בראשית רבה · פרשה לד

יתכללון בי צדיקיא גרסינן. וכ"מ גירסת רש"י ז"ל ופירושו בנסים שעשית עמדי מכתירים ומגדלים אותך הצדיקים שקבעו בסדר תפלה וגם את נח באהבה זכרת כן פירש"י ז"ל:

יתכללון בי צדיקייא. בנסים שעשה עמי יודו הצדיקים ויכתירו שיתנו לך כתר של שבח שיהיו קובעים בתפלתם גם את נח באהבה זכרת:

ממסגר נפשי זה נח דריש כלפי נח. שנח אמר זה בתפלתו הוציאה נפשי ממסגר התיבה דכתיב ביה ויסגור ה' בעדו. ובהיות שכל הצדיקים הם יוצאי חלציו ובזכותו נצולו. אמר בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי להוציאני ממסגר וכדאיתא בפדר"א פרשה כ"ג ע"ש. ובתנחומא איתא בי יכתירו צדיקים צדיקים נוטלים כתר שאומרים ומה נח שלא היה צדיק שלם אלא צדיק בדורו נעשה לו נסים אם היה צדיק גמור עאכו"כ:

י"ב חדש פי' חדשי החמה שהם שס"ה יום כדלעיל בסוף פ' ל"ג:

היוצר הזה. עיין ביאורו לעיל פ' ל"ב:

ה' צדיק יבחן כו' לעיל פ' ל"ב סי' ג':

צא מן התיבה לנסותו בא היעמוד במצותו שלא לצאת חוצה בלי רשותו אע"פ שכבר היה ראוי לצאת. וז"ש צדיק יבחן זה נח שנא' צא מן התיבה שזה היה לנסיון אם ימתין עד שיצוהו לצאת:

ר' יודן כו' דורש ד"א על פסוק צא מן התיבה:

ממרד שמרדו כו' והיינו פשע שפתים שמרדו בפיהם לומר לאל סור ממנו ומה שדי כי נעבדנו וגו' כדאיתא בתנחומא להדיא בפשע שפתים וגו' אלו דור המבול שאמרו מה שדי כו'. ומזה בא לידם מוקש רע כי אע"פ שחטאו בג"ע וחמס. מ"מ לא נתמלא סאתם אלא לפי שמרדו בפיהם לומר מה שדי וגו'. לפיכך בא ה' לפרסם השגחתו בהם לכלותם במי המבול. וכן פרסם ה' השגחתו בנח ויצא מהצרה כמו שנא' צא מן התיבה (יפ"ת ונזה"ק):

כך אין אני יוצא כו'. ופי' הכתוב אם תעלה מעמך רוח ממשלה של מדת הדין אפילו כן מקומך אל תנח מעצמך אלא בצווי של מקום:

תעלה. לשון הסרה כד"א ויעל אלהים מעל אברהם כעלות גדיש בעתו ונעלה הענן:

מדבר בנח שלא יצא מן התיבה בלא רשות כמו שלא נכנס אלא ברשות. אע"פ שכבר נתבטל הטעם. לפי שאין לאדם לסמוך על דעתו. כי באולי יש למושל המצווה איזה טעם כמוס מה שלא נתבטל עדיין (נזה"ק):

זה נח שחכמתו עמדה לו להעלותו ברום המעלות יותר מעשרה דורות שמאדם ועד דורו. ועז"א מעשרה שליטים אשר היו בעיר הוא העולם הנקרא עיר קטנה כדלעיל פל"ג:

ומכולם לא דברתי כו'. דדיבור הוא לשון חיבה יותר מאמירה כדאיתא בפ' דברים פ' ויהי כאשר תמו ברש"י. וזהו שאמר כאן ומכולם לא דברתי כו'. גם כאן יש הבטחות גדולות ושבועה על קיום העולם ומצות לדורות עולם (נזה"ק):

צא ממקומך כו'. וכן נח היה מנהיג ודבר על כל החי אשר תחת השמים עד כלות שנים עשר חדש ואח"כ אמר לו הקב"ה צא:

משל לסופר. המשיל השגחת השי"ת לסופר כי הכל גלוי וידוע לפניו ועל ספרו כלם יכתבו אחד לא נעדר:

למארה. לקללה אבל בתיבה נאסר בתשמיש המטה שהרי א"ל בא אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וכדדייק לעיל וכן הוא בסמוך ויש בו טעם בספר הזוהר בפרשה זו [ונרמז לקמן ספל"ו:

לכל זמן כו' דורש זמן לכניסה ועת ליציאה. שאף שהיה חפץ לצאת. עכ"ז לא יצא בחפצו עד שצווהו:

משל לפרנס שמ"ש צא משמע שמגרשו ומוציאו. משל לפרנס כו' א"ל צא ממקומך ואין זה יציאת מקום ממש. אלא לענין מה שיצא ממדרגת הנהגתו. ועל שעתה הגיע העת שהשי"ת ישוב למלאות הארץ ולפרנס אותם (שבזמן המבול מינה לפי שעה את נח למנהיג ומפרנס) בהכרח לסלק את נח וליקח מידו מפתח הפרנסה לכן אמר לו צא מהנהגות פרנסת הבעלי חי שבתיבה. כי אני בעצמי חוזר למקומי לפרנס העולם (נזה"ק):

משל לסופר פי' חכם שהניח אחר במקומו להנהיג הצבור. כי כשבא מיד השני נדחה מפניו. שהנמשל על נח שנקרא חכם כמ"ש לעיל. ובתיבה היה סופר שהיה צריך לעיין בטבעי כל יצור באיזה שעה ניזון ביום ובלילה (יפ"ת):

ולא קיבל עליו לצאת אין זה מענין המשל. אלא מילתא באפי נפשיה (יפ"ת). אבל העיקר כגירסת הספרים שלא גרסו זה כאן אלא לקמן בסמוך בסי' ז' רבי יודן כו' נח כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פ"ו הה"ד ובאת אל התיבה וכו'. וכיון שיצא מן התיבה התיר לו הה"ד צא מן התיבה אתה ואשתך. והדר גריס ולא קיבל עליו לצאת אמר אצא ואהא פרה ורבה למארה עד שנשבע לו הקב"ה כו':

אשר נשבעתי הרי דע"כ שבועה איכא אע"ג דלא אשכחן שבועה בהדיא:

ר' יוחנן גרסינן וע"ל פרשה ל"א]:

כיון שנכנס לתיבה כו'. לעיל פ' ל"א סי' י"ז:

כאילו גלמודה שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה א"ר הונא כצ"ל. (א"א) פי' הוי רואה את אשתך כאילו היא נדה:

הוצא כתיב כו'. [עי' הטעם בפירש"י בחומש וכאן בב"ר] פירש עשה להם שיהיו פרים ורבים פירושו היה כופה אותם מלשון גט מעושה שכל זמן ששהו בתיבה נאסרו בתשמיש המטה:

פרט לכלאים. כלומר שתהיה הרמישה שלימה ברצון ה' ולא כלאים:

פרט לסירוס. שאינו מעמיד משפחות:

בפ'. בפרשת לא ימצא וגו' וכדמפרש ואזיל:

כל עושה אלה וגו'. ודייק מסיפיה דקרא ובגלל התועבות ה' מורישם מפניך ואי לאו דהוזהרו לא היו נענשים עליהם. שאין עונשין אלא אם כן מזהירים כך פירש"י [כאן ובפ' ד' מיתות]:

היצא קרי. עשה להם שיהיו פרים ורבים:

למשפחותיהם. פרט לסירוס שאינו עושה משפחה:

על כל האמור בפרשה נצטוו בני נח. דכתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך ולא ענש אלא אם כן הזהיר:

הוצא כתיב כו' וכמו שפרש"י בחומש הוצא כתיב היצא קרי. הוצא אמור להם שיצאו. היצא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה:

בארץ ולא בתיבה. הטעם שקדושת התיבה היתה קדושה יתירה מאד. ויחזקאל ראה במראה הנבואה דהבית האחרון יומדד במדת האמה שמדד בה נח את התיבה כמש"ל פ' ל"א (נזה"ק):

רומש מלא פרט לסירוס. למשפחותיהם פרט לכלאים כו'. ומיעוט רומש על סירוס אפשר מפני ששרצים ורמשים ענין אחד. ולשון שריצה הונח על פ"ו וא"כ הוא פרט לסירוס (רד"ל). ונוסחתנו רומש מלא פרט לכלאים ה"פ דרומש מלא היינו שיהיה כל איש מהם שלם ממינו. לאפוקי כלאים שהוא קצת ממין זה וקצת ממין זה. ור"ל שנח הוזהר בזה. דס"ל דב"נ הוזהרו אף על כלאים כר' אליעזר דבסמוך:

למשפחותיהם פרט לסירוס שמתבטלים מלהוליד ולהרבות משפחות:

על ז' דברים כו' מקרא דויצו ה' אלהים על האדם ילפינן לכלהו כדיליף רבי לוי בפרשה י"ו סי' ט' לכלהן בר מאבר מן החי. ור"י דכפר חנן יליף נמי אבר מן החי. וכן בפד"מ ע"ש:

על דם מן החי. משום דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ס"ל לרבי חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו לא תאכלו (גמרא פאד"מ):

על הכשפים דכתיב מכשפה לא תחיה וכתיב סמוך לזה כל שוכב עם בהמה מות יומת כל שישנו בכלל כל שוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה לא תחיה (גמרא שם):

בפרשה בפרשה לא ימצא וגו' כדמפרש ואזיל:

כל עושה אלה וגו' ודייק מסיפא דקרא ובגלל התועבות וגו' (מת"כ):

ויבן כו'. מדלא כתיב ויבנה פירושו לשון התבוננות [וכן ויבן ה' אלהים את הצלע וכ"מ בפירש"י]:

וריבה בטהורים. להכניס לתיבה ז' זוגות מכל מין ומין:

על מזבח הגדול. דייק מדכתיב במזבח ב' השימוש פתוח מורה על מזבח הידוע כבר:

משור פר. ודרשו חז"ל בפ"ק דע"א ובפ"ב דשבת שמדבר באדה"ר שהקריב קרבן]:

הקריבו בני נח שלמים כו'. [כ"ז הוא גם בויק"ר פ"ט ומדרש חזית בפ' עורי צפון ולעיל] פרשה כ"ב ושם פירשתיו:

בעורן. שהעור נשארה שלימה על הבשר בלי הפשט וניתוח:

[ולא פליגי כו'. נתבאר לעיל פכ"ב ועי' במדרש חזית כי כ"ה]:

[ה"ג היא העולה שהיה כו']:

וירח ה' את ריח הניחוח. הרי ג' ריחות לרמז על ג' ריחות טובות דלקמן שבזכותם ריחם על הארץ וכדמפרש ואזיל:

דסקוס. [פי' הערוך] שלחן:

מה דמי כו'. מה מאד דומה דורון שלך לדורון ששלח לי זקנך וכן מאברהם עד חנניה לא מצינו מי שמסר נפשו בכבשן האש על כבוד ה' יתברך וכן מצאתי בפירש"י:

פלטין על הים כו'. כי העולם הזה עומד על המים ואחר המבול היה תחלת בניינו:

פפולסמין. שמן פלסמון:

והריחה. היה מריח אותה:

ובנה אותה עליה. על אותו מקום שהיה מונח הצלוחית:

דור דורשיו. זה דורו של שמד שהיו דורשין ה' ית' בכל נפשם:

ויבן כתיב. מדלא כתיב ויבנה כמ"ש ביהושע אז יבנה יהושע מזבח וכן באליהו ויבנה את האבנים מזבח:

עמד בנו ולא כבדו עמד בן בנו וכבדו אמר דמי דורון דידך כו'. כן משעה שהושלך אברהם אבינו בכבשן לא השליך אדם עצמו על יחוד השם לתוך כבשן האש עד שבאו חנניה מישאל ועזריה אמר להם הקב"ה דומה דבר זה לאברהם זקניכם:

הריח ריחן. של עשרה הרוגי מלכות:

ומצא צלוחית של אפלסמון. בקרקע הים ומיישב בדעתו שאותה צלוחית מונחת בארון והלך לריחה עד שמצא אותו מקום שהיא מונחת שם ובנה אותה שם אף כאן העולם הזה היה חרב ומלא מים הריח וחזר עולם לישובו:

ויבן כתיב כו' פי' אע"ג דקרינן היו"ד בחירי"ק. דריש ליה נמי כאילו הוא בקמ"ץ דיש אם למסורת והיכא דאיכא למידרש דרשינן (מנחת שי). ודייק זה מדלא כתיב ויבנה או ויעש. על כן דורש מלשון בינה וחכמה:

מפני מה ציוני כו' תחילה להביא שנים שנים ולא חלק בין טמאים לטהורים. ואח"כ בפרשה מיוחדת ריבה שיביא מן הטהורים ז' ז':

על מזבח הגדול שבירושלים. על שהוא מזבח המקודש יותר מכל המזבחות קראו גדול:

על מזבח הגדול כו' ומאי דכתיב ויבן היינו שנתבונן באיזה מקום הקריב אדה"ר ושם בנה גם הוא (יפ"ת). או דייק מדכתיב במזבח ב' פת"ח מורה על מזבח הידוע (מת"כ):

ותיטב לה' משור פר. הרי דאדה"ר הקריב קרבן. דבאדה"ר מיירי קרא כדאיתא בגמרא שהקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו. והיינו שור הראשון שיצא מן הארץ בריה שלימה קרניו קודם פרסותיו ומדסמך ליה התם כי אלהים יושיע ציון וגו' דמיירי בבהמ"ק למדנו שאדה"ר הקריב במקום בית המקדש (נזה"ק):

הקריבו ב"נ שלמים. נתבאר לעיל פרשה כ"ב סימן ט' ע"ש. ומייתי לה הכא סייעתא לריב"ח דלכך הקריב נח הכל עולות ולא שלמים. ובספרים ישנים לא גרסינן הכא קרא דוירח ה' את ריח הניחוח. אלא קרא דויעל עולות במזבח ובפיסקא הסמוכה גרסינן וירח ה' את ריח הניחוח (נזה"ק):

הריח ריחו של אברהם אבינו כו' מדכפל לומר וירח ה' את ריח הניחוח להורות שעם ריח הקרבן הריח עוד ריח אחר של צדיק. ומתחלה רמז לאברהם שהשלים נפשו באש כקרבן אשה לה' עבור קדושת שמו ובזכותו העולם נתקיים ובאומרו את ריבה עוד חנניה מישאל ועזריה אשר אחזו מעשה אבותיהם למסור נפשם לכבשן האש. ובעבורם נתעורר שוב זכות אברהם באשר עוד נצר משרשיו יפרה הדומה לו. והיינו דמסיק הכא משל לאוהבו של מלך כו' עד מה דמו דורון דידן לדורון של סבך. כלומר שנתעורר בעבורם זכות אברהם בהיותם דומים לו במעשיו. (ועיין בשה"ש רבה פ' זאת קומתך) ושוב דרש עוד הניחוח בה"א הידיעה על דורו של שמד. שמסרו נפשם על קידוש השם גם בפועל ונשרפו. שבכל אלה צפה והביט ה' מראשית אחרית בימי נח ובעבורם כרת ה' עמו ברית לבל ישוב למבול עוד. ואהא מסיק משל למלך שהיה מבקש לבנות פלטין על הים וכו' עד הה"ד כי הוא על ימים יסדה וגו' בזכות דור דורשיו וכו' כלומר בזכות צדיקים העתידים (נזה"ק):

עולה מכבשן האש. שהשליכו נמרוד כדלקמן פל"ח:

של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש. פי' כשעלו מכבשן האש שבמקום שהיו ראוים לישרף. היה ריחם נודף כמ"ש בחזית על וריח אפך כתפוחים (יפ"ת):

דיסקוס פי' שלטן (ערוך):

מה דמי כו' מה מאד דומה דורון שלך לדורון ששלח לי זקנך. וכן מאברהם עד חמו"ע לא מצינו מי שמסר נפשו בכבשן אש על כבוד ה' ית':

פלטין על הים כו' כן העולם הזה עומד על המים ואחר המבול היה תחלת בניינו (מת"כ):

אפולסמון שמן פלסמון הוא שמן המור:

וריחה היה מריח אותה (מת"כ) והא"א גרס לריחה:

ובנה אותה עליה על אותו המקום שהוא מונח הצלוחית:

דור דורשיו זה דורו של שמד שהיו דורשים את ה' ית' בכל נפשם:

לבן. כלומר יצר הרע כי הלב חומד לכל המעשים אשר לא תעשינה ואשמה בה:

ליסגי כו'. [קוצר לשון] כמו לא סגי כלומר אי אפשר לאבד עולמי עוד ולעיל פ' כ"ז גרסינן לסגי ליסגי פירוש כלומר לא היה כך לעולמים וכן לא יוסיף שוב לא סגי ולא יסגי ומצאתי בפירש"י לסגי ליסגי להוסיף עון על עון ולפרוע ביחד:

עלובה. לשון חצוף וחרפה ובזיון:

אבא יוסי התורתי. כך שמו:

חוטט. חופר וחותר כדאמר במסכת סוכה החוטט בגדיש:

שהשוה דעתו לדעת. המקרא ועיין כ"ז בפ' חלק:

מנעוריו. כדמפרש ואזיל ר' יודן:

א"ל לאו. רחוק הוא שיאמר פה קדוש שאינו חי בעוד שהוא במעי אמו והכתוב אומר ויתרוצצו הבנים וגו' וגם בסמוך אמר רבי בעוד שהוא במעי אמו נתן בו יצר הרע ואם איננו חי עדיין יצר הרע מאי עבידתיה וצ"ל שעל הנשמה חשובה שעליה נקרא חי מדבר הם מדברים וכמו שפירש רש"י ז"ל בפ' בראשית לנפש חיה שניתוסף בו דעה ודיבור ודקדוק לשונם יורה על זה שאמר מאימת נשמה נתנה כו' ולא אמר רוח חיים וענין הסרחון הוא שיהא מונח בבטן חי מדבר ועובר ירך אמו גם הוא ונמשל כבהמות נדמה והכתוב מקיים זה במה שאמר חיים וחסד וזהו תוספת כח מותר על הבהמה דרך חסד ויתרון הכשר חכמה:

משהפקדתני. כלומר שפקדתני לברא אותי וה"ג גם כן בערוך:

אמר נבל בלבו. כלומר נבל נתון בלבו שמסור בלבו לעשות בעל כרחו כל מה שיכריחנו לבו:

לא אוסיף ליסגי ליסגי. להגדילו. להוסיף עון על עון ולפרוע ביחד:

עלובה עיסה. כי יצר לב האדם רע:

עלוב השאור. הוא יצר הרע שנאמר כי הוא ידע יצרנו:

משהפקדתני. והיינו בשעת יצירה שהקב"ה פוקד עליו שיהא נוצר:

הם ברשות לבם כו' דהיינו ברשות יצרם ותאוותם ולכן אמר ויאמר בלבו כלומר מאמרו ברשות לבו. אבל הצדיקים לבם ויצרם ברשותם להכניעו. שהצדיקים נמשכים אחר רצון ה'. ומכריחים חפץ לבבם שיהיה לפי הדעת והשכל ולכן יהיה מאמרם אליו ועליו כלומר שגוזרים עליו להטותו אל הנאות. ועיין מ"ש באסתר רבה:

ויאמר המן בלבו שזדון לבו וגאותו השיאו שאין מי שיחפוץ המלך ביקרו כמותו. והוא נשמע לגובה לבו:

וחנה היא מדברת על לבה. שלפי צרתה ישאנה לבה לקרוא בקול גדול על מר נפשה נגד צרתה. והיא כבשה את לבה לתת פוגת לה להתפלל בנחת וקולה לא ישמע:

ויאמר דוד אל לבו. שלבו אומר לו שה' בעזרו ואם ירדפנו עוד שאול ה' יביאנו לידו ויהרגנו. והוא חלק עליו ואמר כי לא ישלח ידו במשיח ה' (יפ"ת):

ויאמר דניאל אל לבו. צריך להיות וישם דניאל אל לבו (יפ"ת):

לא אוסיף לא אוסיף. ב' פעמים כתיב לא אוסיף:

ליסגי ליסגי פי' די די. כלומר שכפל לא אוסיף ר"ל שדי בגזרה זו ולא אוסיף עוד. ודרך הל' לכפול בזה. ועיין מ"ש לעיל פרשה כ"ו סי' י"ב:

לא אוסיף לב"נ כו' דה"א דכיון דבזכות נח הוא דקאמר לא אוסיף א"כ לא יעמוד זכותו אלא לבניו. אבל לבני בניו לא יעמוד זכותו:

עלובה היא העיסה. כלומר כמה פחותה היא העיסה שנחתומה מעיד על רעתה. כי הוא ידע רעתה באמיתות שבקי במעשה ידיו וכן יצר לב האדם מאחר שבוראו מעיד כי יצר לב האדם רע נראה שהוא רע מאד. ולכן אין להאשימו כל כך אע"פ שבידו להטיבו אם יטרח עליו:

עלובה היא העיסה. ועיין ביפ"ת ונזה"ק:

אבא יוסי התורתי כך היה שמו:

וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה. דמדקאמר הנוטע אותך משמע דדבר רעה היינו על הנטיעה (יפ"ת):

מאימתי יצה"ר כו' על יצר הטוב לא קא מבעיא ליה דכיון דהוא התעוררות השכל פשיטא שאינו באדם עד שיגדל כבן י"ג שבא לכלל דעת. אבל ביצה"ר שהיא התעוררות החלק החמרי שיותר מתגבר בקטנותו מבעיא:

משיצא ממעי אמו דהיינו משננער לצאת כדרבי יודן:

או עד שלא יצא ממעי אמו. היינו קודם זה הרבה והוא משעת יצירה:

א"ל לאו ומתחילה לחדודי לרבי הוא דבעי מיניה:

חוטט חופר וחותר:

כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומפרש ר' יודן דמנעוריו משמע משננער דמדכתיב חסר משמע משננער לצאת:

ועוד שאל איידי דמייתי שאלה קמייתא דשייכי לפסוק כי יצר מייתי נמי הך דמקרא מסייעו לאנטונינוס:

מאימתי נשמה נתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה. א"ל משעת יצירה א"ל לאו. כצ"ל וכן הוא בפרק חלק (יפ"ת ונזה"ק) ופי' פקידה משעה שהמלאך פוקד הטפה כדאי' בפ' כל היד. משעת יצירה הוא מ' יום אחר הפקידה שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות (רש"י):

ג' ימים בלא מלח כו' והכי נמי אלו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטפה כ"כ שלא תסריח במעיה והא דאמרינן בעלמא האדם נולד מטפה סרוחה היינו דקרובה להיות סרוחה אי לאו הפקידה ממנו ית' ע"י המלאך (רש"א):

ופקודתך שמרה רוחי. משעת פקידה נשמר רוחי (רש"י):

זורעין ולא קוצרין. כלומר כל מעשיהם היו מוצלחים ועולה בידם היטב היטב וכדמפרש ר' יצחק לקמן וכן פירש"י:

נראה דה"ג מכאן ואילך זרע וקציר זורעים וקוצרין יולדין וקוברין וגירסת הילקוט מוכח כן שגורס מכאן ואילך זרע וקציר ותו לא:

חמה. חום פירושו חמה והוא חולי של חום כדמפרש והולך:

הכאבית. והוא מין שחין ועיין בערוך ערך חך ולעיל ריש פ"ט:

מקייץ. מקיץ ומעורר:

חמי מה כו'. ראה מה עשו לנו דור המבול שקודם לכן היו חיים חיי טובים בלי צער ובלי חולי:

היו זורעים. והיה מספיק להם עד מ' שנה וע"ל פי"ג שכל מ' שנה היה אד עולה מן הארץ והיה משקה את הארץ והיה מספיק להם עד ארבעים שנה:

כנימה. כמו כנים ותולעים ובילקוט גרס ככלמתא והוא תרגום של כנים:

ממרחשון. התחיל למנות מנין העתים:

לא שבתו. ויו"ד האית"ן עתיד במקום עבר כמו אז ישיר וכן רבים ועיין לעיל פרשה כ"ה ופרשה ל"ג הגירסא קצת בענין אחר ושם נתבאר:

זורעין ולא קוצרין. בלא טורח גמר להם מחייתם:

מכאן ואילך. מדור המבול כמשמע זרע וקציר כלומר דמכאן ואילך היה זריעה וקצירה:

מקיץ אני עליהם. על פגריהם את העוף מקיץ שיעמוד כל ימות הקיץ:

הא כיצד. כלומר ממשמע שנאמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וגו' אני למד שלא היה להם קודם לכן מכל אלו העתים הא כיצד כלומר איזה ענין היה עולם שלהם ומתרץ היה עולמם כעין שלנו מפסח ועד עצרת שאין בהם לא זרע ולא קציר קיץ וחורף וקור וחום:

לא שמשו המזלות כל שנים עשר חדש. ממה שהוא אומר עוד כל ימי הארץ וגו' הא קודם לכן לא שמשו שבזמן שהמזלות משמשין קור וחום וקיץ וחורף בעולם:

עוד כל ימי הארץ כו' מה סבורים כו'. שהוא נדרש לשלפניו שאמר לא אוסיף עוד להכות כל חי שזה לא יהיה אלא עוד כל ימי הארץ הזאת לבד ולא לעתיד בזמן חידושה אחר ביטולה שאז יתבטל גם ברית נח (נזה"ק):

באותה שעה ותופר ביום ההוא. פסוק הוא בזכריה י"א. ולעיל מיניה כ' להפר בריתי אשר כרתי את כל העמים. וכתיב בתריה ותופר ביום ההוא. ומשמע ליה דהיינו ביום ביטול שמים וארץ שאז תופר ברית כל העמים הוא ברית נח:

מי גרם להם שימרדו בי כו'. דריש דהזריעה והקצירה הוא משל ללידה וקבורה. דהיינו קבורת בנים בילדותם בחיי אביהם. שקודם המבול לא מתו קודם זמנן ולכן לא היו עיניהם תלויות ונשואות לשמים. אבל מכאן ואילך זרע וקציר יולדים וקוברים. וכן מפרש קור וחום ברמז עניני תחלואים הבאים לסיבת קור וחום. וקיץ וחורף ברמז למיתות משונות מחיות רעות המד"א וקץ עליו העיט וגו' שכל זה לא היה קודם המבול ונתחדש אחר המבול כדי להכניעם לעבודת ה':

שהיו זורעין כו' סנהדרין דף ק"ח וכמ"ש וצאצאיהם לעיניהם:

קור וחום חמה חכאכית מדלא נזכר כאן פי' על קור דקרא. נראה שהוא חולי הקדחת שיש בו קור וצמרמורים וגם חום:

מקייץ אני עליהם. שישכון העוף עליהם כל הקיץ. ומחרף עליהם הבהמה כל החורף:

מה עביד לן דרא דמבולא. כי בעבורם נתחדש ענין חולי המכאוב בעולם. והא דאמרינן דעד יעקב לא היה חולי. היינו חולי גמור. והכא מיירי בחולי קל. דומיא דמיחוש הראש דבסמוך:

כ"ז שהיום והלילה קיימים. דייק מיום ולילה לא ישבותו דלא אהני ברית זה אלא כ"ז שהיום והלילה קיימים. וליכא בין ר' יודן ובין ר' הונא אלא משמעות דורשין:

והיה יום אחד כו' ותופר ביום ההוא. אע"פ שלא נכתבו גבי הדדי יש לומר דביום ההוא רמז אליו (יפ"ת):

מי גרם להם כו' והיינו זריעה וקצירה ממש כלו' שלא היה קצירה בשנות הזרע כמו עכשיו. אלא זרע אחד היה מספיק להם ארבעים שנה וכן לא היה אסיפת תבואתם בדרך קצירה בטורח כמו עכשיו. כי לשעה קלה היו מהלכים בכל העולם ובדרך הליכתם היו השבלים נקצרות:

כנימא בבשרו פי' כשער בבשרו. והמת"כ שפי' כנימה כמו כנים ותולעים צריך לגרוס ככנימה בב' כפי"ן. ובילקוט גרס ככלמתא והוא תרגום של כנים:

כמן פסח ועד עצרת שהוא אויר ממוזג בלא קור וחום:

רשב"ג בשם ר"מ. ב"מ ד' ק"ו בחילוף שמות התנאים:

חצי תשרי ששה זמנים כתובים כאן כפי מנהג העולם כוללים כל י"ב חודש. והתורה סדרה כפי סדר דבר והפוכו זרע וקציר וגו' וחז"ל כאן חשבו כסדר החדשים זרע חורף קור קציר קיץ חום. ורבי יהודה מונה ג"כ כפי סדר זה מר"ח חשוון. ור"ש מונה מתשרי (ועיין בפדר"א פ"ח באופן אחר. ועיין ברש"י בחומש וברא"מ וביפ"ת):

לא שמשו המזלות כו'. כרבי יהושע לקמן:

שמשו אלא כו' פרש"י לא שמשו כהלכתן ומשפטן ואפשר דס"ל כרבי אליעזר לקמן:

לא שבתו דרש עוד עדיין לא ישבתו כמו שלא שבתו עד עתה (מת"כ):

מכלל ששבתו בכל ימי המבול. ועיין לעיל פ' כ"ה סימן ב':

זה שיכן כו'. כלומר שכן ושייך בשביל הקרבנות וע"ל פרשה ל"א:

מורא וחתית חזרו כו'. אחר המבול חזרו להיות פחד ומורא האדם על החיות כמו שהיה בימי אדם הראשון אבל רדייה לא חזרה שלא נאמר ורדו אצל נח:

ארי רואה אותו כו'. שכל זמן שאדם עושה רצון בוראו אינו מתיירא מן החיה והחיה בורחת מצלם אלהים אשר על פני האדם כמו שביאר בספר הזוהר בפ' וחתכם קרי ביה וחייתכם לשון חיות:

מורא וחתית. מה שהשליט הקב"ה את האדם על בהמה חיה ועוף חזרו בימי נח דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה:

רדיה לא חזרה. שיהא אדם קורא אותן והם באים שיהיו ברשותו לא חזרה דכאן לא כתיב ורדו:

זה שיכן פי' זה שייך בזכות הקרבנות. והכוונה דברכה זו שייך לזכות הקרבנות. והשמיט בעל המאמר מלת ויאמר להם וכתב ויברך אלהים את נח ואת בניו פרו ורבו לומר שהברכה היא פ"ו. לא דבר אחר (יפ"ת). או אפשר שצריך להיות זה שבירכן בזכות הקרבנות:

מורא וחתית חזרו. דבאדה"ר כתיב רדיה ורדו בדגת הים ובכל עוף וגו'. וממילא בכלל זה הוא מורא וחתית דכיון דרודה בהם בהכרח יראו ויכנעו מפניו ואחר העונש ניטל מהם הרדיה והחתית כמ"ש לעיל פרק כ"ג. וכשהקריב נח קרבנות חזרו מורא וחתית אך לא הרדיה ור"ל שחזרה מורא וחתית לבל יפגעו בהם הב"ח אבל רדיה לא חזרה כי אין האדם רודה בב"ח אלא באותן שהם בני תרבות עד שבא שלמה וחזר לו גם הרדיה על כל חיה ועוף ומזיקין (נזה"ק):

כי הוא רודה בכל עבר הנהר. לרבות כל הב"ח. וכן מפורש במדרשות ובתרגום שני שכל הב"ח היו כפופים לעבודתו:

תינוק בן יומו חי. איידי דבעי לאתויי הך דבסמוך דעדיף תינוק מגדול לענין שמירה דשייכא אקרא דידן. מייתי נמי הא דעדיף תינוק מגדול מת לשבת (יפ"ת). ועיין שבת דף קנ"א:

דוד מלך ישראל שאע"פ שהוא חשוב וחסיד אין כבודו דוחה שבת. דלא שרי אלא פקוח נפש. ועיין שבת דף ל':

אין משמרים אותו. פי' אין צריך לשמרו:

ומפני הנחש הלשון מוקשה דהא אין דרך נחש לנקר עינים אלא לשוך. והוא מזיק אפילו לאדם גדול. וכ"ש ארי. ובפרק שואל גרסינן אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנא' ומוראכם וכו':

שלא ינקרו את עיניו. שמקום העינים שהוא רך משאר מקומות יש לחוש יותר:

ומוראכם וחתכם ודרשינן וחתכם לשון חיות. אימתי מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים:

שלא הותר כו'. עי' בפירש"י ז"ל בחומש:

לא הוזהר. לא היה צריך להזהירו על כך:

ה"ג ואך את דמכם וגו' להביא וגו':

כשאול. שהפיל עצמו בחרב בעבור שלא יתעוללו בוהפלשתים ויהיה חלול כבוד שמים בדבר:

ד' מלכיות. שנקראו חיות בספר דניאל וע"ל פרשת שמיני.

וכתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב. שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל:

לא הותר בבשר תאוה. דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ובשר לא כתיב ולפיכך לא הוצרך להזהיר על אבר מן החי:

לבשר תאוה כמ"ש הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' אבל לא כל חי. ור"ל שלא הותר לשחוט כשירצה ולאכול כדיליף בפד"מ. אבל אם מתה מאליה היה מותר לו (יפ"ת):

על אבר מן החי דכיון דאפילו לשחוט אסור כ"ש לחתוך אבר אסור. אבל ב"נ שהותר להם בשר תאוה כדכתיב אצל נח כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וכדיליף בפד"מ. על כן הוזהר נח שלא יאכל אבר מן כל חי. וכמ"ש אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. בשר בנפשו הוא אבר מן החי. בנפשו דמו הוא דם מן החי כמ"ש רש"י בחומש:

אך להביא כו' ר"ל דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש למימר דאפילו המאבד נפשו ידרש:

יכול כשאול המלך שהפיל עצמו על חרבו ומת פן יבואו הפלשתים והתעללו בו. ת"ל אך. שאכין ורקין מעוטים:

יכול כחמ"ו שמסרו עצמן למיתה על קה"ש. דאי משאול ה"א שאני התם דהוי עתיד למות בודאי אבל חמו"ע שהיו ניצולים אם רצו לא. ת"ל אך. ובקצת נוסחאות מצאתי ת"ל ואך ולפ"ז דריש מעוט שני מתוספת ו' (יפ"ת):

מיד כל חיה שאין פירושו מהחיה עצמה ידרוש אם יהרוג אדם. מאחר שאין מצוה בתורה על שום בריה רק על האדם. ע"כ דרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם. פי' באיזה אופן אדרוש הריגת אדם ע"י חיה כשיש יד אדם באמצע:

מיד איש אחיו זה השוכר כו'. כלומר מיד איש ששכר את אחיו להרוג חברו. שניהם חייבים בהריגתו:

אלו ד' מלכיות שנקראו חיות כמד"א וד' חיון רברבין:

זה עשו דאע"ג דהוא מד' מלכיות רמז לו בפני עצמו שיענש על מה שציער את אחיו ביחוד (יפ"ת):

אלו ישראל שנקראו אדם. לא בסתם אדם דכבר נאמר ואך את דמכם:

ע"י שליח. השולח שליח להרוג חבירו השולח חייב משא"כ בדין ישראל שהשליח חייב שאין שליח לדבר עבירה:

על ידי עוברים. פירש"י ז"ל על עוברים שבמעי אמן נתחייבים מיתה [והכי איתא בפ' ד' מיתות בהדיא] והיינו דם האדם באדם בעודו במעי אמו:

החונקו. אע"פ שלא שפך דמו ודייק באדם משמע שנשאר דמו בקרבו:

לכשיבא אדם. כלומר לתחיית המתים ויבא אדם הראשון ובפרשת ואתחנן גרס לכשיבואו כל בני אדם:

[ה"ג באדם דמו ישפך דרש ר"ע]:

מפי עושיהן. האומר דבר תורה ומקיים מה שאומר:

ולא נאה מקיים. שלא היה נשוי אשה:

שחשקה כו'. ואם ישא אשה יהא טרוד בפרנסת אשתו ובניו ויתבטל מתלמודו [ועי' מזה בפ"ק דסוטה ובתוס' בפ' הבא על יבמתו:

בדיין אחד ובעד אחד. דכתיב באדם דמו ישפך:

על ידי שליח. אע"פ שאין בדיני ישראל שליח לדבר עבירה שהשולח פטור והעובר חייב בהלכות בני נח אינו כן שהשולח להרוג את חבירו חייב דכתיב שופך דם האדם באדם ופירושו על ידי אדם דמו ישפך של שולח:

ע"י עוברים. דכתיב דם האדם באדם וזהו עובר במעי אמו:

לכשיבא אדם. לכשיבא יום הדין הקב"ה שהוא שופך דם האדם באדם שנתן דם האדם בקרבו אז דמו ישפך:

שרצו בארץ ורבו בה. שבאותו מקום שאתם פרים ורבים בו ישא חן בעיניכם:

כולם בהלכות ב"נ כל הני דמני ואזיל דיני ב"נ ולא ד"י שאינן דנין בעד אחד ובדיין אחד בלא עדים ובלא התראה. ולא על העוברין דישראל שהכה אשה ויצאו ילדיה פטור על הולד אא"כ קים לן שכלו לו חדשיו ואינו נפל:

בעד אחד אבל ישראל בעי ב' עדים כדכתיב ע"פ שני עדים:

בדיין אחד אבל ישראל בעי סנהדרין דכתיב ושפטו העדה:

בלא עדים אלא אפי' בהודאת בעל דין עצמו:

ע"י שליח שהרג חבירו ע"י אחר. דבד"י המשלח פטור שאין שליח לדבר עבירה. רק שדינו מסור לשמים:

שופך דם האדם באדם. שאין ת"ל באדם. אלא ה"ק באדם אחד דמו ישפך היינו דיין אחד או ע"א:

בלא עדים ובלא התראה כו'. פי' שופך דם האדם באדם עצמו בהודאתו דמו ישפך:

ע"י עוברין שופך דם האדם וגו'. פי' שופך דם האדם שהוא תוך האדם דהיינו עוברים ג"כ דמו ישפך:

אף החונקו שדמו נשפך לתוכו ולא יצא לחוץ אפ"ה דמו ישפך:

לכשיבא אדם כו' שהוא יום הדין הגדול שיחיו בו המתים. והיינו באדם דמו ישפך כלו' לכשיבא אדם. ובדב"ר פ"ב הגירסא יותר ברורה (נזה"ק). עוד יש לפרש לכשיבא אדם הוא משיח דכתיב ביה וארו עם ענני שמיא כבר אינש:

את הדמות של מעלה כמ"ש כי בצלם וכו' וצלם ודמות ענינם אחד. כמ"ש בצלמנו כדמותנו. שהאדם עשוי בדמות אלהים וההורגו הו"ל מיעוט צלם דמות תבניתו (יפ"ת):

ממעט את הדמות שהאדם נברא בצלם ובחותם של הקב"ה. ורש"י בחומש פי' נעשה אדם וגו' כדמותנו להבין ולהשכיל עכ"ל. ולפ"ז יש לפרש ממעט הדמות כי הוא ממעט האדם שהוא מין מדברי ושכלי שהוא מתדמה בו למלאכים העליונים (רש"א):

כאילו שופך דמים. שמחסר הנפשות מן העולם וכאילו שפך דמן:

ומה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו. בתריה דתרווייהו כתיב הילכך כמו שעשה שתיהן הוא (רש"י):

נאים דברים בתוספתא שם הגירסא בן עזאי נאה דורש ואין נאה קיים:

מפי עושיהן האומר דבר תורה ומקיים מה שאומר:

ולא נאה מקיים שלא היה נשוי. ואע"ג דבפרק אעפ"י משמע שנשא בתו של ר"ע. יש לומר לא נשאה אלא באירוסין ע"ש בתוספות:

שחשקה נפשי בתורה ואם ישא אשה רחים בצוארו כו':

פרו ורבו וגו' גרסינן]:

ברית נחלקה גרסינן. שכל איקלים ואיקלים אע"פ שאוירו לא טוב הוא חן יושביה עליו ובוחרים בישיבתו וכדמפרש ואזיל ודייק מדכתיב שרצו בארץ ורבו בה שבאותה ארץ ששורצין ופרין ורבין בו בו ירבו וידגו וכן פירש"י:

בחדא אילטיס. פירש רש"י רחוב:

הוה יתיב כו'. היה יושב ועוסק בתורה ברחוב של טבריה יצאו שני נשים משם כו':

ברוך כו'. ברוך הוא שהוציאנו מן אויר הרע הזה היה קורא רשב"ל להן ואמר להן מהיכן אתם אמרו ממקום שנקראת מזגא אמר רשב"ל אנכי מכיר מהות המקום ההוא ואין בו מקום ראוי לישוב אלא בין העמודים כן פירש"י ואולי ר"ל כמו שיעור בין העמודים ששם היה יושב ושונה כדאמרינן ביני עמודי היכא דהוו גרסי ואפ"ה דרים שם בני אדם וגם נשים אלו קשה עליהם אוירה של טבריה ובחרו באויר מזגא:

יתיב קדמוי כו'. היה יושב לפניו ושונה והיה ר' יוסי מסבר ליה משנתו כו':

סבר ליה גרסינן:

דאנא גלי כו'. אנכי גולה ממקומי ואין דעתי מיושבת עלי שאין האויר שבכאן נוח לי:

גובת שמאי. שם מקום:

ומה אינון כו'. מה הם וטיבם של האויר של שם:

כד ינוקא מתיילד גרסינן. פי' כשהתינוק נולד אנו גובלים עיסה מענבים שלא נתבשלו כל צרכן ומושחין בו מוחו של תינוק כפירש"י:

דלא יכלוניה כו'. שלא יאכלוהו היתושים וינקרו את מוחו ואעפ"כ היה בוחר באותו מקום ולא היה דעתו מיושבת עליו חוץ למקומו:

ה"ג [בילקוט יחזקאל] לב בשר לב בוסר בחלקו [כו' לב בשר דרש לב בוסר כלומר מהסס ומואס בחלקו] של חבירו לאמר אין לי חפץ בו ואוהב חלקו:

ברית נחלקה לאוירות. דחן מקום על יושביו:

אלטיס. רחוב:

לית תמן אלא תרתין עמודים. אין בה ישוב אלא בין עמודים:

אדמדמני. כמו הדבדבניות רבי מחייב והיינו ענבים שלא בשלו כל צרכם וכשנולד שם תינוק מושחין מקום מוחו בדבדבניות שלא ינקרו את מוחו יתושים ויאכלוהו:

ברית נחלקה לאוירות. דריש סמיכות שרצו בארץ וגומר ואני הנני מקים את בריתי אתכם. ומפרש שרצו בארץ לשון רצון שנתן חן לארץ כלה בעיניהם. יש ירצה בזה ויש ירצה בזה כדי שיתיישב כל העולם. וע"ז אמר ואני הנני מקים את בריתי שאתן טבע וחוק שיהיו כל האוירים נאהבים בעיני יושביהם:

לעי עוסק:

אילטיס רחוב:

בריך כו' ברוך הוא שהוציאנו מן האויר הרע הזה. היה קורא רשב"ל להן ואמר להן מהיכן אתם אמרו לו ממקום שנקראת מזגא אמר רשב"ל אנכי מכיר מהות המקום ההוא ואין בו מקום ראוי לישוב אלא בין העמודים. ר"ל כמו שיעור בין העמודים ששם היה יושב ושונה ואפ"ה דרים שם בני אדם. וגם נשים אלו קשה עליהם אוירה של טבריא ובחרו באויר מזגא (מת"כ):

יתיב קודמוי כו' היה יושב לפניו ושונה והיה ר"י מסבר ליה משנתו כו':

דאנא גלי כו' אנכי גולה ממקומי ואין דעתי מיושבת עלי שאין האויר שבכאן נוח לי:

גובת שמאי כך שם המקום:

ומה אינון כו' מה הם טיבם של האויר של שם:

כד ינוקא מתיילד כו'. כשהתינוק נולד אנו גובלים עיסה מענבים שלא נתבשלו כל צרכן ומושחין בו מוחו של תינוק שלא יאכלוהו היתושים וינקרו את מוחו. ואעפ"כ היה בוחר באותו מקום ולא היה דעתו מיושבת עליו חוץ למקומו:

לב בוסר בחלקו של חברו. כצ"ל (יפ"ת מת"כ) וכן הוא בירושלמי כי דבר ה' בזה מתרגמינן בסר. ור"ל שכל אחד ימאס ויבזה חלק חברו שישמח בחלקו ולא יחמוד שאינו שלו. ומ"ש אף לעתיד כן ר"ל כמו שהוא בעוה"ז לענין ישוב המקומות כן יהיה לעתיד גם בכל הדברים שיהיה חן דבר על בעליו לבד ולא לאחרים (נזה"ק):