בראשית רבה פרשה כ · מדרש ארצישראלי

אויאמר ה' אלהים אל הנחש איש…

וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ – (זהו שכתוב:) אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ [אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת] (תהלים קמ, יב).

אָמַר רַבִּי לֵוִי: לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל אֶת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמוֹרִידָם לַגֵּיהִנֹּם, וְאוֹמֵר לָהֶם: לָמָּה הֱיִיתֶם קוֹנְסִים (מענישים) אֶת בָּנַי? וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ: מֵהֶם וּבָהֶם (מתוך ישראל עצמם) הָיוּ בָּאִים וְאוֹמְרִים לָשׁוֹן הָרָע אִישׁ עַל חֲבֵרוֹ (מלשינים לפנינו זה על זה). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל אֵלּוּ וְאֵלּוּ (את עובדי הכוכבים ואת המלשינים) וּמוֹרִידָן לַגֵּיהִנֹּם.

דָּבָר אַחֵר: אִישׁ לָשׁוֹן (שם) – זֶה הַנָּחָשׁ, שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאוֹ.

בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ (שם) – (שנאמר לו:) עַל גְּחֹנְךָ [תֵלֵךְ] (שניטלו רגליו, ואין לו על מה לעמוד).

אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ (שם) – 'לְמַדְחֵפָה' אֵין כְּתִיב כָּאן (לא כתוב כאן), אֶלָּא לְמַדְחֵפֹת (שם) – (דחיפות הרבה:) אָדָם נִתְקַלֵּל, וְחַוָּה נִתְקַלְּלָה, וְנָחָשׁ נִתְקַלֵּל.

בויאמר ה' אלהים אל הנחש כי…

וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת – (זהו שכתוב:) אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף (משלי טז, כח).

אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת (שם) – זֶה הַנָּחָשׁ, שֶׁהִפֵּךְ דְּבָרִים עַל בּוֹרְאוֹ (סילף את דברי בוראו).

וְנִרְגָּן (שם) – שֶׁרִגֵּן דְּבָרִים עַל בּוֹרְאוֹ (דיבר דברי תלונה והסתה על בוראו), וְאָמַר: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן (בראשית ג, ד).

מַפְרִיד אַלּוּף (משלי טז, כח) – שֶׁהִפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם (שהרחיק מן העולם את אדונו, הקדוש ברוך הוא; או: את אדם, שהיה אדון העולם), וּמִיָּד נִתְקַלֵּל.

וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ – עִם אָדָם נָשָׂא וְנָתַן (דן עמו בדברים, ששאל אותו על מעשהו), עִם חַוָּה נָשָׂא וְנָתַן, וְעִם נָחָשׁ לֹא נָשָׂא וְנָתַן? אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נָחָשׁ זֶה רָשָׁע בַּעַל תְּשׁוּבוֹת (יש לו תשובה על כל דבר), וְאִם אוֹמַר אֲנִי לוֹ (אם אשאל אותו), עַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר לִי: אַתָּה צִוִּיתָ אוֹתָם (את אדם וחוה) וַאֲנִי צִוִּיתִי אוֹתָם, מִפְּנֵי מָה הִנִּיחוּ צִוּוּיָךְ וְהָלְכוּ לָהֶם אַחַר צִוּוּיִי? אֶלָּא קָפַץ עָלָיו וּפָסַק לוֹ אֶת דִּינוֹ (מיהר וגזר את דינו בלי לשאול אותו).

מתנות כהונה

[שהיפך כו'. מן העץ אכל וברא את העולם]:

שריגן. לשון תלונה כד"א וירגנו באהליהם שאמר לא מות תמותון:

שהפריד אלופו כו'. אדה"ר שהיה אדון על העולם כולו:

ופסק את דינו. מפני שאין מהפכין בזכות של מסית שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידו הניסת בגיהנם ועי' בפרק ד' מיתות. [הכל משמשין גרסי' ופי' כל הבהמות וחיות כדאיתא בפ"ק דבכורות]:

רש"י

נחש זה בעל תשובות. הוא אם אני אומר לו דבר והוא משיבני אתה צוית אותם ואני צויתי אותם מפני מה הניחו צוויך מפני צוויי:

עץ יוסף

שהיפך דברים על בוראו כי השי"ת הזהירם על עץ הדעת להנאתם ולטובתם מפני שהוא שורש המות. והוא אמר בהיפוך כי הזהירם לרעתם לבל יהיו כאלהים. ובזה שלח מדון בין האדם לבוראו. למרות פיו ית' (נזה"ק):

שריגן לשון תלונה כד"א וירגנו באהלהם. שאמר לא מות תמותון (מת"כ):

שהפריד אלוף כו' הוא השי"ת אדונו של עולם. הפרידו מן העולם. שבחטא זה נסתלקה שכינה מן העולם כדלעיל פ' י"ט סי' י"ג ומיד נתקלל (וכמ"ש בסוף סי' ג' קפץ עליו ופסק את דינו) ומזה יוצא תוכחת מוסר לדורות לכל בעלי לשון הרע כי לא ינקה ה' את עונם ולא יאריך להם אף. אלא מיד מתקללים מפי ה'. כי הם גורמים להפריד אלוף לסלק השכינה מן העולם בעונם שע"ז נאמר רומה על השמים אלהים (נזה"ק):

עם אדם נשא ונתן. היינו מ"ש מי הגיד לך המן העץ וגו':

עם חוה נשא ונתן כי שאל אותה מה זאת עשית:

ועם נחש לא נשא ונתן. לומר מדוע עשית כך:

מפני מה הניחו צוויך כו'. דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים:

גויאמר ה' אלהים אל הנחש כי…

וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת –

תָּנֵי (שנה) רַבִּי חִיָּא: בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, וּבְקַלְקָלָה (ובקללה ובעונש) מַתְחִילִים מִן הַקָּטָן.

בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר (ויקרא י, ו).

בְּקַלְקָלָה (בקללה ובעונש) מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ, אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ (בראשית ג, טז), וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ (שם, יז) – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלֵּל אָדָם.

הַכֹּל (כל בעלי החיים) מְשַׁמְּשִׁין (מזדווגים) פָּנִים כְּנֶגֶד עֹרֶף, חוּץ מִשְּׁתַיִם (משניים) שֶׁמְשַׁמְּשִׁין (שמזדווגים) אָחוֹר כְּנֶגֶד אָחוֹר: גָּמָל וְכֶלֶב, וְחוּץ מִשְּׁלשָׁה שֶׁמְשַׁמְּשִׁין (שמזדווגים) פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה דִּבְּרָה עִמָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵן: אָדָם, נָחָשׁ, וְדָג.

אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ (שם).

נָחָשׁ (שנאמר): וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ.

דָּג (שנאמר): וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה (יונה ב, יא).

דכי עשית זאת אמר רבי הושעיא…

כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת – אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: בִּשְׁבִיל זוֹ (בשביל חוה). כָּל פְּעֻלָּה שֶׁלָּךְ לֹא בִּשְׁבִיל זוֹ (האם לא עשית את כל מעשיך בשביל חוה, כדי לשאת אותה)?

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן שִׁבְעִים וְאֶחָד אַזְכָּרוֹת (שמות של הקדוש ברוך הוא), מַגִּיד שֶׁנִּדּוֹן (הנחש) בְּסַנְהֶדְרִין שְׁלֵמָה (בבית דין של שבעים ואחד דיינים).

רַבִּי הוֹשַׁעְיָא דְּסִכְנִין (מסכנין) בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי (אמר): אֵרֲרוֹ בְּצָרַעַת. הָלֵין סַלְעַיָא דְּבֵיהּ צָרַעַן אִינוּן (הכתמים האלה שבעורו, הדומים למטבעות, נגעי צרעת הם).

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ, מֵאַחַר שֶׁאָדָם מַכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּמַקֵּל (מכה קשה) הוּא חוֹזֵר וּמַכֶּה אוֹתוֹ בִּרְצוּעָה (מכה קלה)? כָּךְ: אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה – כָּל שֶׁכֵּן מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (שעיבורה קצר משל הבהמה, ולמה נאמר שהוא ארור גם ממנה)?

(תשובה:) תָּנֵי (שנינו): בְּהֵמָה גַסָּה טְהוֹרָה (כגון פרה) יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים (אחרי תשעה חודשי עיבור), בְּהֵמָה גַּסָּה טְמֵאָה (כגון סוס וחמור) יוֹלֶדֶת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים, בְּהֵמָה דַּקָּה טְהוֹרָה (כגון כבשה ועז) יוֹלֶדֶת לַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים, וְהַכֶּלֶב לַחֲמִשִּׁים יוֹם, וְהֶחָתוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, וְהַחֲזִיר לְשִׁשִּׁים יוֹם, וְהַנְּמִיָּה לְשִׁבְעִים יוֹם, הַצְּבִי וְהַשּׁוּעָל לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁרָצִים לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַפִּיל וְהַקּוֹף, הַקִּפּוֹד, לְשָׁלשׁ שָׁנִים, וְהַנָּחָשׁ לְשֶׁבַע שָׁנִים, וְהָאֶפְעֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

פִּילוֹסוֹפוּס (חכם מחכמי האומות) אֶחָד בִּקֵּשׁ לֵידַע לְכַמָּה הַנָּחָשׁ מוֹלִיד (כמה זמן נמשך עיבורו של הנחש). כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם (נחשים) מִתְעַסְּקִין זֶה עִם זֶה (מזדווגים), נְטָלָן וּנְתָנָן בְּחָבִית, וְהָיָה מַסְפִּיק (מספק) לָהֶם מְזוֹנוֹת עַד שֶׁיָּלְדוּ.

כֵּיוָן שֶׁעָלוּ הַזְּקֵנִים (חכמי ישראל) לְרוֹמִי, שָׁאַל (הפילוסוף) אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: לְכַמָּה הַנָּחָשׁ מוֹלִיד? וְלֹא יָכוֹל (רבן גמליאל) לְהָשִׁיבוֹ, וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו (הוריקו פניו מבושה).

פָּגַע בּוֹ (פגש אותו) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּפָנָיו חוֹלָנִית (חולניות), אָמַר לוֹ (רבי יהושע): לָמָּה פָּנֶיךָ חוֹלָנִית (חולניות)? אָמַר לוֹ (רבן גמליאל): שְׁאֵלָה אַחַת נִשְׁאַלְתִּי וְלֹא יָכֹלְתִּי לַהֲשִׁיבוֹ (להשיב לשואל). אָמַר לוֹ (רבי יהושע): מָה הִיא? אָמַר (רבן גמליאל): לְכַמָּה נָחָשׁ מוֹלִיד? אָמַר לוֹ (רבי יהושע): לְשֶׁבַע שָׁנִים. אָמַר לוֹ (רבן גמליאל): מְנָא לָךְ (מניין לך)?

אָמַר לוֹ (רבי יהושע): הַכֶּלֶב חַיָּה טְמֵאָה וּמוֹלִיד לַחֲמִישִׁים יוֹם, וּבְהֵמָה טְמֵאָה יוֹלֶדֶת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּכְתִיב (וכתוב): אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה – וּכְשֵׁם שֶׁהַבְּהֵמָה אֲרוּרָה מִן הַחַיָּה שִׁבְעָה (פי שבעה, ששבע פעמים חמישים יום הן כשנה), כָּךְ נָחָשׁ אָרוּר מֵהַבְּהֵמָה שִׁבְעָה (פי שבעה, שבע שנים).

כְּמִפְּנֵי רַמְשָׁא סְלֵק וַאֲמַר לֵיהּ (לפנות ערב עלה רבן גמליאל ואמר לפילוסוף את התשובה). הִתְחִיל (הפילוסוף) מֵטִיחַ (מכה) רֹאשׁוֹ לַכֹּתֶל, אָמַר: כָּל מַה שֶּׁעָמַלְתִּי שֶׁבַע שָׁנִים, בָּא זֶה וְהוֹשִׁיטוֹ לִי בְּקָנֶה אֶחָד (נתן לי אותו בקלות, כמי שמושיט דבר בקצה קנה)!

מתנות כהונה

כי עשית זאת א"ר בשביל זו. פירש"י דהל"ל יען כי עשית ואמר כי עשית זאת כלומר כל מה שעשית מן הפתוי לא עשית אלא בשביל זאת בשביל חוה שימות אדם ואתה תקחנה:

שנידון. הנחש בסנהדרין שלימה:

הלין סלעיא כו'. החברבורות כמו סלעים שעל הנחש צרעת הם:

במקל. כלומר מכה גדולה:

ברצועה. מכה קטנה כך בתחלה אררו מכל הבהמה שצער עיבורה י"ב חדש ואח"כ מן החיה שיולדת לו' חדשים:

ומשני תני בהמה כו'. עד לג' שנים והנה בתחלה אררו מן הבהמה שצער עיבורה רק י"ב חדש ואח"כ מן החיה שצער עיבורה ג' שנים ועיין פ"ק דבכורות:

מתעסקין כו'. בדרך ארץ:

נתכרכמו פניו. ונשתנו לירקון מפני הבושה:

[חולניות. גרס ל' חולי]:

שבעה. שבעה פעמים חמשים יום הם ימות השנה:

כמפני רמשא. לפנות הערב עלה ר"ג לאותו פילוסוף ואמר לו שימי עיבורו ז' שנים:

מטיח. הכה ראשו לכותל:

רש"י

ס"א. הלין סלעיא דביה צרען אינון. אותם כתמים שבו הנראים כסלעים קטנים צרעת הן:

ראית מימיך מאחר שאדם מכה את חבירו במקל הוא חוזר ומכה אותו ברצועה וכו'. אין מנהגו של אדם הכועס על חבירו לעשות כך אלא כשמתחיל לכעוס מכה אותו ברצועה וכשתוקף עליו כעסו חוזר ומכה אותו במקל כך היה לו להקב"ה לעשות מכל חית השדה שיולדת לששה חדשים כגון הצבי והשועל שאין צערן גדול כשל בהמה ואחר כך מכל הבהמה שיולדת לשנים עשר חדשים שצערה גדול משל חיה והקב"ה לא עשה כן אלא אמר ארור אתה מכל הבהמה שצערה גדול לא כל שכן מכל חית השדה ומתרץ תני בהמה גסה טהורה וכו'. עד הארי והזאב והנמר והפיל כו' לשלש שנים. נמצאת חיה יולדת לשלש שנים וזמן צער עבורה גדול מן הבהמה וכשהוא אומר ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה נמצא מכה ברצועה ואחר כך במקל שהרי גדול צערן של חיות מצערן של בהמה:

הכלב כחיה לחמשים יום. קים ליה דאיכא חיה שיולדת לחמשים יום:

שהבהמה ארורה מן החיה שבעה. שבע פעמים חמשים הן שנות הלבנה:

כך נחש ארור מן הבהמה שבעה שבע שנים. ע"כ:

ושומט גידים גידי אדמה ואוכל. שיש בקרקע מיני אדמה כעין גידין שקורין ומלש:

לא שמענו בנחש שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו משבא למפלתה של בבל הוא אומר קולה כנחש ילך (ירמיהו מ״ו:כ״ב) מכאן שקולו של נחש וכו':

עץ יוסף

וכל מה שעשית כו' ר"ל שכל הפיתוי לא עשית אבל בשביל חוה שימות אדם ואתה תקחנה כדלקמן בפירקין. ואמר כל הפעולה שלך לא בשביל זאת כלו' העשייה דהכא לאו עשייה ממש אלא פעולה. דמעשה נאמר על מלאכה גופנית ופעולה על הרעיון והעיון השכלי. וכן הפתוי נקרא פעולה (נזה"ק):

בסנהדרין שלימה בסנהדרין גדולה שהם עם המופלא ב"ד ע"א. ששיתף בדינו ב"ד של מעלה:

אררו בצרעת כמד"א צרעת ממארת. אפשר שמלת זאת קדריש שרמז לזאת תורת הצרעת (יפ"ת):

הלין סלעין דביה. אלו הנקודות אשר בו כמין סלעים:

צרען אינון נגע צרעת הן. שהמדבר לשון הרע נענש בצרעת כדלקמן בויק"ר פ' ל"ז ובש"ר פ"ג:

במקל מכה גדולה:

ברצועה מכה קטנה. כך בתחלה אררו מכל הבהמה שצער עיבורה י"ב חודש. ואח"כ מן החיה שיולדת לששה חדשים:

תני בהמה ומשני תני בהמה כו' עד לז' שנים. ומשום שבכתוב קשה דהו"ל למימר מכל החיה והבהמה. אע"כ שה"ק ליה ארור אתה מכל הבהמה והבהמה יהיה ארור מכל החיה. והוקשו הארורים זה לזה. כמו שבהמה ארורה ז' פעמים כך הנחש ז' פעמים. ואי אתה מוצא אלא הכלב ובהמה טמאה. וע' בכורות דף ח':

והאפעה לע' שנים פי' שמתעבר אחר ע' שנה שנולד וימי עבורו ג' שנים כדאיתא בברייתא דבכורות (יפ"ת):

לכמה נחש מוליד. כלומר כמה שוהה בעיבורו:

מתעסקים זה עם זה בד"א:

נטלן ונתנן בחבית אנקבות רבות קאי שראה נחשים רבים מתעסקים בד"א ונטל הנקבות ונתנן בחבית (יפ"ת):

ונתכרכמו פניו נשתנו פניו לירקון מפני הבושה. קבצו פארור תרגומו אתחפיאו לכרום אוכמין כקידרא:

וכשם שהבהמה ארורה כו'. דהיינו בהמה גסה טמאה מהכלב שהכלב יולדת לנ' יום ובהמה גסה טמאה לי"ב חדש. ובי"ב חדש איכא שבעה פעמים חמשים (ולא קפיד לתוספת הימים) כך נתקלל נחש מבהמה ג"כ שבעה שהוא יוליד לשבעה שנים (יפ"ת):

כמפני רמשא לפנות ערב נכנס ר"ג לאותו פילוסיף ואמר לו שימי עבורו ז' שנים:

מטיח הכה ראשו לכותל:

והושיטה לי בקנה השיבה בנקל כמושיט קנה בלא טורח:

העל גחנך תלך

עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ –

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ (לנחש) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָצְצוּ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

בָּא נָחָשׁ לְלַמֵּד עַל מַפַּלְתָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם וְנִמְצָא לָמֵד מִמֶּנָּה (הכתוב ממשיל את מפלת מצרים לנחש, ונמצא שממנה לומדים מה אירע לנחש), שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ [כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים] (ירמיה מו, כב).

רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא, חַד מִנְּהוֹן (אחד מהם) אָמַר: אַתָּה גָּרַמְתָּ לַבְּרִיּוֹת שֶׁיְּהוּ מְהַלְּכֵי גְּחוּנִים עַל מֵתֵיהֶם (שילכו כפופים מאבל על מתיהם), אַף אַתָּה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אַף קִלְּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ בָּהּ בְּרָכָה. אָמַר (רבי אליעזר): אִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ (לנחש) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, הֵיאַךְ הָיָה בּוֹרֵחַ לַכֹּתֶל וְנִכְנָס לַחֹר וְנִצֹּל?

וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – אָמַר רַבִּי חִילְפָאי: לֹא עָפָר מִכָּל צַד (לא כל עפר שמזדמן לו), אֶלָּא בּוֹקֵעַ וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע, וְשׁוֹמֵט גִּידִין שֶׁל אֲדָמָה (ושולף רצועות של אדמה, כעין גידים) וְאוֹכֵל.

אָמַר רַבִּי לֵוִי: לֶעָתִיד לָבוֹא הַכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מִנָּחָשׁ וְגִבְעוֹנִים.

נָחָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ (ישעיה סה, כה).

גִּבְעוֹנִים (שנאמר): וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (את העובד בעיר, הגבעוני, יעבידו כל שבטי ישראל) (יחזקאל מח, יט).

רַבִּי אָסֵי וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא (אמרו): אָמַר לוֹ (לנחש) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ מֶלֶךְ עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הַחַיָּה, וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ (לא רצית בכך) – אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה [וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה].

אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ שֶׁתְּהֵא מְהַלֵּךְ קוֹמְמִיּוּת (זקוף) כְּאָדָם, וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ (לא רצית בכך) – עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ.

אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ שֶׁתְּהֵא אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת כְּאָדָם, וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ (לא רצית בכך) – וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ לַהֲרֹג אֶת הָאָדָם וְלִשָּׂא אֶת חַוָּה – וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו).

הֱוֵי (הרי): מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לֹא נִתַּן לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נִטַּל מִמֶּנּוּ.

וְכֵן מָצִינוּ בְּקַיִן וּבְקֹרַח וּבִלְעָם וּבְדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל וְגֵיחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם וּבַאֲדוֹנִיָּהוּ וּבְעֻזִּיָּהוּ וּבְהָמָן: מַה שֶּׁבִּקְּשׁוּ לֹא נִתַּן לָהֶם, וּמַה שֶּׁבְּיָדָם נִטַּל מֵהֶם.

מתנות כהונה

קולה כנחש כו'. ש"מ שקולו של הנחש הולך ועדיין לא ידענא עד היכן הולך ולא בא לסתום אלא לפרש מסוף העולם ועד סופו וקצוץ ידים ורגלים נמי ילפי מסיפיה דהאי קרא דכתיב בקרדומות באו לה כרתו יערה וגו' ולא מצינו שחסר הנחש רק ידים ורגלים. [ועי' זה במדרש קהלת בפ' אם ישוך הנחש]:

גחונים. כפופים דרך אבילות:

[הכל מתרפאין. עי' פכ"ה]:

יעבדהו. ינהגו בו מנהג עבדות:

ועובד העיר. אלו הגבעונים שהיו שואבי מים וחוטבי עצים לבית ה' אשר בעיר ירושלים. [כך מצאתי הגירסא בילקוט ישעיה ואתה לא בקשת ארור אתה מכל הבהמה כו'. אני עשיתיך שתהא מהלך כו' קוממיות כאדם ואתה לא בקשת על גחונך תלך:

ה"ג ולישא את חוה ואיבה עשית:

רש"י

אל תקרי יעבדוהו אלא יעבידוהו. מכל שבטי ישראל. והכי משמע קרא אותו שיהיה קודם לכן עובד העיר לעתיד גם כן ישתעבדו בו כל שבטי ישראל כבתחלה:

ס"א. אמרי ארבע ארבעתן היו אומרים דבר זה:

אותה צדקת. שרה:

כמה כרכורין כרכר. כמה גלגולין מגלגל הקב"ה כדי להשיח עמה:

לפי שאמרה שרה לא צחקתי כי יראה השיב לה המקום לא כי צחקת:

כל שהוא במעי אמו. מאתים ושנים עשר כמנין הרב"ה הוא חי ע"כ:

או לרע"ג. כמנין תשעה חדשים הן ועיבוריהן כמנין ההריון בגימטריא:

ס"א. לא שמעתי באורייתא ע"כ. אמר ליה למה לית את סביר אמר ליה דהא חמרתי מעברה ובעיא למילד ואני מתירא שמא תצטנן ותמות וכו':

עץ יוסף

וירדו מה"ש כו' דלא ניחא שיגיע רע במאמר הקב"ה לבד שאין רע יורד מלמעלה (יפ"ת):

קולה כנחש ילך בתנחומא וכי קול יש לנחש. כלו' קול גדול. ולמה המשיל אליו קול חיל מצרים. אלא זו נחש הקדמוני שהלך קולו מסוף העולם ועד סופו בקציצות רגליו הרי שהכתוב הזה בא ללמד על מצרים ונמצא למד הימנה. במצרים כתיב שם וצוחתך מלאה הארץ ש"מ דגם קול הנחש הלך מסוף העולם ועד סופו בקציצות ידיו ורגליו. וממילא ילפינן מדכתיב התם כי בחיל ילכו לה ובקרדומות כחטבי עצים מסתמא גם על הנחש באו חיל בקרדומות לכרות ידיו ורגליו. לקיים מה שנא' על גחונך תלך. וחיל זה המה מלאכי השרת (נזה"ק):

אתה גרמת שדנו שילך על גחונו שהוא המכוון לעונש חטאו. לפי שגרם לבריות שילכו גחונים על מתיהם (יפ"ת):

יש בה ברכה שאף שנשאר בלא רגלים עכ"ז ניתן בטבעו שממהר הוא לילך על גחונו חוץ מטבע כל הבעלי חי. והרי זה פקידת ההשגחה לטובה:

יש בה ברכה אילולא שאמר לו הקב"ה כצ"ל. ותיבת אמר מיותר. וכן בילקוט ליתא:

אילולא שאמר כו' שאם היה הולך על רגליו לא היה יכול לעלות בכותל בחורין ובסדקין:

לא עפר מכל צד. כלומר עפר ממש רק הגידים מתמצית האדמה שיש בה טעם. ופרש"י שיש בקרקע מיני אדמה כעין גידין שקורין מו"ש בלע"ז. והוא קים ליה מסברא מדחזינן שהוא בוקע ויורד תמיד בעומק לתוך הקרקע וכ"כ למה אלא כדי לשמוט גידי אדמה השקועים בפנים ולאכול. וכתב הרד"ק ולפי דבריהם גם העפר אינו אוכל כי אם ביגיעה רבה:

הכל מתרפאין כל העולם כולו יחזור כמקדם. ומחץ מכתו של עולם ירפא:

חוץ מנחש והיינו דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך. ומ"מ הוצרך להביא ראיה מנחש עפר לחמו דבריר טפי (יפ"ת):

חוץ מנחש כמו שדרשו בברכות פ"א כל ימי חייך להביא לימות המשיח. שהכל יתרפאו חוץ מן הנחש והגבעונים. ולפי שחטאם חמור. שהנחש הסית והחטיא וגרם מיתה לכמה דורות. וגבעונים שלא חמלו ולא מחלו ע"ד שאול ותלו את בניו (יפ"ת):

ונחש עפר לחמו שהנחש ישאר בקללתו:

והעובד העיר ביחזקאל כתיב גבי ישיבת ירושלים לעתיד. ומשמע ליה דבגבעונים מיירי שהם העובדים. וכוונת הכתוב שהגבעוני יהיה עובד שם לפקח על צרכי העיר ולכן יעבדוהו מכל שבטי ישראל. ר"ל שיפרנסוהו. ומינה ילפינן שעבודתם תדירא עליהם ולא ימלטו ממנה (יפ"ת). וע' במ"ר פ' ח'. ב"ב דף קכ"ב וילקוט כאן וישעיה ס"ה ויחזקאל מ"ח:

אני עשיתיך מלך על הבהמה ועל החיה ואתה לא בקשת ארור אתה מכל הבהמה וגו' אני עשיתיך שתהא מהלך כצ"ל. (מת"כ בשם הילקוט). וכן הוא בסוטה דף ט' ע"ב ובאדר"נ פ"א ע"ש. וכל אלו אנו למדים מתוך קללתו. ארור אתה מכל הבהמה משמע שהיה מושל על כולם. על גחונך תלך משמע שהלך קוממיות כאדם. ועפר תאכל משמע שהיה אוכל מאכלים כאדם. ואיבה אשית נראה שהיה אוהב אותה. ולפי שהיה מבקש להרגו נאמר לו הוא ישופך ראש וגו':

אני עשיתיך מלך כו' לפי שהיה ערום מכל. ואתה לא נסתפקת בזה ובקשת גדולות ממך. כן תפסיד גם את זה שתהיה ארור מכל הבהמה (יפ"ת):

קוממיות כאדם כמ"ש ר' הושעיא לעיל פי"ט סי' א':

ועפר תאכל בפרק בתרא דיומא ונחש עפר לחמו ר' אבין ור' אסי ח"א אפי' אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מתקררת עד שיאכל עפר. וח"א אפי' אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר:

אתה בקשת להרוג כו' להמיתו בחטאו כדי לישא את חוה כדלעיל סוף פי"ח (נזה"ק):

הוי מה שבקש כו' מכ"מ. שכיון שבקש מה שאינו שלו ניטל אשר לו. וכן כל אלה:

וכן בקין בסוטה פרש"י קין נתן עיניו בתאומ' יתירה שנולדה עם הבל. ששני תאומות נולדו עמו:

ובקרח שנתן עיניו בכהונת אהרן ונבלע:

ובלעם שנתן עיניו לקלל את ישראל להתכבד מבלק וליטול ממון. ונהרג במדין כשהלך ליטול שכר כ"ד אלף שנפלו מישראל בעצתו כדאיתא בסנהדרין:

ובדואג אביר הרועים היה ונתקנא בדוד שראהו נבון לחש ומראה פנים בהלכה. ומת בהכרת ונשתכח תלמודו ממנו קודם מותו:

ואחיתופל שנתן עיניו במלוכה כדאמרו בפ' חלק. ומת בהכרת:

וגחזי שנתן עיניו בממונו של נעמן ונצטרע ומצורע חשוב כמת. ומה בצע לו בכל הממון:

ואבשלום נתן עיניו במלכות אביו בחייו ונהרג:

ואדוניה פרש"י באבישג השונמית ונהרג:

ובעוזיהו שבקש לשמש בכהונה. ונצטרע שלא יכול אף לנהוג המלוכה ומלך יותם בנו תחתיו בחייו:

ובהמן שבקש שגם מרדכי ישתחוה לו מה שלא היה ראוי לו. ונתלה (יפ"ת):

ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך…

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ –

רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי סִימוֹן (אמרו): מֵעוֹלָם לֹא נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׂיחַ (לא פנה לשוחח) עִם אִשָּׁה, אֶלָּא עִם אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת (שרה), וְאַף הִיא עַל יְדֵי עִלָּה (ואף עמה רק בגלל סיבה שנוצרה).

רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר: כַּמָּה כִּרְכּוּרִין כִּרְכֵּר (כמה סיבובים סיבב הקדוש ברוך הוא) בִּשְׁבִיל לְהָשִׂיחַ עִמָּהּ (לשוחח עם שרה, שנאמר): וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ (בראשית יח, טו).

וְהָכְתִיב (והרי כתוב): וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ (אל הגר) (בראשית טז, יג)? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אִידֵי אָמַר: עַל יְדֵי מַלְאָךְ.

וְהָכְתִיב (והרי כתוב): וַיֹּאמֶר ה' לָהּ (לרבקה) (בראשית כה, כג)? רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: עַל יְדֵי מַלְאָךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר: עַל יְדֵי שֵׁם (בן נח).

הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ – רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא הַרְבָּה – אַרְבֶּה (כל עובר ששהה בבטן אמו כמניין 'הרבה' בגימטריה – ארבה אותו, יחיה), כָּל שֶׁהוּא בְּמָאתַיִם וּשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם – חַי.

רַבִּי הוּנָא אָמַר: נוֹצַר לְתִשְׁעָה (עובר שנוצר להיוולד לתשעה חודשים) וְנוֹלַד לְשִׁבְעָה – אֵינוֹ חַי, לִשְׁמוֹנָה – אֵינוֹ חַי. נוֹצַר לְשִׁבְעָה וְנוֹלַד לִשְׁמוֹנָה – חַי, קַל וָחֹמֶר לְתִשְׁעָה.

בָּעוֹן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ (שאלו לפני רבי אבהו): מִנַּיִן שֶׁהַנּוֹלָד לְשִׁבְעָה חַי? אָמַר לָהֶן (רבי אבהו): מִן דִּידְכוֹן אֲנָא מַמְטֵי לְכוֹן (משלכם אני מביא לכם ראיה, מן הלשון היוונית): זִיטָה אֶפְּטָא, אִיטָא אוֹכְטָא (ביוונית: 'זיטא' יחיה, 'אפטא' שבעה, 'איטא' ימות, 'אוכטא' שמונה. כלומר בן שבעה יחיה ובן שמונה ימות).

רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר: לְעוֹלָם אֵין הָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת (אלא) אוֹ לְמָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְאֶחָד, אוֹ לְמָאתַיִם שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם, אוֹ לְמָאתַיִם שִׁבְעִים וְשָׁלֹשׁ (יום), לְתִשְׁעָה הֵן וְעִבּוּרֵיהֶן (לתשעה חודשים, שהם 270 יום, ועוד ימי קליטת הזרע, יום אחד עד שלושה).

חִיָּא בַּר אַדָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַב (היה יושב לפני רב), הֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ וְלָא סָבַר (היה רב מסביר לו והוא לא הבין).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רב): לָמָּה לֵית אַתְּ סָבוֹר (למה אינך מבין)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו חייא בר אדא): דְּהָא חֲמָרָתִי בָּעֵי לְמֵילַד (שהרי אתוני עומדת ללדת), וַאֲנִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תִּיצוֹן (תצטנן) וְתָמוּת.

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רב): וּמָה אִיכְפַּת לָךְ (ומה לך לדאוג, הרי עדיין לא הגיע זמנה)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו חייא בר אדא): פְּעָמִים שֶׁהִיא פּוֹחֶתֶת (יולדת לפני הזמן) וּפְעָמִים שֶׁהִיא מוֹסֶפֶת (יולדת אחריו). פּוֹחֶתֶת – אֵינָהּ פּוֹחֶתֶת מִימוֹת הַלְּבָנָה (משנת לבנה, 354 יום), מוֹסֶפֶת – אֵינָהּ מוֹסֶפֶת עַל יְמוֹת הַחַמָּה (על שנת חמה, 365 יום).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רב): וְהָכְתִיב (והרי כתוב): הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע [חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר] תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה (משמע שמניין החודשים מלא וקבוע) (איוב לט, א–ב)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו חייא בר אדא): לְהַלָּן (בפסוק שבאיוב) בְּדַקָּה (בבהמה דקה) וְכָאן בְּגַסָּה (בבהמה גסה).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רב): וְהָא בַּקְרוּת שֶׁל אַנְטוֹנִינוּס הָיְתָה רוֹבַעַת, וְהִרְבִּיעוּ מִמֶּנָּהּ בַּקְרוּת שֶׁל רַבִּי (והרי עדר הבקר של אנטונינוס היה מרביע, והרביעו ממנו בזמן אחד את עדר הבקר של רבי), יֵשׁ מֵהֶם שֶׁיָּלְדוּ עַכְשָׁיו וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁיָּלְדוּ לְאַחַר זְמַן?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו חייא בר אדא): לְהַלָּן (בעדרו של רבי) בִּטְהוֹרָה (בבהמה טהורה) וְכָאן בִּטְמֵאָה (בבהמה טמאה).

עִצְּבוֹנֵךְ – זֶה צַעַר הָעִבּוּר.

וְהֵרֹנֵךְ – זֶה צַעַר הָעִדּוּי (צער ימי ההיריון; או: צער וסת הנידה).

בְּעֶצֶב – זֶה צַעַר הַנְּפָלִים.

תֵּלְדִי – זֶה צַעַר הַלֵּדָה.

בָּנִים – זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם לְגַדֵּל לִגְיוֹן אֶחָד מִשֶּׁל זֵיתִים (מטע גדול של עצי זית; או: לפרנס בזיתים גדוד של חיילים) בַּגָּלִיל, וְלֹא (מאשר) לְגַדֵּל תִּינוֹק (ילד) אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

מתנות כהונה

לא נזקק כו'. וזה שדבר עם חוה אין זה קרוי שיחה אלא תוכחת מגולה ושיחה היינו שמדבר עמה סיפור דברים או דבר צורך לה:

[או מיתה גרסי']:

[הצדקת. שרה כדלקמן פמ"ה ופמ"ח ועי' מזה בירושלמי ר"פ אלו נאמרין]:

ע"י עילה. סיבה ועלילה מפני שאמרה לא צחקתי כי יראה היה צריך להשיב לה לא כי צחקת כך פירש"י:

כרכר כו'. פירש"י כמה גלגולים גלגל. כרכר הוא קנה חלול שכורכין עליו הערב ואורגין אותו עם השתי:

ע"י שם. בן נח:

כל שהוא הרבה. שהוא במעי אמו כמנין הרבה כמו שמפרש והולך דהיינו ז' חדשים שלימים דהיינו ר"י ימים ואע"ג שהרבה הוא רי"ב פי' רבינו בחיי ביום הג' של התשמיש נקלט הזרע ואז מתחיל ההריון:

[ה"ג ונולד לז' אינו חי לח' אינו חי נוצר לז' ונולד לח' חי ק"ו לט':

[בעון כו'. עיין לעיל פי"ד וכ"מ בירושלמי פ' החולץ וכן כתיב באב"א שגי' זו היא מוטעת]:

ה"ג זיט"א אפט"א איט"א אוכט"א ועיין לעיל פי"ד:

הן ועבוריהן. כמנין ימים שיש בט' חדשים ועיבוריהן ימי קליטתן ג' ימים היינו רע"ג ולפעמים נקלט ביום ב' ואז הוא רע"ב ולפעמים ביום ראשון ואז הוא רע"א. [ומצאתי בשם רש"י ועיבוריהן גימטריא של הריון ע"כ ולא עמדתי על דעתו]:

הוה מסבר ליה כו'. להבינו טעם הדבר ולא הבין כו':

בעית למילד כו'. היא רוצה לילד שכבר הגיע זמנה:

תיצון. תצטנן:

מאי איכפת כו'. הרי לא הגיע עדיין זמן לידתה שלא נשלמו לה עדיין י"ב חדש מיום שעלה עליה הזכר וכן הוא בהדיא בירושלמי פרק החולץ ובמסכת נדה פ"ק:

א"ל פעמים כו'. ומאי דביני ביני איכא למיחש כל שעה שמא תלד השתא:

ימות הלבנה שנ"ד ימות החמה שס"ה:

ירחים תמלאנה. משמע דפחות מי"ב חדשים אינה יולדת:

בדקה אינה פוחתת משיעורה. והיינו ה' חדשים כדלעיל ופ"ק דבכורות:

בקרות. פי' הערוך עדרים ומאי לאו דאף בהמה דקה הוו וש"מ דבהמה דקה פוחתת ומוספת והאי קרא דתספור ירחים ע"כ איירי בגסה וא"ל לא ההיא דבית ר' הוי גסות והא דפחתו והותירו יותר משיעור שבין שנות לבנה לשנות החמה התם היו טהורות ואנא אמינא מטמאות כל זה פירשתי לפי גירסת הספר. [וה"ג בילקוט וכ"מ שוב בפי' האב"א וכן בירושלמי דפרק החולץ ופ' קמא דנדה וכ"מ בתוס' פ"ג דמסכת בכורות וכן הביא רש"י הגי' קצת באופן אחר וטוב עין יעיין עליו]:

הערוי. בערוך משמע שהוא ווסת האשה ומייתורא דקרא קדייק ואולי הוא מלשון אחרי בלותי היתה לי עדנה:

ה"ג בילקוט לגיון אחד משל זיתים. ופירש"י טוב לו לאדם לפרנס חיל אחד בגליל ששם גדלים זיתים הרבה:

בא"י דוחק פרנסה וקשה לפרנס אפילו תינוק:

רש"י

אין פוחתת מימות הלבנה. שלש מאות וארבעה וחמשים ואין מוספת מימות החמה שס"ה:

א"ל להלן בדקה. וכאן בגסה אמר ליה חיה טהורה כבהמה טמאה מה זו אינה פוחתת ואינה מוספת כך חיה טהורה כך כתוב במסכת נדה ירושלמי אמר ליה והרי בקרות של רבי יש מהן שילדו עכשיו ויש מהן שילדו אחר זמן אמר ליה להלן בטהורה וכאן בטמאה:

ס"א בדקה תספור ירחים תמלאנה ובגסה פעמים מוספת ופעמים פוחתת דהא בקרות של אנטונינוס וכו':

והרביעו ממנה בקרות של רבי. בזמן אחד בפ"א וכו' אמר ליה להלן בטהורה וכאן בטמאה ובמסכת נדה ירושלמי כתוב כך אמר להלן בדקה וכאן בגסה:

אמר ליה טהורה כבהמה טמאה מה זו אינה פוחתת ואינה מוספת אף חיה טהורה מדקתני חיה טהורה כבהמה טמאה מה זו אינה פוחתת ואינה מוספת אמר ליה והרי בקרות של אנטונינוס וכו':

וכאן בגסה. וגסה פוחתת ומוספת:

אמר ליה להלן בטהורה. כגון בקרות פרים ופרות מודינא לך שפוחתת ומוספת וכאן בטמאה שאינה פוחתת ומוספת לכך מתירא אני מן חמרתי ע"כ:

אמר רבי אלעזר נוח לו לאדם לגדל לגיון א' של זיתים בגליל ולא לגדל תינוק א' בארץ ישראל. לפי שמתפרנסים בצער ובדוחק:

בגליל. שם גדלים זיתים:

עץ יוסף

מעולם לא נזקק כו' ה"ג בירושלמי סוטה ריש פ"ז ר"י בשם ר"א לא מצינו שדיבר הקב"ה עם האשה אלא עם שרה לבד. והא כתיב ואל האשה אמר ר' יעקב דכפר חנן ע"י תורגמן וכו' וע"ש. והיינו ע"י אדם. שלא היה תורגמן אחר בעולם:

להשיח עם אשה הנה מצאנו שהיו כמה נשים נביאות שדיבר ה' עמהן. אמהות נביאות היו. וכן חנה ודבורה שאמרה הלא צוה ה' אלהי ישראל. אך הענין בזה שהנביאים הם שדיבר ה' עמהם ונראה להם בשביל ישראל. אבל שיהיה עסוק עמהם בשביל עסקי עצמם זה לא מצאנו אלא באבות שדבר עמהם בעסקי עצמם ג"כ. אך לא הנשים האמהות שלא דיבר עמהם על צרכי עצמם. רק עם שרה לבד שדבר עמה בצרכי עצמה כמ"ש ויאמר לא כי צחקת:

ואף היא ע"י עילה ע"י סבה. שהיא הכחישתו לאברהם לא צחקתי וחשבה דאברהם מדעתיה קא"ל שהרגיש בדבר. לפיכך נתייחד עליה הדיבור לברר דברי אברהם (נזה"ק):

כמה כרכורים כרכר ע' הגי' בירושלמי פ"ז דסוטה ה"א ונראה דר' אבא ב"כ חולק על דברי רבי יהודה בר"ס. וכרכר הוא מלשון מפזז ומכרכר והוא לשון שמחה. וע' בתרגום שם. ורש"י פי' דכרכר הוא קנה חלול שכורכין עליו הערב דרך גלגולו. ואף ה' גלגל גלגלי הסבות כדי לדבר עם שרה:

לא כי צחקת שמפרש דאויאמר ה' דכתיב לעיל מינה קאי והיה אמירה זו מפי הקב"ה:

כי צחקת והא כתיב אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך וגו'. א"ל ע"י תורגמן. והכתיב שם ה' הדובר כצ"ל. וכן הוא בירושלמי כמ"ש לעיל:

ה' הדובר אליך משמע שה' דיבר עמה. ומ"ש הכתוב שהמלאך דיבר עמה. היינו שדבר ה' מלאך קרי ליה. ודחי לה דלא הוי אלא ע"י מלאך ממש. שהמלאך דיבר אליה בשם ה':

ע"י שם בן נח. שהיה נביא ה':

כל שהוא הרבה ארבה. כשיהיה הרונך כמנין הרבה. אז ארבה את זרעיך. והיינו שבעה חדשים שלמים. ופי' רבינו בחיי ששבעה חדשים הם מאתים ועשר. וג' ימים של קליטה. ויום קליטה מן המנין עכ"ל:

נוצר לשבעה כו' בכל המדרשים הנוסחא כאן רב הונא אמר נוצר לתשעה ונולד לשבעה אינו חי. לשמונה אינו חי. נוצר לשבעה ונולד לשמונה ח"י ק"ו לתשעה. ועיין ביאורו לעיל פ' י"ד:

מנין שהנולד פי' היכא רמיז. ומשני מדידכון אנא ממטי לכון. כלו' משלכם אביא לכם ראיה. דזיטא אפטא פי' בערוך זיטא יחיה אפטא שבעה כלו' בן ז' יחיה. איטא ימות אוכטא שמונה כלו' בן שמנה ימות (יפ"ת):

אין אשה יולדת אלא כו' לאפוקי ממ"ד יולדת לט' יולדת למקוטעין. אלא לתשעה חדשים שלימים הן ועבוריהן. כלומר שהם נמנים חדשים מעוברים של שלשים יום. וי"מ הן ועיבוריהן ימי קליטתן ולפעמים נקלט ביום א' ואז הוא רע"א. ולפעמים ביום ב' הוא רע"ב. ולפעמים ביום ג' והוא רע"ג. אבל אם לא קלט בג' שוב אינו קולט כדאיתא בשבת פ' ר"ע:

הוה מסביר ליה היה מסביר ליה להבינו טעם הלכה ולא הבין:

בעית למילד שכבר הגיע זמנה:

תיצון ותמות כי החמור בטבעו קר לו תמיד. ובעת הלידה הקרירות סכנה וצריך פעולה לחממה מקרירתה. וע"ז לבי טרוד ואיני סובר:

ומה איכפת לך דהיה יודע שעדיין לא הגיעה עת לידתה:

פעמים שהוא פוחתת כו' כלומר כך שנו בברייתא פעמים שהיא פוחתת ופעמים שהיא מוספת פוחתת אינה פוחתת מימות הלבנה שהם שנ"ד. מוספת אינה מוספת על ימות החמה שהם שס"ה יום. ובהאי חמרתא כבר נשלמו ימי הלבנה ועדיין לא הגיעו שנות החמה. וממילא כל הי"א יום עומדת בספק לידה:

תספור ירחים תמלאנה משמע שהם ירחים מלאים ואין פותחין ומוסיפין כלל אף מה שבין חדשי הלבנה לחמה:

להלן בדקה שזמנה חמשה חדשים כדלעיל סי' ז' בזה מספר ירחים תמלאנה שהם חדשים מלאים. וכאן בגסה פוחתת ומוספת:

והא בקרות כו' הקושיא קאי על הא דקאמר פוחתת אינה כו' והא בקרות כו' דהינו שורים ובהמה גסה. יש מהן כו' והוא יותר משיעור שבין שנות לבנה לשנות חמה:

להלן בטהורה אין שיעור ידוע. ובטמאה גסה יש שיעור ידוע י"א יום דוקא. ובירושלמי הגירסא נשתנה:

זה צער העדוי פי' ווסת נידות. וכמו שהביא הערוך בערך עד ז'. מל' היתה לי עדנה ופי' ווסת נידות. ונראה דגרסי' עצבונך זה צער העדוי והרונך זה צער העיבור (נזה"ק) וכן הוא בהדיא עירובין דף ק'. אדר"נ פ"א. פדר"א סוף פ' י"ד:

זה צער הנפלים הוא צער שאחר העבור. שהו"ל למימר תלדי בעצב:

בנים זה צער גידול בנים כי תיבת בנים מיותר ואתא לצער גידול בנים (נזה"ק):

נוח לאדם לגדל כו' דבגליל טורח לגדל זיתים. ועכ"ז נוח לגדל לגיון של זיתים במקום הקשה ולא לגדל תינוק אפי' במקום היפה (יפ"ת):

זואל אישך תשוקתך

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ –

אַרְבַּע תְּשׁוּקוֹת הֵן:

אֵין תְּשׁוּקָתָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶלָּא לְאִישָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ.

אֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע אֶלָּא עַל קַיִן וַחֲבֵרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ (בראשית ד, ז).

אֵין תְּשׁוּקָתָן שֶׁל גְּשָׁמִים אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ (תהלים סה, י).

וְאֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ (שיר השירים ז, יא).

דָּבָר אַחֵר: תְּשׁוּקָתוֹ (שם) – (נדרש כצירוף של 'תש' ו'קו':) תַּשִּׁים (חלשים) אָנוּ, וַאֲפִלּוּ שֶׁאָנוּ תַּשִּׁים (חלשים) אָנוּ מְקַוִּים לִתְשׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְיַחֲדִים שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם.

דָּבָר אַחֵר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – בְּשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר (כיסא היולדת), הִיא אוֹמֶרֶת: עוֹד אֵינִי נִזְקֶקֶת לְבַעֲלִי מֵעַתָּה (מעתה לא אשכב עוד עם בעלי), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהּ: תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקָתֵךְ, תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקַת אִישֵׁךְ.

רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמְרוּ: לְפִי שֶׁרִפְרְפָה בְּלִבָּהּ (שנשבעה בלב לא שלם; או: שהרהרה את הנדר בלבה ולא הוציאה אותו בפיה), לְפִיכָךְ תָּבִיא קָרְבָּן מְרוּפְרָף (קרבן קל), שְׁתֵּי תֹרִים [אוֹ] שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה (ויקרא יב, ח).

וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: יָכוֹל (שמא) מֶמְשָׁלָה מִכָּל צַד (שימשול בה בכל דבר)? תַּלְמוּד לוֹמַר: לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב (נדרש על האשה: שאינו רשאי למשכן אותה; או: שלא יחבול בה) (דברים כד, ו).

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת מִשֶּׁל בֵּית טְבַרְיָנוּס (ממשפחת טברינוס) שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לְלִסְטִים (לשודד) אֶחָד, וְהָיָה בַּעֲלָהּ מְצַעֲרָהּ. שָׁמְעוּ חֲכָמִים וּבָאוּ אֶצְלָהּ לְהוֹכִיחוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לִפְנֵי חֲכָמִים הוֹצִיאָה לִפְנֵיהֶם מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב וְנֵר שֶׁל חֶרֶס עַל גַּבָּהּ (רמזה: היא חשובה כזהב והוא פחות כחרס, ובכל זאת מקומו מעליה), לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ.

מתנות כהונה

תשוקתך. נוטריקון תשים וקווים:

שרפרפה בלבה. פירש"י הרהרה הנדר בלבה ולא הוציאתו בפה:

קרבן מרופרף. קל וקטן ב' בני יונה:

ממשלה מכל צר. ומצאתי בשם רש"י אפילו למשכנה:

לא יחבול. [וסמיך ליה] ושמח את אשתו אשר לקח לא יחבול רחים ורכב לומר שאפילו באשתו לא יחבול כו' וקרוב לשמוע פה פי' אבן עזרא שפי' שהוא רמז ואזהרה שלא ימנע ממנה העונה והעד כי נפש הוא חובל ע"ד שדרשו חז"ל בפסוק טוב מראה עינים מהלך נפש. [וכ"מ שוב בדרשות הרי"ן שועב פ' מצורע]:

מנורה כו'. רמז רמזה אע"פ שאני חשוב כמו הזהב והוא כחרס מ"מ הוא עליון עלי ואהבתו עלי:

לקיים וכו'. כאן הוא מקיים:

רש"י

ואין תשוקה של הקב"ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו. תאותו תשוקתו אף ע"פ שאנו תשים:

ס"א מדוככים ונשומים ע"כ לו אנו מקוים:

לפי שרפרפה. הרהרה הנדר בלבה ולא הוציאה בפה תביא קרבנה מרופרף קל ורפי:

יכול ממשלה מכל צד. יהא מושל עליה בכל ענינים שירצה אפילו למשכנה תלמוד לומר לא יחבול רחים ורכב (דברים כ"ד ו') שאינו יכול למשכנה:

ס"א. כי נפש הוא חובל. נפש שעתיד לצאת ממנה הוא חובל ע"כ:

מעשה באשה אחת משל בית טוורינוס שהיתה נשואה ללסטים אחד כיון שבא דבר אצל חכמים הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה. רמזה להם שאע"פ שהיא חשובה כמנורה של זהב והוא רק כנר של חרס שעל גבה אעפ"כ היתה אוהבת אותו:

עץ יוסף

תשוקות הן כי לא נמצא תיבת תשוקה בכל התנ"ך רק ד' אלו שמנה. וד' אלו על שאין להם קיום בעולם כי אם ע"י התחברות לאלו שמקיימים אותם. נתן בהם כח התשוקה שיחשקו להדבק בהם ויתקיימו. ובלא תשוקה זו היו מתפרדים וכלים והולכים. כי האשה עיקר קיומה ע"י בעלה. וכן היצה"ר אין קיומו כ"א ע"י רשעים. וכן הגשמים לארץ שאם אין ארץ אין מטר. וכן הקב"ה לישראל. וכפי הגירסא בשיר רבה פסוק ועלי תשוקתו בהיפך אין תשוקת ישראל אלא להקב"ה. וכפי שדרש אצל הג' הנ"ל שהתשוקה לצורך קיומו למי שמקיים אותו ומושל בו. כמ"ש אצל האשה והוא ימשל בך והיא תשה ומקוה לו. ואצל היצה"ר כתיב ואתה תמשל בו. וכן הקב"ה עם הצדיקים. וכן הארץ עם הגשמים:

תשוקתה של אשה כו' אע"פ שהאשה משתוקקת לתכשיטין ושאר דברים. מ"מ עיקר תשוקתה לבעלה (נזה"ק):

אלא על קין ר"ל שתשוקת היצה"ר על הרשעים:

אלא על הארץ שתשוקת הגשמים לירד למטה:

אלא על ישראל שבודאי תשוקת הקב"ה להיות שכינתו למטה ולהיות לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'. אבל מ"מ ביחוד הוא על ישראל. וכה"א רק באבותיך חשק וגומר:

ד"א תשוקתו תשים כו' דריש ביה לשון נוטריקון תשים וקוים. אע"פ שאנו תשים מן אלו שאמרו שובי שובי השולמית אעפ"כ אין אנו מניחים אותו ומיחדים שמו בכל יום תמיד:

בשעה שהאשה יושבת כו'. דאע"פ שבעצב תלדי בנים מ"מ אל אישך תשוקתך (יפ"ת):

לפי שרפרפה בלבה מלשון הן ולאו ורפיא בידיה. כלומר אע"פ שנשבעה שלא תזקק לבעלה. מ"מ לא היתה השבועה בלב שלם אלא מיד יודעת שקרוב הדבר שלא תוכל לקיים. והיה הדבר מרופרף בלבה. ולא החליטה הדבר לגמרי בלב שלם לפיכך תביא קרבן מרופרף דהיינו תורים ובני יונה שאינו קרבן גמור. ואע"ג דעשירה מביאה קרבנה כבש ובן יונה. מכל מקום מה שבא על חטא הוא בן יונה שהיא לחטאת (נזה"ק):

יכול ממשלה מכל צד. שיוכל למשול בה לעשות כל מה שירצה ת"ל לא יחבול רחים ורכב. שבפסוק הקודם כתיב ושמח את אשתו אשר לקח ואח"כ כתיב לא יחבול רחים ורכב. ודרשינן סמוכים ודריש לא יחבול מלשון חבלה שלא ימשול לחבל בה להכותה כשפחה (יפ"ת). או פירושו יכול ממשלה מכל צד שלא כדרך כל הארץ. וע' בירושלמי ר"פ הבע"י והמשל רחים ורכב דקאמר הוא כלשון (איוב ל״א:י׳) תטחן לאחר אשתי:

הוציאה לפניהם מנורה כו'. לרמוז להם שאע"פ שהיא חשובה כמנורת זהב. והוא פחות כנר של חרס. אוהבת אותו ואינה רוצה לצאת מתחתיו. ומייתי הא הכא משום דדריש סמיכות ואל אישך תשוקתך עם והוא ימשול בך. וכעובדא דהאי איתתא (יפ"ת):

חולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ –

רַבִּי שִׂמְלַאי אוֹמֵר: בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת בָּאת עָלָיו (חוה באה אל אדם במתינות, בדברי טעם). אָמְרָה לוֹ (חוה לאדם): מָה אַתְּ (אתה) סָבוּר, שֶׁאֲנִי מֵתָה וְחַוָּה אַחֶרֶת נִבְרֵאת לָךְ? וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט). מָה אַתְּ (אתה) סָבוּר, שֶׁאֲנִי מֵתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב לְךָ הָטֵלִיס (יחיד ופנוי, בלי אשה)? לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיה מה, יח).

רַבָּנָן אָמְרִין (חכמים אומרים): הִתְחִילָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו בְּקוֹלָהּ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): 'וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְדִבְרֵי אִשְׁתֶּךָ' אֵין כְּתִיב כָּאן (לא כתוב כאן), אֶלָּא לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ.

וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ – הָדָא מְסַיְּיעָא לְהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא דְּעַכּוֹ (זה מסייע למה שאמר רבי אבא מעכו): אֶתְרוֹג הָיָה (עץ הדעת היה אתרוג, שטעם עצו כטעם פריו).

אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר – מַהוּ לֵאמֹר? לְהַזְהִיר אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת. (אמר לו הקדוש ברוך הוא:) לֹא דַּיְּךָ (לא די לך) שֶׁלֹא הִזְהַרְתָּ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁנָּתַתָּ לָהֶן וְאָכְלוּ.

אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ – שֶׁתְּהֵא מַעֲלָה לְךָ דְּבָרִים אֲרוּרִים, כְּגוֹן יַתּוּשִׁין וּפַרְעוֹשִׁין וּזְבוּבִים.

וְתַעֲלֶה לְךָ גָּמָל (ולמה לא נמנה עמם גם הגמל, שאף הוא מזיק)? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַף הוּא (הגמל) יֵשׁ לוֹ (לאדם) בוֹ הֲנָאָה, שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ וְנֶהֱנֶה מִדָּמָיו (ממחירו).

מתנות כהונה

בישוב הדעת. בדברים של טעם ולא ברעש כרבנן דלקמן:

אין כל חדש וכו'. שלא יהא שוב בריאה כבריאת ימי בראשית רק ע"י אב ואם:

הטליס. פי' הערוך יחיד ופנוי וק"ו שלא נמות שנינו משום אין כל חדש ולא תוהו בראה. [וכ"ז הוא לעיל פי"ט]:

אתרוג היה. שטעם עצו כטעם פריו וזהו ותאכל מן העץ עצמו:

ותעלה לך גמל. נראה מפני שהגמל מזיק בריר היוצא מפיו כל הנוגע בו ועוד שהורג את כל בריה כשבא לעסוק בדרך ארץ:

רש"י

ותאכל מן העץ. היא מסייע לההוא דר' אבא דמן עכו אתרוג היה שאיזו אילן שעצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג:

אשר צויתיך לאמר. להזהיר את הבהמה ואת החיה והעופות שלמי היה לו לומר כי אם להן והלא לא היה בעולם אלא הוא:

עץ יוסף

בישוב הדעת בדברים של טעם וע"ל פ' י"ט סי' ח':

אין כל חדש כו' שלא יהא שוב בריאה כבריאת ששת ימי בראשית. רק ע"י אב ואם:

הטלים יחידי ופנוי. ערוך:

מיללת עליו בקולה כי שמעת לקול אשתך כמ"ש לעיל פ"ה אין קול אלא בכי שנאמר קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו' (אלשיך):

אתרוג היה שטעם עצו ופריו שוה. וזהו ותאכל מן העץ עצמו (מת"כ):

מהו לאמר דלאמר הוא לומר לאחרים והכא לא היו אחרים בעולם שנצטוה שעדיין לא היתה חוה בעולם (יפ"ת):

להזהיר את הבהמה שבימי הבריאה היו גם הבעלי חי בעלי תבונה (יפ"ת):

שנתתי להם ואכלו. לעיל פ' י"ט סימן ט' אמרינן שחוה האכילה לב"ח:

דברים ארורים כי אחר שנשתנה האדמה נתחדש בה קיטורים ואדים רעים ומעופשים. אשר מזה נולדו מיני רמש כאלה:

ותעלה לך גמל צ"ל נמלה כדאיתא ברש"י בפי' התורה (בשם הגאון מ' שאול מווילנא ז"ל) וז"ש ר"י אף הן יש בהם הנאה. מפני שמיני זבובים יש בהם לרפואה. וכן הלבונה נמצאת בקיני נמלים. והכלל בזה כי אין דבר רע מוחלט בבריאה כי אם הכל לתועלת מה. רק שיש שהתועלת מרובה מהנזק ויש להיפוך:

טבעצבון תאכלנה

בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה –

אָמַר רַב אָסֵי: קָשָׁה הִיא הַפַּרְנָסָה כִּפְלַיִם כַּלֵּדָה (פי שניים מן הלידה). בַּלֵּדָה כְּתִיב (כתוב): בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים (בראשית ג, טז), וּבַפַּרְנָסָה כְּתִיב (כתוב): בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן (נחלקו).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: הֵקִישׁ (הכתוב השווה) גְּאֻלָּה לְפַרְנָסָה וּפַרְנָסָה לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ (תהלים קלו, כד), וְסָמִיךְ לֵיהּ (וסמוך לו): נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר (שם, כה). מַה גְּאֻלָּה פְּלָאִים (בדרך נס) אַף פַּרְנָסָה פְּלָאִים (בדרך נס), מַה פַּרְנָסָה בְּכָל יוֹם אַף גְּאֻלָּה בְּכָל יוֹם.

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: וּגְדוֹלָה (הפרנסה) מִן הַגְּאֻלָּה, שֶׁהַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְהַפַּרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

גְּאֻלָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע (בראשית מח, טז).

פַּרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן (תהלים קמה, טז).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: גְּדוֹלָה (הפרנסה) מִקְּרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים (תהלים קלו, יג), וְאוֹמֵר: נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר (שם, כה).

מתנות כהונה

בעצבון. לשון רבים משמע:

גאולה פלאים. שנאמר לעושה נפלאות וגו' וסמיך ליה ויפרקנו וכן בגאולת מצרים כתיב נורא תהלות עושה פלא:

גאולה בכל יום. שהשם יתברך מפר מחשבות ערומים הקמים עלינו כהמן וחבריו ואנטיוכוס והקב"ה הצילנו מידם:

[פותח כו'. עי' לקמן פצ"ד]:

לגוזר וגו'. סיפיה דקרא והעביר ישראל בתוכו ואילו פרנסה לכל העולם כולו והכי איתא בהדיא בפרק ערבי פסחים:

רש"י

הקיש גאולה לפרנסה. דכתיב האלהים הרועה אותי וסמיך ליה המלאך הגואל אותי וגו':

מה גאולה פלאים. דכתיב נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז' ט"ו) אף פרנסה פלאים דכתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו (תהילים קל״ו:ד׳) וכתיב באותו מזמור נותן לחם לכל בשר:

ס"א. פרנסה על ידי הקב"ה. שנאמר האלהים הרועה אותי (פרשת ויחי):

הכי גרסינן רבי יהושע בן לוי אומר גדולה כקריעת ים סוף דכתיב לגוזר ים סוף לגזרים (תהילים קל״ו:י״ג) וסמוך ליה נותן לחם לכל בשר:

עץ יוסף

קשה היא הפרנסה כפלים כלידה. לפי שהלידה יש בה ג"כ שמחה ואיננה תמידית. אבל קושי הפרנסה הוא רק מטריד הלב תמיד באין שמחה מאומה. ולכן בזה נאמר עצב ובזה עצבון לכפל הצער. וכפל הקב"ה הצער לאדם מלאשה משום דאדם איהו גופיה הוזהר (יפ"ת):

מה גאולה פלאים דכתיב נפלאות בארץ חם. אף פרנסה פלאים דכתיב באותו מזמור נותן לחם לכל בשר (יפ"ת):

פלאים שאינו דבר טבעי אלא בדרך נס:

אף גאולה בכל יום. היינו בנס נסתר כדאמרינן אין בעל הנס מכיר בניסו. וכמ"ש באגדת פסח בכל דור ודור כו':

וגדולה מן הגאולה וגם בקרא דויפרקנו מצרינו ברישא מזכיר גאולה והדר לפרנסה שבגדולה ממנה. ור"א לא חייש לה ואע"ג דזו ע"י מלאך י"ל דגאולת יעקב שהיא פרטית היתה ע"י מלאך. אבל גאולה כוללת היא ע"י הקב"ה ופרנסה ג"כ לכל בשר (יפ"ת):

גדולה מקי"ס וכו' שזו לישראל לבד ופרנסה לכל בשר וגדולה בחשיבות (רש"י). ועוד דברישא מזכיר קריעת ים סוף והדר פרנסה שגדולה ממנה. אבל לקמן פ' צ"ז גרסינן קשים מזונותיו של אדם כקי"ס. וכן הוא בפ' ע"פ:

יוקוץ ודרדר תצמיח לך

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ –

קוֹץ – זֶה קַנְּרִים (קינרס, צמח קוצני שנאכל), דַּרְדַּר – אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת (עכובית, צמח קוצני שנאכל).

וְיֵשׁ מַחֲלִיפִין: קוֹץ – אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת (עכובית), דַּרְדַּר – זֶה קַנְּרִים (קינרס), שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה דָּרִין דָּרִין (שורות שורות).

וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה (נחלקו).

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: אִלּוּ זָכִיתָ, הָיְתָה (האדמה) מַעֲלַת לְךָ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, עַכְשָׁו שֶׁלֹא זָכִיתָ – וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ.

אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: אִלּוּ זָכִיתָ, הָיִיתָ נוֹטֵל עֲשָׂבִים מִתּוֹךְ גַּן עֵדֶן וְטוֹעֵם בָּהֶם כָּל מַעֲדַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם, עַכְשָׁו שֶׁלֹא זָכִיתָ – וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עַל הַדּוֹרוֹת הַלָּלוּ הוּא (הכתוב) אוֹמֵר וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, שֶׁאָדָם מַשְׁלִיף שָׂדֵהוּ (תולש את תבואת שדהו) וְאוֹכְלָהּ עַד שֶׁהוּא עֵשֶׂב (בעודה עשב, לפני שהבשילה).

כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּן הֵזִיעוּ פָּנָיו, אָמַר: מָה אֲנִי נִקְשָׁר לָאֵבוּס כִּבְהֵמָה (וכי אהיה קשור לאבוס כבהמה)?! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהֵזִיעוּ פָּנֶיךָ תֹּאכַל לָחֶם.

אָמַר רַבִּי לֵוִי: נוֹחַ הָיָה לוֹ אִם הָיָה עוֹמֵד בְּקִלְּלָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה (מוטב היה לאדם אילו נשאר בקללתו הראשונה, לאכול עשב בלי עמל).

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: זֶה אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁהֵן סִימָן יָפֶה לַחוֹלֶה, וְאֵלּוּ הֵן: עִטּוּשׁ וְזֵעָה וְשֵׁנָה וַחֲלוֹם וְקֶרִי (פליטת זרע).

עִטּוּשׁ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר (איוב מא, י).

וְזֵעָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם.

שֵׁנָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ [לִי] (איוב ג, יג).

חֲלוֹם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי (ישעיה לח, טז).

קֶרִי (פליטת זרע) מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים (ישעיה נג, י).

רַבָּנָן דְּקֵסָרִין אָמְרִין (חכמי קיסריה אומרים): אַף הִלּוּךְ מֵעַיִם בְּדֶרֶךְ הָאָרֶץ (יציאת המעיים כדרך כל אדם, בלי שלשול יתר). מַה טַּעֲמֵיהּ (מהיכן לומדים זאת)? מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ [וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת] (ישעיה נא, יד).

רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר: וּבִלְבַד (ובתנאי שיתקיים בו סוף הפסוק): וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ (שם).

עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה [לֻקָּחְתָּ] – אָמַר לוֹ (הקדוש ברוך הוא לאדם): קֹמֶץ עָפָר שֶׁל אֲדָמָה שֶׁנִּבְרֵאתָ מִמֶּנּוּ, לֹא גָּזוּל בְּיָדְךָ (האם אינו כגזל בידך, שעליך להשיבו)?

כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה: 'כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תֵּלֵךְ' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא תָּשׁוּב (שמשמעו גם: תחזור ותקום).

מתנות כהונה

עכביות קנרים. [פי' הערוך] מיני צמחים הם וצריך למתקן ע"י האור ברותחין. [וגירסא זו הביא כן הר"ש בסוף פרק ה' דמסכת כלאים והרמב"ם בפ"ג דמסכת עוקצין והערוך גרס עכביות וקונדוס כאותה ששנינו אבל מתקנים את הקונדוס והעכביות בפרק המביא כדי יין]:

דרין דרין. כך הקונדס צומח מדורין מדורין כמו האגוזים וע"ש כך נקרא דרדר לשון דירה:

היתה האדמה מעלת כו'. משליף. שולף ותולש:

הזיעו. נרתת ברתת ומורא מהדר גאון עוז ה' ית' עד שהזיעה יצאת מפניו מפני הפחד:

הואיל והזיעו כו'. בזעת אפיך וגו' קדריש:

בקללתו הראשונה. לאכול עשב השדה כבהמה שהיה מתפרנס בלי דאגה ופרנסתו מצוייה בכל מקום:

זיעה מניין כו'. בזעת אפיך וגו' משמע כשהוא מזיע יאכל לחם ולא ימות:

הילוך מעים בדרך הארץ. עשיית צרכיו כי כן דרכן של בני אדם ובפרק הרואה גרס בהדיא שלשול ובשם רש"י מצאתי גרס כדרך הארץ. ופי' בו שלא ישלשל יותר מדאי:

מיהר צועה כו'. סיפיה דקרא לא ימות:

בל יחסר לחמו. סיפיה דקרא של מיהר הוא ור"ל שלא ישלשל יותר מדאי ויצטרך לאכול הרבה ואם יחסר לחמו ימות כן פירש"י בישעיה:

לא גזולה כו'. דכתיב אשר לוקחת:

תשוב. משמע תחזור לעפר חי כמו שאתה עכשיו ובשם רש"י מצאתי תשוב משמע אף על פי שתלך אל עפר תשוב:

עץ יוסף

קוץ זה קנדיס שיש בהם קוצים ויש צער לתקנם למאכל. והדרדר הם עכביות שגם הם מאכל אדם ויש בהם קוצים. ויש מחליפים שדרדר הוא קנדיס שעשוים דירות א"נ שורות שורות והן העלין שזו בתוך זו ועכביות הן קוץ שיש בהם קוצים רבים (יפ"ת):

ר' יהודה אומר כו' ר"י מפרש רישא דקרא וקוץ ודרדר תצמיח לך שהיה טבע הארץ טוב ומתוקן. עכשיו שלא זכית נתקלקל טבע הארץ עד כי קוץ ודרדר תצמיח לך (נזה"ק):

א"ר נחמיה כו' לא פליג על ר"י דאם הוא פליג הו"ל למימר ור"נ אמר. אלא דר"י מפ' רישא דקרא ור"נ מפרש סיפא דקרא ואכלת את עשב השדה אילו זכית היית נוטל עשבים מתוך ג"ע שהם עשבים משובחים שטועם בהם כל מעדנים שבעולם. ועכשיו שלא זכית ונתגרשת מג"ע ואכלת את עשב השדה הצומח בעה"ז שם עשבים גרועים:

שאדם משליף שדהו. כצ"ל פי' ממהר לעקור ולתלוש תבואת שדהו ואוכלה קודם גמר בישולה עד שהוא עשב. לפי שהיה אז שני בצורת שלא היה בידם כלום מן הישן והוצרכו למהר לתלוש מן השדה תבואה חדשה קודם גמר בישולה:

משליף שולף ותולש:

כיון ששמע אדה"ר כן שעכשיו יאכל עשבים גרועים או שבלים רכים שהוא כמאכל הבהמות. הזיעו פניו שזלגו עיניו דמעות מצער קללתו (יפ"ת) וע' ברכות דף נ"א פסחים דף קי"ח:

נקשר לאבוס כבהמה. שאין כבודו להיות שוה כבהמה. ומה שאמר לו מתחלה הנה נתתי לכם את כל עשב לא הו"ל צער. דההוא בעשבי ג"ע כדלעיל לר"נ (יפ"ת):

הואיל והזיעו פניך כו'. דרש בזעת אפך כיון שהזיעו פניך ונצטערו תאכל לחם מדגן המיוחד למאכל אדם:

נוח היה לו כו' כלומר הלואי שלא הותרה לו בלחם. ואז היתה פרנסתו בלי דאגה ועמל מאכול לחמו ע"י עמל ודאגה:

סימן יפה לחולה. שעל ידם יקל החולה מחליו. ואיידי דבעי למימר זיעה קאמר הכא לכולהו (יפ"ת):

עיטוש כי בעת החולי לא הו"ל כח והנחה לעיטוש. ובזיעה יצאו האדים העפושים מהגוף. ובשינה וחלום סימן שקיטת החולי. דאל"כ לא יתנו פוגת לישון ולחלום. והקרי הוא כמו הרקה תרופית להוציא המותר (יפ"ת):

עטישותיו תהל אור אצל הלויתן כתיב ואמר עטישותיו תהל אור שע"י העיטוש הוא נח ושקט. וזה ענין אור על נחת רוח שלו. וכן אצל האדם. וזה סימן טוב להחולה שמתקרב אל הבריאות ע"כ מקבל נחת רוח מתנועות גופו:

בזעת אפך כו' כשהוא מזיע יאכל לחם ולא ימות:

אף הילוך מעים כדרך הארץ. אף עשית צרכיו כפי המנהג. לאפוקי השלשול המרובה:

מיהר צועה כו' סיפא דקרא לא ימות:

ובלבד בל יחסר לחמו. פי' ודוקא שאוכל מעט אז הוא סימן יפה כי שוב ישוב לטבע הבריאות. אבל אם אוכל תתעב נפשו אדרבה זה יקרב קיצו (יפ"ת):

לא גזולה בידך. כי דבר הנלקח מיסודו ישוב ליסודו הראשון בסוף. ובאדה"ר לקח תרווד עפר ממקום המזבח וברא בו אדה"ר ואחרי שחטא אמר הלא גזולה היא בידך ואינך כדאי שתוגזל עבורך ולא תחזור ליסודה. וכמ"ש בתד"א פ' ל"א:

אלא תשוב כי עפר אתה היום ואל עפר תשוב. ואח"ז בתחיית המתים תשוב להבנות מהעפר. וכמו שכתוב בתהלים ק"ד תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה:

יאויקרא האדם שם אשתו חוה

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה –

נִתְּנָה לוֹ לְחִיּוּתוֹ (כדי להחיות אותו) וּמְיַעַצְתּוֹ כְּחִוְיָא (והיא יעצה לו כנחש).

דָּבָר אַחֵר: חַוָּה – חִוָּה לָהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן כַּמָּה דוֹרוֹת אִבְּדָה (הראה לה אדם הראשון כמה דורות איבדה בחטאה).

וְרַבִּי אַחָא אָמַר: חִוְיָא חִוְויִךְ וְאַתְּ חִוְיָא דְּאָדָם (הנחש היה הנחש שלך, שהסית אותך, ואת הנחש של אדם).

כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר: עִם כָּל חָי (נדרש 'אם' כמו 'עם': האשה שותפה לחיי בעלה). תָּנֵי (שנינו): הֶעֱשִׁיר (הבעל) – עוֹלָה (האשה) עִמּוֹ, הֶעֱנִי – אֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ.

רַבִּי סִימוֹן אָמַר: אֵם כָּל חָי – אִמָּן שֶׁל כָּל הַחַיִּים (גם של הרוחות). דְּאָמַר (שאמר) רַבִּי סִימוֹן: כָּל מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה שֶׁפֵּרְשָׁה חַוָּה מֵאָדָם, הָיוּ רוּחוֹת הַזְּכָרִים מִתְחַמְּמִין מִמֶּנָּה (נזקקים לה) וְהִיא יוֹלֶדֶת מֵהֶם, וְרוּחוֹת נְקֵבוֹת מִתְחַמְּמוֹת מֵאָדָם (נזקקות לו) וּמוֹלִידוֹת מִמֶּנּוּ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם (שמואל ב ז, יד) – בְּנוֹי דְּאָדָם קַדְמָאָה (בניו של אדם הראשון, הם הרוחות המזיקים).

מַאן דְּאָמַר רוּחֵי דְּבֵיתָא טָבָן – דְּרָבִין עִמֵּיהּ (מי שאמר שרוחות הבית טובים, טעמו: שהם גדלים עם האדם). מַאן דְּאָמַר אִינּוּן בִּישִׁין – דְּחַכְּמִין יִצְרֵיהּ (מי שאמר שהם רעים, טעמו: שהם מכירים את יצרו).

רוּחִין דְּחַקְלָא (רוחות השדה): מַאן דְּאָמַר דְּאִינּוּן טָבִין – דְּלָא חַכִּימִין יִצְרֵיהּ (מי שאמר שהם טובים, טעמו: שאינם מכירים את יצרו), וּמַאן דְּאָמַר דְּאִינּוּן בִּישִׁין – דְּלָא רָבִין עִמֵּיהּ (ומי שאמר שהם רעים, טעמו: שאינם גדלים עמו).

מתנות כהונה

ניתנה לו להיותו. כי לא טוב האדם להיות לבדו ועל זה אמר כי היא היתה וגו' כלומר נתנה לו להחיות נפשו ועכשיו היא נהפכת כחיויא לשון חוה:

כהיויא. כנחש:

חיוה. הגיד כד"א כתר לי זעיר ואחוך:

[רב אחא אמר גרסינן]:

חיויא חויך כו'. הנחש הוא היה נחש ומסית שלך ואתה היית נחש ומסית לאדם:

עם כל חי. כלומר קרי ביה עם כל חיים טובים היא וכדמפרש ואזיל:

תני העשיר כו'. לענין הא דאיתא פרק אף על פי בכתובות אם העשיר וקנה שפחות היא פטורה מהמלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה וכן אם הכניסה לו היא ז' שפחות פטורה מכל המלאכות אף אם העני שוב ומכר כל השפחות הרי אע"פ שהעני חשוב כמת היא נשארת חיה וקיימת כבראשונה וכן לענין המזונות כדאיתא התם:

והיא יולדת וכו'. הרי שהיתה אפילו אמן של השדים וזהו כל חי:

[מאדם ומולידות גרסינן]:

ומולידות ממנו. והיא היתה הגורם לו שפירש ממנה וע"כ נקראו על שמה אם כל חי:

נגעי בני אדם. איתא בעדרש הזוהר שכל אלו הנולדים ממנו נקראו נגעי בני אדם וזהו שמפרש והולך בנוי דאדם קדמאה בניו של אדם הראשון:

מאן דאמר רוחין כו'. יש מי שאומר שהרוחות המצויות בבית טובים הם ואינם מזיקים אותו מפני שמתגדלים עמו ונהנין ממנו ויש מי שאומר שהם רעים לו מפני שמכירים רוע לבבו ומחשבתו הרעה ומזיקין אותו:

[ה"ג וכ"ה בילקוט רוחין דחקלא מאן דאמר דאינון טבין דלא חכמין יצריה ומ"ד דאינון בישין דלא רבין עמיה]:

דלא רבין עמיה. ולא נהנין ממנו ולפיכך מזיקין אותו:

רש"י

דבר אחר גדולה מקריעת ים סוף. שזה לישראל בלבד ופרנסה לכל באי עולם דכתיב לכל בשר:

קוץ. זה קונדס ודרדר זה עכבית ויש שמחליפים קוץ זה עכבית ודרדר זה קונדס שהיא עשויה דרין דרין שורה שורה:

שאדם משליף שדהו ואוכלה עד שהוא עשב. שבלים רכים והיינו דאמר ריש לקיש במסכת פסחים אשרינו אם עמדנו בראשונה ואכתי לא פלטינן מנייהו דקא אכלינן עשבא דדברא:

נוח לו. אם עמד בקללתו הראשונה שיהא אוכל עשב ולא יהא טרוד אחר מזונותיו:

ס"א. אף הילוך מעים שלשול כדרך הארץ שאין לו שלשול יותר מדאי אף הוא יפה לחולה:

קומץ עפר של אדמה. אממנה לוקחת קאי:

תלך. אין כתיב כאן אלא תשוב דמשמע שאע"פ שתלך אל עפר תשוב. ע"כ:

ויקרא האדם שם אשתו חוה. ניתנה לו לחיותו ומוצצתו כחויא דבר אחר חיוה לה אדם כמה דורות אבדה:

אמר רבי אחא. חויא חיווייך הנחש שלך שהשיא אותך לחוטא ואת חוויא דאדם שעל ידך חטא:

כי היא היתה אם כל חי. רשב"י אמר שעולה עם כל חי שאם העשיר בעלה עולה עמו. דאם הכניסה לו ארבע שפחות היא בטלה מאותן שבעה מלאכות שמנו חכמים שהאשה חייבת לעשות לבעלה ואינו יכול לומר לה והלא לא הכנסת עמך שום שפחה שנאמר אם כל חי עם חיות שלו היא נהנית כמו כן העני אינה יורדת עמו שאם הכניסה לו כמה שפחות והעני ומכרן אע"פ שאמרו חכמים שכל זמן שאין לו שפחות חייבת לעשות לבעלה במקום שפחה זו כיון שהכניסה לו עכשיו שמכרן יושבת בקתדרא לפי שאינה יורדת עמו דכתיב אם כל חי עם החיות ולא עם המיתה ואין לך מיתה גדולה מעוני:

בשבט אנשים. זה הדד ורזון בן אלידע במדרש רבי תנחומא:

ס"א. דכתיב בהעוותו וגו' וכתיב ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד השתא לא אוליד בצלמו כדמותו כי אם בדמות אנשים:

מאן דאמר רוחוי דביתא טבין. שדים הדרין בבית טובים הן משאר שדים היינו טעמיה משום דרבין עמיה. גדלין עמו ונהנין משלו להכי אוהבין דרי בית ואין מזיקין אותן:

רוחוי דחקלא. הדרין בשדות דלא רבין עמיה ולא נהנים ממנו:

דחכמין יצריה. יודעין ומבינין זדון לבו ולפיכך מזיקין אותו. ע"כ:

עץ יוסף

נתנה לו לחיותו כו'. יהיה ראוי לקרותה חיה כי היתה אם כל חי. אבל עכשיו שיעצתו עצת נחש חויא בישא נקראת חוה לשון חויא בלשון ארמי (יפ"ת):

חיוא לה הראה לה כמה דורות איבדה מן כל חי העתידים לצאת ממנה:

חויה חויך כו' כלומר הנחש הזיק לאשה. והאשה היתה כנחש לאדם שפתהו והזיקתו:

רא"א עם כל חי. דריש דרמיז נמי בהא עם כל חי (דאותיות אחה"ע מתחלפים להורות שהיא עם הטובה והחיות. לא עם הירידה והעוני כדתנן האשה עולה עמו כו' והפשט והדרש עולים בקנה אחד דלפי שהיא אם כל חי להחיות זרע על פני הארץ. לפיכך גם היא לחיים נתנה ולא לצער (נזה"ק):

העשיר עולה עמו דאם העשיר וקנה שפחות היא פטורה ממלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה:

העני אינה יורדת עמו. דאם הכניסה היא לו ז' שפחות פטורה מכל המלאכות אף אם העני שוב ומכר כל השפחות:

אומן של כל החיים. שבא לרבות גם השדים דמיקרו חי ולפי שהיא היתה הגורמת לו לפרוש ממנה ע"כ נקראו על שמה אם כל חי:

ק"ל שנה משנתקלל עד שנולד שת כדכתיב ביה ויולד בדמותו בצלמו משמע דעד השתא אוליד דלאו בדמותו בצלמו. והיינו שדים ורוחות (יפ"ת):

שפירשה חוה ומה שפי' מן האשה דרך תשובה עשה כדאיתא בפ"ב דעירובין:

בנוי דאדם קדמאה. וכן קרה לו בסוף דאשמדאי טרדו ממלכותו כדאיתא בפרק מי שאחזו:

מ"ד רוחין כו' יש מי שאומר שהרוחות המצויות בבית טובים הם ואינן מזיקין אותו מפני שמתגדלים עמו. ויש מי שאומר שהם רעים לו מפני שמכירין רוע לבבו ומחשבתו הרעה ומזיקין אותו:

דלא רבין עמיה ולא נהנין ממנו ולפיכך מזיקין אותו:

יבויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות…

וַיַּעַשׂ ה' אֱ־לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם –

בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר (בספר התורה שלו; או: בספר חידושיו) מָצְאוּ כָּתוּב: כָּתְנוֹת אוֹר. אֵלּוּ בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֵן דּוֹמִים לְפַנָּס (שמאירים כפנס, וצורתם כצורתו), רְחָבִים מִלְּמַטָּה וְצָרִין מִלְּמַעְלָה.

רַבִּי יִצְחָק רַבְיָא אוֹמֵר: חֲלָקִים הָיוּ כְּצִפֹּרֶן וְנָאִים כְּמַרְגָּלִיּוֹת.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כִּכְלֵי פִּשְׁתָּן (כבגדי פשתן) הַדַּקִּים הַבָּאִים מִבֵּית שְׁאָן, (ולמה נקראו) כָּתְנוֹת עוֹר? שֶׁהֵן דְּבוּקִים לָעוֹר (לעור הגוף).

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אַיגֵיאָה (ביוונית: עור עיזים). רַבִּי אַיְבוּ אָמַר: אַגְנֶיָיה (עור כבש שצמרו עליו). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: לָגָאי (ביוונית: עור ארנבת). רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: סִיסַרְטוֹן (ביוונית: עור שצמרו עליו). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: גַּלֵי קָסִינוֹן (ביוונית: פרוות חולדה יקרה), וּבָהֶם (בבגדי אדם הראשון) הָיוּ בְּכוֹרוֹת מִשְׁתַּמְּשִׁין (בעבודת הקרבנות).

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים הָיוּ, (ולמה נקראו) כָּתְנוֹת עוֹר? כֻּתֳּנוֹת שֶׁהֵן בָּאִין מֵעוֹר (שהצמר גדל מן העור).

אָמַר רַבִּי לֵוִי: לִמְּדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ (הנהגה נכונה): לְפוּם חֵילָךְ אֱכוֹל, וּפְרָא מִן מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ, וְיַתִּיר מִמַּה דְּאַתְּ שָׁרֵי (לפי יכולתך אכול, פחות מיכולתך לבש, ויותר מיכולתך דור).

לְפוּם חֵילָךְ אֱכוֹל (לפי יכולתך אכול, שנאמר): מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב, טז).

וּפְרָא מִן מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ (פחות מיכולתך לבש, שנאמר): וַיַּעַשׂ ה' אֱ־לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ [כָּתְנוֹת עוֹר].

וְיַתִּיר מִמַּה דְּאַתְּ שָׁרֵי (ויותר מיכולתך דור) – שֶׁהֲרֵי שְׁנַיִם הָיוּ שְׁרוּיִין (גרים) בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

מתנות כהונה

בתורתו של ר"מ כו'. [עי' מזה לעיל בפ"א הר"י בן שועב בפ' כי תשא וז"ל] פירש הרמב"ם ז"ל שר"מ היה חושב בכתנות אור שהיה לאדם תחלה ועתה נהפכו לעור ולחומר ובחשבו ר"מ כזה כתב אור עכ"ל:

לפיגם. בערוך משמע עשב שקורין רוטא ורש"י גרס פנסה ופי' מאורות כמו נר דלוק. [וכ"ה בילקוט]:

רחבות מלמטה. כדרך בני אדם בבגדיהם:

שהם דבוקים לעור. פירש"י בשם תנחומא שמתוך דקותן היו דבוקות לעור ולא היה מרגיש בהן:

איגיאה כו'. [פי' בערוך] מיני בגדים משובחים:

בכורות משתמשים. בעבודתן:

לפום חילך כו'. פירש"י לפי כחך ויכלתך אכול שנאמר מכל עץ הגן אכל תאכל:

פרא. כמו פחות ממה שיש לך לבוש שהרי הקב"ה עשה לו כתנות עור וממעיל היה יכול לעשות ולא עשה:

ויותר ממה דאת שרי. ויותר ממה שיש לך עשה לך בית דירה:

פרא. פחת וצמצם ביצי צפעוני בקעו ת"י מפרתין. תבקע אפעה ת"י מפרתין וכן משמע בערוך ע' פר הראשון וא"כ צ"ל דפליג אתלמודא דידן בפ' הזהב דאמר עשוק לגביך ושוי לכריסך פי' אם תקנה מלבוש [לא תחוש אם] תקנה יותר מכדי שויו ומאכל לא תקנה יותר מכדי שויו ויש לפרש פרא לשון גודל ומפריא ומרבה ועיין בערוך פר השני והרביעי ופירושואכול לפי יכולת ולא תוסיף לפזר עוד והוי מרבה לפזר במלבושיך ויותר עוד בדירתך ולפי זה הוא שוה לההוא דפרק הזהב שהתיר לאכול מן הצומח והלבישו מן החי ודירתו בכל העולם כולו:

רש"י

שהן דומין לפנס. מאירין כעששית ומתוקנים כשאר מלבושים של בני אדם כיצד רחבין מלמטה וצרין מלמעלה:

יצחק רביא אמר. חלקין כצפורן ונאים כמרגליות המאירה ולמה קורא אותן כתנות עור שהן דבקין לעור ומפרש במדרש רבי תנחומא שהן דבוקין על בשרו של אדם ואינו מרגיש שכל כך הם דקים:

ס"א אגיאה אגניא. כולן בגדים משובחים הן ופירושו לא שמעתי:

בכורות משתמשין. לעבודה ע"כ:

ר' שמואל בר נחמן אמר צמר גמלים וצמר ארנבים היו. ולמה קורא אותם כתנות עור שהן באין מעור משער גמלים וארנבת:

לפום חילך אכול ופרא ממה דאת לביש. פרא כמו פחות פחות ממה שיש לך לבוש:

ויתיר ממה דאת שרי. יותר ממה שיש לך עשה בית דירה שלך:

לפום חילך אכול. מכל עץ הגן אכול תאכל פרא ממה דאת לביש ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור ומעיל היה יכול לעשות ולא עשה. ויתיר ממה דאת שרי שהרי שניהם בכל העולם:

עץ יוסף

בתורתו של ר"מ פי' בספר חידושיו שלו על התורה כדלעיל פ"ט:

כתנות אור דמאי כתנות עור דהא אכתי לא נשחטה בהמה שיעשה כתנות מעורה. לזה פירש עור אור דאותיות אחה"ע מתחלפות (יפ"ת):

שהם דומים לפינס ברש"י ובילקוט הגירסא לפנס. הוא הכלי שנותנים בו הנר שלא תכבה הרוח והוא רחב מלמטה וכן היו אלו הבגדים. וקרי הכלי אור ע"ש שמושו (יפ"ת):

חלקים היו כצפורן. וכן העור חלק מצד הבשר. ונאים כמרגליות דקרי בהו אור כר"מ. ונראה שבספרו של ר"מ לא היה כתוב אלא כתנות אור והמדרש פירש שהוא ביאר שדומה לפנס. ור' יצחק מפרש שהן חלקים כציפורן (יפ"ת) וע' פדר"א פ' י"ד:

ככלי פשתן הדקין. הביא דמיון לדר' יצחק רביא מכלי פשתן דבית שאן שהן חלקים ונאים (יפ"ת):

שהם דבוקין לעור קראם כתנות עור ע"ש שהם דבוקים לעור האדם אע"פ שהם נעשים מצמר או מדבר אחר. והם ממין החלוקים הלבושים תחת כל הבגדים וסמוכים לעור (יפ"ת):

איגיאה בל"י עור עזים (מוסף הערוך):

אגנייה המוסף הערוך גורס אגנינה ופי' בל"ר עור כבש בעוד צמרו עליו:

לגאי בל"י ארנבת (מוסף הערוך):

סיסרטין הערוך גורס סיסרינן. ופי' המוסף הערוך בל"י עור בעוד הצמר עליו:

גלי קסינין פי' בל"י עור בעוד שערו עליו של מין חולדה יקרה וחשובה הנגדלת במדינות צפון. ואולי הוא חולדת הסנאים הנזכר במשנה דכלאים. פי' גלא חולדא. קסנאי דבר נחמד בא מארץ אחרת בל"י. ירושלמי שבת פ' במה מדליקין עורות תחשים ר"נ אומר גלא קסינון עכ"ל:

בכורות משתמשין כי עד המשכן היו בכורות מקריבין קרבנות כמ"ש לקמן פ' כ"ג:

צמר גמלים כו' דכתנות עור הינו של צמר. וקראן של עור שהצמר בא מן העור. וקאמר דהיו צמר גמלים וארנבים לפי שצמר זה חם ורך:

לפום חילך אכול. כלומר לפי שיעור ממונך אכול. לא תפחות ולא תוסיף (יפ"ת):

ופרא מן דאת לביש פי' בפחות מיכולתך לבוש דבמלבושים ליכא צערא דגופא וטוב לצמצם בו שלא יראה עשיר לבריות ויתקנאו בו. ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל שלא לצורך. ואי ראוי לאדם לאבד מעותיו בחנם:

פרא לשון פחות כמו בירושלמי כתובות פ"ה ה"ו תרין חולקין פרא ציבחר (פי' פחות מעט):

ויתיר ממה דאת שרי. יותר מהראוי לך בקש להוסיף בדירתך שדירה נאה מארכת ימיו של אדם לפי שמרחבת הנפש:

מכל עץ הגן אכל תאכל כפול להורות שיאכל כל צרכו ולא יצמצם. ואע"ג דלעיל ספט"ו ילפינן מיניה אזהרת גזל מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (נזה"ק):

ויעש ה' אלהים לאדם כו' שעשה לו פחות ממה שהיה ראוי לו שאחר שכל העולם שלו היה לו ללבוש שש ורקמה ולא עשה לו אלא כתנות עור ללמדו ד"א. ונכתב בתורה שנלמוד גם אנחנו. וס"ל דכתנות עור היינו צמר גמלים כדרשב"נ דלעיל (יפ"ת):

שנים היו שרוים בכל העולם. דג"ע גדול מכל העולם (יפ"ת):

בראשית רבה · פרשה כ

אויאמר ה' אלהים אל הנחש איש…

בויאמר ה' אלהים אל הנחש כי…

גויאמר ה' אלהים אל הנחש כי…

דכי עשית זאת אמר רבי הושעיא…

העל גחנך תלך

ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך…

זואל אישך תשוקתך

חולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך

טבעצבון תאכלנה

יוקוץ ודרדר תצמיח לך

יאויקרא האדם שם אשתו חוה

יבויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות…