רַבָּנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ (נחלקו): רַבָּנָן אָמְרֵי (חכמים אומרים): עֶשֶׂר (חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם בגן עדן), וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר: אַחַת עֶשְׂרֵה.
בינה. ויבן דרש לשון בינה מדלא כתיב ויבנה. [וכפירש"י לקמן פל"ד]:
אית דמחלפין. יש שמחליפין את האמור בתינוק יהא נאמר בתינוקת והנאמר בתינוקת בתינוק והוא ר"ש דסבר הכי בפרק יוצא דופן ודרש ויבן לכדרבי איבו:
ולמר בינה. ולפיכך לענין נדרים הוא חשוב גדול שנה אחת קודם לאשה:
אית אתרין כו'. יש מקום שקורין לקליעות שער האשה בנייתא לשון ויבן:
חרוב כו'. כלומר בלי קישוט ופירכוס:
בכ"ד כו'. ויביאה גימטריא כ"ד הכי איתא בספר הזוהר בשם ר"ש בספר ישעיה נזכרים כ"ד מיני תכשיטים העכסים והשביסים וגו' בסימן ג' ונראה דהא דכתיב התם בושם לא קחשיב דאינו תכשיט אלא מתבשמות בריח טוב ואין לו עיקר:
הדא הוא דכתיב כו'. סיפיה דקרא ביום הבראך כוננו ומייתי לה לראיה על רוב כבוד שעשה לו הקב"ה:
רבנן אמרי י' חופות עשה לו ור"ש אמר י"א. וכל זה מבואר בב"ב פרק הספינה קצת בענין אחר:
הכל בכלל כו'. והאי כל נוסף על הכלל ולרבות חופה אחת והכי סבר מר זוטרא בפרק הספינה וחכמים סברי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ובפרטן הם עשרה מיני אבנים טובות:
הדין דהב כו'. הזהב הזה הכתוב כאן אינו חופה מדקחשיב לבסוף והכי סבר רבי יוחנן בפרק הספינה. [ועיין זה במדרש קהלת בפ' מי כהחכם ובויק"ר פ"כ]:
ובתי קריות. לשון תקרה אכסדרא מלא חלונות כדי שיהיה קר מן הרוח:
קורקוסים. הקרסים:
רש"י
ויבן ה' אלהים. ניתן בה בינה יותר מן האיש:
משקשטה בעשרים וארבעה מיני תכשיטין אחר כך הביאה לו. ומפרש בל"ב נתיבות שהאגדה נדרשת שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ויצמח ה' אלהים מן האדמה שמענו ששם הקדוש ברוך הוא את האדם בגן עדן וברא בו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים אבל לא שמענו שברא לו חופות של זהב ואבנים טובות והיכן שמענו בחירם מלך צור בעדן גן אלהים היית (יחזקאל כ"ח י"ג) אמר לו הקב"ה וכי אתה הוא אדם שעשיתי לו כל הכבוד הזה:
כל אבן יקרה מסכתך. רבנין אמרין עשר וריש לקיש אמר אחד עשר רב חייא אמר שלשה עשר רבי חייא וריש לקיש תרווייהון אמרין כלל ופרט נעשה כלל מוסיף על הפרט כל אבן יקרה כלל אודם פטדה ויהלום פרט וכלל מוספת על הפרט רבי חייא דאמר שלש עשרה עבד אבן יקרה מסכתך תלתא כללי ובפרט עשר היינו שלש עשרה וריש לקיש דאמר אחד עשר עביד אבן יקרה מסכתך חד כללא ובפרט עשרה היינו אחד עשרה ורבנן דאמרי עשר סברי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט:
כרס"נ זהב בלשון יון קורין לזהב כורסנא עושה מלאכת זהב. ס"א:
אית דמחלפין. יש שמחליפין רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא דאמר לעיל ניתן בה בינה ברבי ירמיה בשם רבי שמעון ברבי יצחק מכאן אתה למד שניתן לה בינה יותר מן האיש שדרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה ואפילו הכי יש לה חכמה אבל האיש יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם:
משקשטה בעשרים וארבעה מיני תכשיטין. האמורים בספר ישעיה דכתיב ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים והשביסים והשהרונים וגו' כ"ד הם ומפרש בל"ב נתיבות וכו':
קורקוסים. קרסים:
עץ יוסף
ניתן בה בינה כו' וכאילו כתיב ויבן היו"ד בקמץ והכונה שבינתה נתגדל קודם בזמן מבאיש. אך כל אחד כפי בינתו:
נדריה נבדקים אם ידעה לשם מי נדרה נדרה נדר:
אית דמחלפי יש שמחליפין את האמור בתינוק יהא נאמר בתינוקת והנאמר בתינוקת בתינוק. והוא ר"ש דסבר הכי בפ' יוצא דופן ודרש ויבן לכדרב ביבי (מת"כ):
קישטה ככלה כו' בפ' המצניע גודלת ופוקסת חייב בשבת משום בונה וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר"ש בן מנסיא מ"ד ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקלעה וכו':
אית אתרין כו' יש מקומות שקוראין לקליעת שער האשה בנייתא לשון ויבן וכן בתרגום נקרא שער בניתא. ועיין בערוך ערך בוניתא:
שמתחת חרוב אחד כו' כלומר בלי קישוט ופירכוס. אינו כן אלא ויביאה אל האדם משקשטה כו'. דריש מדכתיב ויבאה חסר יו"ד בין ב' לאל"ף בגי' כ"ד (הכי איתא בס' הזוהר) היינו לומר שקישטה בכ"ד מיני קישוטין שהתכשיטין הם כ"ד במספר כמ"ש בשה"ש רבה ואח"כ הביאה והעמידה לפניו. והכ"ד תכשיטין הם אותם המנויים בישעיה העכסים והשביסים וגו':
הה"ד בעדן גן אלהים היית דמיניה ילפינן שעשה הקב"ה חופות לאדם בגן עדן דכמו שקישט את חוה ככלה כך עשה חופה לאדם כחופת חתנים:
רבנן אמרי עשר חופות עשה לו הקב"ה דהיינו אודם פטדה וגו' עד וזהב. אבל כל אבן יקרה לא חשיב דהוא כלל ואח"כ פרט. מאי כל אבן יקרה דהיינו אודם פטדה וגומר. וס"ל דאין בכלל אלא מה שבפרט:
ור"ש אמר י"א דחשיב כל אבן יקרה חופה באנפה נפשה דס"ל דכלל ופרט בא הכלל להוסיף על הפרט כדמפרש ואזיל:
הדין דהבא דהכא לית הוא חופה. דכל אבן מסוכתך כתיב אבל זהב מלתא אחריתא שנתן לו ג"כ זהב לצורך שמושו לא שעשה לו חופה ממנו (יפ"ת):
ובתי קריות לשון תקרה אכסדרה מלאה חלונות כדי שיהא קר מן הרוח:
רַב חִסְדָּא אָמַר: בָּנָה בָהּ (הקדוש ברוך הוא באשה) מְגוּרוֹת (מדורים; או: בנאה כאוצר של תבואה) יוֹתֵר מִן הָאִישׁ, רְחָבָה מִלְּמַטָּן וְצָרָה מִלְּמַעְלָן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְקַבֶּלֶת עֻבָּרִים.
וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם – אָמַר רַבִּי אָבִין: טָבוֹי לְקִרְיָה דְּמַלְכָּא שׁוֹשְׁבִינֵיהּ (אשרי בן העיר שהמלך הוא שושבינו).
מתנות כהונה
מגורות. דיורים דרך מדור ובניין. וזהו ויבן לשון בניין:
מקבלת עוברים. הוולדות:
טבוי לקריה כו'. טוב ואשרי לבן עיר שהמלך נעשה שושבינו:
לקריה. לשון קריה וכפר ועיין בערוך ערך קר י"ד:
רש"י
מגורות מדורי בית הרחם:
טבות לקרתא דמלכא שושבינה. טובה העיר ומשובחת שהמלך שושבינה:
עץ יוסף
בנה בה מגורות שבנאה כבנין אוצרות. מגורות אוצרות. שדרך לבנותן קצר מלמעלה ורחב מלמטה כדי שיהא כובד המשא על הקרקע ולא על הכתלים. וכן עשה באשה שהאם של האשה רחב מלמטה וקצר מלמעלה:
טבוי לקריה כו' אשרי וטוב לבן כפר שהמלך נעשה שושבינו כי הוא לו לכבוד ולתפארת. ולהיות הזווג מבורך:
[ה"ג בילקוט ד"א זאת היא שעתידה] להקיש עלי כזוג. כלומר שתתרעם עלי וכן היה לבסוף [כדלקמן פי"ט] שהיתה מיללת עליו בקולה:
מפעמתני. מקשקשת ומפעמת את רוחי כל הלילה על ידי הרהור וכדמפרש ואזיל:
וזו מייגעת כו'. כשאדם רואה קרי בחלומו נתיגע כאילו שימש מטתו בהקיץ. [וכ"מ פירושו באב"א עיין שם]:
מכאן שנתנה כו'. המדרש הזה גם הוא לקמן בפ' ל"א ודייק שנתנה תורה בלה"ק ממה שנא' עשה לך שרף שעשה משה מנחשת מפני שלשון נופל על הלשון ודברי הקב"ה היו עשה לך שרף דהיינו נחש בלשון קדש ולכן עשאו מנחשת ולכן נראה שהמדר' הועתק הנה ומה שאמר מכאן שנתנה התורה כו' חוזר על עשה לך שרף:
גיני אנתרופי גברא כו'. כולם איש בלשונות מחולפות ואין נופל על הלשון לומר גינייא אנתריפי גברתא אבל איש ואשה שמענו כו' וכן פי' בערוך ע' אנתרופי:
רש"י
לקשקש עליו כזוג. בתמיה. וכי זו האשה שהיא עתידה לגנות אותי בדברים. זו היא שמפעמתני כל הלילה כולה בשעת תשמיש כמו ותפעם רוחו (פ' מקץ) ומתרגמינן ומטרפא רוחיה לשון טרף בקלפי קל טרפי כולם לשון הקשה:
החלומות מיגעין את האדם. כמה דאת אמר וחתתני בחלומות (איוב ז'):
וזו מיגעת את האדם. בשעת תשמיש:
אינה אלא בחלום. שבשעת שינה נבראת דכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה וגו' ע"כ:
עץ יוסף
בתחלה בראה לו כו' נתבאר לעיל פ' י"ז סי' י"א:
של אותה הפעם של עכשיו ישרה בעיני ונושאת חן בעיני:
שעתידה להקיש עלי כזוג. הוא דרש אחר שדורש הפעם מלשון פעמון. ור"ל זאת היא שתתרעם עלי. וכן היה לבסוף שהיתה מיללת עליו בקולה (מת"כ):
כד"א פעמון כו' כלומר כפעמון המקשקש. זו היא שתהיה מפעמתני כל הלילה כולה. כצ"ל ר"ל שעתידה לפעמתני. שע"י ההרהור ביום יהיה כל הלילה בחלום בענין זה שהרהור זה קשה מכל הרהור:
וזו מיגעת את האדם. שהרואה בחלום שהוא נזקק לאשה הוא מתפעל ומתיגע ורואה קרי בפועל. וע"ז אמר הטעם לפי שתחלת ברייתה של האשה אינה אלא בחלום בשעת השינה. ולכן גם דמיונה פועל בחלום. וה"ג שתחלת ברייתה אינה אלא בחלום שנא' וישן ויקח וגו'. ומה שנאמר עצם מעצמי הוא שייך למימרא הסמוכה (יפ"ת):
עליו הוא אומר כו' כלומר בו נתקיים עצם מעצמי. שקרובתו היא עצמו ובשרו ובהיותה עצם מעצמיו חביבה עליו ודעתו עליה תמיד ומחבבה ביותר:
שנתנה תורה בלה"ק כתב היפ"ת והנזה"ק דיותר שייך לומר מכאן שנברא העולם בלה"ק. ופירושו שכך היה לשון האדם מתחלת הבריאה. ולגירסתנו פירושו שאם נתנה בלשון אחר לא יתכן שיפרש הכתוב על לשון שלא נתנה בו התורה:
כך נברא העולם בלה"ק. ר"ל ע"כ צריך לומר שביום בריאת העולם לא היתה השפה האחת זולתי עברית להיות כי נקראת אשה כי מאיש לוקחה זאת. ר"ל שם אשה נגזר מגזרת איש. אשר בלשונות אחרות לא נמצא כן שנא' על שם האשה בלשון יוני אנתריפי (לפירוש הערוך) מגזירת אנתרו שם האיש (כי בלשון יונית אנתרו שם האיש. וגיני שם האשה ולא נגזרו זה מזה). וכן בלשון ארמי שם האיש גברא ושם האשה איתתא. ולא היה מן הצורך להביא ראיה על שאר הלשונות כי אם מלשונות הללו שהם קודמות ומשובחוא:
בשטתן. לפי דבריהם שהם אין חוששין לזרע האב לכך אמר כן כדי שלא יקחוה ממנו ולפי האמת לא היתה אפי' בת אביו אלא בת הרן ובני בנים הרי הן כבנים:
על כן יעזב וכו'. פירש רש"י דמשמע אתותו מן האב או מן האם יעזב ודבק באשתו שאינה קרובתו ומשני הסמוך לו מן האם או מן האב כגון אחות אביו מאמו או אחות אמו מאמו אבל אחות אביו ואמו או אחותו מן האב לית לן בה. [ה"ג בילקוט ובירושלמי ופשטא ליה כו' עד ואת אמו הסמוך לאביו כו' ומאמר זה איתא בירושלמי במס' יבמות בפ' נושאין על האנוסה וצ"ע שם ובגמרא דידן בפ' ד' מיתות ובפ' נושאין כו' ושם בתוס' ובירושלמי מסיים אחות אמו יוציא אחות אביו יקיים דר"מ ורי"א אחות אמו מאמו יוציא ומאביו יקיים]:
ויקח עמרם כו'. פירש"י מאי לאו שהיתה דודתו מאם וקשה לתרווייהו דאסרי אחות האם ומשני אפי' כבני נח כו' בתמיה אלא פשטו ליה על כן יעזוב כו' וזו היתה אחות אביו מן האב ואי קשיא א"כ תקשי לר"מ י"ל דר"מ דרש את אביו ואת אמו אחותו ממש או מן האב או מן האם אבל אחות אב ואם לא נאסר עליהם וכ"מ באב"א וכתב שמצא כן בתוס':
על הנשואות כו'. פירש"י דדייק ודבק באשתו משנהג עמה דרך אישות:
וכי נתכוין כו'. בתמיה אם כן אינה אשת איש עדיין:
שלא כדת. כלומר אפילו לא נתכוין לשם קידושין וזהו שלא כדת תורה ודייק מדכתיב ודבק באשתו ע"י דבוק כבר היא אשתו כן פירש רש"י:
מניין שאין להם כו'. בירושלמי גרס מניין שיהא להם:
בשם ר' יוחנן. פירש"י ודבק באשתו מלמדנו שיהו שוים והיו שניהם בשוה לבשר אחד ואין אחד מהם יכול לגרש חבירו אלא זו את זה וזה את זו:
א"ר יוחנן. משמיה דנפשיה עמד על בירורו של דבר שהוא אינו יכול לגרשה שעליו כתיב ודבק וגו'. אבל היא יכולה לגרשו:
דופורון. פירש"י כתובה כפולה כיון שהוא אינו רוצה. דו. שנים:
פורנא. כתובה והאי לבשר אחד דרש ליה לכדלקמן:
אלא על ישראל מפרשים בירושלמי מסכת עבודת כוכבים פרק השוכר. גירושי ישראל נקראו גירושיו. ולא של עובד כוכבים וא"כ מה שנשאה השני הוי בעילת זנות:
נתפחמו. נעשו שחורות לשון פחמין:
שנייה לשטים. בראשונה דבקו בנכריות בשטים בערבות מואב וזאת היה פעם שנית:
ואנקה וגו'. גרסי' מתוך פירוש רש"י למדתי דהכי גרסינן מאן יקבל מהם מבכי ואנקה כו'. פי' מי יוכל לקבל מהן זבח ומנחה מפני בכי ואנקה שגורמין לנשותיהם. [ובערוך ערך שני גרס כגיר' הספר]:
משגזלת וכו'. סיפיה דקרא קדריש וכסה חמס על לבושו:
והיאך עבידא. מצאתי בפירש"י והיאך יבא עליה מאחר שאסור שלא כדרכו ומשני ודבק וכו'. עי"ל היאך נעשה ומאין נלמד וכן הוא בירושלמי בן נח שבא על אשתו שלא כדרכו נהרג מה טעם ודבק כו' נלמוד שיהא אסור שלא כדרכו:
רש"י
גר שנתגייר. והיה נשוי לאחותו בין מן האב ובין מן האם אחר מתן תורה יוציא דברי רבי מאיר וכו':
מן האב יקיים. שאין להם משפחת בית אב. ס"א:
איתובין ליה חכמים לרבי מאיר והא כתיב וגם אמנה אחותי בת אבי היא (פ' לך לך) אלמא מן האב יקיים וקשיא לר' מאיר דהא אברהם כלאחר מתן תורה דמי דכתיב ביה עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' (פ' וירא) וקאמר אחותי בת אבי היא ומשני בשיטתן השיבן וכו' ע"כ:
וגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו'. ואמאי יקיים:
בשיטתן השיבן. וכסבורין הן שאחותו ממש היתה אפילו מאב אלא לפי שידע הוא מנהגן שאין חוששין לצד אב אמר כן שלא ישלחוה ממנו:
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו. אלמא צריך להרחיק מקרובותיו בין מן האב ובין מן האם. ס"א. והכי משמע קרא על כן יעזב איש אחותו הבא מן האב ומן האם ודבק באשתו שאינה קרובה ע"כ. ופשטו ליה על כן יעזב איש וגו' הסמוך לאביו והסמוך לאמו כלומר לעולם אימא לך מן האם ולא מן האב וכגון שהיתה אחות אביו מאם ואחות אמו מאם אבל אחות אביו ואחות אמו ואחות עצמו מאב לא ובהא לא תקשי:
אתיב ר' אבהו והא כתיב ויקח את יוכבד דודתו לו לאשה. מאי לאו דודתו מאם ותיובתא דרבי מאיר ורבנן דאמרי אחותו מאם מעתה אפילו כבני נח לא היו ישראל נוהגין קודם מתן תורה אלא דודתו מאב ופשטו ליה על כן יעזב איש הסמוך לו מאביו הסמוך לו מאמו כדאמר ר' שמואל:
זונה שהיא עומדת בשוק ובאו עליה שנים הראשון פטור והשני חייב משום בעולת בעל. שהשני יודע בעילת הראשון והראשון אינו יודע בעילת האחרון ואי נמי מצאה בעולה אפשר מוכת עץ היתה אי נמי אלמנה היתה:
וכי נתכוון הראשון לקנותה בבעילה הדא אמרה בעילה בבני נח קונה שלא כדת. דבדת ישראל אין בעילה אם לא נתכוין לקנותה בבעילה:
ס"א. הסמוך לאביו. כדפרישית והא נמי אחות אביו מן האב היתה ולא מן האם וכדמוכח תרגום ית יוכבד אחות אבוהי:
על הנשואות חייבין. על ודבק באשתו סמוך כלומר לאחר שיש לו אישות בה שכן דרך הספר הזה הולך ומפרש המקרא שהוא עומד בו ודורש בו בשני דפין ואינו מזכיר כי אם ראשי תיבות המקרא והולך ודורשו על פני כולו סתם אבל צריך שיפקח הצופה את עיניו ויתפוס בידו משוט לאחוז תיבות המקרא שהדורש עומד בהם להשען עליהם המדרש אף כאן את מוצא שהמקרא הזה ודבק באשתו הוא עומד מכאן ואילך ראה בעיניך ושים לבך אל כל הדברים האלה אשר אני מראה אותך לקבוע כל מדרש ומדרש על מוסדו אשר יוסד משם:
ועל הארוסות פטורין. על ודבק באשתו סמוך להוציא ארוסה שאין לה אישות בה עדיין:
שהשני יודע בעילת הראשון וכו' וקנאה בבעילה דכתיב ודבק כיון שדבק בה נעשית אשתו. ע"כ. ומניין שאין להם גרושין לומר שאף בדבר זה אינן נוהגין כדת ישראל לגרש את אשתו בגט או ששניהם מגרשין זה את זה נמצאת תורתנו אינה שוה לתורתם אף לדבר הזה שבדת ישראל האיש מגרש את אשתו ולא האשה ובדתיהם שניהם מגרשין זה את זה דאמר רבי יוחנן בדיניהן אשתו מגרשתו ונותנת לו דופרון פירוש דיו פורנא כתובה מוכפלת כיון דהיא רוצה לגרש אותו ולא הוא אותה:
ס"א. מניין שאין להם כו' כלומר כשם שלמדך כאן שבעילה קונה בבני נח מודבק באשתו שלא כדת משמע דבדביקה נעשית אשתו מנין שאף דבר זה יכול ללמוד ממנו שאין להם גרושין שאינו רשאי לגרשה דכל שעתא ושעתא דבא עליה מודבק באשתו ואם בא לגרשה נמצא שאינו מודבק בה ועובר על ודבק באשתו:
רבי יהודה בשם רבי סימון ורבי חנן בשם רבי יוחנן אמר שאין להם גרושין. שכל שעה ושעה הכתוב מזהירו ודבק באשתו והיו שניהם לבשר אחד ולא יתפרדו איש מעל אחיו שאינו רשאי לגרשה כדמפורש כבר דאודבק באשתו סמוך:
או ששניהם מגרשין זה את זה. דכתיב והיו לבשר אחד דמשמע כשם שהוא רשאי לגרשה כך היא יש לה רשות לגרש אותו והאי ודבק באשתו לא להכי נפקא דילפינן מיניה שאינה רשאה לגרשו אלא אצטריך ליה לכדאמרן שבעילה קונה בבני נח שלא כדת כלומר שהדבר שקול שהכתוב נשמע לשני דברים:
אשתו מגרשתו ונותנת לו דיופורין. כלומר הוא ודאי אינו רשאי לגרשה שכל שעה הוא מצווה על ודבק באשתו אבל היא אינה מצווה עליו שלא לגרשו דלא כתיב ודבקו שניהם כאחד והאי והיו לבשר אחד נפקא ליה לכדלקמן למקום ששניהם עושין בשר אחד פרט לשלא כדרכה:
ובדרש רבי יהודה בר סימון אומר שאין להם גרושין או ששניהם מגרשין זה את זה. עדיין היה הדבר שקול. שלא נתברר לן לאיזה משני דברים הללו יהא המקרא נדרש וכדאמרה רבי יוחנן לגרמיה דלא אמרה חד אמורא משמיה אלא הוא גופיה עמד על בירורו של דבר זה המקרא נדרש שהוא אינו רשאי לגרשה דכתיב ודבק באשתו אבל היא מגרשתו מדלא כתיב ודבקו שניהם כאחד ע"כ:
תני ר' חייא עובד כוכבים שגרש את אשתו והלכה ונשאת לאחר ונתגיירו. המגרש וגרושתו שנשאת אין אני קורא עליו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו' (דברים כ״ד:ד׳) הואיל ובשעת גרושין עובד כוכבים היה ובעילתו זנות:
כביכול לא ייחד שמו על הגרושין אלא על ישראל. כדכתיב כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל שלא אמר הכתוב אמר ה' כי שנא שלח אלא הרחיק שמו הגדול מן הגרושין ונתנו על ישראל דכתיב כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל:
ס"א. גם ר' חייא אהאי קרא קא סמיך דדריש ותני עובד כוכבים שגרש את אשתו והלכה ונשאת והלכו שניהם ונתגיירו איני קורא עליו לא יוכל בעלה לשוב לקחתה שהרי גרושיו אינן גרושין שהוא מצווה עליה לידבק בכל שעה ולא לגרשה דכתיב ודבק באשתו לפיכך אין גרושיו גרושין ולא נשואיה נשואין ועדיין היא אשת הראשון וכשנתגיירו יכול הראשון לשוב לקחתה:
וכששנא רבי יוחנן תו' של רבי חייא הבין דרבי חייא אהאי קרא קא סמיך ולהכי אתא קרא שאינו יכול לגרשה ואמר אשתו מגרשתו ולא הוא לאשתו ומביא ראיה לדבריו הא דתני רבי חייא וכו' והא דאמר רבי אחא בשם רבי תנינא שלא יחול שמו של הקב"ה על הגירושין אינו אלא על ישראל בלבד שהעובד כוכבים אינו בתורת גרושין מדלא כתיב כי שנא שלח אמר ה' אלא אמר אלהי ישראל כאן למדך שישראל הוא שנצטוו על הגרושין ולא על העובד כוכבים וענין הפרשה מספר בגרושין וכל הפרשה לא כתיב ה' אלהי ישראל כי אם בפסוק הזה. ע"כ:
בשעה שעלו ישראל מן הגולה נתפחמו פניהם של נשים מהשמש והניחו אותן ונשאו נשים נכריות והיו נשיהן מקיפות המזבח ובוכות הוא שמלאכי אמר וזאת שנית תעשו חטא שנייה לשטים:
כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה. מאין עוד פנות אל המנחה וגו' אמר הקב"ה מי יקבל מכם מנחה או זבח ואנקה שאתם גורמים לנשיכם בכיה:
שגזלת וחמסת וכו'. כל איסור שכתוב בבני נח אינו לא בעשה ולא בלא תעשה אלא במיתה:
למקום ששניהם נעשים בשר אחד. שמולידין בנים פרט לשלא כדרכה:
ס"א. מקיפות את המזבח וכו'. ולפיכך היו מקיפות את המזבח שהיו אומרות מה פשענו שהניחונו בעלינו אם מקנאין ומחשדין אותנו מזנות הרי אנו מזומנים לבא כאן ויבא הכהן וישקנו מי המרים כדין סוטה שקינא אותה בעלה והוא שמלאכי אומר וזאת תעשו שנית לשטים חטא שניה לאותו חטא שעשיתם בשטים דכתיב ויחל העם לזנות (במדבר כ"ה א'):
ומניין שהיו מוזהרין על העריות כישראל ת"ל ודבק באשתו וגו'. הרי כאן מלמד על מה שאמר למעלה אדרבי יהודה בר סימון ורבי חנין בשם ר' יוחנן ואדרבי יוחנן ואדרבי חייא ואדרבי אחא בשם רבי חנינא ואהא שבני נח מוזהרין על גילוי עריות כישראל והיך עבידא כלומר שחייב עליה בביאה שלא כדרכה ואיך יבא עליה בהיתר תלמוד לומר והיו לבשר אחד למקום ששניהם נעשו בשר אחד:
הא דאמרינן לעיל בעילה קונה בבני נח שלא כדת כגון שלא נתכוון לקנותה בבעילה שבא עליה בזנות אפילו הכי קונה שבדת ישראל אין בעילה קונה אם לא נתכוין לקנותה בבעילה:
עץ יוסף
יוציא דברי ר"מ ס"ל לר"מ דמקודם היה אסור באחותו בין מן האב בין מן האם. והילכך השתא נמי אע"פ שהוא כקטן שנולד דמי. מ"מ יוציא. שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:
וחכמים אומרים כו' שהם סברי דמקודם אינו אסור אלא באחותו מן האם. הילכך מן האב יקיים דהכא ליכא למיחש שמא יאמרו כו':
והא כתיב וגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו' אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. הרי שעיקר האיסור אם היתה בת אמו. אך בת אביו אין איסור:
בשיטתן השיבן פי' שבאמת לא היתה לא בת אביו ולא בת אמו. כי אם בת אחיו בת הרן כמ"ש לקמן סוף פ' ל"ח בהדיא. אך כאן אמר להם לפי מה שאמרו הם ולמה אמרת אחותי וסברו אחותו באמת. וא"כ אמר שקר לגמרי. ע"ז השיבן שלא היה שקר גמור שמצד האב יש לו קרבות עמה שהרן היה אחיו מצד האב ולא מצד האם. שמ"ש אחותי פירושו קרובתי:
אתיב להון ר"מ כו' דמשמע ליה אחותו מאביו ואחותו מאמו. והשיבו לו דאביו ואמו היינו הסמוך לאביו כו' ר"ל אחות אביו ואחות אמו:
אתיב ר' אבהו כו' דאי אחות האב ואחות האם אסר רחמנא היכי נסיב עמרם ליוכבד דודתו שהיתה אחות קהת אביו. ומפרש דבריו בנו ר"ש ואמר וכי אפילו כב"נ לא היו ישראל נוהגים קודם מ"ת. ומשני' ר' לוי אליבא דרבנן דאביו ואמו הסמוך לו מאביו כו' כלומר אחות האב מן האם. וכן אחות האם מן האם דהנך סמוכות לו. ויוכבד אחות קהת מצד אב הואי לא מצד האם (יפ"ת) ור"מ דרש את אביו ואת אמו אחותו ממש אבל אחות אב ואם לא נאסר עליהם (מת"כ):
על הנשואות חייבין. כדכתיב הנך מת וגו' והיא בעולת בעל. על הבעולות חייבין ולא על הארוסות:
משום בעולת בעל שאינו תלוי רק בבעל הראשון:
וכי נתכוון זה כו' הא בעילת זנות הוה:
קונה שלא כדת. דהכא בביאה תליא רחמנא דכתיב והיא בעולת בעל משמע דבעולה אסורה אף בלא כוונת קנין:
שאין לה גירושין פי' כדיננו שמגרשה בגט. אלא שתשב עם בעלה או כשישלחנה מביתו ויפרדו זה מזה הוו להו גירושין. וז"ש או שאין להם גירושין או ששניהם מגרשים זה את זה דהיינו שכל אחד נפרד מהשני וביד איזה משניהם הדבר מסור להתפרד כיון דלא בעו גט. ומה שאמר אחר כך ר' יוחנן אשתו מגרשתו כו' ה"ה דהוא נמי מגרשה ומוציאה מביתו אם ירצה (יפ"ת):
דופרין פירש"י כתובה כפולה. דושנים פורין כתובה:
תני ר' חייא ב"נ שגירש כו'. שאינן בדין גירושין כישראל אלא כדאמרן. וע"כ לא שייך בהו קרא דלא יוכל בעלה הראשון (יפ"ת):
כביכול לא יחול שמו כו' ובירושלמי גרס ללמדך שלא ייחד הקב"ה שמו בגירושין אלא בישראל בלבד:
נתפחמו נעשו שחורות לשון פחמין:
והיו מקיפות את המזבח. והיו הנשים מקיפות את המזבח:
שניה לשטים כי שם נכשלו בבנות מואב:
את מזבח ה' בכי ואנקה. מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. אמר הקב"ה מאן קביל מהם מבכי ואנקה כצ"ל. ופי' דקמפרש מאי דכתיב בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה. שאמר הקב"ה מי יקבל מהם מנחתם אחר שעשקו את נשותיהם וגרמו להם בכי ואנקה (יפ"ת):
משגזלת וחמסת כו' סיפא דקרא קדריש וכסה חמס על לבושו שגזלו מנשותיהם בגדיהם וכלי חמדתם ונטלו יפים שהוליכום כל הדרך מבבל לא"י בחמה ונתפחמו פניהם:
לא בעשה ולא בל"ת. אין איסוריהן חלוקין בדין עשה ול"ת כמו בישראל אלא כל איסוריהן במיתה:
והיאך עבידא פי' איך אתה דורש כך. ולשון הירושלמי מ"ט. ומשני דכתיב והיו לבשר אחד למקום ששניהם עושים בשר אחד שהם מולידים בפרט לשלא כדרכה:
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין: שֶׁלֹא לְהַפְסִיק בְּפָרָשָׁתוֹ שֶׁל נָחָשׁ (כדי שלא לסיים את העניין בפרשת הנחש, אלא בכותנות העור).
מתנות כהונה
ולא יתבוששו. נוטריקון ולא באו שש שעות:
אלא ויעש. עיין בפירש"י ז"ל בחומש:
מאיזה חטייה. וזה נחשב להם עון אשר חטאו שעסקו בתשמיש לעין כל:
שלא להפסיק. כדי להפסיק ולסיים בדבר טוב ולא בפרשתו של נחש שיש בו קללת העולם כולו וסיים בכתנות עור שהוא גמילות חסד ורחמים אף כי לפי תורתו של ר' מאיר שהיה כתוב בו כתנות אור מאורו של מעלה וכ"מ שוב בפירש רש"י לקמן פרשה ה':
רש"י
(נשלה מלשון השולה דגים מן הים) וכי לא היה צריך קרא למימר וכו' סמוך אולא יתבוששו:
ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו'. בתמיהא דבההיא ענינא משתעי קרא ולמה הפסיק הענין והתחיל לספר מעשה נחש והניח ענין הראשון:
רבי יעקב דכפר חנין. אמר לפיכך עירב פרשת נחש לענין אחר שלא להפסיק בפרשתו של נחש לעשות לה פרשה בפני עצמה ולפסוק בפורענותן לפיכך עירבה ע"כ:
עץ יוסף
שלא המתינו בשלותן כו'. שלא נמשך שלותם ששה שעות ביום:
ואלו הן אדם לפי הפדר"א פ' י"א שבשעה שביעית נזדווגה לו חוה. שמינית נצטווה. תשיעית עלו למטה שנים וירדו ארבעה. עשירית הכניסו לג"ע ועבר על הצווי. י"א נידון. י"ב נתגרש. הרי שלא היו בשלותן ו' שעות שתחלת שלותן היה כשנזדווגה לו חוה בז'. ובי"א נידון ואבדו שלותן. וע' בויק"ר ריש פ' כ"ט חשבון אחר. ובאדר"נ חשבון אחר. וע' ש"ר ריש פ' ל"ב. וע' ילקוט כאן וילקוט שופטים ה':
וישראל לא עמדו בשלותן ששה שעות ביום הארבעים שקלקלו בו בשעה ששית כדלקמן:
ולא יתבששו דרמיז נמי בו לשון שש. ויהיה לפ"ז פי' הכתוב ויהיו שניהם ערומים. מחמת כי לא היה תאוה עודנה בקרבם מאומה. אך מעלתם לא נתבושש אפי' שש שעות:
כי בשש משה מדלא כתיב בפירוש לשון איחור דרשינן ביה נמי לשון שש:
ולא בא משה היינו שלא בא בזמן הקבוע לו לפי חשבונם כדאיתא בש"ר פ' מ"א ובתנחומא סדר תשא:
היה למוד לבא כו' היה רגיל לבא מניצוח המלחמה בג' וד' שעות. ורמז הכתוב שהגיע מפלתו בשעה ששית. וע' בנזה"ק הנ"מ בענין שש שעות:
לא היה צריך קרא לומר אלא ויעש כו'. לקמן פ' פ"ה. שלאיזה ענין אמר שהם ערומים. לומר שלכך עשה להם בגדים וכמ"ש ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וא"כ היה צריך להסמיך כאן מיד פ' ויעש. שהלביש הערומים. ולמה כתב כאן פ' והנחש היה ערום:
להודיעך כו' שלכך סמך פה הכתוב והנחש היה ערום להודיעך כו'. מתוך שראה אותם מתעסקים בתשמיש כי אז לא התבוששו ונתעסקו בזה לעין כל. כי עדיין לא הכירו דרך הצניעות באשר לא היה בהם יצה"ר. ומאז נתאוה הנחש לחוה ונטל עצה בלבו להכשילם וכדלקמן פ"ך (נזה"ק):
א"ר יעקב כו' שלא להפסיק בפרשתו של נחש שנזכר בו קללת העולם כולו. אלא סיים בתיקון מלבושי כבוד שהוא טוב: