מדרש ארצישראלי
דף הבית / בראשית רבה / פרשת נח

בראשית רבה · פרשה לג

הפרשה במקרא · בראשית ח, ד–יבהפסוקים הנדרשים

ד וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃ ה וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃ ו וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ ז וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ ח וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ ט וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שׇׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃ י וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃ יא וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ יב וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃

המדרש שלפניך דורש בעיקר את בראשית ח, ד–יב (מודגשים).

הנוסח, הפיסוק, הניקוד וההסברים שבסוגריים הוכנו בסיוע בינה מלאכותית, על בסיס דפוס וילנא ולאור המפרשים, ועדיין לא עברו עריכה אנושית. ייתכנו בהם טעויות.

פרשה לג · 7 סעיפים

אויזכר אלהים את נח ואת כל…

וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה [וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה] –

וּכְתִיב (וכתוב): צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵ־ל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' (תהלים לו, ז).

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא (נחלקו):

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מֵהַרְרֵי אֵ־ל (מהר סיני), אַתְּ (אתה) עוֹשֶׂה עִמָּהֶם צְדָקָה עַד כְּהַרְרֵי אֵ־ל (צדקה גבוהה כהרים), אֲבָל רְשָׁעִים שֶׁלֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מֵהַרְרֵי אֵ־ל, אַתְּ (אתה) מְדַקְדֵּק עִמָּהֶם עַד תְּהוֹם רַבָּה (מעניש אותם על כל דבר, עד עומק התהום).

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ (צדיקים ורשעים) מְדַקְדֵּק (הקדוש ברוך הוא) עִמָּהֶם עַד תְּהוֹם רַבָּה: מְדַקְדֵּק עִם הַצַּדִּיקִים וְגוֹבֶה מֵהֶם (ומעניש אותם על) מִעוּט מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשׂוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ לָהֶם שַׁלְוָה וְלִתֵּן לָהֶם שָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא, (ואילו) מַשְׁפִּיעַ שַׁלְוָה לָרְשָׁעִים וְנוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר מִצְווֹת קַלּוֹת שֶׁעָשׂוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לְהִפָּרַע מֵהֶן (להעניש אותם) לֶעָתִיד לָבוֹא.

אָמַר רַבִּי לֵוִי: מָשַׁל (הכתוב) אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן וְאֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן (דימה את דינם של אלה ושל אלה למקום שידורו בו):

אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם (יחזקאל לד, יד).

וְאֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן (שנאמר): כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם (יחזקאל לא, טו). רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אָמַר: 'הוֹבַלְתִּי' כְּתִיב (כאילו כתוב 'הובלתי', הולכתי אותו לשאול).

אֵין עוֹשִׂין כִּסּוּי לַגִּיגִית (לחבית גדולה של חרס) לֹא שֶׁל כֶּסֶף וְלֹא שֶׁל זָהָב וְלֹא שֶׁל נְחֹשֶׁת, אֶלָּא חֶרֶס, לְאוֹתָם שֶׁהֵם מִמִּינָהּ (אלא כיסוי של חרס, שהוא ממינה של הגיגית).

כָּךְ רְשָׁעִים חֹשֶׁךְ, גֵּיהִנֹּם חֹשֶׁךְ, תְּהוֹם חֹשֶׁךְ – הוֹבַלְתִּי רְשָׁעִים לַגֵּיהִנֹּם וְכִסֵּתִי עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּהוֹם, חֹשֶׁךְ יְכַסֶּה חֹשֶׁךְ.

רַבִּי יוֹנָתָן בְּשֵׁם רַבִּי יֹאשִׁיָּה מְסָרֵס קְרָא (משנה את סדר המילים בפסוק): צִדְקָתְךָ עַל מִשְׁפָּטֶיךָ כְּהַרְרֵי אֵ־ל עַל תְּהוֹם רַבָּה (צדקתך גוברת על משפטיך, כמו שההרים מונחים על התהום).

מָה הָרִים הַלָּלוּ אֵין לָהֶם סוֹף (גבוהים עד מאוד), אַף הַצַּדִּיקִים אֵין לָהֶם סוֹף לְמַתַּן שְׂכָרָן.

מָה הָרִים הַלָּלוּ נִכְבָּשִׁים לַתְּהוֹם (מונחים על התהום וכובשים אותו) שֶׁלֹא יַעֲלֶה וְיָצִיף אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים נִכְבָּשִׁים עַל הַפֻּרְעָנוּת (כובשים את הפורענות) שֶׁלֹא יֵצְאוּ וְיִשְׂרְפוּ (שלא תצא ותשרוף) אֶת הָעוֹלָם.

וּמָה הָרִים הַלָּלוּ נִזְרָעִים וְעוֹשִׂים פֵּרוֹת, כָּךְ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים עוֹשִׂים פֵּרוֹת, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב [כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ] (ישעיה ג, י).

וּמַה תְּהוֹם זֶה אֵין לוֹ חֵקֶר (אין לו קצה), כָּךְ אֵין לְפֻרְעָנוּתָן שֶׁל רְשָׁעִים חֵקֶר, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): אוֹי לְרָשָׁע רָע [כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ] (שם, יא).

וּמַה הַתְּהוֹם הַזֶּה לֹא נִזְרָע וְלֹא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, כָּךְ אֵין מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים עוֹשִׂין פֵּרוֹת, שֶׁאִלּוּ הָיוּ עוֹשִׂין פֵּרוֹת הָיוּ מַחֲרִיבִין אֶת הָעוֹלָם.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סְלֵיק לְרוֹמִי (עלה לרומא). חֲמָא תַּמָּן (ראה שם) עַמּוּדִים מְכוּסִים בְּטַפִּיסִין (בשטיחים), בַּצִּנָּה (בקור) שֶׁלֹא יִקָּרְשׁוּ (שלא יקפאו), וּבַשָּׁרָב שֶׁלֹא יִתְבַּקָּעוּ.

וְכִי הֲוָה מְהַלֵּךְ בְּשׁוּקָא חֲמָא חַד מִסְכֵּן מְכָרֵיךְ בַּחֲדָא מַחְצְלָא (וכשהיה מהלך בשוק ראה עני אחד עטוף במחצלת אחת), וְאִית דְּאָמְרִין (ויש שאומרים): פַּלְגָא מַרְדַּעַת דַּחֲמָרָא (בחצי מרדעת של חמור).

עַל אוֹתָן הָעַמּוּדִים קָרָא (רבי יהושע בן לוי): צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵ־ל – הָן דִּיהַבְתְּ אַשְׁפַּע (במקום שנתת – נתת בשפע). עַל אוֹתוֹ הֶעָנִי קָרָא: מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה – הָן דִּמְחֵית גָּיַית (במקום שהיכית – היכית בכל הכוח).

אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן אֲזַל לְגַבֵּי מַלְכָּא קַצְיָא לַאֲחוֹרֵי הָרֵי חֹשֶׁךְ (אלכסנדר מוקדון הלך אל המלך קציא – מלך קצה העולם – שמאחורי הרי החושך), וּשְׁלַח לֵיהּ (ושלח לקרוא לו). נְפַק לֵיהּ וְהוּא טָעֵין גִּדּוּמֵי דִּדְהַב בְּגוֹ דִּסְקוּס דִּדְהַב (יצא אליו המלך כשהוא נושא כיכרות לחם של זהב בתוך מגש של זהב).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): לְמָמוֹנָךְ אֲנָא צְרִיךְ (וכי לממונך אני צריך)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): וְלֹא הָיָה לְךָ מַה מֵּיכוֹל בְּאַרְעָךְ דַּאֲתֵית לָךְ לְהָדֵין (וכי לא היה לך מה לאכול בארצך, שבאת לכאן)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): לָא אֲתֵית אֶלָּא בָּעְיָא לְמֵידַע הֵיךְ אַתּוּן דָּיְנִין (לא באתי אלא משום שרציתי לדעת כיצד אתם דנים).

יְתִיב גַּבֵּיהּ (ישב אלכסנדר אצלו). יוֹמָא חֲדָא אֲתָא חַד בַּר נָשׁ קְבַל עַל חַבְרֵיהּ (יום אחד בא אדם אחד וקבל על חברו), אֲמַר (אמר): הָדֵין גַּבְרָא זַבֵּן לִי חֲדָא קִלְקַלְתָּא וְאַשְׁכָּחִית בְּגַוַּהּ סִימְתָא (האיש הזה מכר לי חורבה אחת, ומצאתי בתוכה אוצר).

הַהוּא דִּזְבִין אֲמַר: קִלְקַלְתָּא זְבַנִית, סִימְתָא לָא זְבַנִית (זה שקנה אמר: חורבה קניתי, אוצר לא קניתי). וְהַהוּא דְּזַבֵּן אֲמַר: קִלְקַלְתָּא וּמַה דִּבְגַוַּהּ זַבֵּנִית (וזה שמכר אמר: את החורבה ואת מה שבתוכה מכרתי).

אֲמַר לְחַד מִנַּיְיהוּ (אמר המלך לאחד מהם): אִית לָךְ בַּר דְּכַר (יש לך בן זכר)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו האיש): הֵין (כן). וַאֲמַר לְאוֹחֲרָנֵי (ואמר לאחר): אִית לָךְ בְּרַתָּא נֻקְבָּא (יש לך בת נקבה)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו האיש): הֵין (כן). אֲמַר לְהוֹן (אמר להם המלך): זִיל אַסֵּיב דֵּין לְדֵין וַהֲוֵי מָמוֹנָא לְתַרְוֵיהוֹן (לכו והשיאו זה לזו, ויהיה הממון לשניהם).

חֲמָתֵיהּ יָתֵיב תָּמַהּ (ראה המלך את אלכסנדר יושב ותמה). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): מָה, לָא דַיְינִית טַב (מה, לא דנתי יפה)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): אִין (כן, דנת יפה).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): אִלּוּ הָיָה גַּבֵּכוֹן הֵיךְ הֲוֵיתוּן דָּיְנִין (אילו בא הדין הזה לפניכם, כיצד הייתם דנים)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): קָטְלִין דֵּין וְדֵין וּמַלְכוּתָא נָסְבָא מָמוֹנָא דְּתַרְוֵיהוֹן (הורגים את זה ואת זה, והמלכות נוטלת את ממון שניהם).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): אִית גַּבְּכוֹן מָטָר נָחֵית (יש אצלכם גשם יורד)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): הֵין (כן). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): אִית גַּבְּכוֹן שִׁמְשָׁא דָּנַח (יש אצלכם שמש זורחת)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): הֵין (כן). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): אִית גַּבְּכוֹן בְּעִיר דַּקִּיק (יש אצלכם בהמה דקה)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): הֵן (כן).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא (תיפח רוחו של אותו האיש, כלומר רוחך)! לָא בִּזְכוּתְכוֹן נָחֵית מְטַר וְלָא בִּזְכוּתְכוֹן שִׁמְשָׁא דָּנְחָה עֲלֵיכוֹן, אֶלָּא בִּזְכוּתֵיהּ דִּבְעִירָא (לא בזכותכם יורד הגשם ולא בזכותכם זורחת עליכם השמש, אלא בזכות הבהמה), דִּכְתִיב (שכתוב): אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' – אָדָם בִּזְכוּת בְּהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה'.

רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פְּתַר קְרָיָה (דרש את הפסוק) בְּנֹחַ:

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צְדָקָה שֶׁעָשִׂיתִי עִם נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא עָשִׂיתִי עִמּוֹ אֶלָּא עִם הַרְרֵי אֵ־ל (באמצעות ההרים), שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט] (בראשית ח, ד).

מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה – יִסּוּרִין שֶׁהֵבֵאתִי עַל דּוֹרוֹ לֹא הֵבֵאתִי עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִתְּהוֹם רַבָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: [בַּיּוֹם הַזֶּה] נִבְקְעוּ [כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה] (בראשית ז, יא).

וּכְשֶׁזָּכַרְתִּי לוֹ (וכשזכרתי את נח לטובה), לֹא לוֹ לְבַדּוֹ הִזְכַּרְתִּי (זכרתי), אֶלָּא לוֹ וּלְכָל שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ בַּתֵּבָה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה [וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה].

בדבר אחר הדא הוא דכתיב עיר…

דָּבָר אַחֵר: הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל (קהלת ט, יד) –

עִיר קְטַנָּה (שם) – זֶה הָעוֹלָם.

וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט (שם) – זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל.

וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ (שם) – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים (שם) – עִקְמָן וּכְמָנָן (דרכי עקיפין ומארבים).

וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם (שם, טו) – זֶה נֹחַ.

וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ (שם) – (שנאמר:) וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ (בראשית ח, כ).

וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא (קהלת ט, טו) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתּוּן לֵית אַתּוּן מַנְהֲרִים לֵיהּ, אֲנָא מַנְהַר לֵיהּ (אתם אינכם זוכרים אותו, אני אזכור אותו), שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת נֹחַ.

גטוב ה' לכל ורחמיו על כל…

טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט) –

אָמַר רַבִּי לֵוִי: טוֹב ה' לַכֹּל (שם) – עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא מַעֲשָׂיו (ורחמיו על הכול, משום שהכול מעשי ידיו).

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל: טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו (שם) – עַל הַכֹּל שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו הוּא מְרַחֵם (על כל מי שנוהג במידותיו, במידת הרחמים, הוא מרחם; או: על הכול הוא מרחם, שהרחמים הם מידותיו).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: טוֹב ה' לַכֹּל (שם) – וּמֵרַחֲמָיו הוּא נוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו (נותן בלב הבריות שירחמו זה על זה).

רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר אָבִין בְּשֵׁם רַב אַחָא (אמרו): לְמָחָר (כאשר) שְׁנַת בַּצֹּרֶת בָּאָה וְהַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶן רַחֲמִים.

בְּיוֹמֵי דְּרַבִּי תַּנְחוּמָא (בימיו של רבי תנחומא) הָיוּ צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְתַעֲנִית (מפני עצירת גשמים). אֲתוֹן לְגַבֵּיהּ (באו אליו), אָמְרִין לֵיהּ (אמרו לו): רַבִּי, גְּזַר תַּעֲנִיתָא (גזור תענית)! גְּזַר תַּעֲנִיתָא יוֹם קַדְמַאי, יוֹם תִּנְיָן, יוֹם תְּלִיתַאי, וְלָא נְחַת מִטְרָא (גזר תענית ביום הראשון, ביום השני וביום השלישי, ולא ירד גשם).

עָאל וּדְרַשׁ לְהוֹן (נכנס ודרש להם), אֲמַר לְהוֹן (אמר להם): בָּנַי, הִתְמַלְּאוּ רַחֲמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיכֶם רַחֲמִים.

עַד שֶׁהֵן (בעוד שהם) מְחַלְּקִין צְדָקָה לַעֲנִיֵּיהֶם, רָאוּ אָדָם אֶחָד נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ. אֲתוֹן לְגַבֵּיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ (באו אל רבי תנחומא ואמרו לו): רַבִּי, מָה אֲנַן יָתְבִין הָכָא וַעֲבֵרְתָּא הָכָא (מה אנו יושבים כאן, והעברה נעשית כאן)? אָמַר לָהֶן (רבי תנחומא): מָה רְאִיתֶם? אָמְרוּ לוֹ: רָאִינוּ אָדָם פְּלוֹנִי נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ. שְׁלַח בַּתְרֵיהוֹן וְאַיְיתִינוֹן לְגוֹ צִבּוּרָא (שלח אחריהם והביא אותם אל תוך הציבור).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי תנחומא): מָה הִיא לָךְ זוֹ? אָמַר לוֹ (האיש): גְּרוּשָׁתִי הִיא. אָמַר לוֹ (רבי תנחומא): מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לָהּ מָעוֹת? אָמַר לוֹ (האיש): רַבִּי, רָאִיתִי אוֹתָהּ בְּצָרָה וְהִתְמַלֵּאתִי עָלֶיהָ רַחֲמִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגְבִּיהַּ רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּנָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר: רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, מָה אִם זֶה, שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו מְזוֹנוֹת (שאינו חייב לזון אותה), רָאָה אוֹתָהּ בְּצָרָה וְנִתְמַלֵּא עָלֶיהָ רַחֲמִים, אַתָּה, שֶׁכָּתוּב בְּךָ חַנּוּן וְרַחוּם (שם, ח), וְאָנוּ בְּנֵי יְדִידֶיךָ, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּתְמַלֵּא עָלֵינוּ רַחֲמִים!

מִיָּד יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְרַוָּה הָעוֹלָם.

רַבֵּנוּ (רבי יהודה הנשיא) הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא קַמֵּי כְּנִשְׁתָּא דְּבַבְלָאֵי בְּצִפּוֹרִין (היה יושב ועוסק בתורה לפני בית הכנסת של הבבלים בציפורי). עֲבַר חַד עֵגֶל קוֹדָמוֹי (עבר עגל אחד לפניו), אָזֵל לְמִתְנְכָסָה וְשָׁרֵי גָּעֵי כְּמֵימַר שֵׁיזִבְנִי (הולך להישחט, והתחיל לגעות כאומר: הצילני).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי): וּמָה אֲנִי יָכוֹל לְמֶעְבַּד לָךְ (לעשות לך)? לְכָךְ נוֹצַרְתָּ! וְחָשַׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו (וסבל רבי מכאב שיניים) שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: כָּל אוֹתָן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו (שסבל רבי מכאב שיניים), לֹא הִפִּילָה עֻבָּרָה (אישה הרה) בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִצְטַעֲרוּ הַיּוֹלְדוֹת.

בָּתַר יוֹמִין עֲבַר חַד שֶׁרֶץ קַמֵּי בְּרַתֵּיהּ וּבְעָא לְמִקְטְלָא (לאחר ימים עבר שרץ אחד לפני בתו של רבי, ורצתה להרוג אותו). אֲמַר לָהּ (אמר לה רבי): בְּרַתִּי, שַׁבְקֵיהּ (בתי, הניחי לו), דִּכְתִיב (שכתוב): וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.

רַבֵּנוּ הֲוָה עִנְוְתָן סַגִּי (רבי היה עניו גדול), וַהֲוָה אֲמַר (והיה אומר): כָּל מַה דְּיֹאמַר לִי בַּר נָשׁ אֲנָא עָבֵיד (כל מה שיאמר לי אדם אני עושה), חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בְּנֵי בְתֵירָא לִזְקֵנִי (להלל הזקן), שֶׁיָּרְדוּ מִגְּדֻלָּתָן (מן הנשיאות) וְהֶעֱלוּ אוֹתוֹ. וְאִין סָלֵיק רַב הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא לְהָכָא, אֲנָא קָאֵים לִי מִן קֳדָמוֹהִי (ואם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן, אני אעמוד מפניו). לָמָּה? דְּהוּא מִן יְהוּדָה וַאֲנָא מִן בִּנְיָמִין, וְהוּא מִן דִּכְרַיָּא דִּיהוּדָה וַאֲנָא מִן נֻקְבָתָא (שהוא משבט יהודה ואני משבט בנימין, והוא מן הזכרים של יהודה ואני מן הנקבות).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו) רַבִּי חִיָּא רַבָּה (הגדול): וַהֲרֵי הוּא (רב הונא) עוֹמֵד בַּחוּץ! נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו (הצהיבו פניו מרוב צער) שֶׁל רַבִּי. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה (רבי חייא) שֶׁנִּתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו, אָמַר לוֹ: אֲרוֹנוֹ הוּא (ארון המת של רב הונא הוא שבא).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי): פּוֹק חֲזֵי מַאן בָּעֵי לָךְ לְבָרָא (צא וראה מי מבקש אותך בחוץ). נְפַק וְלָא אַשְׁכַּח בַּר נָשׁ (יצא ולא מצא איש), וְיָדַע דְּהוּא נָזוּף (וידע שהוא נזוף, שרבי כועס עליו ומרחיק אותו), וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי אָבִין: כָּל אוֹתָן שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהָיָה רַבִּי חִיָּא רַבָּה נָזוּף מֵרַבֵּנוּ, אַלֵּיף לְרַב בַּר אֲחָתֵיהּ כָּל כְּלָלֵי דְּאוֹרָיְתָא (לימד את רב בן אחותו את כל כללי התורה). וְאִלֵּין אִינּוּן כְּלָלַיָּיא דְּאוֹרָיְתָא – הִלְכְתָא דְּבַבְלָאֵי (ואלו הם כללי התורה – ההלכות של הבבלים).

לְסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין אֲתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בִּדְמוּתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה אֵצֶל רַבֵּנוּ, וִיהַב יְדֵיהּ עַל שִׁנֵּיהּ וְאִתְּסֵי (לסוף שלושים יום בא אליהו זכור לטוב בדמותו של רבי חייא הגדול אל רבי, ונתן את ידו על שינו, ונתרפא).

כֵּיוָן דַּאֲתָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה לְגַבֵּי רַבֵּנוּ (כיוון שבא רבי חייא הגדול אל רבי), אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חייא): מָה עֲבַדְתְּ בְּשִׁנָּךְ (מה עשית בשינך)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי): מִן עוֹנָתָא דִּיהַבְתְּ יְדָךְ עִלּוֹהִי אִתְנְשֵׁימַת (מן השעה שנתת את ידך עליה, נתרפאה). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חייא): לֵית אֲנָא הֲוָה יָדַע מָה הוּא (לא ידעתי מה הדבר הזה).

כֵּיוָן דִּשְׁמַע כֵּן (כיוון ששמע רבי כך), שָׁרֵי נָהֵיג בֵּיהּ יְקָרָא (התחיל לנהוג בו כבוד), וְקָרַב תַּלְמִידִים וּמְעַיֵּיל לֵיהּ מִלְּגָאו (והיה מקרב את התלמידים, ואותו מכניס לפנים מכולם).

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי: וְלִפְנִים מִמֶּנִּי (האם ייכנס גם לפנים ממני)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי): חַס וְשָׁלוֹם, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל!

רַבֵּנוּ הֲוָה מְתַנֵּי שִׁבְחֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי (רבי היה מספר בשבחו של רבי חייא הגדול לפני רבי ישמעאל בן רבי יוסי), אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי): אָדָם גָּדוֹל, אָדָם קָדוֹשׁ (הוא).

חַד זְמַן חֲמִיתֵיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנֵּיהּ (פעם אחת ראה רבי ישמעאל את רבי חייא בבית המרחץ, ורבי חייא לא קם מפניו).

אֲמַר לֵיהּ (אמר רבי ישמעאל לרבי): הַהוּא תַּלְמִידָךְ דַּהֲוֵת מִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ, חֲמִיתֵיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנַּאי (אותו תלמיד שלך שהיית משתבח בו, ראיתי אותו בבית המרחץ ולא קם מפניי).

אֲמַר לֵיהּ (אמר רבי לרבי חייא): וְלָמָּה לָא אִתְכְּנַעַתְּ מִנֵּיהּ (ולמה לא קמת מפניו)? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא (אמר לו רבי חייא): מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים (שקוע הייתי בהרהור באגדת תהלים, ולא ראיתי אותו).

כֵּיוָן דִּשְׁמַע כֵּן (כיוון ששמע רבי כך), מְסַר לֵיהּ תְּרֵין תַּלְמִידוֹי וַהֲווֹ עָיְילִין עִמֵּיהּ לַאֲשׁוּנָה (מסר לו שניים מתלמידיו, והיו נכנסים עימו לחדר הפנימי החשוך של בית המרחץ; או: בכל עת), דְּלָא יִשְׁהֵי וְתִזְעַר נַפְשֵׁיהּ (שלא ישתהה שם שקוע בהרהוריו ויסתכן).

דָּבָר אַחֵר: טוֹב ה' לַכֹּל [וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו], וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת נֹחַ –

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים, שֶׁהֵם הוֹפְכִים מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין. בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ה' – מִדַּת רַחֲמִים (שנאמר): ה' ה' אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות לד, ו), וּכְתִיב (וכתוב): וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ (בראשית ו, ה), וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם (שם, ו), וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה (שם, ז).

אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֵן הוֹפְכִים מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֱ־לֹהִים הוּא מִדַּת הַדִּין (שנאמר): אֱ־לֹהִים (דיינים) לֹא תְקַלֵּל (שמות כב, כז), עַד הָאֱ־לֹהִים (הדיינים) יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם (שם, ח), וּכְתִיב (וכתוב): וַיִּשְׁמַע אֱ־לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ (שמות ב, כד), וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת רָחֵל (בראשית ל, כב), וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת נֹחַ.

מַה זְּכִירָה נִזְכַּר לוֹ (איזו זכות נזכרה לנח)? שֶׁזָּן וּפִרְנֵס אוֹתָם (את בעלי החיים) כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה.

וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת נֹחַ – וְהַדִּין נוֹתֵן (והסברה נותנת שנזכר; או: ואף מידת הדין הסכימה לכך) מִזְּכוּת הַטְּהוֹרִים (בזכות הבהמות הטהורות) שֶׁהִכְנִיס עִמּוֹ בַּתֵּבָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא (נח נקרא בשמו על שם קורבנו), שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח, כא).

רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא (אמר): לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא (על שם מנוחת התיבה נקרא נח), שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (שם, ד).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: [וְיוֹם וָלַיְלָה] לֹא יִשְׁבֹּתוּ (שם, כב) – מִכְּלָל שֶׁשָּׁבָתוּ (משמע שבימי המבול שבתו).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שִׁמְּשׁוּ מַזָּלוֹת (לא פעלו גרמי השמים) כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (של המבול). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו) רַבִּי יוֹנָתָן: שִׁמְּשׁוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר (אלא שפעולתם לא הייתה ניכרת).

דויסכרו מעינת תהום

וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם –

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְרָעָה (כשבא המבול, נאמר): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה (בראשית ז, יא), אֲבָל לְטוֹבָה (כשפסק המבול, נאמר): וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, אֲבָל לֹא 'כָּל מַעְיְנֹת' (לא נאמר כאן 'כל', שלא כולם נסכרו), חוּץ מִמַּעְיַן טְבֶרְיָה וְאַבְּלוֹנִיס וּמְעָרַת פַּמַּיָיס (נסכרו כולם חוץ משלושת אלה, שמות מקומות שיש בהם מעיינות חמים; פמייס היא הבניאס).

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר [יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט] – עַל טוּרֵי קַרְדּוֹנְיָיא (על הרי קרדו, והוא התרגום הארמי של 'הרי אררט').

הויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח…

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ [אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה] – הָדָא מְסַיְּעָא לְהַהוּא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא (זה מסייע למה שאמר רבי אבא בר כהנא, ש'צוהר' שנצטווה נח לעשות לתיבה הוא): חַלּוֹן.

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב – הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): שָׁלַח חֹשֶׁךְ (את העורב השחור) וַיַּחְשִׁךְ (תהלים קה, כח).

וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב –

רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן (אמר): הִתְחִיל (העורב) מְשִׁיבוֹ תְּשׁוּבוֹת (מתווכח עם נח; 'ושוב' נדרש מלשון תשובה). אָמַר לוֹ (העורב לנח): מִכָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ כָּאן אֵין אַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶלָּא לִי (אותי)? אָמַר לוֹ (נח): מַה צֹּרֶךְ לָעוֹלָם בָּךְ? לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן.

רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (לנח): קַבְּלוֹ (החזר את העורב לתיבה), שֶׁעָתִיד הָעוֹלָם לְהִצְטָרֵךְ לוֹ. אָמַר לוֹ (נח): אֵימָתַי? אָמַר לוֹ (הקדוש ברוך הוא): עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ – עָתִיד צַדִּיק אֶחָד (אליהו) לַעֲמֹד וּלְיַבֵּשׁ אֶת הָעוֹלָם (לעצור את הגשמים), וַאֲנִי מַצְרִיכוֹ לוֹ (אעשה שיצטרך אותו צדיק לעורב), הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב (מלכים א יז, ו).

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה (נחלקו): רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עִיר הִיא בִּתְחוּם בֵּית שְׁאָן וּשְׁמָהּ עַרָבִי (ואנשיה הם 'העורבים' שהביאו לאליהו). רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: עוֹרְבִים מַמָּשׁ הָיוּ. וּמֵהֵיכָן הָיוּ מְבִיאִים לוֹ (לאליהו)? מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל יְהוֹשָׁפָט (מלך יהודה).

דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא מַעֲשֵׂה דּוֹר הַמַּבּוּל בְּגִנְזָק (עיר) שֶׁל מָדַי וְלֹא בָכוּ (השומעים), וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּיר לָהֶם מַעֲשֵׂה אִיּוֹב מִיָּד בָּכוּ, וְקָרָא עֲלֵיהֶם (על דור המבול) הַמִּקְרָא הַזֶּה: יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה (איוב כד, כ) –

יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם (שם) – הֵן שִׁכְּחוּ רַחֲמִים מִן הַבְּרִיּוֹת (הם לא ריחמו על הבריות), אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁכַּח רַחֲמָיו מֵהֶם.

מְתָקוֹ רִמָּה (שם) – שֶׁמָּתְקוּ רִמָּה מֵהֶן (שהתולעים נהנו מבשרם כמדבר מתוק).

עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה (שם) – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: 'תֵּעָקֵר' אֵין כְּתִיב (לא כתוב), אֶלָּא וַתִּשָּׁבֵר (שם) – כְּדָבָר שֶׁנִּשְׁבַּר וְאֵינוֹ מַעֲלֶה חֲלִיפִין (ואינו חוזר ומצמיח ענפים חדשים). וְאֵיזֶה זֶה? דּוֹר הַפְלָגָה (דור מגדל בבל).

ווישלח את היונה ולא מצאה היונה…

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה [מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה] וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ –

יְהוּדָה בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר: אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת (אל התיבה).

וְדִכְוָתָהּ (ובדומה לו): הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ (איכה א, ג) – אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִים (ישראל מן הגלות).

וְדִכְוָתָהּ (ובדומה לו): וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ (דברים כח, סה) – הָא (הרי) אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִים.

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים [אֲחֵרִים] – רַבִּי יוֹסֵי (בר חנינא) אָמַר: שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת יָמִים (שלוש פעמים המתין נח שבעה ימים).

וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה [מִן הַתֵּבָה] וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה [לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת] טָרָף בְּפִיהָ –

מַהוּ טָרָף? קְטִיל (הרוג, כלומר עלה שנתלש מן האילן קודם זמנו), הֵאיךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (כמו מה שנאמר): טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (בראשית לז, לג). אֲמַר לָהּ (אמר לה נח ליונה): אִלּוּ שְׁבַקְתֵּיהּ, אִילָן רַב הֲוָה מִתְעֲבֵד (אילו הנחת אותו, אילן גדול היה נעשה ממנו).

מֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ (את עלה הזית)?

רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: מִשַּׁבְשׁוּשִׁין (מזמורות, ענפים רכים) שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵבִיאָה אוֹתוֹ.

רַבִּי לֵוִי אָמַר: מֵהַר הַמִּשְׁחָה (הר הזיתים) הֵבִיאָה אוֹתוֹ, דְּלָא טְפָת אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּמַבּוּלָא (שלא הוצפה ארץ ישראל במבול), וְהוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לִיחֶזְקֵאל: אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם (יחזקאל כב, כד).

רַב בֵּיבַי אָמַר: נִפְתְּחוּ לָהּ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן וְהֵבִיאָה אוֹתוֹ (משם).

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אִלּוּ מִגַּן עֵדֶן הֵבִיאָה אוֹתוֹ, (האם) לֹא הָיְתָה מְבִיאָה דָּבָר מְעֻלֶּה, אוֹ קִנָּמוֹן אוֹ פַּלְסָמוֹן (אפרסמון, בושם יקר)? אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לוֹ, אָמְרָה לוֹ לְנֹחַ: מוּטָב מַר מִזֶּה (מזון מר כעלה הזה, מידי הקדוש ברוך הוא) וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדֶיךָ.

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים – הָדָא מְסַיְּעָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא (זה מסייע למה שאמר רבי יוסי בר חנינא): שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת יָמִים.

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד (בראשית ח, יב).

זויהי באחת ושש מאות שנה בראשון…

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ –

תְּנֵינַן (שנינו): מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. הָא כֵּיצַד (כיצד יוצא החשבון)?

(נאמר:) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ (בראשית ז, יא), וּכְתִיב (וכתוב): וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שם, יב) – זֶה מַרְחֶשְׁוָן וְכִסְלֵו (מי"ז במרחשוון עד כ"ז בכסלו).

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם (שם, כד) – הֲרֵי טֵבֵת וּשְׁבָט, אֲדָר וְנִיסָן וְאִיָּר (חמישה חודשים, עד סוף אייר).

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט (בראשית ח, ד) – זֶה סִיוָן, שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לְהַפְסָקַת גְּשָׁמִים (החודש השביעי מכסלו, שבו פסקו הגשמים).

לְשִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם (מראש חודש סיוון עד שנחה התיבה) חָסְרוּ (המים) אַמָּה לְאַרְבַּעַת יָמִים, טֶפַח וּמֶחֱצָה בְּכָל יוֹם (ובסך הכול ארבע אמות), וְנִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה הַתֵּבָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה (מתוך חמש עשרה האמות שגברו המים מעל ההרים). וְכֻלָּהַם לְשִׁשִּׁים יוֹם חָסְרוּ (וכל חמש עשרה האמות חסרו בשישים יום), הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (שם, ה) – זֶה אָב, שֶׁהוּא עֲשִׂירִי לִירִידַת גְּשָׁמִים (החודש העשירי ממרחשוון, שבו התחילו הגשמים).

דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ – נַעֲשֵׂית (הארץ) כְּמִין טָפִיחַ (לחה, שהמים עדיין טופחים עליה).

וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ – נַעֲשֵׂית כַּגָּרִיד (כקרקע יבשה לגמרי). זָרְעוּ אוֹתָהּ וְלֹא צָמְחָה. לָמָּה? שֶׁהָיָה (המבול) סִימָן קְלָלָה, וְאֵין סִימָן קְלָלָה הָוֵי (נעשה) לִבְרָכָה, וְהִמְתִּינוּ עַד שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים וְזָרְעוּ.

לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא (לא היה הכתוב צריך לומר אלא): 'בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי יָבְשָׁה הָאָרֶץ' (שאז נשלמו שנים עשר חודש מיום שהתחיל המבול), וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: 'בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי יָבְשָׁה הָאָרֶץ'? אֶלָּא אֵלּוּ אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁיְּמוֹת הַחַמָּה יְתֵרִים עַל יְמוֹת הַלְּבָנָה (שנת החמה ארוכה משנת הלבנה באחד עשר יום).

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כָּל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לֵידַע (לדעת) שֶׁיְּמוֹת הַחַמָּה יְתֵרִים עַל יְמוֹת הַלְּבָנָה אַחַד עָשָׂר יוֹם, יִסְרֹט לוֹ סְרִיטָה בַּכֹּתֶל (יסמן בשריטה על הקיר את המקום שאליו מגיע אור השמש) בִּתְקוּפַת תַּמּוּז (ביום הארוך בשנה), וְלַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן (באותו תאריך בחודשי הלבנה) אֵין הַשֶּׁמֶשׁ מַגַּעַת לְשָׁם עַד אַחַד עָשָׂר יוֹם (אלא כעבור אחד עשר יום), וּמִכָּאן אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיְּמוֹת הַחַמָּה יְתֵרִים עַל יְמוֹת הַלְּבָנָה אַחַד עָשָׂר יוֹם.