שקרבם בתימו. שישארו בקרב בתיהם לעולם. או י"ל שבתיהם יהיו בקרבם ובמעמדם לעולם שיחיו לעולם ועד ויהיו משכנותם לדור דורים:
עלי אדמות. על הערים אשר המה בונים קוראים שמותם וכדמפרש ואזיל:
קבריהם. קרי ביה קברים בתיהם או כמו שמפרש המתרגם בבית קבורותיהן ישרון לעלם:
לא חיים ולא נדונין. פירש"י שאין לדין דור המבול גמר שכל שעה הם קיימים ונידונים בדין גיהנם:
רש"י
ס"א שאינן לא חיים ולא נדונים. שאינן חיים מרוב צרות ולא נדונים שלא יגמר דינם לעולם שכל שעה הם קיימין ונדונים בצרות גיהנם:
עץ יוסף
וידע קין וס"ד ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך וכמ"ש בסוף הסימן:
קרבם בתימו כו' לעיל מיניה כתיב ועזבו לאחרים חילם וכתיב בתריה קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור קראו בשמותם עלי אדמות. ואמר קרבם בתימו לעולם בתמיה. וכי מה סבורים הרשעים שישאר בידם וביד זרעיהם בתימו לעולם לדורי דורות ולא תבוא נחלתם ליד זרים וכי סוברים שיתקיים משכנותם לדור ודור ולא יחרב לעולם עד שקראו בשמותם עלי אדמות כי באמת תבא נחלתם ליד זרים ותהיה קריאת שמותם עלי אדמות לשמץ וקלון להם (נזה"ק):
ורבי פנחס אמר כו' בפ"ק דמ"ק אל תקרי קרבם אלא קברם. וה"ק קרא קברם יהיו בתיהם לעולם כמו בדור המבול ששטפו המים אותם ואת בתיהם יחד והיו להם הבתים לקברים. ולא זו בעה"ז אלא אף בעולם התחיה תהיה שם משכנותם לדור ודור שאינן לא חיין ולא נדונין ולא זו שלא שמו אל לבם כי תהיה כליונם לנצח אלא אף זו שקראו בשמותם עלי אדמות ויהי בונה עיר וכו' ולבסוף נאבד שמם וזכרם לנצח במבול (נזה"ק):
מרדות. מכות ושממון ע"ש שמרדו בהקב"ה ונתחייבו כלייה:
עורדן. פי' רש"י כערוד הזה שהוא דר במדבר ואין אדם יודע בו כך מאבדן אני מעולם. [וכן הערוך הביאו בערך ערוד]:
מוחן.לשון וימח את היקום:
למך מה לי וכו'. למך נוטריקון מה לי ללמך או מה לי ולך:
שתים. שתי נשים:
עיקרין. שעל ידו נעקר האם שלה כדי שלא תלד:
הברור. הטוב והמובחר ובערוך גרס המרוד:
דעדה מיניה. שהוסרה ממנו עדה לשון הסרה כד"א ויסר ואעדי:
רש"י
כולהון לשון מרדות. על שם שמרדו בהקדוש ב"ה נקראו כך. ע"כ:
עירד עורדן אני מן העולם. כערוד שהוא במדבר ואין אדם יודע בו כך מאבדן מן העולם שאין אדם יודע בהן:
ס"א. מה לי ללמך ולתולדותיו. למך דריש כלומר אין חפצי בו. ע"כ:
רועה עקרה לא תלד. מאכילה ומקשטה. ולאלמנה לא ייטיב זו היתה אשתו אחרת:
תדע לך שהרי למך הברור שבהם. המובחר שבהם ולקח שתי נשים:
שם האחת עדה. שהיתה עדויה מעליו כד"א ויסר ומתרגמינן ואעדי:
ס"א. לשון אחר עדה לצורך הריון ותהר ועדיאת:
עץ יוסף
מרדות מכות ושממון על שם שמרדו בהקב"ה. ובכל דור ודור נגזר עליהם יותר מפני ששהרשיעו יותר. בימי עירד נגזר עליהם רק שירדו:
עורדן אני מן העולם. לשון ערוד (רש"י) ור"ל כמו שערוד דר במדבר במקום שאין אנשים כך הם מפני שפלותם יהיו במקום שאין אנשים:
מוחן אני מן העולם. ופי' מחויאל שימחם האל:
ללמך ולתולדותיו שלפי שאין בתיבת למך משמעות לרעה. דורש התיבה נוטריקון למ"ך מה לי ללמך. המ"ם על תיבת מה. והלמ"ד על תיבת לי. והכ"ף על תיבת ללמך. ומ"ש ולתולדותיו כי כתוב שם למך קודם לקיחת נשיו ואחר לקיחת נשיו והוליד מהם תולדות ובתנחומא איתא שנבלעו ד' משפחות חנוך עירד מחויאל מתושאל כשהרג למך את קין:
שתים נשים:
כאילו אלמנה בחיים כצ"ל פי' כאלמנה בחיי בעלה. שלא היה נזקק אליה אלא בהולדה לבד ושוב היתה נזופה. אבל העקרה היתה מקושטת ושמחה תמיד:
הה"ד רועה עקרה כו' וה"פ דקרא רועה עקרה משקה אותה כוס עקרין שלא תלד גם רועה אותה בתענוגים על שאינה יולדת. ולב אלמנה לא ייטיב היינו אשתו היולדת שיושבת בביתו אבילה כאלמנה שאינו רועה אותה בתענוגים ואינו משגיח עליה להטיב לה:
הברור הטוב והמובחר:
דעדה מיניה עדה לשון הסרה על שם שהיה מסירה מאצלו:
שהיתה יושבת בצלו ומה שנא' וצלה גם היא ילדה ששתתה ולא הועיל ומפני זה כתוב גם היא לומר שאף שהיתה מיוחדת לו לתשמיש והשקה אותה כוס של עקרים ילדה. שלא עלתה לו כוונתו (מזרחי):
מקנין. לשון כעס וקנאה להקב"ה וכדמפרש ואזיל ודרש לשון אהל ומקנה שיושבין בסתר האהלים ומקנים בעבודת כוכבים שלהן ואחר כך בפרהסיא בכנור ועוגב:
סמל הקנאה. לשון מקנה והאי קרא איירי בקנאה של עבודת כוכבים. [ועי' בפ' ואתחנן]:
תבל עבירתו כו'. תקן אותה כזה שנותן תבלין בקדרה ומתקנה. [וכ"פ רש"י בפי' החומש]:
אדריכלין ובורבלין. [פירש רש"י] מיני כלי זמר הן. [וכ"פ הערוך ערך הורדלוס]:
נעימים. בכשרות:
רש"י
מקנין. מכעיסין להקב"ה בהבליהם. ע"כ:
סמל הקנאה. המקנה. בברייתא דרבי יוסי דל"ב מדות אבי יושב אהל ומקנה שהיו מקנין בסתר חזרו להכעים בגלוי ומשמיעין את קולם שנאמר אבי כל תופש כנור ועוגב (בראשית ו) חזרו להיות מתבלין בכל פעם ס"א בכל כעס ע"כ שנאמר תובל קין ואחות תובל קין שחזרו לתבל בזנות כמה דתימא תבל עשו (פ' קדושים) ס"א סמל הקנאה פסוק הוא ביחזקאל ופירושו אשר שם בביהמ"ק מושב סמל הקנאה שהיו מקנין להקב"ה בפרהסיא. בברייתא וכו'. ע"כ:
ועוגב ערדבלין. כלי שיר כהדא דתנינן הרדבלין לא הי' במקדש. ס"א הרדבלין היה במקדש כדי לערבב את הנעימה ומאי דגרסי' לא היה במקדש שבוש הוא שעל כן יסד הפייט שירת ערבוב לערב שיר ניב הפה לערבב. זה בפה וזה בכלי. שאותן הלוים המשוררין בפה קול ערב לא ישירו בכלי ואותן המשוררין בכלי לא ישירו בפה שאין זה נכנס באומנות חבירו דכתיב ביה מיתה כדכתיב וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קדש הקדשים לשורר ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו (פ' במדבר). זה באומנתו שלו וזה באומנתו שלו וסמוך ליה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו (פ' במדבר) שלא יהיו נבלעים ומעורבבים זה באומנות של חבירו אלא זה ינגן בכלי שיר וזה ישיר בפה כדי לערבב את הנעימה ע"כ:
זה תבל עבירתו של קין. שהיה מתקן חרבות. קין הרג ולא היה לו כלי להרוג וזה תיקן חרבות ורמחים להרוג בהן בני אדם. סייע בעבירתו של קין ונתן בהן תבלים כאדם שנותן בקדירה תבלין ליתן טעם בתבשיל. ואלו הן תבלין שנתן בה. כלי זיין שתיקן:
עץ יוסף
לשעבר היו מקנאין כו' קרא דיושב אהל ומקנה קדריש שבתחלה היו יושבים עם העכו"ם באהל במטמוניות ואח"כ חזרו להיות מקנה בלא אהל בפרהסיא דרש ומקנה מלשון קנאה ודורש ג"ש מפסוק סמל הקנאה המקנה:
אדרבולין וברבולין כן הוא הנוסחא האמתית. וכן הוא לקמן פ"נ אדרבולין וברבולין במדינה ופרש"י והערוך מיני זמר:
זה תבל כו' שתיקן עון הרתיחה של קין שהמתיק והתביל כתבלין הממתקין את המאכל:
נעמה אשתו של נח מדלא קיצר לכתוב ואחותו נעמה. לאשמועינן אע"ג שהיתה אחותו של תובל קין הרשע היתה היא מעשיה נעימים:
אשתו של נח כי בכח מעשיה הטובים יצאה מכלל ארור לכלל ברוך (עיין ברמב"ן):
נעמה אחרת היתה שלא נשאר לקין שום שם ושארית כלל לדורות:
רַבִּי אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה קַל וָחוֹמֶר שֶׁל חֹשֶׁךְ (שאין בו ממש)! אִם כֵּן, מֵהֵיכָן גּוֹבֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁטַר חוֹבוֹ (אם כל דור ידחה כך את עונשו, ממי ייפרע הקדוש ברוך הוא)?
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע (אדם) כֵּן, נִזְקַק (חזר אל אשתו) לְהַעֲמִיד תּוֹלָדוֹת.
מתנות כהונה
נשמע לך. אם נשמע לך:
למארה. לקללה ולחסרון כד"א את המארה:
כי איש הרגתי כו'. פירש רש"י בחומש וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים וכדלקמן:
חשך. שאין לו שחר וטעם:
א"כ כו'. שגם בניו יאמרו כן מק"ו שלא חטאו גם המה ומהיכן יגבה הקב"ה את חובו מדור המבול. [וכ"פ רש"י]:
לאיברים. גדול בקומה:
איתא ניזיל גרסי'. פי' בואו:
אסיא אסי כו'. רופא רפא את חיגרתך כלומר מכתך והוא דרך משל שהוא עצמו לא היה עוסק בפריה ורביה:
רש"י
ס"א. כי עד שבעה דורות יוקם קין. צא וחשוב מקין ועד למך לא היו אלא ששה דורות תולדותיו של למך ישלימו לשבעה דורות ועל כן סרבו נשי למך לשמוע אליו פן יולדו בניהם למארה ע"כ:
אתמהא. קין שהרג במזיד נתלה לו שבעה דורות אני שלא הרגתי אלא בשוגג בדין שיתלה לי שבעים ושבעה:
אם כן מהיכן הקב"ה גובה את חובו. כלומר חובו מדור המבול:
כי שת לי אלהים זרע אחר כו' נסתכלה באותו זרע שהוא קם ממקום אחר. מרות וזה מלך המשיח:
מכאן ואילך קנטורין. כמה דתימא התחיל מקנטרן בדברים:
ס"א. כי איש הרגתי לפצעי. במזיד כקין שהרג להבל במזיד שאפצע:
וילד לחבורתי. וכי ילד הרגתי במזיד כקין כהרוג קין להבל שיבואו עלי חבורות בשבילו אם הרגתי אני איש וילד בשוגג הרגתים והוא שרבי יעקב מקשה אם איש למה ילד וכו' למה קורא אותו איש וילד ובמדרש רבי תנחומא מפרש שהרג למך לקין ולנער שהיה מוליך אותו. קין באבן שהשליך עליו ונערו בספוק כפיו על שהרג לקין:
קל וחומר של חשך. שאין בו ממש אם כן שימתין הקב"ה שבעה ושבעים דורות כמו כן יאמרו האחרים ומהיכן יגבה הקב"ה שטר חובו:
עץ יוסף
תבען לתשמיש דורש סמוכים שכתוב מיד אחריו וידע אדם עוד את אשתו וילמוד סתום מן המפורש:
למחר המבול בא שידעו שיכלה ה' את זרע קין לשבעה דרות והוא היה הדור הז':
א"ל וכי איש הרגתי לפצעי וכי אני הרגתי להבל שנקרא איש וילד כדבסמוך. לא פצעי ולא חבורתי היא אלא של קין. ואם לקין נתלה ז' דורות. ק"ו למך שבעים ושבעה:
קין הרג שחטא ואעפ"כ נתלה לו ז' דורות. היינו קין חנוך עירד מחויאל מתושאל למך ותובל קין. ונהרג ע"י למך ותובל קין ואני לא חטאתי ק"ו שיתלה לי ע"ז דורות:
ק"ו של חשך שאין לו שחר וטעם דא"כ לעולם לא תתקיים גזירת ה' שכל שיוסיפו הדורות תתחזק טענה זו:
אם איש דמשמע שהיה גדול למה קראו ילד:
איש לאברים שהיה גדול וחזק איבריו כאיש גדול בשנים:
גבי אדם לדון לפניו:
אסיא אסי חיגרתך משל הוא רופא רפא צלעתך תחילה. כלומר קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. תרגום וירפא ואסי:
כלום פרשת מחוה אלא שלא להעמיד בן. לפי שנגזרה מיתה עליך ועל זרעיך. וכ"ש אנו ראוי שנפרוש שלא יאבד זרענו במבול:
כיון ששמע אדם כן דנפיק מיניה חורבה חזר להתדבק בה שלא להחריב העולם. והיינו דכתיב וידע אדם וגו':
למפרשי ימים כו'. פירש רש"י יפקדו נשותיהם בתשמיש סמוך לפרישתן ויבאו מיד לספינה כי כן עשה אדם אע"פ שהמבול בא מיד לא מנע מלהעמיד תולדות עכ"ל. ועי"ל רמז למפרשי ימים אף על פי שרחוקים מביתם יעוררו תאוותם וימהרו ביאתם לביתם לקיים עונתן אחת לששה חדשים כי כן מצינו גבי אדם שאע"פ שלא היה רואה את אשתו היה מתעורר תאוותו ולשון הספר מוכיח כן ודו"ק:
נסתכלה אותו זרע כו'. דייק מדלא כתיב בן אלא זרע [והכי איתא בהדיא לקמן פנ"א ובמדרש רות פ' ז' ובערוך ערך כזית] ודרש זרע לשון זרות והוא מלך המשיח שבא מזרע מואב האסורים לבא בקהל. [וכ"מ במדרש רות פ"ח ובילקוט ריש דה"י. ובס' עבודת הקדש פי"ד מסתרי תורה פי' דדייק אחר לשון זרות ומשפחה מרוחקת וזה שבקשתי ומצאתי כתבתי]:
תחת הבל כו'. משמע הבל הרג לקין ודריש יתורא דקרא:
מחטייה. מפני החטא שנעשה בהבל:
פכרה. שברה:
רש"י
שיהיו נזכרין את בתיהם. ומשמשין מטותיהן תכף לנסיעתם ובאים מיד ונכנסים לספינה שאע"פ שהיה מבול עתיד לטבעם לא נמנע אדם הראשון מלעסוק בפריה ורביה:
ממקום אחר. מרות המואביה שהיה מזרע אחר:
עץ יוסף
נתוסף כו' עוד קדריש לשון רבוי. ולפי שכל הק"ל שנה שפירשו זה מזה היה כל אחד במקום מיוחד. לכן אמר שאחר הק"ל שנה נתוסף לו תאוה להיות נזכר בה אף בהיותה במקום אחר לשוב אצלה. והיה זה בפועל דמיון וסימן על העתיד לזכרון למפרשי ימים כו' (נזה"ק):
אם לא היה רואה את חוה:
למפרשי ימים כו' אע"פ שרחוקים מביתם יעוררו תאותם וימהרו ביאתם לביתם לקיים עונתם אחת לששה חדשים:
נסתכלה אותו זרע כו' מלך המשיח שעתיד לעמוד משת שממנו הושתת העולם והוא בא ממקום אחר פי' מרות המואביה שהיא משפחה מובדלת מזרע ישראל (יפ"ת):
מחטייה של הבל כו' מחטאתו אשר חטא בהבל בו נענש ונהרג וכאילו כתיב הרגו לקין. ואף ע"פ שקין עדיין לא מת כל העומד ליסקל כו' אי נמי ס"ל שלמך הרגו:
לשני אילנות כך קין הרג את הבל ועל ידי כן נהרג קין ואם לא הרגו להבל לא נהרג קין:
ברדלא. בן דלא. דלא שם איש. [והכא איתא בהדיא במדרש חזית והרבה נמצאים בירושלמי וכן ברמב"ן פ' בראשית ועוד מצאתי בירושלמי תני אר"י בן פזי דבר דלא משמע שהוא שם יחוס משפחה ע"ש אביהם הראשון ומצאתי בפירוש רש"י ברדלא שם לוי]:
אדם שת אנוש. בריש דברי הימים ושתק ולא ספר הדורות מכאן ואילך:
קינטורין. מכעיסין לפני המקום ואיתא בספר הזוהר פירוש שכשהאדם מכעיס להקב"ה במעשיו הרעים שאז נסתלק ממנו צלם אלהים [ודוגמא זו ארז"ל אין חיה שולטת באדם אא"כ נמשל לבהמה שנאמר נמשל כבהמות נדמו] וכדמפרש והולך ונעשו פניהם כקופות. [ובערוך ובילקוט וברמב"ם גרס קינטרן קיטין קנטורין ופי' בו לשון כעס וחרון]:
טרשים. פירש"י חזקים כסלע ולא היו ראוים לחרוש ולזרוע פ"א שמתחלה היו גבוהים ורחבים ביותר והוא ברכה וטובה וכן נשתבחה א"י כמו שנאמר ארץ הרים ובקעות וע"ש בפירש"י ז"ל:
מרחיש. רוחש ברמה ותולעה ובראשונה לא הסריח המת:
חולין. הוחל דרש לשון חולין כלומר נעשו הפקר וחולין למזיקים ששלטו בהם ובראשונה היו נבראים בצלם אלהים והיו המזיקין בדילין ובורחין מפני צלם הקדוש ועכשיו משנבראו כקופות וסר צלם אלהים מעליהם המזיקין יכלו להם:
מה בין כו'. כך היו אומרים מה בין המשתחוה לצלם עשוי כדמות או בין המשתחוה לאדם החשוב ממנו אמר הקב"ה אין צלם אלהים חשוב בעיניכם יסור הצלם מעליכם והמזיקים ימצאו מקום לשלוט בכם:
רש"י
ברדלא. שם לווי:
אדם שת אנוש ושתק. למה לא חשב מכאן ואילך את התולדות:
נבראו קנטורין. כנגד עשויין. נשתנו בדמותן ולא נבראו בצלם אלהים ממש:
כאן נשתנו. לפי מעשיהם:
ההרים נעשו טרשין. קשין כסלע שלא היו יכולין לחרשן:
ס"א. לשון אחר טרשים שפלים בתחלה היו גבוהים למי שאין לו אלא בית כור מלמעלה יכול לזרוע בשפוע ד' כורים מארבעה צדדין והכי אמרינן בספרי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות. הפסוק הזה שקול הוא כסבור אתה בגנותה של ארץ ישראל הכתוב מדבר אינו מדבר אלא בשבחה של ארץ ישראל שמי שאין לו אלא קרקע בית כור יכול לזרוע חמש כורים אחד מלמעלה וארבעה בצדדין וזהו שבחה של ארץ ישראל ועל כן יסד הפייט זרע קדש מטעתו בכפל להכין מרעיתו:
מרחיש. מבאיש:
חולין למזיקין. שהיו מופקרין שהיו מזיקין שולטין בהם:
עץ יוסף
אדם שת אנוש ושתק כו' פי' למה הפסיק כאן בתורה דכתיב וידע אדם עוד וגו' ותקרא את שמו שת וגו' ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש וגו' ושוב הפסיקה התורה מלחשוב סדר התולדות והתחילה פרשה אחרת זה ספר וגו' וע"ז בעון מ"ט שתיק מאנוש ואילך ולא סיפר עוד מעשה קינן מהללאל ירד וכו'. ותירץ שעד כאן נבראו בצלם ובדמות שמפורש אצל אדם ואצל שת. אצל אנוש כתיב ולשת יולד גם הוא לרבות שהוליד את אנוש ג"כ בצלם ובדמות ואח"כ אז הוחל לקרא בשם ה' ונעשו חולין ולא יכלו עוד להוליד בצלם ובדמות (יפ"ת):
טרשים פי' צונמא קשים וחזקים כסלע שלא היו יכולים לחרשן (רש"י) וזה לעונש על שעבדו עכו"ם על ההרים וכדכתיב אלהיהם על ההרים וגו' (נזה"ק):
מרחיש מסריח שמתחילה היתה מיתתן כעין מיתת נשיקה ולא שלטה בהם רמה ואח"כ שלט בהם מלאך המות והמת מבאיש ומסריח:
פניהם כקופות שנשתנו פניהם כצורת הקוף שדומה לאדם במקצת:
חולין למזיקים הפקר כמו החולין שיד כל בו. ובתחלה בהיות עליהם צלם אלהים היו המזיקים בדלים מהם. ודרש הוחל מלשון חולין. שאז הוחל הדור ויצאו לחולין למזיקין (יפ"ת ונזה"ק):
הן הן שגרמו לעצמן להיות חולין למזיקין דהוי אמרי מה בין דגחין. כצ"ל (נזה"ק):
מה בין כו' כך היה אומר מה בין המשתחוה לדמות או בין המשתחוה לאדם החשוב ממנו. אמר הקב"ה אין צלם אלהים חשוב בעיניכם יסור הצלם מעליכם וישלטו בכם המזיקין:
קיפה. הקב"ה הכה על ראשו של נמרוד ואמר לפמליא של מעלה זה החילם והדריכם למרוד במקום ונמרוד כבר חשיב ליה הוא החל והאי קרא לאו להכי כתיב. קיפח לשון הכאה כד"א לקפח את שוקו וערפתו ת"א ותקפיח:
מגרשני. והיא היתה סוברת שיאמר חס לי לעשות כזאת:
בעלילות. בגילוי ובפרהסיא כד"א בעליל לארץ כ"מ:
בחלום. החלם קדרש לשון חלום כלומר הקב"ה כבש מרדן כאילו לא ידע אולי ישובו והם פרסמוה בחזקה שנאמר הוחל לקרוא בקריאה מפורסמת כך אמר הקב"ה וזה החלם והם פרסמוה שנאמר לקרוא וגו':
לשמכם. דכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' שקראו שמות האדם בשם ה' לעשותן אלהות. [וכ"פ רש"י בפי' החומש וה"ג וכ"ה בילקוט עמוס ה' שמו כזה שהוא וכו']:
שתי פעמים. בעמוס סימן ה' וסי' ט':
ה"ג בילקוט והציף את העולם בדור אנוש ובדור הפלגה [והכי גרסינן לעיל פ"ה ועיין בפל"ח ובפר' האזינו ובקהלת פ' מה שהיה הוא שיהיה] ובהקדמה לספר יוחסין מוכיח שאותן שתי פעמים אחד בימי קינן ואחד בימי אנוש:
עד פה. פירושו כמו עד כה נוטריקון עד עכו ופה כמו יפו. [ובירושלמי פ' י"ג שופרות במסכת שקלים גרסא זו קצת בא"א]:
כפי. שפת וגבול כד"א נהרא מכיפיה מיברך [ועי' בערוך סוף ערך כף א']:
רש"י
אז הוחל לקרוא בשם ה'. שהיו מכנין לעבודת כוכבים שמו של הקב"ה:
והא כתיב וזה החלם. איכא טפי משלשה שהוא לשון מרדות אמר ליה האי וזה החלם לאו להכי כתיב:
זה המרידן. כלו' זה הזקיקן למרוד בהקב"ה ונמרוד כבר חשיב ליה לעיל:
הן הן שגרמו לעצמן. זה המזיקין שהיו אומרין מה בין דגחן לצלמא להדין דגחן לבר נש והלא אדם כורע ומשתחוה לגדול הימנו:
א"ל ולמה בחלום יהא בבירור. כך בתחלה במטמוניות דכתיב יושב אוהל ומקנה (פ' בראשית) ועכשיו בפרהסיא אתם רוצים לפרוש מדרכי שנאמר אז הוחל לקרא וקריאה בפרהסיא וכך אני עושה פורש אני ותעשו חולין למזיקין:
אף אני קורא למי הים לשמי. הדא הוא דכתיב הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו (עמוס ה׳:ח׳):
ס"א. א"ר אבהו אוקיינוס גבוה. רבי אבהו בא לחזק דברי ר' אחא. ע"כ:
שתי פעמים שעלה והציף את העולם. ומפרש בירושלמי דפרק י"ג שופרות אחד בדור אנוש שהציף שליש העולם וא' בדור הפלגה שהציף חציו ולמה קורא לים מוצאים שנאמר אל הימה המוצאים על שם שתי פעמים שיצאו ובשטיפת המבול לא איירי כלל:
ועד היכן עלה בראשונה ועד היכן עלה בשנייה. רבי אחא בשם רבי חנינא בראשונה עד כפי ברבריאה ובשנייה עד עכו ועד יפו הה"ד עד פה תבא ולא תוסיף עד יפו תבא:
ס"א. וביפו ישית תצמצם תרחיש בלע"ז ע"כ:
רבי אלעזר בשם רבי חנינא בראשונה עד קלבריאה ובשנייה עד כפי ברבריאה:
ס"א. עד כפי ברבריאה. עד שפת של אותו נהר. עד כאן:
עץ יוסף
בג' מקומות נאמר כו' פשטא דקרא לשון התחלה הוא. ודרש מניה נמי לשון מרד וחלול:
אז הוחל לקרוא בשם ה' ופי' אז נתחלל ה' בהיותם קוראים את שמות העצבים בשמות של הקב"ה והרי הוא כאילו כתיב אז הוחל בקרוא בשם ה' (נזה"ק). וזה המרד בע"ז. והב' בדור המבול כי החל האדם לרוב על פני האדמה וכו' וזה בג"ע. והג' בדור הפלגה שאצל נמרוד שהיה בדור הפלגה כתיב הוא החל להיות גבור בארץ וזה בשפיכות דמים:
כי החל האדם פי' שמרד האדם לרוב כלומר אנשים רבים (יפ"ת):
הוא החל להיות גבור בארץ. פי' הוא מרד להיות גבור בארץ להמריד העולם על הקב"ה ולשפוך דמים כנ"ל:
והכתיב וזה החילם לעשות וא"כ ד' מקומות מב"ל ומשני דלכך אמר לשון זה כמורה באצבע על דבר מיוחד ור"ל שפרסם אותו לרעה והראה עליו לאמר זה החילם והמרידן עלי לבנות העיר והמגדל כ על פיו עשה. וא"כ הוא החל וזה החילם שניהם נחשבו לאחד (יפ"ת):
שאמרה לבעלה כו' דריש החילם לשון חלום. כי מה שחלמו ועבר במחשבתם שיפוצו כמ"ש פן נפוץ. אמר ה' כי יהיה להם כך בפועל ויפץ ה' אותם. וזה ממש כענין האשה שלפי שחשבה בדעתה שבעלה שונאה ורוצה לגרשה וחלה לה כן עד שמרדה בו. וגרמה שבעלה גרש אותה. וכן בנמשל שאם לא היו חושבים שה' רחוק מהם לא היו חולמים ולא היו מורדים ולא היו נענשים:
בעלילות בגילוי ובפרהסיא כד"א בעליל לארץ:
עשיתם עצמכם כו'. והיו קוראים עצמם בשם אלהות. כמ"ש אז הוחל לקרא בשם ה' שפי' כנ"ל:
אקרא למי הים לשמי דרש הקורא למי הים כו' להודיע שה' שמו משלם גמול לרשעים ועושה בפלא שידעו כי שמו ה'. וכמפורש כמה פעמים וידעו כי אני ה':
שהוא שופך כו' דלשון שפיכה לא יפול אלא מלמעלה למטה. ואם הם שוים לעולם לא יפול אלא לשון הולכה או שלוח (יפ"ת):
ב"פ כתיב כו' בעמוס ז' פסוק ח' ושם ט' פסוק ו'. אחד בדור אנוש וא' בדור הפלגה כדאיתא בשקלים:
שעלה הים כו' ואע"ג דים גבוה מהעולם אמר לשון עליה לפי הנראה לעין שעולה על הארץ כשמכסנה (יפ"ת):
עד עכו ועד יפו כו' שאז נשטף שלישו של עולם עד שהגיע הים עד עכו ויפו ונעשה עכו ויפו חוף הים:
כיפי שפת וגבול כד"א נהרא מכיפיה מיבריך:
עד פה פירושו כמו עד כה נוטריקון עד עכו. ופה כמו יפו (מת"כ):
רבי אליעזר בשם ר"ח כו' מפרש הכפל עד פה תבא ופה ישית וגו' כלפי השני פעמים שהשטיף הים את העולם (נזה"ק):