וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת (שם, יד) – רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק (אמרו): בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֶרֶב אֵין בֹּקֶר, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֹּקֶר אֵין עֶרֶב (ואיך נאמר כאן 'ערב בוקר' יחד)? אֶלָּא לִכְשֶׁיֵּעָשֶׂה בָּקְרָן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עֶרֶב וְעַרְבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֹּקֶר, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ(שם) – (אמר הקדוש ברוך הוא:) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מַצְדִּיקָן (מזכה אותם, את אדם ותולדותיו) מֵאוֹתָהּ גְּזֵרָה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ (לעתיד ישוב האדם להיות כאחד ממנו).
מתנות כהונה
מדבר. לשון חזק וקשה כד"א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות:
על בריותיו כו'. כדרך שגזר על אדם הראשון וכמו שדרשו למעלה בפסוק איכה וכל הענין מפרשו על ישראל שמפרש והולך על אדם הראשון לפי פירוש תרגום אונקלוס:
לפלנייה. לפלוני והרמז על ישראל המדברים לשואלים עד מתי לא נזכה להיגאל ישיב להם אחד קדוש עד ערב בקר כו' ובתנחומא מפרש עד מתי החזון התמיד עד מתי הנבואה מסתלקת מישראל והפשע שומם זה בהמ"ק ששמם בעונותינו תת וקדש אין קדש. אלא ישראל שנאמר קדש לה' וצבא מרמס עד מתי הן מרמס לא"ה עד שיעשה ערבן של ישראל בקר וכו':
לפנימי. לפלמוני דרש נוטריקון לפנימי:
בקרן של עובדי כוכבים כו'. שמצליחין ועולין בעוה"ז כאור בוקר המאיר ומזהיר והולך והעוה"ז היה לישראל כערב חשך ואפלה:
רש"י
מדבר גוזר גזירות על בריותיו. כדרך שגזר על אדם הראשון וקוץ ודרדר תצמיח לך:
רב הונא אמר לפלניא. כאדם שאומר לפלוני המדבר:
תירגם עקילס לפנימי זה אדם הראשון שהיתה מחיצתו לפנים ממלאכי השרת ומה היה אומר עד מתי החזון התמיד גזרה שגזרת לאדם הראשון לעולם היתה אתמהא:
והפשע שומם. כך יהא פשעו שומם עליו בקבר שכל הדורות יהיו נתונין בקבר על פשעו:
תת וקדש וצבא מרמס כך יהיו הוא ותולדותיו עשוין מרמס דייש לפני המלאך המות אתמהא:
עד מתי אתה משיבו מאותה גזירה ובתנחומא מפרש פנימי זה מיכאל שהיה לפנים שהיה יכול לומר לפלוני מהו לפלמוני לפלוני שהיה מדבר על עסק הפנימי וכו' עד ונצדק קדש אני מצדיקו מאותה גזירה באותה שעה התחיל מקונן עליו הן אדם. ס"א. ואשמעה אחד. זה הקב"ה שנקרא אחד:
מדבר. גוזר גזירות על בריותיו כדרך שגזר על אדם הראשון קוץ ודרדר תצמיח לך וכשהיה גוזר היה מגיד הגזירה לפמליא של מעלה למלאכי השרת המשרתים לפניו לאחד מהן:
ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר. לאותו מלאך שהקב"ה מדבר ומגיד לו הגזירה עד מתי וכו' כאדם שאומר לפלוני המדבר ובמדרש רבי תנחומא מפרש מה פלמוני רבי יוחנן אמר זה מיכאל שהוא עומד לפנים רב חנינא אמר זה גבריאל המדבר בישראל:
עד מתי החזון התמיד. הנבואה שהן רואין בכל יום מסתלקת מישראל והפשע שומם בית המקדש ששמם בעבור פשעים ועונות:
תת וקדש. ואין קדש אלא ישראל שנא' קדש ישראל לה' וגו' (ירמיה ב):
וצבא מרמס עד מתי עשוים מרמס לאומות העולם וכו' תירגם עקילס לפנימי זה אדם הראשון שהיתה מחיצתו לפנים ממלאכי השרת עקילס מפרש דעת אחרת וכן עלה בדעתו לומר. ואשמעה אחד קדוש מדבר הקדוש ברוך הוא שהיה גוזר גזירות על אדם הראשון בפנים ואדם הראשון היה צווח לפני הקב"ה ואומר רבונו של עולם גזירות הללו שאתה גוזר עלי התמיד בתמיהא כלומר הלעולם יהיו שאין להם הפסק:
ויאמר אלי עד עת ערב בקר וגו' הקב"ה השיבו לאדם כשיעשה ערבן של ישראל בקרובקרן של אומות העולם ערב אותה שעה אני מצדיקך מאותה גזרה ומשמעות המקרא כך הוא ואשמעה אחד זה הקב"ה שהוא אחד קדוש שהכל אומרים לפניו קדוש מדבר גוזר גזרות על אדם הראשון ומסתמא הוא שומע שהוא צווח עד מתי כמו מי שהוא אומר למכהו עד מתי אתה מלקני הדא הוא דכתיב ויאמר אחד קדוש לפלמוני וגו' ומה השיבו כך השיבו ויאמר אלי עד ערב בקר וגו' אמנם בא המקרא לידינו נמצא ידינו לפרש הדבר על בוריו. עד מתי החזון התמיד כלומר אותו חזון התמיד הלעולם יהיה והפשע שומם שיהיו כל הדורות נתונים בקבר על פשעו. תת וקדש וכי ינתן הקדש וצבא למרמס דייש למלאך המות. עד מתי אתה משיבו לאותה גזרה. ויאמר אלי וגו' ויש לפרש רבי הונא אמר לפלניא לפלוני הצועק עד מתי החזון התמיד נאמרה אמירה זו. תירגם עקילס להדא דרבי הונא מהו פלמוני פנימי זה אדם הראשון שהיה מחיצתו לפנים ועקילס בא לפרש דברי של רבי הונא ולא פליגי וזה עיקר ע"כ:
עץ יוסף
האדם היה כאחד ממנו הוקשה לו איך היה אחר החטא כאחד ממנו ע"כ דורש שהאדם יהיה כאחד ממנו לעתיד כשיצדק מהגזירה. ודורש פסוק אחד קדוש כו':
ואשמעה אחד זה הקב"ה כו'. ר"ל מדכתיב ואשמע גבי אחד מסתמא איירי בהקב"ה שכן כתיב שם שמע ואחד שמע ישראל וגו' ה' אחד (יפ"ת):
קדוש כי הכל אומרים לפניו קדוש. אחד קדוש אחד המיוחד שבקדושים אלו המלאכים. כי כולם אומרים לפניו ית' קדוש:
מדבר ולא פי' מה מדבר ע"כ דורש מדבר גזירות קשות. דלשון דיבור מורה וקשות כדכתיב דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות:
גזירות קשות על בריותיו וקוץ וגו'. שבשלמא המיתה נמשכת בטבע מאדה"ר לדורותיו. אבל קוץ ודרדר הקב"ה בתחלת גזרתו גזר על כל הבריות (יפ"ת):
ויאמר אחד קדוש לפלמוני כו'. כמו פלוני אלמוני דמתרגמינן כסוי וטמיר שלא נתפרש שמו. והיה זה גבריאל או מיכאל לדעת מ"ת. או מטטרון לפי דעת חכמי האמת ור"ל דמלאך אחד המליץ טוב בעד אדה"ר אמר עד מתי החזון התמיד וכדלקמן:
לפנימי זה אדה"ר שעליו נגזרה הגזירה ואמר עד מתי החזון להיות גזרתי תמיד קימת:
לעולם היה אתמהא כלומר ה"א התמיד הוא ה"א התימה. כלומר וכי יתמיד גזירתו. כי לא לנצח יקצוף ואמר ג"כ והפשע שומם וכי כך תמיד פשעו ישים עליו שממה ולא יקים ח"ו לתחיה (נזה"ק):
תת וקדש וצבא מרמס כו' וא"ו דקדש מיותר כפרש"י שם ודרש קדוש על אה"ר שקודם שחטא בקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש כמו שאמרו לעיל פ"ח. וצבא הם תולדותיו. ועז"א כך יהיה הוא ותולדותיו מרמס וכו'. כלומר אם הוא חטא תולדותיו מה חטאו:
אלפים וג' מאות וגו' ע' י"מ. ונעלם ממנו רש"י ע"א דף ט':
לכשיעשה בקרן כו' כדכתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וגו' וה"פ עד ערב בקר היינו שיהיה ערב ובקר יחד:
באותו שעה אני מצדיקו אני משיבו למעלתו הראשונה להיות שוב קדוש. תיבת הה"ד הוא מיותר. ומתיבת ויאמר ה' אלהים הן האדם וגו' הוא התחלת המאמר בפני עצמו לדרש דסי' ב':
כֵּיוָן שֶׁשְּׁלָחוֹ (הקדוש ברוך הוא את אדם) הִתְחִיל מְקוֹנֵן עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ – הֲוָה כְּחַד מִמֶּנּוּ (היה בעבר כאחד ממנו, ועכשיו אינו; או: 'הוה' לשון שבר).
מתנות כהונה
מה הנייה יש לו. ולא היה לו לקרותו אדם ואיש. כך פי' האב"א:
זה אדם הראשון. שנתעצל מלעשות תשובה עד שראה קין חוזר בתשובה כדאיתא במדרש תהלים במזמור שיר ליום השבת:
כתפארת אדם כו'. מתרגמינן כתושבחתא איתתא דיתבא בביתא:
הוה. לשון שבר כד"א הוה על הוה:
רש"י
הדא הוא דכתיב על שדה איש עצל עברתי וגו'. במדרש רבי תנחומא שנתעצל מלעשות תשובה:
ועל כרם אדם חסר לב זו חוה. ששמעה לדבריו של נחש:
כולו קמשונים. שמצאו את כל העולם כולו פורענות:
וגדר אבניו נהרסה. גדרו של עולם וגדר אבניו נהרסה וישלחהו ה' מגן עדן ועל גזרות הללו התחיל מקונן עליו ואמר הן האדם:
ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו. הדא הוא דכתיב אם יעלה לשמים שיאו וגו' (איוב כ׳:ו׳):
עץ יוסף
על שדה איש עצל כו'. דורש דבר אחר על הפסוק הן האדם היה וגו':
וקנה כרם קרוי איש כו'. כלומר בתחלת הפסוק מכנהו בשם איש ואדם ואעפ"כ קורא אותו עצל וחסר לב. ע"כ דורש באדה"ר וחוה:
זה אדה"ר וקראו עצל לפי שנתעצל מלעשות תשובה בזמנו קודם שנטרד מג"ע. כי אז היתה קדושת הג"ע מגינה עליו לבל תשלוט בו הקללה:
חסר לב זו חוה שהיתה חסר לב ונתפתית לדברי הנחש:
קמשונים וקוץ כו' פי' מה שנתקללו בקוץ ודרדר תצמיח לך:
כסו פנים חרולים בזעת כו'. נדרש ע"פ האדם עצמו כדכתיב בזעת אפך תאכל לחם והרי הוא כאילו כסו פניו חרולים מרוב העמל:
גדר אבניו נהרסה הוא הג"ע דכתיב וישלחהו ה' מג"ע. כי קדושת הג"ע היתה מגינה עליו כגדר וכחומה ובשילוחו מג"ע נהרס גדר אבניו:
הוה כחד ממנו שאמר דרך קנאה איך היה מתחלה כאחד ממנו בהשגחה העליונה ועתה שב לדעת טוב ורע ונטרד ממעלתו:
רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ (שם) – הוּא הָאָדָם (זהו אדם הראשון, שעליו אומרים: היכן הוא). כֵּיוָן שֶׁטְּרָדוֹ (שגירש הקדוש ברוך הוא את אדם) הִתְחִיל מְקוֹנֵן עָלָיו וְאוֹמֵר: הֵן הָאָדָם [הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ].
מתנות כהונה
רומיה. שיאו פירש רומיה:
עד מטי כו'. עד שהגיע לעננים. או ר"ל עתה הוא כיחד ונמנע וסר ממנו והיה כמו הוה ולקמן (ע"ג) דרש הן כמו הא לשון צעקה וקינה. [מלא כל העולם עי' מאמר זה לעיל פ"ח ור"פ תזריע]:
שגלל. העביר ודחה ממנו כד"א ויגל את האבן:
הן. היכן הוא:
רש"י
ס"א. לרומא לא לשמים ממש כי אם עד מקום גבוה כדכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים (פ' שלח לך) לא מפני שהן גדולות עד לשמים אלא כלומר גדולות ביותר:
עד מטי ענני. עד שהוא מגיע לעננים שהן גבוהים ביותר:
עץ יוסף
שיאו רומיה גבהו. והכוונה על השגת הנפש שהיתה מקפת ידיעתו בכל קצות הארץ:
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו) רַבִּי עֲקִיבָא: דַּיֶּךָּ (די לך), פַּפּוּס! אָמַר לוֹ (רבי פפוס): מָה אַתָּה מְקַיֵּם (כיצד אתה מפרש) הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ? אָמַר לוֹ (רבי עקיבא): שֶׁנָּתַן לוֹ הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) לְפָנָיו שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, וּבֵרַר לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת (ובחר לו אדם את הדרך האחרת, דרך המוות).
רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: כִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם (כהקדוש ברוך הוא, שהוא אחד), שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ־לֹהֵינוּ ה' אֶחָד(דברים ו, ד).
רַבָּנָן אָמְרֵי (חכמים אומרים): כְּגַבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים(דניאל י, ה) – כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵּיהּ וּבֵיהּ (כמו החגב הזה שלבושו ממנו ובו, כלומר לבושו הוא חלק מגופו, וכך היה אדם).
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּיוֹנָה. מַה זֶּה (יונה) בּוֹרֵחַ מִשְּׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם (של הקדוש ברוך הוא), שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'(יונה א, ג), אַף זֶה (אדם) בּוֹרֵחַ מִלְּקַיֵּים צִוּוּי הַמָּקוֹם. מַה זֶּה (יונה) לֹא לָן בִּכְבוֹדוֹ (לא עבר עליו לילה בכבודו, שבו ביום הוטל לים), אַף זֶה (אדם) לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ (לא נשאר כבודו עמו אפילו לילה אחד).
הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין, דְּאָמַר (זו שיטתו של רבי ברכיה בשם רבי חנין, שאמר): כָּל זְמַן שֶׁהָיָה אָדָם (לבדו, קודם שנבראה חוה) – הָיָה כְּאֶחָד (שאינו מת), וְכֵיוָן שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנּוּ צַלְעָתוֹ – לָדַעַת טוֹב וָרָע (נגזרו עליו הטוב והרע, והמיתה בכללם).
מתנות כהונה
[דייך פפוס כו'. במדרש חזית פ' לסוסתי יש תוספת מעט עיין עליו:
דרך אחרת]. היה כאחד נפרד ממנו או דרש כאחד כאחר:
כיחידו של עולם. יחיד בתחתונים כמו הש"י בעליונים. [ועי' ברבינו בחיי מבאר מאמר זה]:
כהדין קמצא. מין שרץ וע"ל בפרשת שמיני וממה שנאמר ונהי בעינינו כחגבים ות"א לקמצין משמע שהוא מין חגב [וכ"פ רב"ח] ובין כך ובין כך הוא בריה שלבושו גדל עמו וכן אדם הראשון היה מכוסה בלבושו כצפורן הזה:
כיונה. דרש ממנו כאותו אחד שריחק עצמו וברח ממנו ועיין במדרש חזית פסוק לסוסתי ומצאתי כתוב בספר אות אמת וז"ל צ"ל כיונה שנאמר ויהי האחד מפיל הקורה עכ"ל ובקשתי ולא מצאתי בשום מדרש גם בפירושו המפרשים לא מצאתי שאותו האחד היה יונה ואם קבלה נקבל:
בשם ר' חנין. היינו רבי חנינא והכי קאמר הוא דעתיה כו' כלומר הכי מפרש המקרא כשכבר כשהיה אדם שלם היה ראוי להיות נשאר חי כאחד שלא מת כמו אליהו וכשנטלה ממנו צלעותו ונחלק מאחדותו לדעת הטוב והרע נגזר עליו המיתה והכי מוכח בילקוט דכולה חדא מילתא היא ואח"כ מצאתי און לי בפי' האב"א:
רש"י
דרש רבי פפוס גרסי':
ובירר לו דרך אחרת. הניח דרך החיים ובירר לו דרך האחרת שכנגדה והיא המות:
כיצד היה לבוש כהדין קומצא דלבושיה מניה וביה. אף זה היה כולו מכוסה כצפורן:
כל זמן שהיה אדם היה כאחד. מאותן הכתובים למעלה:
כיון שנטלה ממנו צלעתו לדעת טוב ורע. מכאן ואילך נגזרה לו הטוב והרע וזהו ממנו לדעת טוב ורע שנגזרה עליו גזרה:
עץ יוסף
כאחד ממה"ש שעם המלאכים מדבר:
דייך פפוס דא"כ כאחד מכם מ"ל. וע' הגי' בשי"ר שר"פ דריש על הקב"ה וע"ז א"ל ר"ע דייך כו':
דרך אחרת דרך המות. וה"פ היה כאחר שנמשך לאחד מהדרכים אשר היו לפניו. וממנו שב אל האדם. והדרך שבחר שהוא למיתתו הוא לדעת טוב ורע (יפ"ת):
רבי יהודה בר"ס לא ס"ל כר"ע שהכ"ף הוראתה על דמיון האדם לאחר לא על המשכו לענין אחד. לזה מפרש כיחידו של עולם. דהיינו הקב"ה. וע' ברבינו בחיי שמבאר מאמר זה:
ורבנן אמרי כגבריאל. דלא מסתבר שידמהו לו. לכן אמרו כגבריאל שכתוב בו והנה איש אחד ותיבת ממנו חוזר לאדם כלומר כמלאך גבריאל שהוא היותר קרוב למדרגת האישים (יפ"ת):
כהדין קמצא כו' הבדים משמע הידועים שקבועים בו תמיד כהדין קמצא מין שרץ שלבושו גדל עמו. ומייתי לפירושו אמאי מדמה ליה לגבריאל. ללמדך מה גבריאל יש לו לבוש רוחני הגדל עמו תמיד. אף זה קודם החטא היה לו לבוש רוחני הגדל עמו תמיד כדלעיל סוף פ"ק (נזה"ק):
כיונה ולפ"ז כאחד ממנו פי' כאחד מהיוצאים ממנו. והיינו יונה שעם היותו שלוח מאת ה' היה בורח משליחותו וכן היה ענין אדם שצווה מפי ה' ועכ"ז עבר עליו. ולזה נידונו שניהם בדין אחד ולא האריך אפו להם אלא מיד לא לנו בכבודם (יפ"ת):
לא לן בכבודו. כדר' אמי בפרשה י"א:
לא לן כבודו עמו כי ביום בריחתו הטיל רוח סערה והושלך לים:
כאליהו לאפוקי מדעת האומרים שאפי' לא חטא אדה"ר היה מת. ובא להורות מופת מאליהו שלא טעם טעם מיתה וכדאיתא בויק"ר פ' כ"ט (יפ"ת):
היא דעתיה דר"ב כלו' אזיל לטעמיה דמפרש הן האדם כשהיה נקרא אדם היינו קודם החטא. והיה כאחד המיוחד שבאדם היינו אליהו שעלה חי לשמים. וכן האדם נברא שיחיה לעולם. אבל אח"כ כשנלקחה צלעתו ממנו ונקרא איש והיא אשה. שב לדעת טוב ורע וחייבה לו המות (יפ"ת):
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה (לדעתו של רבי יהודה) – הִקְשָׁה עָלָיו (החמיר הקדוש ברוך הוא עם אדם), וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה (ולדעתו של רבי נחמיה) – רִיתָה עָלָיו (ריחם עליו).
לעולם הבא. כלומר שאין לו חלק לעוה"ב ודייק מדכתיב ה' אלהים לומר שהקשה עליו באחרונה מבראשונה ור' נחמיה סבר הניח לו וריחם עליו ופי' ה' אלהים רחום בדין וכן משמע קצת באב"א:
ריתה. פירש הערוך הניח וריחם עליו:
באותה שעה. הן האדם כו' קרי ביה הויה פי' יהיה. [ועיין בחלק העבודה פמ"ב מאריך בבאור מאמר זה]:
כשבראו כו'. שנאמר וייצר ה' אלהים:
הן האדם כו'. דרש הן לשון צעקה וקינה כמו הא:
מי יגלה וכו'. מי יגלה עיניך ותסתכל במעלת יוצאי חלציך הטובים ממך. [וכ"ה במסכת סוטה בפ' כשם:
יכולת לעמוד בצווי שעה אחת כו']. ובפירש"י מצאתי אמר הקב"ה מי הוא זך וישר שיחנן בעדך לעתיד כדי לגלות העפר מעל עיניך קסבר ר' יהודה שאין לו לאדם הראשון חלק לעוה"ב:
רש"י
הקשה עליו. בדינו. ודנו במיתה והכבוד עליו לאחר כן שאין לו חלק לעולם הבא:
ריתה. ריחם עליו שלאחר שדנו במיתה ריחמו וזיכהו לחיי העולם הבא:
דרש רבי יהודה בן פדיה כך אמר הקב"ה לאדם הראשון מי יגלה עפר וכו' מי הוא זך וישר שיחנן בעדך לעתיד לבוא כדי לגלות העפר מעל עיניך קסבר רבי יהודה שאין לו לאדם הראשון חלק לעולם הבא ע"כ:
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן (לדעתו של רבי יוחנן) – הִקְשָׁה עָלָיו (החמיר הקדוש ברוך הוא עם אדם), עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן (לדעתו של רבי שמעון בן לקיש) – רִיתָה עָלָיו (ריחם עליו).
ה"ג רש"י ז"ל ר' יוחנן אמר כאשת כהן. רשב"ל אומר כאשת ישראל:
ואינה יכולה לחזור. כך אדם הראשון אין לו חלק לעולם הבא וגם גירסת הספר יש לקיים כבת כהן שנישאת לישראל ויש לה בנים ממנו שאינה חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה ובת ישראל שנישאת אף לכהן ונתגרשה חוזרת לכל חזקת אביה שהרי אין בו תוספת קדושה ואדרבה אם יש לה בנים מבעלה הכהן היא אוכלת בתרומה בשביל הבנים:
הקשה עליו כו'. טעמא כדלעיל בסמוך ובפ' י"ט:
ויגרס. דרש ויגרש השי"ן בשבולת:
למגרשה. ויגרש דרש לשון מגרשי הערים:
ועל העבים כו'. כל הפרשה מדבר איך שנשחת הכרם ויקו לעשות ענבים ויעש באושים כן אדם הראשון לא עמד טעמו בו ולכן הציב עליו שומרים שלא ישוב לילך שמה:
רש"י
ר' יוחנן אמר כאשת כהן שנתגרשה ואינה יכולה לחזור כך נתגרש מן העולם הבא ריש לקיש אמר כאשת ישראל שנתגרשה שיכולה לחזור:
ס"א. והושיב עליו שומרים. חיות שישמרו אותו פן יכנס לגן:
עץ יוסף
כשבראו בראו במדה"ר כו' כי היכי דבבריאתו כתיב וייצר ה' אלהים משמע שמדה"ד נמתק ברחמים. דאל"כ לא הו"ל תקומה ומצד הדין לא היה נברא וכדלעיל פ"ב סימן ז'. הכי נמי ה' אלהים דכתיב גבי הטירוד ראוי לפרש כן שהדין נמתק ברחמים להיות לו תיקון לעוה"ב. דמסתמא שניהם באופן אחד נאמרו (נזה"ק):
הא אדם דרש הן כמו הא. והוא לשון תמיהא. איך אדם שכמותך לא יכול לעמוד בצווי אפי' שעה אחת:
מי יגלה עפר כו' מי יפקח עיניך ותראה בניך ותכסך כלימתך שלא יכולת כו':
ר"י אמר כאשת כהן שנתגרשה ואינה יכולה לחזור. רשב"ל אמר כאשת ישראל כצ"ל. (רש"י ונזה"ק) ופליגי בפלוגתא דר"י ורבי נחמיה דלעיל סימן ז'. ואתי לפרושי פלוגתייהו במשמעות לשון ויגרש. ר' יוחנן מפרש לה אליבא דר"י דרמיז לגירושי אשת כהן. ורשב"ל מפרש אליבא דר' נחמיה דרמיז לגירושי אשת ישראל (נזה"ק):
כאשת כהן שנתגרשה. דכהן אסור בגרושתו:
כאשת ישראל שנתגרשה. שיש לה עוד תקנה לחזור לבעלה:
הראה לו חורבן ביהמ"ק. כו' דריש כמו ויגרס שהראה לו חורבן בהמ"ק. שעל שאכל מה שאסר לו ע"כ גרשו שיגרס בחצץ שיניו:
למגרשה של עדן שמאחר שכתוב ויגרש את האדם ולא כתב להיכן גרשו משמע שלא גרשו אלא לחוץ למגרשו של ג"ע. והכוונה לא ניטל ממנו הרוח האלהי לגמרי. שהרי מצינו שאף אחרי חטאו היה אליו התגלות אלהי רק שלא היה כבראשונה. כמ"ש קודם שחטא היה שומע קול אגריון כו' ומשחטא כו':
שישמרו אותו שלא יכנס לג"ע ואתם שומרים ישמרו ג"כ אותו שלא יגע בו רעה כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. והביא ראיה מפסוק ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר. וכל הענין שם מדבר באדה"ר. וקאמר ועל העבים אצוה וגו'. ר"ל שלא ימטירו עליו ויצטער (יפ"ת):
המלאכים. הם כרובים וכתיב כי כרובים המה פירושו המה שהיו קודם בריאת עולם:
רש"י
מזרחית קולטת. הנרדפים כלומר בצדי מזרח הולכין כל הנדונים ומזרח קולטן ע"כ:
דבר אחר מקדם קודם לגן עדן נבראו כרובים הדא הוא דכתיב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהו ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י׳:כ׳) המה שנבראו מששת ימי בראשית ס"א הדא הוא דכתיב היא החיה אשר ראיתי וגו' המה קדריש שנבראו מששת ימי בראשית:
עץ יוסף
רוח מזרחית קולטת. אפשר שהטעם מפני שהשכינה במערב והחוטאים אין ראוי שישכנו במחיצת הקב"ה אלא מפאת הפכיות. ולפי דעת י"א בב"ב שהשכינה במזרח. יתכן לומר שכל זה לטובת תיקונם בכדי שיתעוררו לתשובה מקדושת המקום (יפ"ת):
ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע. דורש וישכן על האדם ועשה לו שם מקלט שאינו יכול לצאת משם. ושמירה שלא יזיקו אותו:
מקדם לג"ע נבראו המלאכים. וה"פ ושכן אותם שנברא מקדם לג"ע הם המלאכים כדעת ר' יוחנן לעיל פ"א שהמלאכים נבראו בשני וג"ע בשלישי. ומפרש ואזיל איזו מלאכים. את הכרובים דכתיב בהן כי כרובים המה דפירושו המה שהיו קודם לג"ע. ואת להט כמ"ש משרתיו אש לוהט. ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהשכינה לפני הג"ע לשמור. וכרובים הם מלאכים וחיות הקדש:
פעמים אנשים (בראשית י״ח:ב׳) והנה שלשה אנשים. נשים (זכריה ה׳:ט׳) והנה שתים נשים יוצאות. רוחות (תהילים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות. ופעמים מלאכים. ובש"ר פ' כ"ה סימן ב' הגיר' פעמים אש שנאמר (שם) משרתיו אש לוהט ועי' בנזה"ק:
מקודם לג"ע נברא גיהנם ומרומז כאן גיהנם בתיבת להט ע"פ גז"ש בסוף מלאכי וליהט אותם היום הבא. ולפ"ז קרי כרובים למלאכי חבלה הממונים על הגיהנם ודנין את הרשעים (אב"א):
גיהנם בשני כו' כדר' לוי בפרשה י"א:
קודם לג"ע כו' דגיהנם עדיף טפי כדאמרינן לעיל פ"ט והנה טוב מאד זה גיהנם (יפ"ת):
וליהט אותם היום הבא. גיהנם שיהיה לעתיד כדלעיל בפרשה ו':
מתהפכת על האדם שמתהפכת עליו ומלהטתו מכף רגל כו' באופן שלא יניח בו מקום:
חרב מילה והו"ל כאילו כתיב ואת להט המתהפכת החרב. שזכות חרב מילה תצילם מגיהנם (יפ"ת):
חרב תורה שזכות תורה ג"כ מציל מאור של גיהנם. ומר אמר חדא ומר אמר חדא:
וחרב פיפיות בידם והיינו תורה כדכתיב ברישא רוממות אל בגרונם:
כיון שראה כו' ולכך סמך לזה והאדם ידע וכ"ו דורות מרומזים בר"ת והאדם ידע את חוה אשתו הרי כ"ו. שכיון שראה שאחר כ"ו דורות כו' נזקק להעמיד תולדות שיהיו צדיקים ויקבלו את התורה. והם שת ותולדותיו: