עד דהיא פגה כו'. משל הוא על האטד בעוד שהיא עדיין רכה שלא הגדילה כל צרכה הוציאה קוצים כך בתחלת בריית הארץ גילה הכתוב מה יהא בסופה:
רש"י
רבי ברכיה גם במעלליו יתנכר נער. אם זך ואם ישר פעלו. עד שהוא נער יכולין להכיר בו מתוך מעלליו אם יהיה זך וישר פעלו להבא:
פגה. כמו שהארץ שהיתה פגה כלומר קטנה שעדיין היא בחידושה (כמ"ש חז"ל) ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה:
אפיקת כוביא. הוציאה קוצים כלומר דסמיך לבראשית ברא כתיב והארץ היתה תהו ובוהו והכי גרסינן עד שהיא פגה אפיקת בוביא קוצין כדמתרגמינן וקוץ ודרדר וכובין ואטדין:
הוא שהנביא עתיד להנבאות עליה בסוף ראיתי את הארץ והנה תוהו. כלומר ראיתי את ארץ ישראל והנה בא עליו נ"נ לשומה לתוהו ובוהו שמאותה שעה שראית את הארץ מיד היתה תוהו דסמיך לבראשית ברא כתיב והארץ היתה תוהו וגו':
עץ יוסף
ר' ברכיה פתח גם כו' משום דק"ל מדוע היה מתחלה הארץ תהו ובהו. היד ה' תקצר מלבראה מיד מתוקנת כראוי. לזה אמר שהיה הכל לסימן על העתיד (נזה"ק ע"ש):
עד דהיא פגה בעוד שהנטיעה רכה הוציאה קוצים. ואף שאז אינה מוציאה פירות ואין הקוצים מזיקים כלל אך מוכיח על סופו שכשיבא לכלל הוצאת הפירות שלא יהיו הפירות מצליחים. וכן הנמשל שכשיבאו ישראל לארץ ישראל מקום ההצלחה אז יענשו בחטאם שיחזור העולם לתהו ובהו:
באוני אחת ובטימי אחת. אוני שטר וראיה כמו כותבין עליו שטר אונו ואפי' בשבת. כמו ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי מדבר בירבעם בן נבט שהוא משבט אפרים ומתפאר בעצמו ואומר אך עשרתי ומצאתי און שטר שכל ישראל עבדים לי שאבי אבא קנה אותם דכתיב וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים ומה שקנה עבד קנה רבו כל ממונם שלי הוא לפיכך כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא כל מה שאני נוטל מהם אין לי עון וחטא בכך כי עבדי הם ומה כתיב אחריו ואנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים א"ל הקב"ה הננו לך לעבדים לא שכחת אבל אנכי ה' אלהיך שכחת שהעמדת שני עגלים אחד בבית אל ואחד בדן:
טימי. דמים ובספר זה יש לו רעים רבים לקמן בפרשת שבת דין מסיק ליה בטימי ודין מסיק ליה בטימי עד דמטי נונא לתרין עשר דינרין:
שיהא אוכל מטמיון. ס"א אוצר המלך בלא שום יגיעה:
שיהא יגע ואוכל. בשכר יגיעה מן המלך:
תוהא ובוהא. ציער ומיצר בעצמו:
מטמון. מן האוצר דבר שהוא טמון וסגור. ס"א ביגיעה כך תחתונים מתפרנסין:
מה בין ר"י ב"ר סימון לר' אבהו. ר' אבהו ממשיל הדבר לשני עבדים על אחד גזר וכו' כך תחתונים יגיעים ואוכלים אבל ר"י בר סימון חולק בדבר ואומר על אחת גזר שלא תזוז מלפניו ותתפרנס כאחת מבנות המלכים ועל אחת גזר טרודים שתתנודד מפלטין ותצא לחוץ ותטרח לעצמה ותאכל ממה שהיא יגיעה ולא יגיעה ולא תתהנה משל מלך אפי' בעיא. ס"א ביגיעה כיום:
לבן מלך שהוא ישן ע"ג עריסה. ברצילי בלע"ז:
עץ יוסף
ר' אבהו אמר משל כו' מפרש תהו ובהו לשון תמהון והשתוממות שהיתה הארץ תמהה על רוע חלקה דאשתנה לגריעותא מעליונים לכל חד כדאית ליה (יפ"ת):
באוני שטר מכירה וכן הוא בילקוט ירמיה (מת"כ):
בטימא פי' בדמים. (ערוך) תרגום אין שוה להניחם לית טימי מנהון בלשון יוני מחיר ושווי:
מטמיון בערוך ערך טמיון שלח המלך גבאי טמיון לגבותה. פי' גבאי ממונה על אוצר המלך ע"כ. ובמוסף פי' בל"י אוצר הן של מלכים הן של מזון עכ"ל:
וישב לו אותו שנגזר עליו שיגע ויתפרנס מעמלו:
תוהא ובוהא הוא ענין תמהון והשתוממות. ותהו מלשון אדין נבוכדנצר תוה. והכי איתא בפרקין שהיה רשב"ז יושב ותוהא:
כך ישבה הארץ תהו ובהו הכוונה שר הארץ. או ע"ד ההפלגה כלומר ראוי לה שתאמר כן (יפ"ת):
בבת אחת כרשב"י לעיל פרשה א':
אם אינם יגיעים שאף העופות והחיות צריכין לשוט ולחפש מזונותיהם. ולדידיה עיקר השממון על המזונות:
ור"י בר"ס אמר משל כו' לדידיה עיקר השממון על המות. דמה שאוכלין ע"י יגיעה הוא מעלה שאינן אוכלים נהמא דכסיפא:
והתחתונים מתים אף שהצדיקים בג"ע. על כל זה חי חי הוא יודך ולא המתים יהללו יה:
שהיה ישן אף שעתה ישן הוא. מצטערת ודואגת איך תוכל לצאת ידי חובתה. וכן בנמשל אף שעדיין לא נברא האדם. מאחר שעיקר בריאת הארץ בשביל האדם. והנהגת האדם סיבה קרובה לקלקול הארץ ע"כ שממה הארץ על קלקול האדם. ומליצת ליטול את שלה בלשון המדרש הונח על עונש:
ללמה. [פי' הערוך] להבל ולתהו. כי תהו המה. ת"י למה. וכן הבל תרגם אונקלוס למה:
[דור אנוש. עובדי כוכבים היו]:
זה יעקב. כמו שדרשו והנה השמש והירח וגו' אמר יעקב מי גילה לזה ששמי שמש. שנא' כי בא השמש מלאכי השרת אומרים אתא שמשא:
ערבו. לעתיד לבא:
יוהכ"פ. יום סליחה וכפרה לישראל:
רש"י
ללמא. והנביאים יהיו לרוח (ירמיה ה' י"ג) מתרגמינן ללמא כלומר לא מה הבל המה (שם י' ט"ו) למה אינון כלומר לאין:
פתר קרא בדורות. ר"ל פתר קרא במלכיות:
עץ יוסף
ר"י בר סימון פתר כו' שהיה בארץ בתחלת הבריאה תהו ובהו וחשך ע"פ תהום לסימן ופועל דמיון על הדורות החוטאים מימות אדה"ר ואילך שנתקללה האדמה בעבורם. כי אין דבר מתהוה בעולם אלא מה שהיה לו שורש ויסוד במעשה בראשית כדלעיל סי' א' ומשום דכתיב הכא ד' לשונות דריש להו כלפי ד' חטאים שגרמו ד' אלו בעולם (נזה"ק):
שהיה ללמה תרגום תהו למה. ויהבלו תרגום והוו ללמה. וכלומר שנאבד אדה"ר באפס זמן שלא לן כבודו עמו שביום שנברא חטא וגורש מג"ע כדאית לקמן פי"ח:
ובהו זה קין שבקש כו' שעל ידו היה חוזר העולם לבהו שהרג את אחיו וחוייב כליה הוא וזרעו. ולולי שנולד שת שממנו הושתת העולם. היה המין האנושי בטל (יפ"ת):
והיה במחשך מעשיהם פסוק זה מדבר בעובדי אלילים. וכן דור אנוש עבדו אלילים:
ויעבר אלהים רוח כו' אך אע"פ שהעביר ה' רוח רחמים להשקיט מי המבול. מ"מ עדיין לא נתקן העולם כראוי. כי בזמן מעט כבר שבו לאולתם בדור הפלגה. והיה ממשמש באפילה עד כי הזריח ה' את אברהם שפרסם אמונת ה' בעולם. ונמשך ממנו שלשלת יוחסין הוא יעקב ובניו שהיתה מיטתן שלימה. והיינו דמסיק אמר הקב"ה עד מתי יהיה העולם מתנהג באפילה תבא האורה כו' זה אברהם (נזה"ק):
א"ת העיר אלא האיר שאותיות אחע"ה מתחלפות. והאור בא מן המזרח. וזהו מי האיר ממזרח:
לאור יום זה יעקב שיעקב נקרא שמש. והיום ע"י השמש. שאברהם לא היה רק תחילת התיקון. באשר עדיין יצא ממנו פסולת. וכן יצחק. ולא נשלם התיקון כי אם ביעקב. והוא היה אור האמת ונקרא שמש:
לאור יום זה יעקב כו' פי' שגזר על יעקב שימשול ביום היינו בעוה"ב שכולו יום. ועל עשו שימשול בלילה בעוה"ז שדומה ללילה. וסוף מעשה במחשבה תחילה. וע"כ בגזירה הקדים יום ללילה. אך במעשה היה בהיפך שהלילה והערב קדמו לפני האור. ועל כן אמר ויהי ערב ויהי בקר:
ויהי ערב ערבו ש"ע השתא דרש בענין אחר ויהי ערב ערבו ממש. ר"ל כשיהיה סוף מלכותו. אז יהיה בוקרו של יעקב. כי כשזה נופל זה קם:
בוקרו של יעקב יום אחד כו' פי' הוית בוקר זה כלומר התחלתו יהיה ביום אחד העתיד הידוע להשי"ת:
ד"א יום אחד שנתן לו כו' וה"ק עיקר אור הבקר דהיינו יעקב הוא ביום הכפורים שהוא קדוש ושלם כמלאכי השרת ואין לו מקטריגים למעלה וחידש הד"א לומר שאף בעוה"ז ניתן ליעקב יום אחד של אורה:
נֶהְפַּךְ (פנה) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר לְתַלְמִידָיו: הָלַךְ לוֹ בֶּן זוֹמָא (נפגע בן זומא מעיונו; או: הולך הוא מן העולם). וְלֹא שָׁהוּ יָמִים מֻעָטִים וּבֶן זוֹמָא בָּעוֹלָם (ולא עברו ימים מועטים עד שנפטר בן זומא מן העולם).
מתנות כהונה
ויבהילו. בהו ובהלה אחת היא:
[בגזרותיה. גרסי']:
אף הרשעים. דרך כינוי כלפי מלכות הרשעה הנעלם שאין חקר לגדולתה שמתגברת והולכת יותר מדאי:
ממשמשת. כלו' מקרבת ורוחשת ובאה הגאולה:
רוחה שייפה. [גרס ופי' הערוך] אפי' כשהחום גדול בעולם הרוח נושבת על גבי המים:
שייפה. מלשון נשפת:
מאין הרגלים. בפ' אין דורשין גרס מאין ולאין ופירש"י מאין תבא. והיכן לבך טרוד [וה"ג בירושלמי פ' חלק גבי גיחזי מאין לאין גיחזי]:
הרגלים. כלומר פעמי מחשבותיך:
הלך לו. מעולם שהעמיק מאד להסתכל במעשה מרכבה [וכדאמר בפ' אין דורשין בן זומא הציץ ונפגע]:
בעולם. בע"ה שכבר מת והכי איתא בירושלמי [ובתוס' גרס בהדיא ונסלק]. ומצאתי בפירוש רש"י בעולם כלומר אינו בעולם אלא שמדבר דרך כינוי לכבוד הצדיק:
רש"י
כתבו לכם שאין לכם חלק באלהי ישראל. כלומר מעלה אני עליכם. (ס"א) עון העגל. כאלו כתבתם על הקרן של שור שאין לכם חלק באלהי ישראל:
כך מלכות אין להם חקר. שמתגברות והולכות בעון הדור יותר מדאי:
כתבו לכם על קרן השור. לפי שכיון שעשיתם תבנית שור מאותה שעה גליתם בדעתכם שאין לכם חלק בו:
ברית כרותה למים שאפילו בשעת שרב רוחו שייפא. שמשמע רוח ברית כרותה למים אין מים בלא רוח אפילו בשעת החום נושבת והולכת ע"י הרוח:
ברית כרותה למים אפילו בשעת שרב רוחו שייפא לשון השופה יין לשמריו (מס' ע"א) דשף מדוכתיה (חולין פרק אלו טרפות) כלומר אף בשעת השרב לא יבש מקורם ולא יחרב מעיינם. והכי דריש ליה לקרא ורוח אלהים מרחפת רוח הקדש רחפה וחמלה על הבריות לתת פנים למים תמיד כדי שיהיו מושכין והולכין תמיד אף בשעת השרב שלא ימותו בצמא שייפ"א קולא"ר בלע"ז:
מאין הרגלים. רגליו של דבר ועקרו. אמור לי באיזה דבר היית מחשב ששאלתי בשלומך פעמים ולא השיבותני ובפעם שלישית השיבתני כאדם שעונה את חבירו בחפזון מתוך מחשבה:
הלך לו בן זומא. כלומר כבר נפגע לפי שיותר מדאי מחשב בדבר:
ובן זומא בעולם. כלומר נפטר מן העולם לפי שהיה עוסק במעשה בראשית יותר מדאי. לא היו ימים מועטים ובן זומא אינו בעולם ראוי היה לכתוב אלא שכנה המדרש:
עץ יוסף
רשב"ל פתר קריא בגליות כו' שתהו ובהו וחשך על פני תהום שהיה בתחלת הבריאה לא היו אלא לסימן על העתיד. ולכן אמר שד' דברים הללו יצאו לפועל אח"כ (נזה"ק): וז"ל רבינו בחיי ביאור המדרש הוא כי השי"ת בפרש' זו מגיד מראשית אחרית והכתוב כללן לרמוז סוף הזמן בתחילת הזמן להורות כי תכלית כוונת הבריאה הוא לימות המשיח. וזהו תכלית המחשב' סוף המעשה עכ"ל:
ויבהילו דבהו הוא לשון בהלה:
על קרן השור כדי שיפרסמו לכל כפירתם בה' עד שיהיה הדבר רשום במקנה קניניהם. עוד יתכן שרצתה לרמוז שבמעשה העגל הורחקו מה' ושוב אין להם חלק בו (יפ"ת):
שאין לה חקר לזמנה ולהצלחתה יותר מכולם:
אף הרשעים כן אין לחקרם ולעמוד על דעתם שפיהם דבר שוא כדאמר לקמן יודע ציד צד את הבריות בפיו לא נגבת מאן גנב עמך:
זה רוחו של מלך המשיח שבימיו יקויים ומלאה הארץ דעה את ה'. ולכך אף שצפה רשעת הדורות לא נמנע מבריאת עולם:
ממשמשת ובאה פי' מתקרבת ובאה קודם זמנה. בזכות התשובה. שאם אין תשובה לא תבא אלא בעונתה הקבועה. וז"ש מרחפת ר"ל מעופפת מגזרת על גוזליו ירחף:
ברית כרותה כלומר חק ולא יעבור שהטביע הקב"ה במים. ודורש כפי הפשט שאמר והארץ היתה תהו ובהו בלשון עבר. ואח"כ אמר ורוח אלהים מרחפת בלשון הוה. משום שתמיד מרחף הרוח מאלהים על המים. שברית כרותה כו'. שכרת אלהים למים שהרוח ירחף תמיד עליהן כדי שלא יתקלקלו הנהרות והימים ע"י השרב. וע"י הרוח יתקררו ולא יתקלקלו:
רוח שייפה מלשון נשפת ברוחך:
יושב ותוהה פי' מעמיק בחקירתו והשגתו ומשתומם ואינו מרגיש בדברי העולם:
מאין הרגלים פעמי מחשבותיך מאין באים. ולשון רגלים שייכים במחשבות. כמ"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. כלומר במה אתה מעיין והיכן לבך טרוד:
א"ל מעיין הייתי טרוד הייתי בעיון עד ששכחתי עניני עולם. ולא הרגשתי בשאלתך שלומי. ולא רצה לגלות לו במה היה העיון:
מנשבת אין כתיב כאן ר"ל שאם אתא לדרשה דרבי חגי. מנשבת מיבעי ליה כלשון הכתוב ישב רוחו יזלו מים. לכן פי' על המים העליונים התלוים באויר במאמר ה' כדאי' לקמן בפ"ד. ולכן אמר מרחפת לשון שכתוב אצל עופות על גוזליו ירחף שנוגעות ואין נוגעות (יפ"ת). וכדאי' בירושלמי. ור"ל שמלת מרחפת תורה על תנועה קלה. אבל מנשבת תורה על שמנשב בכח:
כעוף הזה כו' שס"ל שגם ביום ראשון היה הבדל קטן ביניהם. וביום שני אמר יהי רקיע בתוך המים. ונעשה הרחק מן מים העליונים לרקיע כמו ההרחק שבין מים התחתונים לרקיע. ועיין לקמן פ"ד:
הלך לו בן זומא שמאחר שטעה בחקירתו זה ראיה שאין עזר ה' אתו. וסופו שימות. וענין הטעות אפשר כדאמרו לקמן שגלדה טיפה האמצעית כו'. וא"כ ע"כ לא היה הבדל כלל ביניהם מקודם:
לא שהו ימים מועטים שלא שהה ועבר זמן מועט ובן זומא לא היה בעולם. אלא שכנה המדרש (רש"י). וכשיטת הירושלמי חגיגה פ"ב בן זומא הציץ ומת:
ס"א ויהי אור. ויהי קדריש דמשמע לעתיד (א"ה רצונו כאלו היה כתוב ויהי בחירק תחת הוי"ו) הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא:
עץ יוסף
הה"ד כי יודע ה' כו' כדמפרש לקמן פ"ח גבי בריאת אדם הראשון. שראה הקב"ה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו מה עשה הקב"ה הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו ושתף בו מדת הרחמים ובראו הה"ד כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד אבדה מכנגד פניו:
תהו ובהו אלו מעשיהם של רשעים שמגבירים שורש הרע בעולם הגורם חרבה ושממון הנקרא תהו ובהו:
יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים שמגבירין בעולם שורש הטוב זה האור. ובזה יזכו לרב טוב הצפון לעוה"ב הוא אור הגנוז:
באיזה מהם חפץ משום שכתוב כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. שנראה שגם ברשע חפץ והוא להוכיח אנשים. לזה אמר שאינו חפץ מצד עצמם אלא בצדיקים. שהרשעים נמאסים מצד עצמם. אלא שה' עושה לפעמים מעשה על ידם כמו שעושה ע"י צפרדעים ועקרבים:
בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי בית ראשון וחרבנו ובית שלישי שיבנה במהרה בימינו. ולא נזכר בית שני. לפי שלא היה בנינו שלם שחסרו חמשה דברים כו' כדאי' ביומא פ"ק (יפ"ת):
לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. שזה עיקר נטיעת שמים וארץ שיאמר לציון עמי אתה. פי' שיבנה ציון ויכוננה. ויכניס את עמו לשם. ובנין ציון הוא בנין בית המקדש (נזה"ק):
וכתיב כי הנה החשך פי' שיהיה חושך על מכחישי השם ואור לישראל כדכתיב שם ועליך יזרח ה'. הילכך ע"כ דאיירי האי קרא בבנין העתיד. דאילו בבית שני היו יותר מוצלחים מישראל (יפ"ת):