעמים הוא מקדים ארץ לשמים ופעמים הוא מקדים שמים לארץ אלא ללמד ששניהם שקולין זה כזה ונבראו ביחד ולפיכך רואה אני את דברי אבא:
עץ יוסף
ב"ש וב"ה כו' שאנו מוצאים בתורה פסוקים שמקדימים בריאת שמים לארץ ופסוקים אחרים מקדימים ארץ לשמים. ופליגי בהכרעה:
שמים נבראו תחלה היינו ביום ראשון. ואח"כ הארץ ביום שלישי. כמ"ש ותראה היבשה. וב"ה סבר ארץ בראשון ושמים בשני יהי רקיע. וכן הוא בירושלמי:
דאינון אמרין השמים נבראו תחלה ואח"כ נבראת הארץ שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. משל כצ"ל (מת"כ):
איפיפורין פי' שרפרף הוא הכסא שמשימין תחת רגלי הגדולים בשעה שיושבין על הכסא. ור"ל שלהיו' השרפרף לצורך הכסא וטפל לו אין ראוי להקדימו לכסא. דדמי למאן דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד (יפ"ת). ורש"י פי' כסא עשוי תחלה ולפי גובה הכסא מתקן השרפרף:
כך אמר הקב"ה השמים כסאי וגו'. וכיון דקרא קרי להו כסא והדום משמע שנהג בהם כדרך אומנותם:
אח"כ בנה את העליונים וכיון דמצינו דקרא קרי לארץ יסוד כדכתיב לפנים הארץ יסדת. וקרי לשמים עלייה כדכתיב הבונה בשמים מעליותיו. משמע שנהג בהם כמעשה אומנותם תחלה היסוד אח"כ העלייה:
מסלקין אותו דוחין דברי ב"ש:
והארץ היתה. כבר היתה דמדהוה סגי ליה כשיאמר והארץ תהו ובהו. וקאמר היתה משמע דה"ק והארץ הלזו כבר היתה נבראת קודם לשמים הנזכר (יפ"ת):
ולשכלול (ויכולו תרגם אונקלוס ואשתכללו) היינו הוצאת תולדותיהם שזהו גמר מלאכתן. הארץ קדמה דביום ג' כתיב תדשא הארץ. ואילו מאורות שהן תולדות שמים לא היו עד יום ד':
אנא אמרי טעמא לדברי רבי יוחנן:
ביום עשות עשות הוא לשון תיקון ועשיה ושכלול:
אבות העולם. ב"ש וב"ה קראן אבות העולם משום שבתחלת הבריאה אמר הקב"ה נעשה אדם בצלמנו. תיבת נעשה נוטריקון נמלך עם שמאי הלל שהם כלל כל נשמות הצדיקים והן הן ממש אבות העולם. שמאי בשמאל המרכבה. הלל בימין המרכבה (מגלה עמוקות אופן ע"ד):
אלא כאלפס וכסויה ששניהם נבראו בזמן אחד. ולא קדם זה לזה. אלא כאלפס וכסויה היצוקים בדפוס כאחד בעת עשייתן. ואחר עשייתן נחתכין במגרה (הראב"ד פ"ב דעדיות משנה ה'):
אם כדעת אבא ניחא מה שפעמים מקדים זה לזה. להגיד ששניהם שקולין כאחד ושניהם כאחד נבראו (מת"כ). משמע דר"א בא לפרש ולסייע למ"ש אביו ר"ש. ועיין מ"ש בענף שבא לחלוק:
שמים לארץ אלא מלמד כו' ששניהם עיקרים והכרחיים בקיום הדבר. וכל אחד שלם בענינו ולא יתכן בלעדו. וא"כ איננו טפל:
וזכרתי את בריתי וגו' ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור:
מלמד ששלשתם כו' שבמהותם לפני השי"ת שקולים. והיינו בצדקות וחסידות. אבל בידיעה ונבואה פשוט שכל אחד גדול מאביו:
הוא אהרן ומשה כו' היינו ג"כ בצדקות וחסידות. אבל משה גדול יותר מאד בנבואה:
ויהושע ב"נ מגיד כו' היינו ג"כ בצדקות וחסידות. אבל יהושע מלך ונביא מה שאין כן כלב:
תיראו מגיד ששניהם שמצות כבוד שניהם שוין על הבן. ואם נזדמנה לו מצות שניהם כאחד מקדים איזה שירצה. אבל אמרו חכמים שמצוה להקדים לאב שהוא ואמו חייבים בכבודו. אבל אם נתגרשה פשיטא שחזר הדין לאמתו ויקדים למי שירצה: