בראשית רבה · פרשה ד

מקרה באבנים אם בית חומה ועושה תקרה של כיפת אבנים. ולפעמים מקרה בקורות. ועושה מעזיבה על גביו. וכאן לא פי' היאך היה התקרה היינו הרקיע ממה היה. ופירש שם בתהלים שעשה ממים כמ"ש לקמן גלדה טיפה האמצעית. ובתהלים בא לפרש מה שסתום בתורה:

שנא' המקרה במים הם השמים שנקראו עליות כדכתיב הבונה בשמים מעליותיו:

גלדה טיפה. פי' הוקרשה והוגלדה [וקרח בלילה ת"א גלידא נחית עלי בליליא כ"פ רש"י]:

מטלית. מכסה ויריעה:

וליחכה כו'. שהיו עדיין לחים ובזה נעשים קשים:

כקדוח אש המסים. פסוק זה מדבר במ"ת:

חצה כו'. פירש רש"י המסים פי' חצויים כמד"א הרימונים משימסו פי' משיתחלקו [וע"ל פ' שלח לך בפ' אחינו המסו וגו']. ולכן קורין הסם שנותנין בחלב להעמיד ולהפריש מי החלב ממנו מסו. [לקמן סוף הפרשה ע"ש שמחלק ומפריש הפסולת מתוך האוכל]:

גלדה טפה האמצעית. לשון וקרח בלילה (פ' ויצא) דמתרגמינן וגלידא נחית עלי בלילא. ברוחו שמים שפרה לשון גליד דק כגלידא על ארעא כלומר הקפיאם לחין היו מעשיהן ביום ראשון ביום שני קרשו הקפאו ונתחזקה והיינו דכתיב ביום הראשון ברא שמים ובשני כתיב ויעש אלהים את הרקיע מלמד שהיו לחין ביום א' וקרשו בשני כמין מטלית יריעה כמו טלואים דמתרגמינן רקועים כלומר בשני נטה אותם שיש בהם ממשות:

ולחכה את פני הרקיע. שהיה לח וחזקו לעיל מינה כתיב עמודי שמים ירופפו והדר ברוחו שמים שפרה דמשמע שליחכה האש פני הרקיע לכך אמר יפה למדני ר' חנינא בא מעשה בראשית ולימד על מתן תורה שכשם שחצה האש במעשה בראשית בין עליונים ותחתונים כך היה במתן תורה דהכי כתיב בסוף ישעיה לוא קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזלו וכתיב כקדוח אש המסים מים תבעה (ישעיהו ס״ד:ב׳) והכי משמע כאשר הקדחת את האש והבעית את המים במעשה בראשית כך היה במתן תורה כשירד הקב"ה על הר סיני ונזלו הרים מפניו ואין אנו מוצאין במעשה בראשית מפורש שחצה האש של מעלה בין עליונים לתחתונים (אלא) כשם שאנו רואין במתן תורה שבשעה שירד הקב"ה ליתן תורה על הר סיני התחתונים לא היו רשאין לעלות אל ההר כל זמן שהשכינה בהר הדא הוא דכתיב כקדוח אש המסים כשהיה הר סיני קודח ובוער באש אז המסו הוחצו העליונים מן התחתונים שהאש שכינה היה חוצץ ביניהם שהמסים הוא לשון הפלגה כדתנן (מעשרות פ"א) הרמונים משימסו ומפרש בגמרא לשון פלג אחינו המסו את לבבנו פלגו חצי בלשון לע"ז מיסו וימסו אסוריו מעל ידיו מתרגם ואיתמסיו אסרוהי מעל ידוהי וכך היה במעשה בראשית דבתר כקדוח כתיב בעשותך נוראות זה מעשה בראשית ולפי שהמסה מפרש חציצה לפיכך היא דורש והולך אימתי חצה האש כו':

בשעה שאמר יהי רקיע כדעת בית הילל לקמן פ' י"ב שהשמים נבראו בשני:

גלדה טיפה האמצעית פי' הקפיאה. כמו הוגלדה פי המכה:

הטיפה האמצעית כדי שישארו המים של צד מעלה והמים שלצד מטה בשוה ודכתיב בתוך המים כאלו כתוב בתווך:

רב אמר לחים כו' סובר כב"ש שהשמים נבראו בראשון. א"כ מ"ש בשני יהי רקיע שנתן חיזוק לרקיע שיתקיים. כי לחים היו בראשון:

מטלית לרקיע עשה מתיחה לרקיע. ולפי שהמטלית מתוח יקרא המתיחה מטלית ובירושלמי הלשון יותר מתוקן דגריס יעשה ככין מטלית הרקיע והכוונה לומר שהשמים הנזכר בראשון הוא הרקיע הזה. בראשון נברא כמין פקעיות כדאמר בפרק אין דורשין. ובשני גזר שיהיה נמתח כאהל. מלשון וירקעו את פחי הזהב (יפ"ת):

יצאה האש מלמעלה בא לפרש דברי רב שאמר לחים היו בראשון ובשני נתחזקו אמר שזה היה ע"י שיצא האש מלמעלה כו':

יפה לימדני ר' חנינא דלעיל מהאי קרא כתיב עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו וזה יורה שהשמים היו מרופפים בראשון ובשני קרשו ונתחזקו ובתריה כתיב ברוחו שמים שפרה. ורוחו הוא האש כדכתיב (ישעיהו ל׳:ל״ג) נשמת ה' כנחל גפרית. ואע"פ שמגערתו עמדו. מ"מ הוצרך ג"כ לאש להשלמת חזקם:

וליהטה פני הרקיע מלשון להט החרב לומר שצחצחה ומירקה פני הרקיע שלא היו מצוחצחות עד שבא האש מלמעלה וליהטה פני רקיע והיינו ברוחו שמים שפרה דמשמע לשון יפוי והדר (יפ"ת):

כקדוח אש המסים כו' דודאי עיקר קרא התם מיירי במ"ת כמבואר שם. אלא מדכתיב כקדוח אש המסים בכ"ף הדמיון. וכן המסים בה' הידוע. משמע דמדמה ליה למקום אחר. והיינו מעשה בראשית. ולכן אמר המסים שהוא לשון החצה כתרגומו. והיינו שחצה האש בין העליונים לתחתונים במעשה בראשית. ולפי שלא נתפרש כן במקום אחר במעשה בראשית לכן אמר הרי זה בא ללמד ונמצא למד. ומה שדימה מתן תורה למעשה בראשית בזה. היינו לפי שבשעת מתן תורה נתבסם כל העולם על מכונו ונגמר חזוק מעשה בראשית כראוי כמבואר בכמה דוכתי (נזה"ק):

חצה פרש"י המסים פי' חצויים כד"א הרימונים משימסו פי' משיתחלקו. ולכן קורין הסם שנותנים בחלב להעמיד ולהפריש מי החלב ממנו מסו (מת"כ):

יהי רקיע. ר"ל כד"א יהי רקיע וגו' [ואולי שצ"ל כן]:

ביניים ובנתיים. כלומר מכוון באמצע:

קנדילא. פירש"י נר הקבוע באמצע עששית ואינו נוגע בארבע דפנותיה. [ועוד נראה כנר הזה שהשלהבת קשורה בגחלת דרך נס]:

ופירות הם מי גשמים. פירש"י ז"ל בשם פרקי ר"א המים העליונים מזיעים מחימום הרקיע שהוא של אש והטיפות יורדות [ועי' פ"ק דתענית]:

רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר כחלל שיש בין ארץ לשמים כך יש חלל בין רקיע למים העליונים. דכתיב יהי רקיע בתוך המים ביניים ובנתיים אילו לא אמר הדורש אלא ביניים לא הייתי שומע שהרקיע ממוצע בין ארץ לשמים עליונים ורחוק מזה וקרוב לזה אם רקיע קרוב למים העליונים רחוק מן הארץ ואם רקיע קרוב לארץ רחוק ממים העליונים ביניים ובנתיים ביניים הוא האמצע ומהיכן מצא לו להסמך שדורש ביניים ובנתיים מדכתיב יהי רקיע בתוך המים קרי כאן בתוך וקרי כאן בַּתָּוֶךְ יש אם למקרא ולמסורת והכי דרש במסכת ברכות ירושלמי:

כהדין קנדילא. שבתוך העששית הקבוע באמצע עששית ואינו נוגע בארבע דפנותיה אי נמי כנר זו שהשלהבת שלו עומד באויר:

ס"א תלוים במאמר עומדים באויר ע"כ:

ופירותיהם אלו מי גשמים. כמו שכתוב מפרי מעשיך תשבע הארץ (תהילים ק״ד:י״ג) ומפרש בפרקי ר"א מים העליונים התלוים במאמר דומים לברכת מים והם מים של רקיע שהיא מחמתו של אש מזיעין המים של מעלה טיפים עבות ויורדים עד מקום הכיפה ס"א קרקוסי. לתוך המים המלוחים בתוך מימי אוקיינוס ומשם העבים שואבים אותו וממתיקין בהם והיינו דכתיב מעלה נשיאים מקצה הארץ (שם קל"ה):

כחלל שבין הארץ לרקיע כו'. כלומר כחלל שבין מים התחתונים לרקיע:

כחלל שבין כו' ובשוח"ט י"ט ז"ל שם וכי רבי הושעי' עלה לרקיע. אלא לפי שיגע בחכמה של תורה למד ממנה מה שיש ברקיע:

אנא אמרי טעמא אני אומר ראיה וסייעתא לדברי רבי פנחס:

הוי המים העליוני' תלוים במאמר. וכיון דידעינן שתלויות במאמר פשיטא שיהי' הבדלם מהרקיע כהבדל מים התחתונים מהרקיע (יפ"ת):

כהדין קנדילא כמ"ש במ"ר פרשה י"ב כהדין אשתא דקנדילא דמיא ומשחא מעורבים כחדא. ופירושו לענין הצריך כאן שהדמיון הוא שהקנדילא השמן והפתילה אינם מונחים על תחתיתו של קנדילא אלא תחלה נותן מים והשמן והפתילה על המים. ונראה השמן והאור כאילו תלוים באויר. וכן כאן שהמים אינם מונחים על תחתיתו של רקיע אלא באויר ובמאמר:

אלו מי גשמים ולשון השוח"ט י"ט ומזיעת המים העליונים הגשמים יורדים. ור"ל שהמים העליונים אינם חסרים כלום רק זיעה בעלמא יוצא מהם לכך נקראו הגשמים פירות מן המים העליונים. שהקרן היינו המים העליונים קיימים לעולם ואינם חסרים:

אפרכס. פירש"י כלי מלא נקבים סביביו ולמעלה נקב כשיעור אצבע וממלאין אותו מים וסותמין פי הנקב באצבע בכוון והמים נעצרין ואינם מקלחים וכשמסיר האצבע הנקבים כלם מקלחים [ועי' בערוך ערך דיופי]:

טס של כסף. אינו סותמו בכוון כמו בשר האצבע:

עמדו המים. ורמז לו כשם שמים אלו עומדים ואינם מקלחים דרך הנקבים. כך אין לתמוה על המים העליונים:

ואמר לו הכותי אצבעך כו'. ואינו ראייה על המים העליונים:

[ה"ג מראות גדולות הביא לו מראות גדולות א"ל ראה בבואה כו']:

בבואה. כל פרצוף פנים הנראה במראה:

מלא מים. משמע שעדיין הוא מלא כמו שהיה אז בשעת החלוקה והלא הבריות משתמשין מהן מאז עד עתה. כן פירש"י]:

ומאחר שתכנס. אחר שנכנסת ויצאת משם תשקול עצמך:

הלך ושקל את עצמו ונכנס למרחץ:

לא חסר מעיינך. ומיד שיצאת הזיעה ממך חזרת למשקל הראשון:

כותי אחד שאל את רבי מאיר אמר ליה אפשר מים עליונים תלוים במאמר אמר לו הן אמר ליה הבא לי אפרכס. לשון אפרכסת בכלי חרס שלועזין קריקלין יש סביביו בדפנותיו נקבים נקבים ומלמעלה יש נקב ששופכים בו תמיד קנוקנות שבתוכו עד שהוא מלא כולו וכשהוא משים אצבעו על הנקב אינו מקלח דרך הנקבים שבסביביו וכשמסיר אצבעו מקלחין הנקבים כולם:

טס של כסף ולא עמדו מים. לפי שחזק הוא ואינו שוקע בנקב כמו בשר האצבע:

מאשן של חיות ולמעלה מן הבריכה כיפה ומחמימות הבריכה שהיא למטה מן הכיפה כיפה מזיעת הים רוח הן ולא קרן שאינן אלא זיעה מתמלאות מתוך החום:

ס"א אפרכסת שהיא נקובה משני צדדיה הביאו לו אפרכס ומלא אותה מים וסתם את הנקב התחתון ולאחר שמלאהו נתן עליה טס של כסף לסתמו ולא עמדו המים כיון שנתן אצבעו עליה מיד עמדו המים לפי שבשר האצבע משתשקע בחור ונכנס יותר מן הנ"ל אמר ליה הרי דברים קל וחומר ומה אם אתה שאתה בשר ודם אצבעך מעמדת המים אצבעו של הקב"ה על אחת כמה וכמה הוי מים העליונים תלוים במאמר:

חזר ואמר ליה אפשר מי שכתוב בו את השמים ואת הארץ אני מלא היה מדבר עם משה מבין שני ברי הארון אמר ליה הבא לי מראות גדולות הביא לו אמר ליה ראה בבואה שלך בהן עשה כן ראה אותה גדולה. לפי המראה וקורין לה מורולייא"ר בלע"ז:

ופעמים שהוא מדבר מבין שערות ראשו של אדם. כלומר נגלה עליו ומצמצם שכינתו בפניו ולישנא דקרא נקט דכתיב (איוב ל"ח) ויען ה' את איוב מן השערה מבין שערות ראשו לפי שאמר הן קדם אהלך ואיננו א"ל הקב"ה אני מצוי לך מבין שערות ראשך:

הלך ושקל עצמו משנכנס ולא חסר כלום. אע"פ ששפשף עצמו במרחץ:

אפרכס פרש"י כלי שנקוב מתחתיו נקבים קטנים רבים ומלמעלה יש לו נקב אחד יותר גדול מתחתונים שממלאים אותו מים משם. וכשהוא פתוח המים מקלחים למטה דרך הנקבים הקטנים. וכשנסתם הנקב העליון יפה המים עומדים ואינם מקלחים מלמטה כלל:

טס של זהב אינו מהדק יפה בנקב שהוא קשה. אך האצבע שהוא רך סותם פי הנקב יפה:

אצבעו של הקב"ה כמ"ש מי מדד בשעלו מים. וכתב היפ"ת והאלשיך אצבעו של הקב"ה פי' מאמרו. ומפני שהוא פועל במאמרו כמו ב"ו באצבעו. לכך קורין מאמרו אצבעו:

מראות גדולות יש מראות בולטות מגדלים הראות. מראות קטנות מראות שקועות מקטינים הראות. הרי שע"י המראות אדם משנה תבניתו. אך הוא עצמו אינו משתנה. ק"ו השי"ת שאין בו שינוי חלילה אלא לפי כח המראות שרואים בו הנביאים:

פלג אלהים מלא מים כו' הכוונה למה שאמרו בפ"ק דתענית מאי פלג אלהים מלא מים כמין קובה יש ברקיע שממנה גשמים יורדים. וזהו שאמר אפשר שהגשמים יבואו משם. ויהיה מלא (יפ"ת):

הלך ושקל את עצמו ונכנס למרחץ:

לא חסר מעיינך ומיד שיצאת הזיעה ממך חזרת למשקל הראשון:

מעיינו של הקב"ה שמיוחד אליו יתברך שהוא בשמים ועומד בנס הנה הגשמים היוצאים מהם ע"י זיעה הן כדאיתא בפדר"א שהמים העליונים מזיעים מחמת הרקיע שהוא של אש והטפות יורדות עאכ"ו שלא יחסרו (יפ"ת):

הה"ד פלג אלהים מלא מים פלגא דפלג אלהים היינו מים העליונים כמ"ש בסימן הקודם ומהאי טעמא דרש פלג פלגא דמדקרייה פלג ולא בשם אחר היינו לפי שהוא מחצית (יפ"ת):

המלוחים. המים העליונים מתוקים והתחתונים מלוחים. כדאיתא פ"ק דתענית:

ואינן מתערבין. נכרין הן בתוכן:

כמה שנים. מהלך כמה שנים:

ואין מתערבין. טיפה זו בטיפה זו ובפ' כי תבא שעל כל טיפה וטיפה ממנה הקב"ה מלאך ומפרידם זו מזו. [ה"ג בילקוט וכ"מ בפירש"י ז"ל בשם הירושלמי ואין מתערבין]. כל טיפה וטיפה שהקב"ה מוריד לנו מגרע זו מזו כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים וכתיב ונגרע וגו' ר"י בר"ש [אמר שמודדן במדה שנאמר ומים תכן במדה]:

כטס הזה. כן הוא עוביו של הרקיע ולשון רקיע קדריש כד"א וירקעו פחי זהב וכן פירש"י:

כסוסטאות. פי' הערוך גזוזטראות דהוא שיעור מדה מה שמודד אדם בשתי זרועותיו אחת הנה ואחת הנה שקורין קלפטי"ר:

למ"ד תלתין. פי' רש"י שהל"ל בין מים ומים:

מעשה נסים יש בדבר. אדם כובר חטין בכברה עד שלא ירדו תחת הכברה כשתים ושלש אצבעות בעודם באויר הם מתערבים. כל אחד ואחד בחבירו עד שלא ינוחו בכלי שתחת הכברה ואלו מהלכין כמה מילין ולא מתערבין:

אמר ליה אותו כותי אפשר פלג אלהים מלא מים ולא חסר כלום והלא כל הבריות לוקחין מהן לתשמישן ונמצא שהוא חסר והיאך קראו הכתוב מלא מים קרא הוא פלג אלהים מלא מים. והיא מזיעת טפים עבות והם יורדות מהלך ת"ק שנה ואינם מתערבין אמר רבי יונה אל תתמה הדין ירדנא עבר בימא דטבריא ולא מתערב ובמדרש שוחר טוב במזמור וידבר דוד כמו כן אמר רבי יוחנן מעשה נסים יש בדבר אדם כובר חטים בכברה עד שלא ירדה שנים ושלשה אצבעות מתערבין ואלו מהלך ת"ק שנה המים יורדים ואין טיפה נוגעת בחברתה שנאמר כי יגרע נטפי מים (איוב ל״ו:כ״ז) וגם במסכת ברכות ירושלמי כתוב כן כל המדרש עד כי יגרע נטפי מים ומוסיף מהו כי יגרע נטפי מים שמונען אלו מאלו כמה דתימא ונגרע מערכך (ויקרא כ"ז) והדר תני ר' יודן ברבי שמעון אומר שהוא מודדן במדה שנאמר ומים תכן במדה למדנו שטעות סופר הוא מה שכתוב בבראשית רבה סמוך לואלו מהלך כמה מינין ולא מתערבין רבי יודן בר שמעון אומר שהוא מודדן במדה שנאמר כי יגרע נטפי מים שמונען זו מזו כמה דתימא ונגרע מערכך:

רב אחא אמר כטס הזה. חולק הוא על דבריו של ראשון שאמר כעביה של ארץ כך עוביו של רקיע והוא אומר אינו אלא כטס הזה. ס"א שאינו עד כי אם מקצת ע"כ. שלכך נקרא רקיע שהוא לשון טס כדמתרגמינן וירקעו את פחי הזהב ורדידו ית טסין דדהבא:

בברכות ירושלמי כשלשים גזוזטראות מתחת שתי זרועות האדם אילך ואילך קרי גזוזטראות בלע"ז טוייש"ש וטעמא דבן עזאי דדריש בין מים למים שהיה יכול לומר בין מים ומים ומהו למים תלתין הוו:

רבנין אמרין מחצה. דכתיב ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע בין המים שתי פעמים כתוב כאן שהיו ביניים ובנתיים והוא מחצה על מחצה:

שלשים גזוזטראות. משמע עביין יתר על עובי התחתונים דאמר רבי יוחנן לעיל חציין ברקיע פליגי:

הרקיע דומה לבריכה שכשם שהבריכה נושאת המים. כן הרקיע שהמים עליו דומה לבריכה שאע"פ שהם תלוים באויר ואינן על הרקיע. אחר שהם סובבים עליו קרי הרקיע בריכה (יפ"ת):

ולמעלה מן הברכה כיפה כדאמרינן פ"ק דתענית כמין קובה יש לרקיע שממנה גשמים יורדין. פי' שהמים עומדים כאהל שיש בו חלל (יפ"ת):

ומחמת הבריכה (הכיפה) מזעת שע"י אשו של רקיע מתחממים המים. והם יורדים לתוך מים המלוחים. פי' שהטיפות האלו נופלות מאחורי כיפת הרקיע בתוך ים אוקיינוס לצורך הגשמים והעבים שואבים מהים בעת המטר מאותן טיפות המתוקות. לא ממי הים שהם מלוחות. שאותן הטיפות אינן מתערבות עם מי הים. שמעשה נסים יש בדבר:

ירדנא עבר ביומא דטבריא ולא כו' שמי הירדן מתוקים ומי ים טבריא מלוחים ועובר בתוכן ואינו מתערב וניכר בתוכן ששואבים ממנו המתוקים (יפ"ת):

מעשה נסים יש בדבר איידי דקאמר שאינן מתערבים עם המלוחים ויראה קשה הציור. לזה אמר דלא יפלא שהרי מעשה נסים יש בדבר המטר שלא יתערבו הטיפות זו עם זו. וא"כ ה"נ במלוחים (יפ"ת). ועוד מעשה נסים יש בדבר אדם כובר חטים כו':

אדם כובר חטים בשוח"ט מזמור י"ח הלשון נוטל כברה וחושר שתים ושלש אצבעות כו' וכלשון חשרת מים וכדלקמן פי"ג. וכן הגשמים יורדים כמו מן הכברה וחושרין אותה כמין כברה:

מהלך כמה שנים שמן הארץ עד לרקיע ת"ק שנה:

ואין מתערבין שנא' (איוב ל״ו:כ״ז) כי יגרע נטפי מים. מהו יגרע שהוא ממניען אלו מאלו כמה שנא' (ויקרא כ"ו) ונגרע מערכך. רבי יודן בר' שמעון אומר שהוא מורידן במדה שנאמר (איוב כ״ח:כ״ה) ומים תכן במדה. כעוביה של ארץ כצ"ל. (א"א) וכן הוא בירושלמי פרק הרואה. ופי' שהוא ממניען אלו מאלו שמפריד הטיפות אלו מאלו שלא יתערבו. ורבי יודן אמר שהוא מורידן במדה הא נמי מכי יגרע דריש לה. אלא שמביא ראיה מפורשת שהן יורדין במדה ממים תקן במדה. דמהשתא אמרינן דכי יגרע נטפי מים רמיז נמי אהא (יפ"ת):

כעוביה של ארץ כו' שהקב"ה השוה העליונים לתחתונים להיות שניהם במדה ושיעור אחד מבלי תהיה שאת לא' מהן בשיעורן אבל רב אחא שאמר כטס ורבי יהושע שאמר כשתים ושלש אצבעות ס"ל שאין שיעורן שוה:

כטס הזה שעוביה של רקיע כטס הזה. וכמ"ש לעיל מפסוק וירקעו את פחי הזהב (רש"י):

כשתים ושלש אצבעות צ"ע מנין לו. וז"ל הירושלמי ריש ברכות תני בשם ר' יהושע עוביה של רקיע כשתי אצבעיים. מילתא דרבי חנינא פליגא דאמר ר' אחא בשם רבי חנינא תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק מלמד שהם עשויים כמין תרקיע. פי' כמין דבר של רקיע. וכמ"ש כאן כטס הזה והטס חזק ודק:

ר' שמעון בן פזי כו' גם הוא סובר דשמים וארץ אינן שוין בשיעורן. וממילא אפשר לומר דגם המימות אין שיעורן שוה. ולכך דריש דהמים העליונים יתירים על התחתונים שלשים כסוסטאות (נזה"ק):

כסוסטאות בלשון יון מדה מחזקת הין (מוסף הערוך) ועיין בערוך ערך קס"ט. ופסחים דף ק"ט (ורש"י פי' שהוא מדת קלאפט"ר בלעז):

בין מים למים כו' דה"ל למימר ביניהם. וקאמר בין מים למים למ"ד בין מים למים. שלשים מידות. וממילא הוא שהעליונים יתירים (יפ"ת):

מחצה על מחצה דס"ל דהקב"ה משוה שיעור העליון לתחתון. והיינו כמ"ד דכעוביה של ארץ כך עוביה של רקיע (נזה"ק):

מחצה על מחצה וזהו בין מים למים שהם שוים כעליונים כך תחתונים. ואינם יתירים כלל. ודעת רבנן כדעת רבנן דלעיל:

שהרעיש כו'. מפני שכתוב בהדיא בדבר ה' שמים נעשו וכאן כתיב ויעש. והרמב"ן ז"ל כתב שמקום התימה היה שמיד אחר האמירה דכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע כתיב אחריו ויעש וגו' משא"כ בשאר הימים שמיד אחר האמירה כתיב ויהי כן. ואולי היה לו פירוש נסתר ולא רצה לגלותו וזהו ענין הרעש עכ"ל [ועיין במורה נבוכים ח"ב מאמר כ"ז ובפ"ח ממאמר התחי' להרמב"ם]. ורש"י פי' שהרעיש נפטר מן העולם כדאמרינן לעיל לא היו ימים קלים כו':

ה"ג בילקוט במאמר הן דכתיב בדבר ה':

ערוך מאתמול. מדבר בגיהנם דכתיב בסיפיה מדורתה אש ועצים:

מחלוקת. חלוקה:

אתמהא. וכן כאן האי טוב מאד שב על כל מלאכת שש הימים ולא הגיע ליום שני רק שתות מהאי טוב:

את שלו. גזר דין של עונש:

מתחת ידיהן. ע"י המים המה מי מריבה:

לגיון. פי' הערוך חיל של אנשי מלחמה:

אל יכתב בהן כי טוב. שמו של הקב"ה טוב. כד"א טוב ה' לכל:

דור הפלגה. לקמן בפ' נח פ' ל"ח דרש ויפץ אל תקרי ויפץ אלא ויצף שהציף עליהם מי הים:

שהרעיש בן זומא את העולם. כדאמרינן לעיל לא היו ימים קלין עד שבן זומא בעולם נפטר מן העולם:

והלא במאמר הן. שנאמר בדבר ה' שמים נעשו (תהלים ל"ג). ואינו משיב על התמהון:

ליטול את שלו מתחת ידיהם. כלומר שנכשל בשבילם על ידי מריבת המים:

וזו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא שחקר עליהם עד שעמד על בוריו כמה היו בין מים העליונים למים התחתונים וכן חקר בשאר מעשים:

ויעש אתמהא. כלומר אלמלא שכתוב ויעש אי אפשר לפי שאנו למדין שבמאמר נעשו דכתיב בדבר ה' שמים נעשו והקורא בספר כשיגיע לזה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם שם הוא סוף הענין וראוי להיות שם שתי נקודות ואף ויעש אתמהא עד כי בדבר ה' שמים נעשו תחלת מלה וסוף מלה ולמה אין כתיב בשני כי טוב תחלת מלה:

יש שני שיש בו תמול. שהעומד בו זכה להזכיר יום ראשון שעבר ויכול לומר אתמול אבל אינו יכול לומר אתמול שלשום שהרי לפני ראשון לא היה יום:

ויעש אתמהא דלשון מעשה מורה על פעולה ממש ביגיעה כפועל בידים. מה שאין כן לשון בריאה שמורה על הוויית הדברים במאמר לבד. וה"ה דקשה למה במאורות וכו' דכתיב בהו עשיה. אלא דנקט ויעש דכתיב ברישא:

שהרעיש בהן בן זומא. פי' ששאל לגדולי עולם ואין משיב. והיה שואל תמיד וחוקר ודורש לעמוד על בוריו של דבר. והמדרש מתרץ קושייתו ואמר הוי בדבר ה' שמים נעשו. כי מלת נעשו הוא הדיבור פי' שהדבור הוא העשיה (ידי משה):

שבו נברא גיהנם ואין לומר טוב ביום שנברא בו דבר רע:

שנא' כי ערוך מאתמול דמדכתבי' בסיפא דקרא העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה. יראה מזה שבגיהנם מדבר. ועליו יצדק יפה לשון כי ערוך מאתמול שהוא מזומן מיום ב' כדמפרש ואזיל. וטעם קריאתו תפתה לפי שכל המתפתה ביצרו נופל שם כדאיתא בפ"ב דעירובין (יפ"ת):

יום שיש בו אתמול דאל"כ מאי אתמול. אע"כ להורות שנברא ביום שהעומד בו יכול לומר אתמול ולא יכול לומר תמול שלשום. והיינו יום ב'. דיום א' לא יכול לומר אתמול וכ"ש שלשום. דמקמי ראשון לא הוה עולם. וביום ג' היה יכול לומר שלשום (יפ"ת):

מחלוקת פי' חלוקה ופרישה בין מים העליונים למים התחתונים:

לתקנתו של עולם שיהיה מים למעלה ולמטה. מלמעלה ירד הגשם כמ"ש לקמן פ' י"ג ע"ש הטובה בזה. ומלמטה יהיה התהום ללחלח הארץ. לא כתוב בה טוב. שאר מחלוקות שהוא רק לאבד העולם על אחת כמה וכמה:

שלא נגמרה מלאכת המים. שאע"פ שמלאכת הרקיע והבדלת המים נגמרו בשני. כיון שהקוייה לא נעשה עד יום שלישי לא נגמרה מלאכת המים. ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו. וכלהו חד מלאכה חשיבא. לכך לא נאמר בו כי טוב:

לא נמצא ביד כ"א וכן בנמשל אצל מעשה כל יום כתיב טוב בפני עצמו. וגם כלול במה שאמר בסוף והנה טוב מאד. אבל במעשה יום ב' אין בו אלא מה שנכלל בסוף:

ואחת למלאכת היום דשאים ואילנות:

מגיד מראשית אחרית בזה שלא כתב בשני כי טוב רמז בו דבר עתיד:

משה קרוי טוב כדכתיב ותרא אותו כי טוב הוא ותני ר"מ אומר טוב שמו כדלקמן ספר שמות פ"א:

את שלו פי' עונש שלו:

מתחת ידיהם שע"י מי מריבה נגזר עליו שלא יכנס לא"י:

לפיכך לא כתיב בהם כי טוב ומה שאמר בשלישי כי טוב על הקויית המים יש לומר דהיינו בשביל הראות היבשה שנמשכה מהם לא על מלאכת המים עצמה (יפ"ת):

לקו בהם דור המבול כו' בילקוט הגירס' ילקו בהן דור כו' כי בשעת הבריאה עדיין לא לקו. וגירסת לקו צריך לומר שבשעת כתיבת התורה כבר לקו דור אנוש ומבול והפלגה:

דור המבול לפי שזה מפורש בתורה הקדימו לדור אנוש:

ודור אנוש ופליגי אדר"א דלקמן בפרש' ה' סי' ה' ע"ש:

ודור הפלגה לקמן בסדר נח פ' ל"ח דרש ויפץ אל תיקרי ויפץ אלא ויצף שהציף עליהם הים למ"ד משפחות:

לפיכך אל יכתוב בהן כי טוב. לפי שטוב הוא כינוי על שמו יתברך כדכתיב טוב ה' לכל אינו ראוי שיקרא כינוי שלו על הרעה (יפ"ת):

שא מים. אש ומים. נוטריקון של שמים:

ופתכן. פי' הערוך ערבן ובלבלן:

[ד"א שמים כתיב. ע"ש ימים והשי"ן ימנית]:

שהם שמים. לשון שומת ב"ד כד"א כל השם אורחותיו. [וע"ל בויק"ר פ"ט]:

ד"א שמים שהבריות וכו'. דרש ביה ל' שממה:

הוא אתא כו'. לפיכך בא הכתוב הזה ועמד על הספק והשתוממות והורה לנו שנברא ממים שנאמר המקרה במים וגו'. [ועי' בילקוט ותמצא כי כן הוא]:

מסו. דבר שמעמידין בו החלב להקפיא אותו נקרא מסו על שם שמחלק ומפריש מי החלב [מן החלב והגבינה כדאיתא בירושלמי דמס' מעשרות הרימונים משימסו כו' וע"ל בפ' שלח]:

מרפף. רופף ומנענע תמיד:

קופא. עומד קפוי כד"א וכגבינה תקפיאני:

עמודי שמים. קרי ביה עמדו שמים מרופפים ונתן בהם הקיום והעמידה במאי דכתיב ויהי כו' שביום שני נקרשו:

סמים מה סמים הללו מהן ירוקין וכו'. טיפה אחת של מסו בלע"ז פרדשור"א שמעמידין בה גבינה:

קופא. כמו וכגבינה תקפיאני:

ובשני קרשו. כמו יין קרוש:

ויקרא אלהים כו' שמשום שמשמע שעל כן קרא לרקיע שמים שנדע מה שלא היינו יודעים משם רקיע. על כן דרש שהשם שמים בא לפרש ממה נעשה הרקיע. והיינו נוטריקון של אש ומים. וכן שאר הדרשות:

אש ומים כי השי"ן הקמוצה של מלת שמים מושכת אחריה אל"ף נחה. ובהיפוך האותיות יהיה אש מים (בעל הפליאה):

ופתכן כו' ערבן זה בזה ועשה שלום ביניהם ע"י כח המחזיק שלא יתפרדו:

שמים כתיב בחיר"ק המ"ם. דיש אם למסורת:

שהן שמים מלשון שומא:

שמים מעשיהם שעל ידם נתן גמול לצדיקים ולרשעים כמעשיהם כדלקמן בשמות רבה פ' כ"ה:

משתוממים דרש שמים מלשון שממה כמ"ש שומו שמים. כשאדם מתמיה על דבר הוא משתומם. וכן כאן אי אפשר לבריות לעמוד על חקירה זו. אם הם של אש או של מים. שהרי אנו רואים שכל אש נמשך למעלה. וכן המים אנו רואים שיורד למטה:

הוא אתא וקם עליו הכתוב בא והעיד שהם של מים (נזה"ק) או פי' הוא אתא דוד בא ועמד על חקירה זו:

המקרה במים עליותיו משמע שע"י מים קרה עולמו. ועשה השמים:

סמים שהשי"ן והסמ"ך מתחלפין:

סמים מה סמים כו' כמו דבר אחר סמים מה סמים כו' ופי' סמים של צבע:

שמים שא מים שהאל"ף שבמלת שא הוא הנח שאחרי הקמ"ץ של שי"ן שמים:

שא מים נושא מים. וזהו שאמר המדרש טעון מים. ור"ל המים העליונים:

מסו דבר שמעמידים בו החלב להקפיא אותה נקרא מסו (מת"כ):

מרפף רופף ומנענע תמיד:

קופה עומד קפוי כד"א וכגבינה תקפיאני:

עמודי שמים כו' דרש עמודי שמים מענין העמדה והקפאה ומפרש המדרש דה"ק קרא עמודי שמים כשנותן בהם את המסו. שהיו מרופפים ביום ראשון. ואז כשנותן בהם את המסו היה יום ב' כי בשני נתחזק הרקיע. וזה שסיים המדרש ויהי ערב ויהי בקר יום שני. ואע"פ שאין כאן ענין מסו כמו בחלב. אלא גזירת ה' שגזר עליהם שיתחזקו. קרי ליה ע"ד משל עמידה כמו מסו. וז"ש ויתמהו מגערתו שמגערת ה' קרשו. כאדם המשתומם ועומד מגרעת המאיים עליו:

אתיא כדאמר בר כו' פי' הא דאמר משל לחלב אתיא כדאמר רב כו'. דאילו לרשב"נ דפליג לה בריש פירקין מעולם לא היו מרופפים. כי ברגע הראשון נעשו השמים מהמים בצביונם וחזקם (יפ"ת):