בראשית רבה · פרשה ג

ופנסין. לנטערנ"א:

תימליוסים. [פי' הערוך] יסודות ובש"ר פ"נ גרס דימוסים [ופי' הערוך] נדבכין של אבנים:

[פתחו. גרס]:

מפתח פומך וכו'. רק במה שפתחת פיך היה לנו אורה:

תמליוסי. יסוד ובלשון יון תמיליאוסו יסוד:

א"ל והלא מקרא מלא הוא ואת אמרת בלחישה. דכתיב עוטה אור כשלמה (תהילים ק״ד:ב׳):

עטרו. סככו. עד כאן דרש ר' יצחק:

אתא ר' פנחס מפתח פומך. מפתיחת פומך לנו היה אור כלומר במאמר פיך הארת לעולם א"ל כשם שקבלתיו בלחישה כך אמרתיו בלחישה:

ר' יצחק פתח פתח דברך כו' ר' יצחק ס"ל כר"י האורה נבראת תחלה. ולהכי פתח בהאי פסוקא דמשמע שתחלת פתיחת פי ה' היה מאמר האורה. והיינו דקאמר בסמוך ע"כ דרש רבי יודן (ואפשר דצ"ל דרש ר' יצחק) אתא רבי פנחס וכו' דהנך אתו לסייע לרבי יהודה במה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק מפתח פומך וכו' כלומר בפתיחת הפה שהיא תחלת המאמרות הוה לן נהורא (יפ"ת):

רבי יהודה אומר האורה נבראת תחלה לכל מעשה בראשית. ופירוש הפסוק בראשית בריאת שמים וארץ וגו' ויאמר אלהים יהי אור. כלו' קודם בריאת שמים וארץ וקודם שהיתה הארץ תהו ובהו אמר ה' יהי אור (יפ"ת):

האיך הוא קובע תימליוסים פי' יסודות דכיון דאיכא צורך אל בריאת האור אח"כ לצורך העולם. טוב לפני האלהים לבראותו מקודם עשות מעשהו. כמנהג העולם. ורבי נחמיה סובר דכיון דאין האורה לצורך בנין העולם אין ראוי להקדימו שנראה פועל בטל באותה שעה (יפ"ת). ור' נחמיה ע"כ לא ס"ל דבראשית נמי מאמר הוא אלא המאמרים מתחילים מן ויאמר אלהים יהי אור. ומפרש ליה לקרא פתח דבריך יאיר במאמר של ויהי אור הוא מאמר הראשון יאיר:

ופנסין לאנטרנ"א:

ויהי. משמע לשון עבר כמשפט פת"ח תחת וי"ו בראש התיבה. והיה משמע ג"כ להבא כמו והיה אם שמוע והיה עקב אע"פ שמשמש גם כן לשעבר כמו והיה בכל יחם הצאן והיה העטופים ללבן וכהנה רבות:

לא בעמל כו' שבדברו תכף נעשו שמים וארץ וכל המציאות כולם בכל יום ויום. ועיין באלשיך:

והיה אור שפירושו בעתיד. שאחר שאמר יהיה אור. הותחל האור להבראות. ובהמשך הזמן נברא אלא אמר ויהי אור בעבר שלא היה המשך הזמן בין הדבור והמעשה. וכמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. משמע כבר נעשו מאליהן בלא עמל ובלא יגיעה:

רשב"י פתח שמחה כו' שבא לתת סיבה לקדימת האור. ופתח בהאי קרא ודרש שמחה לאיש זה הקב"ה. במענה פיו של מאמר הראשון ויאמר אלהים יהי אור. וכמ"ש אור צדיקים ישמח:

ודבר בעתו מה טוב בעת הראוי לו שיהיה ראשון לבריאה. היה שמחה לאיש במענה פיו של יהי אור. וזהו וירא אלהים את האור כי טוב. שהיה דבר בעתו והיה טוב:

לאיש זה הקב"ה מדכתיב לאיש הלמ"ד קמוצה שמורה על הידוע דקדק דבהקב"ה מדבר (יפ"ת):

[שנתעטף בה וכו'. בפרשה ויקהל פ"נ לא גרס בה וכן בתהלים ל"ג ליה הילקוט וכן בעל העקדה בפ' בראשית הביאו למאמר זה ול"ג ליה וגרסי בשמלה אכן בפ' אמור גרס ליה וע"ש בפ' אמור פל"א פירשתיו:

א"ר ברכיה אלולי. דדרש על העיקר כבר אי אפשר לאומרה אי אפשר לפרש הדבר הזה כמו שפירש ר"ש בר נחמני שנתעטף הקב"ה בשמלה לבנה והבהיק זיו אורה מסוף העולם ועד סופו:

מהיכן נבראת האורה האור הזה אינו אור המאורות הנזכר ברביעי. אלא אור הנברא תחלה לכל הדברים כדלעיל סי' א'. והוא אור הגנוז לצדיקים כדאי' לקמן פי"א. על כן שאל מהיכן נבראת האורה. דליכא למימר דהיא מאור העליון. איך יאמר יהי אור. שיורה על הויה חדשה:

א"ל מלמד פי' מאמרו יהי אור מלמד שנתעטף כו'. וכן צריך להיות מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. וכן גרס העקידה. והכי גרסינן בשוח"ט כיצד ברא הקב"ה את האורה. א"ל נתעטף בטלית לבנה והבהיק את העולם באורו. ור"ל שהשיבו שאורה זו אינה נתפסת בחומר. אלא מושפעת מאתו יתב'. ועל ידי שלא היה אותה האורה בעצמיות אור העליון. כי אם כדבר מתהוה מחדש כתיב יהי אור. שזה יתייחס בצד מה להויה:

בלחישה שאין לדבר במעשה בראשית בפרסום. ועוד לפי שזה המאמר יראה כגשמיות ח"ו. לכן אמרה בלחישה כדי שלא ישמעו ההמונים ויבינו הדברים כפשוטן:

מקרא מלא הוא ולא חשש הכתוב שלא יטעה שום אדם לחשוב דברים כפשוטן. כמו שהוא דרך הכתובים בתוארים ושאר הענינים:

מקרא מלא הוא ומתחלה לא ס"ד דהאי קרא אתא לאשמועינן הך מילתא. אבל כשידע הענין הבין שזה ענין הכתוב בבאור:

אילולא שדרשה רבי יצחק ברבים האי דרשא דרבי שמואל בר נחמן. לא היה אפשר לאומרה. אלא בלחישה. אלא שכבר הורה רבי יצחק. והשתא בעי מקודם שבאו ר"י ורשב"נ שחדשו ענין זה מה היו אומרים בדרוש הלז. ואמר ר"ב בשם ר"י שהיו אומרים שממקום כו'. והוו סברי שהעולם נברא תחלה כדעת רבי נחמיה לעיל. ולא ס"ד דעוטה אור כשלמה בבריאת האור קמיירי. אלא שפירושו שהשי"ת מעוטף באור כמו שמעוטף בשלמה ע"ד ונהורא עמיה שרא (יפ"ת ועיין באלשיך):

מדרך הקדים וסיפא דקרא והארץ האירה מכבודו. וע"ז קאמר ואין כבודו אלא בית המקדש. אבל כבוד אלהי ישראל בא ע"כ בשכינה מיירי (יפ"ת):

מאפלה לאורה. רבינו בחיי הביא מאמר זה ומסיים בו ונאמר ולכל בני ישראל היה אור]:

הלכות רבות. מאירות עיניו של אדם. [כמו שדרשו ז"ל מעיו עשת שן זו ס' ויקרא]. ולפיכך נכפלו ב' תוארים אור וכי טוב:

והלא ספר ויקרא כו'. ולפיכך נכפלו בו אור וכי טוב ובספר דברים שיש בו גם כן הלכות רבות למה לא נכפלו בו דברים. ומשני אף הלא אותו פסוק הנאמר נגד ספר דברים נכפלו אור ויום וכי לא היא היא. אלא כפלו להורות היתרון שיש בו הלכות רבות:

ה' פעמים כתיב כו' דלא ה"ל למימר אלא ויאמר אלהים יהי אור ויהי כן וירא אלהים כי טוב ויבדל בינו ובין החשך ויקראהו יום. אלא שרמז לתורה שנקראת אור כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור. ואע"ג דאור קמא לגופא איצטריך. כיון דקצתן אור תורה נינהו ה"נ כולהו (יפ"ת):

שבו נתעסק הקב"ה שבו נזכר שנתעסק הקב"ה וברא את עולמו. ופי' יהי אור שיצא מהעדר להאור המציאות:

שבו יצאו ישראל פי' שבו סיפר יציאת מצרים מאפלה לאורה. והיינו ויהי אור שהיה אור לישראל (יפ"ת):

שהוא מלא הלכות רבות שכל הספר מתחילה ועד סוף הלכות ודינים. שהן מאירות עיניו של אדם. ולפיכך נכפלו בו ב' תוארים. אור. וכי טוב. לומר שאור זה טוב מאד מהראשונים. שבהראשונים יש בהם ספורים רבים שלא מענין המצות. וכן בספר במדבר יש ספורים רבים שלא מענין המצות (יפ"ת):

שהוא מבדיל פי' שבו נזכר ענין המרגלים וגזירת ה' עליהם שלא יכנסו לארץ. והיינו להבדיל בין האור ובין החשך. שהבדיל בין באי הארץ לאור באור החיים. ובין יוצאי מצרים להושיבם במחשכים (יפ"ת):

מלא הלכות רבות שהוא כולו אזהרות ומצות וביאור הראשונות:

והלא ספר ויקרא כו' ולפיכך נכפלו בו תוארים. אור וכי טוב. ובספר דברים יש בו ג"כ הלכות רבות למה לא נכפלו בו ב' תוארים. ומשני אף הוא. אותו פסוק הנאמר נגד ספר דברים נכפלו אור ויום. וכי לא היא היא. אלא כפלו להורות היתרון שיש בו הלכות רבות. וכלומר שאור זה בהיר מאד כאור יום (מת"כ):

והיכן היא. דרך שאלה והשיב שגנזה כו' [ובילקוט ישעיה גרס אלא נגנזו]:

והלא ברביעי כו'. ואז נגנז האור הראשון:

כן וכן אנא וכו'. כשנזדמן לו מנה יפה אמר הצניע אותה לשבעת ימי משתה ואותו דבר אינו מספיק לו רק יום אחד ושנים מפני שאותו יום או יומים הוא מכלל שבעת הימים אמר לז' הימים אף כאן כיון שימי הבריאה היו ז' קורא גם לאור שלא נשתמש בו אלא שלש ימים אור של ז' הימים:

מתושלח כו'. כמו שפירש"י ז"ל בפסוק כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגו' שעכב הקב"ה מי המבול כדי שיהא נספד כהלכה ובשכר זאת השפיע להן הקב"ה אורו כן פירש"י. וזהו וירא אלהים את האור כי טוב הוא הצדיק מתושלח כדכתיב אמרו צדיק כי טוב:

הבדילו לו. [בירושלמי דברכות פ' אלו דברים] פירש רש"י להאיר סביביו ומצאתי כד"א ונהורא עמיה שרא:

רבנן אמרי הבדלה ממש. כלומר הבדילם זה מזה מן המחלוקת שהיה ביניהם כדיין זה המבדיל בין שני בעלי דינין [וברקנטי ל"ג לי' אבל בירושלמי דברכות ישנו]:

איסטרטיגין. [פי' הערוך] פקידים ונציבים:

מדיינים. מריבים כך ויקרא כו' ופירוש הכתוב ויקרא לאור לאמר לו יום כלומר יום יהא תחומך:

ידעת כתיב. פירוש וכי הודעתו לשחר מקומו וזמנו איזהו. משמע שהקב"ה הודיע לו מקומו וזמנו איזהו:

עושה שלום. מכלל שהיו מריבים שכל אחד היה רוצה לשלוט ביום:

יפה פירשה אלא שדרשה יפה ממנו ר' יצחק:

מקמי כן מה הוה אמרין. מקודם לכן מה היו אומרים מהיכן נבראת האורה כלומר קודם שפרשה ר"ש בר נחמני:

ס"א קודם שדרשה ר' יצחק ברבים:

ס"א רבי שמעון בן יהוצדק שאליה לר' שמואל בר רב נחמן אמר ליה כיצד ברא הקב"ה האורה אמר לו נתעטף הקב"ה באורה כאצטלית לבנה והבהיק את העולם מאורה שאלמלא שמעתי לר' יצחק ברבים לא אמרתיה ברבים:

מהיכן הביא הקב"ה את האורה ר' ברכיה בשם ר' יצחק מבית המקדש הביאה שנאמר כסא כבוד מרום מראשון וגו'. ומפרש בויקרא רבה חלונות היו בבית המקדש ומשם האורה יוצאה לעולם שנאמר וחלונות לו ולאלמין סביב סביב כהחלונות האלה כחלונות אין כתיב כאן אלא כהחלונות כהות החלונות אטומות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי להוציא אורה לעולם כך מצאתי בשוחר טוב ובבראשית רבה כך כתוב אמר ר' ברכיה אלולי שדרשה רבי יצחק אפשר ממרינא מקמיה כן מה הוו אמרין רבי ברכיה בשם ר"י ממקום בית המקדש וכו' והכי פירושו אלולי שדרשה רבי יצחק ברבים מלמד שנתעטף וכו' אפשר ממרינא בתמיה וכי אפשר לומר שיצתה האורה מטלית לבנה של הקב"ה והלא הוא וכבודו אורה מובהקת שנאמר ה' אורי וישעי (תהלים כ"ז א') ונהורא עמיה שרא ולמה הוצרך לטלית לבנה להבהיק ע"כ:

ר' ברכיה בשם ר"י במקום בהמ"ק וכו'. וירא אלהים את האור כי טוב כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות לפיכך הכתוב משבחו בלשון כפול אור כי טוב ושנים הראשונים בלשון פשוט יהי אור בלבד וכן השני ויהי אור בלבד שלא נטפל שום קילוס עמהם כשם שנטפל עם שנים אלו בספר ויקרא שנתוספה עם האור כי טוב ובמשנה תורה שנטפל עם האור יום דכתיב ויקרא אלהים לאור יום ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד ספר וידבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ כדכתיב לאלה תחלק הארץ אף זה לא ניתוסף שם שני ויקרא אלהים לאור יום כנגד משנה תורה שהוא מלא הלכות מרובות מתיבין ליה חבריא לרב סימון והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות והיה לו לכפול דבר בס' ויקרא כמו במשנה תורה שכ' במ"ת אור ויום הרי שתי אורות כלומר לאחר שאמרת שלכך נוסף יום שני לויקרא דכתיב את האור כי טוב האיך תאמר אף במשנה תורה שהוא מלא הלכות רבות האיך אפשר לקבוע טעם בשני מקראות שאינן דומין זה לזה אחר שלא נוסף שם בשני במקרא השני אמר להם אף הוא שינה דבר הוא כלומר אף מפני מה שינה הכתוב בויקרא שכפל לספר בויקרא וחברייא דפרכי לר' סימון לא משמע להו אור וטוב דויקרא כפולה דלא מוכיח כאידך את האור יום לא הוא אור ולא הוא יום בתמיה:

ס"א לפי שכתוב כי טוב בוירא אלהים את האור מה שאין כן באחרים לפיכך דורש ממנו כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות וכן ויקרא אלהים לאור יום והיינו שבח ועילוי מה שאין כן באחרים לפיכך דורש הימנו כנגד משנה תורה והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות ולמה אתה דורש ויקרא אלהים לאור יום כנגד משנה תורה אמר אף היא שונה בה דברים אף משנה תורה שונה מה שנאמר בשאר ספרים ומלא הלכות רבות ולפיכך תלה בו פסוק זה מויקרא אלהים לאור יום שגם הוא שונה דבר וכופל באורה:

אור יום לא היא אור ולא היא יום. בכל האחרים אין להקשות שכולם באים לצורך כמו ויקרא אלהים ליבשה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה לפיכך נקראת ארץ וכן ויקרא אלהים לרקיע שמים כדדרשינן לקמיה שא מים. אבל בזה יכול להקשות שאור ויום דבר אחד הוא ע"כ:

אם קורא ליבשה אין זה תימה דקראה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה ואם לרקיע שמים שא מים אלא אור למה נקרא יום והלא אור ויום אחד הוא ומשיב תני אור שנברא בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה שהיא מכהה גלגל חמה לפי שאור שלה יתירה על אור החמה וכו':

ובלילה אינה יכולה להאיר. שלא נבראת אלא ביום זה והיכן היא באיזה מקום היא מאחר שאינה מאירה לא ביום ולא בלילה:

נגנזה. והיכן היא כלומר לצורך מה נגנזה:

לשבעת ימי משתותי. לשבעת ימי משתה שלי להכי משתעי קראי ויקרא אלהים לאור יום לאותו אור שהתקין לצדיקים לעתיד לבוא שהקב"ה גנזו בגנזיו והפקיד לכירה (א"ה פי' לסעודה כמו ויכרה להם כרה גדולה במלכים). וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל כך מצאתי בשוחר טוב:

ר' נחמיה אומר כאור שבעת הימים אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח. שנאמר ויהי לשבעת הימים וגו' ומפורש בסדר עולם אלו שבעת הימים מה טיבן אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח שעכבו את הפורענות ובשכר שנתאבלו עליו כראוי השפיע להם הקב"ה אורה לכך כתיב כאור שבעת הימים כאור אותן שבעת הימים שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב כי טוב הוא מתושלח כמה דתימר אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג' י'):

רבי יהודה ב"ר סימון אמר הבדילו לעצמו. למה הדבר דומה למלך שראה מנה יפה אמר זו שלי כך כשראה הקב"ה את האור אמר אין כל בריה יכולה להשתמש בה אלא אני ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים אתמהא לא ברביעי נתלו המאורות והאיך אפשר לומר כאור שבעת הימים ימי בראשית והלא אע"פ שנבראו המאורות ביום ראשון לא שמשו אלא מיום רביעי והיה לו לומר כאור ארבעת הימים אלא כאינש דאמר כך וכך אני מפקיד לשבעת ימי משתה משתותי כאדם שמניחין לפניו מנות יפות ואמר זו וזו אני מצניע לשבעת ימי המשתה שלי כך כשברא הקב"ה את עולמו וראה את האור כי טוב עמד וגנזו לצדיקים לשבעת ימי המשתה שעתיד לעשות לצדיקום:

הבדילו לו הבדילו הקב"ה לצרכו להאיר סביביו:

איסטרטיגין פקיד כמו נציב פלשתים דמתרגמי' איסטרטיג פלישתאי (ש"א י"ג ג'):

ס"א איזה הוא מקומו אם ישלוט ביום ובלילה. אמר רב תנחומא אני אומר טעם יוצר אור ובורא חשך עושה שלום לכשבראם עשה שלום ביניהם:

ס"א משבראם מאותו יום שבראן עשה שלום ביניהם:

והלא ברביעי נבראו המאורות ואז נגנז האור הראשון:

אלא כאינש דאמר כו' כלומר כאדם האומר זה אני מכין לשבעת ימי המשתה אע"פ שאינו מספיק לכל ז' ימי המשתה כי אם ליום או יומים בהיותם מכלל השבעה ימים. וכן מה שכתוב כאור שבעת הימים היינו מקצת משבעה. ומ"ד זה פליג על המ"ד לקמן פרשה י"א ששמשה האורה כל ז' ימי בראשית. ולא יחוש לכיהוי גלגל חמה:

ימי אבלו של מתושלח ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ומפרש בסדר עולם שבעת ימים אלו מה טיבן. אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שעכבו את הפורעניות. ושבשכר שנתאבלו עליו כראוי השפיע עליהן הקב"ה אורה ע"כ. וזהו שאמר הכתוב כאור שבעת הימים אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק (רש"י):

מנין שאין מברכין כו' דק"ל לשון ויבדל דלא שייך הבדלה אלא בדברי התערובות אבל האור פשיטא שיקיף החשך ובמקום החשך לא יהיה אור. לכן אמר רב זעירא שרמז להבדלה של מוצאי שבת שמבדילין בין אור לחשך. ולה"ק כי טוב שאין מברכין להבדיל בין אור לחשך אלא עד שיהנו לאורו וטובו. ומקודם זה אין לו שייכות ברכה (יפ"ת):

שיאותו פי' שיהנו:

מן הכא וירא ויבדל כשראה את האור כי טוב שנהנה ממנו. אז ויבדל. ומזה אנו למדים על הבדלה. (ועיין ירושלמי סוף פרק ח' דברכות):

ר"י בר"ס אמר הבדילו לו שההבדלה אינה כפשוטה שהוא הבדל המעורב אלא התיחדות לו יתברך. ונרמז באומרו ויבדל אלהים. ולה"ק וירא אלהים כי טוב שאינה ראויה שישתמש בה אלא הוא כמשה"כ ונהורא עמיה שרא והניח החשך לעולם (יפ"ת):

ורבנן אמרי הבדילו כו' שמה צורך לו יתברך לאור הנברא. לכן אמרו שהבדילה לצדיקים. ולה"ק וירא אלהים את האור כי טוב שאינה ראויה לעולם. ולכן הבדילו לצדיקים. וענין צדיקים נרמז ג"כ בכי טוב. כי אין טוב אלא צדיק כדאי' בפרק הממונה:

הבדלה ממש שהבדילה זה מזה כפשטות לשון של הבדלה. והוא שהבדילם ממה שהיו אדוקים במחלוקת. ולפ"ז הכי פירושו וירא אלהים את האור כי טוב הוא וראוי שהוא ישמש ביום ולא יכנס החשך בתחומו. ולכן הבדיל ביניהם וקבע תחומיהם זה ביום וזה בלילה (יפ"ת):

אסטרטוגין נציבי פלשתים תרגם יונתן אסטרטיגי פלישתאי:

מדיינין מריבין:

כך ויקרא אלהים כו' כי הו"ל למימר ויקרא אלהים את האור יום ואת החשך קרא לילה. ע"כ דורש מ"ש ויקרא היינו שקרא אותו ואמר לו אתה אור יום. ביום אתה שולט ויום יהיה תחומך. ולחשך קרא ואמר לו לילה פי' בלילה תהא שולט ולילה יהא תחומך. ומדהוצרך לומר להם כן. ראיה שהיו מדיינין זה עם זה:

המימיך צוית בקר פי' המימיך צוית לבוקר איזה מקומו. המימיך צוית לשחר הוא הלילה איזה מקומו כמו שצויתי אני:

אנא אמרי טעמא פי' אני מביא ראיה על דברי ר"י ור"ל מדכתיב עושה שלום בתר יוצר אור ובורא חושך דמשמע דבהם קא מיירי שכשבראם עשה שלום ביניהם שלא יתקוטטו. ואפשר דרבי תנחום פליג אר"י וקאמר אנא מהך קרא ילפינא (יפ"ת):

אין הקב"ה מייחד כו' הענין מבואר בעצמו שלמה שהוא יתברך הטוב והמטיב אינו שמח ברעת שום נברא ואפילו רשע. שאינו חפץ אלא לזכות את הבריות. ואם תהיה רעה לאיש אינו אלא מצד המקבלים ולהכרח הדין. ולכן לא ייחד שמו על חשך שהוא סימן רע והפסד:

ויהי. משמע לשעבר כמשפט וי"ו פתוחה בראש התיבה:

סדר זמנים כו'. אף קודם שנתלו המאורות היה קצוב לפניו יתברך שיעור מדת יום ומדת לילה:

[וכ"כ באב"א אבל הרא"ם יש לו דרך אחרת ועי' בפ"ב מחלק סתרי התורה בס' עבודת הקדש ובספרו דרך אמונה]:

דין הניין כו'. אלו נאותים לי וטובים הם בעיני:

ויתהון. ואותם הראשונים לא היו נאותים לי ודייק ויהי ערב רמז לאותם שלא היו נאותים לפניו והעבירן ויהי בקר רמז לאותן שנשארו והיו טובים ומבוקרים בעיניו [ועי' זה במדרש קהלת בפ' את הכל עשה יפה בעתו ולקמן רפ"ט]:

אמר רבי פינחס כו'. ומפיק עוד טעם לדברי ר' אבהו מדכתיב מאד משמע שכבר היו נעשים גם כן אבל לא היו טובים כאלו:

הכי גרסינן והיה ערב אין כתיב כאן שיהא משמש להבא אלא ויהי לשעבר מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן עד שלא נברא העולם:

דין הניין. אלו הנאוני:

יהי ערב אין כתיב פי' דה"ל למימר יהי ערב והיינו גזירת ה' יהיה מדת יום ומדת לילה בעולם. ואח"כ יאמר שכן היה. כמו שנא' בכל הדברים אלא דהינו טעמא לפי שכבר היה סדר זמנים קודם לכן ואינו דבר מחודש מעכשיו:

סדר זמנים היינו האלפים שנה שנבראת התורה קודם העולם ובאלפים שנה אלו היה בונה עולמות ומחריבן. (ועיין בענף):

דין הניין לי כו' אלו נאותין לי וטובים הם בעיני. ויתהון ואותן הראשונות לא היו נאותין לי:

טעמא דר' אבהו שאמר. שאמר הקב"ה דין הניין לי כו' היכן מרומז זה הלשון. מהכא וירא אלהים וגו' והנה טוב מאד. שפירושו מה שהוא הנה עכשיו הוא הטוב מאד ולא החילופים:

ארבעה דברים ולפיכך כתיב יום אחד שהיה מיוחד בבריאות הללו שהם כלל העולם שאין עוד מלבדו כן פירש רש"י:

הרים. כתב אב"א אע"פ שהן בכלל ארץ אולי כוונתו על ההרים שתחת המים כמה דאת אמר על הרים יעמדו מים:

אלא הוא. ולא נבראו עדיין אפילו המלאכים:

אתיא כרבי יוחנן. דאמר מיד בשני נבראו המלאכים ובראשון נשגב שמו לבדו אבל לרבי חנינא שלא נבראו המלאכים עד יום חמישי היה לו לכתוב יום אחד גם בשני ושלישי ורביעי:

המקרה במים וגו'. וזה היה מלאכת יום שני [וע"ל רפ"א]:

כלום. מן המלאכים:

ממדד. לשון מדידה [ע"ל רפ"א]:

יום אחד. שבו נבראו שמים חדשים וארץ ואורה ס"א דסברים שהם חדשים שהם יחידים בעולם שאין עוד מלבדם ע"כ:

אלו מעשיהם של רשעים. רמז למעשיהם של רשעים שהמה תהו:

אלו מעשיהם של צדיקים. ומ"ש וירא אלהים את האור כי טוב. להכריע שחפץ במעשה הצדיקים כדלעיל סוף פ"ב:

בין האור ובין החשך בין מעשיהן כו'. שהחשך הוא אחד מתארי מעשה הרשעים:

בין מעשיהן של צדיקים כו'. שהבדיל מעשיהן של צדיקים ויחדם לעצמו. והרחיק ממנו מעשי הרשעים שאין חפצו בהם ע"ד לא יגורך רע או פי' שהבדיל בין מעשיהן של צדיקים כו' היינו מה שהודיע לנו גמול הצדיקים ועונש הרשעים. או פי' שהבדיל ביניהם צדיקים לג"ע והרשעים לגיהנם. אלה לחיי עולם. ואלה לחרפות עולם:

לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים שיתאחד במציאות האור וזמניו העונש של רשעים. שמשם שוקע וחשכה להם. וחשך של צדיקים שנהפך לבקר:

יום אחד שהיה לו לומר יום ראשון כדלקמן על כן דרש על יום הכפורים שבו נעשים ישראל גוי אחד כמלאכי השרת אגודה אחת ושלום ביניהם. והרשעים ע"י תשובה נעשים צדיקים. יום רצון יום חסד יום סליחה וכפרה. וכן אז מתאחד הרע בטוב להיות הכל כלו טוב כמו שאחז"ל דהשטן גימטריא שס"ד למימר דבכולא שתא אית ליה רשות לאסטוני וביום כפור לית ליה רשות לאסטוני. דהשנה הוא שס"ה ימים (נזה"ק):

שבו נבראו ד' דברים מה שלא היה כן בשאר הימים שלא נברא בהם אלא ג' כדלקמן. וירמז לזה אות ד' דאחד (יפ"ת):

הרים סובר המדרש דהרים בריה בפני עצמה ואינו בכלל ארץ. וכמ"ש (תהילים צ׳:ב׳) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל. וכן במשלי ח' בטרם הרים הטבעו ולפני גבעות חוללתי עד לא עשה ארץ וחוצות. ועיין לקמן סוף פ' י"א שחשב רק ג' דברים שנבראו ביום א' שמים וארץ ואורה. וא"כ יש לפרש שמים וארץ החדשה כמפו' בקרא כי כאשר השמים החדשים וארץ החדשה. והאור היינו אור הגנוזה לעתיד. וע"כ נקרא יום אחד שהוא מיוחד בדברים אלו שנבראו על העתיד:

היה הקב"ה אחד בעולמו שלא נברא עדיין אפילו המלאכים:

אתיא כר' יוחנן דאמר מיד בשני נבראו המלאכים. ובראשון נשגב שמו לבדו. אבל לרבי חנינא שלא נבראו המלאכים עד יום חמישי היה לו לכתוב יום אחד בשני ובשלישי וברביעי (מת"כ):

הה"ד המקרה במים. וזה היתה מלאכתו ביום ב'. וכתיב בסיפא דקרא עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט:

ועוף יעופף וזו היתה מלאכתו ביום ה':

שלא נברא ביום א' כלום. פי' מן המלאכים:

מותח פושט:

ממדד פי' מישר ומותח עד כדי שיעור שמותחים מיכאל וגבריאל בצפון ובדרום (מת"כ) ועיין מ"ש ע"ז בפרשה א':

לענין החשבון. האמור בכתוב שני ושלישי וכו' הוה ליה למימר גם בראשון יום ראשון ומאחר שאמר יום אחד הוה ליה למימר שוב שנים שלשה וארבע וכו':

פרע להם. לאותן הימים שכתב בהן שני ושלישי כו' שלא אמר בראשון יום ראשון:

הראשון. שהיה לו למימר ראשון וכתב הראשון עם ה"א הידיעה רומז ליום ראשון של בריאת העולם:

ראשון למלכים. כתב רש"י ז"ל דל"ג ליה שמה שמונין למלכים מראש חודש ניסן הוא תקנת חכמים ז"ל וכן לשחיטת צפון לא גרס ליה דמאי שנא למנות עבודה זו משאר העבודות עכ"ל וע"פ התלמוד בפרק רבי אליעזר במסכת שבת נראה דבמקום ראשון למלכים גרס ראשון לחדשים ובמקום לשחיטת צפון גרס לאכילת קדשים. [ועי' בפ' נשא פי"ג פרשתיו שוב בשם רש"י ז"ל וכן מצאתי בדרשות ר"י בן שועיב בפ' פקודי]:

אמר רבי שמואל בר נחמני מתחלת ברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים. ששתף חשבון שלו שהתחיל לספר בבריאת העולם עם חשבון הנשיאים שנאמר ביום הראשון הקריב (במדבר י') וכן כולם וכן כתוב בבריאת העולם יום שני אע"פ שאין לשון שני ושלישי נופל אלא על ראשון:

ס"א שמאחר שחשב יום אחד היה לו לחשוב מכאן ואילך יום שנים ושלשה וארבעה כהלוך החשבון שמתחילין בלשון אחד תחלה ולא יתכן לומר לשון שני ושלישי ורביעי כי אם לאחר ראשון:

ואימתי פרע. היכן השלים את הלשון שהיה לו לומר ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון להלן פריך ויהי המקריב ביום ראשון אמר הקב"ה נדמה בעיני אותו יום הראשון של הקמת המשכן כאלו אותו היום בראתי את עולמי אותו היום של הקמת המשכן הוא יום ראשון בניסן ויום ראשון בשבוע דתניא בסדר"ע עשר עטרות נטל אותו היום יום שמיני למלואים ראשון למעשה בראשית שיום ראשון בשבת היה וראש חדש ניסן ובניסן נברא העולם וביום ראשון. ס"א וביום ראשון של שביעי עד כאן:

ראשון לנשיאים. אותו היום התחילו הנשיאים להביא קרבן:

ראשון למלכים. ראש חדש ניסן ראש השנה למלכים ודבר זה שבוש הוא שהרי תקנת סופרים היה כדמפרש בראש השנה משום שטרות ואינה כתובה לא בסדר עולם ולא במסכת שבת פ"ר עקיבא דהתם נמי תניא להאי לעשרה עטרות וכן לשחיטת צפון לא גרסינן התם ושבוש הוא דמה איריא עבודה זו משאר עבודות:

ראשון לכהונה. דעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות ועבודה בבכורות כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל בכורי בני ישראל משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים דכל שבעת ימי המלואים עשה משה על המזבח דתוך אותו אהל שנטה לו מחוץ למחנה עד שלא היה המשכן כך שמעתי. אבל בסדר עולם מוכיח כי שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן להקריב על גבי המזבח ומפרקו לאחר ההקרבה. ובשמיני העמידו ושוב לא פסקו ובו ביום התחיל אהרן לשמש עבודה הראויה ואינו ראשון לעבוד עבודת ציבור דהיינו קרבן כדכתיב פרשת ביום השמיני (א"ה נ"ל שצ"ל והיינו ודוק) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים והכי תניא בסדר עולם בו ביום הקריבו ישראל תמידים נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות:

ראשון לשכון בישראל. ששרתה שכינה בישראל כדכתיב כי היום ה' נראה עליכם (ויקרא ט' ד') וכתיב וירא כבוד ה' אל כל העם:

ראשון לחדשים. כדכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה ראשון לברך את ישראל כדכתיב וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט' כ"ב) ראשון לירידת האש כדכתיב ותצא אש מלפני ה' וכו' ראשון לאכילה דכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו:

ראשון לאיסור במות. משהוקם המשכן נאסרו הבמות כדכתיב למען אשר יביאו:

מתחלת ברייתו שיום ראשון של בריאה עדיין לא היה ראשון לתכלית כוונתו ולזה לא נתקיימה עד שבנה המשכן ואז היה כיום ראשון לתכלית כוונת בריאת העולם ופרע אצל המשכן שנאמר ביום הראשון בה' הידיעה לרמוז על יום ראשון של בריאת עולם:

לעשות שותפות בתחתונים להצטרף ולהתחבר ולשכון ביניהם ולא עשה כן מפני הרשעים שגרמו לו לסלק שכינתו מרקיע לרקיע עד שבאו הצדיקים והורידוה זה אחר זה עד שהביאוה למשכן כדלקמן פ' י"ט. (יפ"ת):

מה נפשך אם לחשוב ימים של ז' ימי הבריאה. היה לו להשוות שמות החשבון שהתחיל באחד שהוא מספר יסודי אך מספר ראשון שני שלישי כולם נערכים וצרופים זה לזה ונקרא מספר סדורי:

אימתי פרע להם לאותן הימים של בריאה שכתב בהן שני שלישי כו' ולא אמר בראשון יום ראשון אלא אמר יום אחד (מת"כ):

עשר עטרות כו' שבשביל חשיבותו כיום הבריאה נטל י' עטרות כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם (יפ"ת):

ראשון למעשה בראשית שיום אחד בשבת היה:

ראשון למלכים כדאיתא בריש מסכת ר"ה. או פירושו ר"ח ניסן נקרא מלך. והיה אז ר"ח ניסן (אסיפת אמרים):

ראשון לנשיאים לקרבן נשיאים בחנוכת המזבח:

ראשון לכהונה שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והעבודה בבכורות. משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים:

ראשון לשכינה שאז שרתה שכינה ביניהם בקביעות:

ראשון לברכה ברכת כהנים כדכתיב התם וישא אהרן את ידיו על העם ויברכם:

ראשון לעבודה עבודת צבור כגון תמידין ושאר קרבנות הבאים מתרומת הלשכה (רש"י):

לשחיטה בצפון רש"י לא גריס ליה דמ"ש לשנות עבודה זו משאר העבודות. ועוד שהרי לדברי הכל עולות הקריבו בני נח כמ"ש לקמן פ' כ"ב. וצריך להיות במקומו ראשון לאכילת קדשים. ועיין בפרק ר"ע ובסדר עולם:

לירידת האש על המזבח כדכתיב התם ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח: