הן ודיבורן. כלומר הן בעצמם מקולקלים לעצמם כד"א אשר לא יכזבו מימיו הרי מוצא מים שמימיו נפסקים הוא כוזב וגם דיבורן כזב ושקר ודייק מדכתיב דברי חסר וי"ו הרי שהדברים גם הם כזב והקרי דוברי הרי גם המדברים כזב:
ומדברותיהם. פירש"י מנהיגם ודבר שלהן שמסייען לעשות רעה:
זה התיר. דייק מדכתיב איש ששניהם שוין במעשיהם כאיש אחד:
אמר לשאול. דואג אמר לשאול כו':
קונעתו. פי' הערוך אשתו:
זיטויטוס. פירש"י חי כמו זיט"א איפט"א דלעיל פ"כ ור"ל משולל ומוסר מן החיים כד"א לדשנו שפירושו הסרת הדשן וכן רבים הביאם רש"י ז"ל סוף פ' תרומה או י"ל עשה אותו כחיה בעלמא הפקר כחיות השדה וה"ג בהדיא בשוחר טוב סימן צ"ב דמו מותר ואשתו מותרת לינשא לאחר:
ולא נידונים. אינו דן אותם שיזכו אח"כ לעוה"ב:
ואני ברוב חסדך. כתוב מיד אחר יתעב ה' ודריש וי"ו העטוף של ואני על של מעלה ממנו כלומר גם אני כל אלה עשיתי רק ברוב חסדך גמלת עלי שאמרת גם ה' וגו' על שחזרתי בתשובה ובאתי אל תוך ביתך להתפלל ולהתודות על עונותי וכ"מ שוב בפירש"י:
כאשר עשה גרסינן. גם ה' גרסינן. בדור המבול גרסינן. איש דמים גרסינן]:
כי מלאה הארץ חמס. חמס הוא פחות משוה פרוטה כדלעיל פ' ל"א ולא ניתן להישבון וזהו מרמה:
ואני כאשר כו'. מדבר בנח:
[אל התיבה גרסינן]:
רש"י
מדברותיהן. דברן ומנהיג שמסייעים אותן לעשות רע מנטואורי"ש בלע"ז:
זיטויטוס. חי כמו זוטא איפטא:
יתעב ה'. שאינן לא חיים ולא נדונים מתועבים הם לפני המקום כל כך לנקום נקמתם מהם ולכלותם מכל וכל אבל מניחן ומכניען ביסורין:
ואני כאשר עשו כן עשיתי. מדסמיך ליה ואני ברוב חסדך משמע עשיתי כמותן במעשה אוריה אלא בחסדך גמלתני ואמרת לי גם ה' העביר חטאתך לא וגו' (ש"ב י"ב י"ג) פי' ואני ברוב חסדך כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע בקשתי לפניך איש דמים ומרמה יתעב ה' מה ביני לבינם כמו שחטאו כן חטאתי במעשה בת שבע אשת אוריה אלא הן לא חזרו בתשובה לפניך אבל אני ברוב חסדך אבוא ביתך להתפלל ולהתודות על עוני. מר' קלונימוס:
ברור המבול שאינן לא חיים ולא נידונים. כלומר כל כך הם מתועבים לפני הקב"ה דלא איכפת ליה לא בדינן ולא בחייהן:
ואני כאשר עשו וכו'. כך אמר נח לפני הקב"ה:
עץ יוסף
מדבר בדואג ואחיתופל. שדברו עליו כזב ולשון הרע:
הן ודיבורן משום דכתיב דברי כזב חסר וי"ו כאילו אמר דוברי כזב ודברי כזב כלומר שיתבטלו עמם גם דבריהם הכזב ותופר עצתן (מת"כ):
הן ומדברותיהן דמפרש דברי לשון הנהגה כמו מדברנא דאומתיה. כלו' שיתבטל מנהגם והוראתם לדורות ולא יוסיפו עוד בני עולה לעשותו:
זה התיר כו' דייק מדכתיב איש ששניהם שוין במעשיהם כאיש אחד:
ג"ע וש"ד ש"ד מרומז באיש דמים. וג"ע אפשר ג"כ מרומז באיש דמים ששקולה כש"ד וכמ"ש כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו'. או מרומז במרמה כי מה שיעץ אחיתופל לאבשלום לשכוב עם פלגשי אביו עשה כן במרמה לבל יתרצה עוד הבן אל אביו וכן דואג יעצו ליקח ממנו בתו. ונמצא שהיתר ג"ע בשניהם בעבור מרמה כדי להנקם מדוד להרגו (נזה"ק):
בא אל פלגשי אביך. וס"ל להך אגדתא דפלגשים בקדושין ואיכא ג"ע:
ואבא עליו והוא יגע כו'. כי טענתו מפני שהוא יגע ורפה מסיוע ידים של מעלה כמ"ש אלהים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל. באומרו שדוד חייב מיתה בחטאו בב"ש וגברא קטילא קטל:
וכי יש אישות לדוד כו'. דאל"כ איך הותר לשאול לתת את מיכל לפלטי בן ליש. אלא שסמך על הוראה זו. והוא הוראה של שקר דאשה לא מישתרא אלא במיתה ממש:
ולא אבו כו' כלומר שברצונו עשה ולא מחמת גזירת המלך שהרי שאר עבדי המלך נשמטו מהגזרה והיה גם הוא יכול להשמט:
התיר קונעתו פי' הערוך קונעתו אשתו:
זיטויטוס פי' במוסף הערוך דל נחסר דבר מה וכאן פירושו שחסר חיים:
יתעב ה' שאינן כו' דיתעב אתא לעוה"ב שאינן לא חיים ולא נידונים כרוב הרשעים שחיים ונדונים ויש להם חלק לעוה"ב אבל אלו אין להם חלק לעוה"ב כדאיתא בפרק חלק (יפ"ת) שמלת תעוב מורה שנמאס בעיניו עד שאינו מביט עליו מאומה:
ואני כאשר עשו כו' מפרש וי"ו העטוף של ואני אל הקודם כלומר וגם אני כל אלה עשיתי שנכשלתי בג"ע בבת שבע ובש"ד באוריה (וכ"ז אמר דוד מרוב הכנעתו והכרת חטאו בלבו מרוב צדקתו). עכ"ז ברוב חסדיך גמלת עלי ואמרת גם ה' העביר חטאתך וגו' אבוא ביתך וגו':
ומה ביני לבינם ואע"פ שדוד התודה בתשובה שלימה לא כן דואג ואחיתופל. מ"מ אין דרך החוטא לסמוך בתשובתו ולחשוב שהעלה ארוכה למכתו. אבל יהיה חטאתו נגדו תמיד (יפ"ת):
ואמרת לי גם ה' כו' העביר חטאתך בעוה"ז לא תמות בעוה"ב. הפך מה שאמר באלו תאבד דוברי כזב בעוה"ז יתעב ה' בעוה"ב. וז"ש ברוב חסדך אבוא ביתך בעוה"ז. אשתחוה אל היכל קדשך לעוה"ב (יפ"ת):
מדבר בדור המבול ותאבד ויתעב עתיד במקום עבר. ואף שהכתוב מדבר רק בדוד. דורש אותו גם בדור המבול:
הן ודבורם כזב תיבת כזב מיותר ופירושו שכבר נאבדו הן ודבוריהם הרעים שהיו מרמים לעולם בשקריהם (יפ"ת):
לאור יקום רוצח. ובדור המבול מיירי כדלעיל בפרשה כ"ז:
כי מלאה הארץ חמס וחמס הוא פחות מש"פ כדלעיל פרק ל"א ולא ניתן להשבון. וזהו מרמה. שעשו כן במרמה שלא להוציא מהם בדיינים:
לא חיים ולא נדונים כדלעיל פ' כ"ז:
כאשר עשו כו' דריש ואני ברוב חסדך וגו' בנח שדוד אמרן על שמו וכמש"ל:
כן עשיתי יש לומר על שלא מיחה בבני דורו מעלה עליו הכתוב כעושה כמותם (יפ"ת):
בא אתה וכל ביתך אל התיבה. וזהו ברוב חסדך אבא ביתך שהתיבה הוא הבית אשר צוה ה' שימלט בו נח וביתו. וזהו רק טובה וחסד:
רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, רַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יוֹסֵי אָמְרוּ: אֵין לְךָ אָדָם אוֹהֵב בֶּן אֻמָּנוּתוֹ (את מי שעוסק במקצועו), אֲבָל הֶחָכָם אוֹהֵב בֶּן אֻמָּנוּתוֹ (חכם אחר), כְּגוֹן רַבִּי חִיָּא דְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא דְּרַבִּי חִיָּא (כגון רבי חייא שאהב את רבי הושעיא, ורבי הושעיא שאהב את רבי חייא), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶת בֶּן אֻמָּנוּתוֹ (את הצדיק), שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ(שם) – זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה [וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי].
מתנות כהונה
ה"ג וכן הוא בילקוט תהלים כגון ר' חייא דר' הושעיא ור' הושעיא דר' חייא פי' שנים אלו היו בדור אחד ושניהם סדרו ברייתות של כל התלמוד ואין אלו היו מקנאין באלו:
רש"י
ישר יחזו פנימו. פניהם של צדיקים יחזו הקב"ה שהוא ישר:
עץ יוסף
כתיב כי צדיק ה' כו' דק"ל מאי כי אותך ראיתי צדיק לפני דראיה מאן דכר שמיה ולז"א דאתי למימר שהקב"ה יאהבנו ויראה לפניו מראהו תמיד (יפ"ת):
ישר יחזו פנימו זה נח שהתיבה הוא בדמיון בהמ"ק ושם היתה השכינה שרויה:
אין לך אדם אוהב כו' הסיבה בזה כי כל המלאכות והאומניות אינם נאהבים בעבור עצמן כי אם בעבור התועלת היוצא מהם הפרנסה וכבוד וכדומה. וא"כ הוא לו לגרעון במה שחבירו יכול לקפחו. אבל האוהב חכמה מצד עצמם (כי זה גדר החכם) ואז מבין כי ראוי לכל אדם לבקש חכמה ואוהב מאד לכל בעלי החכמה שהחכמה מתרבה בריבוי חכמים. וזה ביאור הכתוב כי צדיק ה' מפני שהוא מקור הצדק לא מסבה אחרת. ע"כ צדקות אהב ישר יחזו פנימו:
ר"ח דרבי הושעיא כו' פי' שנים אלו היו בדור אחד ושניהם סדרו הברייתות של כל התלמוד. ואין אלו היו מקנאין באלו (מת"כ):
יפים. הטובים והחזקים מקיש עליהם להראות אל הקונים כי טובים המה:
הפשתני. אומן עושה ומתקן הפשתן:
משתמנת. לשון שמן וטוב כלומר משתבחת מאד:
פוקעת. כמו בוקעת בחלוף אותיות בומ"ף כד"א במסכת מעשרות הבקר לעניים כמו הפקר ובמסכת ביצה מתיר ומפקיע וחותך:
כחה יפה. בריאה וחזקה:
לא על זאת. בתמיה:
ה"ג לנח וגו'. כי אותך. ומצאתי רמז יבחן גמטריא זה נח:
עץ יוסף
כתיב ה' צדיק יבחן כו'. דה' צדיק יאהב ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו מיבעי ליה שהם דברים נגדיים. ולהכי מפרש שהצדיק יבחן והרשע ישנא מלנסותו (יפ"ת):
היוצר אומן כלי חרס. דעת ר"י שהנסיון הוא להודיע שהוא צדיק וכמשל של נקישת הקנקנים להודיע שהם טובים וכן הצדיקים מנסה אותם שידעו הבריות מעשיהם וידעו למה הקב"ה מטיב להם (אלשיך):
לקוש להקיש ולהכות:
אחת אפי' פעם אחת:
יפים הטובים והחזקים מקיש עליהם להראות כי טובים המה:
אפילו כמה פעמים שהצדיקים מתנסים בכמה נסיונות. והרשעים אפילו אחת לא יתנסו:
הפשתני כו' דעתו שהנסיון הוא לתועלת המנופה שיטהר ויכשיר עצמו בעבודת קונו. וזהו משל הפשתן כי כאשר מהכות את הפשתן הטוב הוא משתבח כן הוא בנסיון הצדיק כדמסיים בפרשה נ"ה:
הפשתני אומן מתקן הפשתן:
שהפשתן שלו יפה הוא מקיש עליו ביותר. למה שכל שהוא כותשה כו'. ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה אינו מקיש עליה ביותר למה שאינו מספיק לקוש עליה כצ"ל. (יפ"ת פ' נ"ה):
משתמנת לשון שמן וטוב כלומר משובח מאד. או פי' שוה בשומא כלשון משמנין ביניהם שבש"ס:
לקוש עליה אחת יותר מצרכו. אבל לא ההקשות הראשונות הצריכות לו דוגמת היסורים הקלים שאינן נסיון שגם אלו יקרו ברשעים (יפ"ת):
פוקעת כמו בוקעת בחילוף אותיות בומ"ף (מת"כ):
משל לבעל הבית כו' דעתו שטעם הבחנת הצדיק לטובת העולם שיגין בזכותו עליהם כמשל הפרות שלתועלת העולם להוציא תנובת השדה נותן העול על היותר חזקה. כן לתועלת הדור נותן הוא ית' עול אשמתם על אשר כח בו לסבול ולא יבעט:
כחה יפה בריאה וחזקה:
לא על זאת בתמיה:
כי אותך מצאתי רמז יבחן בגימטריא זה נח (מת"כ):
מקצת שבחו כו' דרך ארץ הוא אע"פ שמשבח אדם את חבירו הרבה שלא בפניו. אין מרבה בפניו שנראה כמחניף (רש"י בפ"ב דעירובין):
של מי שאמר כו' אפילו בהקב"ה דלא שייך לומר כן כי לא לפניו חנף יבא עכ"ז דרך נאות שלא להרבות בשבחיו בפניו ר"ל כשמדברים עמו לנכח כיון דגבי ב"ו עבדינן הכי. שלא בפניו כלומר כשאינן מדברים עמו בלשון נכח (יפ"ת):
אמר הודו לה' כו' בכל המדרשים נרשם המ"מ תהלים קל"ו. וכוונתו בפניו ה"א אמרו לאלהים מה נורא מעשיך שהוא מדה"ד הנורא שהוא עושה בעולמו בגמול ופורענות הרשעים. אבל שלא בפניו אומר הודו לה' וגו' הוא פעולת חסדו וטובו אשר פועל בעולמו ע"י שם הוי"ה ב"ה שהוא רחמים. בשם זה יתנו לו תודה על גודל טובו וגמילות חסדו:
(אמר הקדוש ברוך הוא:) לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָהֶם, אֶלָּא לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.
מתנות כהונה
[מצינו שעיקם כו'. עי' כ"ז בפ"ק דפסחים]:
עץ יוסף
שעיקם כמו המהלך בדרך עקומה שמאריך הדרך לו. כן התורה הוסיפה תיבות ללמוד מינה דלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו:
שתים ושלש תיבות שנים בקרא דאשר איננה טהורה דיכול לומר הטמאה. ושלש בקרא אשר לא טהורה היא דיכול לכתוב הטמאה:
שלא להוציא דבר טומאה ובכמה דוכתי דכתיב טמא היינו במקום דבא לאוסרם באכילה. אבל בנח לא בא לאוסרם רק לסמנם לכן לא רצה לספר בגנותן:
אף כשבא לומר להם כו' אפילו בסימנים מזדהר שלא לפתוח בהם. ומכאן ילפינן דהיכא דבעינן לומר ב' מילי ואיכא גנאי בחד מינייהו פותחין באידך משום פתח דבריך יאיר (יפ"ת):
ז' מכל מין תהיה אחד בלא זוג ובהכרח שיהיו ז' זכרים וז' נקבות ואינו דומה למ"ש שנים שנים:
לא שאני צריך כו' אלא לצורך העולם כדי שיהיה מין הטהור יותר ברבוי שהם צריכים לאכלו ולקרבנות לזכות אנשים. כי גם בקרבן אין צורך לו יתברך ח"ו האוכל בשר אבירים וגו' (יפ"ת):
וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' – זֶה שִׁכּוּן לְכִנּוּס בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף (פסוק זה מוסב על כינוס הבהמה, החיה והעוף אל התיבה).
מתנות כהונה
על התורה. על דברים שאפי' לא היו כתובים ראויים הם להכתב כגון כל מצות המושכלות או י"ל שהיו בהם אנשים מביני דעת לדעת את כל הכתוב בספר התורה הזה ועושים אינם אותם:
קלקלו הצורה. פירש"י בפי' החומש כביכול הטריחו להקב"ה לצור צורות ממזרים ואין לך קלקול צורה גדול מזה או ר"ל שצורת הולד נתקלקל באמה כגון שהיא מזנה סוף מ' יום ועי' סוף פרשת אחרי מות:
קיומיה. הם כל חי אשר על פני האדמה המקיים ומעמיד העולם:
יקומיניה. אלו בני אדם המקימים ומעמידים אותו [והכי מוכח גי' מדרש קהלת]:
זה קין. ונקרא יקומיניה ע"ש שקם על הבל אחיו [כדלעיל ס"פ כ"ב ועי' זה במדרש קהלת פ' אם יוליד איש מאה]:
ברפיון. פי' הערוך באויר ועיין כזה בילקוט סוף בראשית בענין שמחזאי ורש"י פירש ביסורין ומלקות וגרס דפיון כד"א וקדשתו לא רצה דפנו:
זה שיכון גרסינן. ועיין פירושו לעיל סוף פ' ל"א:
רש"י
קומיני. זה היה קין שקם על הבל אחיו והרגו דכתיב ויקם קין (פ' בראשית):
ברפיון. ביסורין ובמלקות עד שבא מבול ושטפו כד"א וקדשתו לא רצה דפנו:
עץ יוסף
כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום. ורמז במ"ש אנכי והלוחות פותחין באנכי על התורה שניתנה למ' יום דהיינו מ' יום שעמד משה בהר לקבל הלוחות. שבארבעים ימים אלו למדו הקב"ה כל התורה. והם עברו על התורה על דברים שאפילו לא נתנו ראויים הם להכתב כגון כל מצות המושכלות ובפרט במה שבין אדם לחבירו (מת"כ):
אמר ריב"ז כו' שאין ליחס מדת עונשם לזמן נתינת התורה דאכתי לא ניתנה (יפ"ת):
קלקלו את הצורה כמ"ש ויק"ר סוף פ' כ"ג כל מ' יום עוסק הקב"ה בצורת הולד. ולסוף מ' יום היא הולכת ומתקלקלת עם אחר וכו' מי מפסיד הקב"ה שמאבד סממניו עכ"ל. וזהו קלקול הצורה. ואפשר לפרש שעל שחטאו וגרמו להביא עליהם המבול למחות צורתם (יפ"ת):
לפיכך מ' יום ומ' לילה ואע"פ שנידונו כל י"ב חדש כדאמרינן לעיל פ' כ"ח סי' ט'. מ"מ עיקר צערם היה בארבעים יום של ירידת המבול. וכן מפורש בזוהר פ' זו (נזה"ק):
קיומיה פי' זה השר שלהם (א"א). או פירושו הברואים שהם מקימים את הארץ וכמ"ש דור הולך וגו' ובכן והארץ לעולם עומדת:
יקומינה הממון שמעמידים האדם על רגליו (א"א) והמוסף הערוך כתב בל"י ארץ נושבת:
זה קין דכתיב ויקם קין. ובודאי דקרא אכולהו קאי. אלא מדנקט לה בלשון יקום דריש דרמיז אקין או על השר או על הממון (נזה"ק):
שהיה תלוי ברפיון פירש הערוך באויר. ואולי הכוונה שהגזרה היתה רפויה ותלויה עד המבול. וכדאיתא בק"ר פ' אם יוליד שקין חי עד המבול:
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. דמשמע שהיה תלוי ברפיון ע"פ האדמה. אבל מקרא דהכא ליכא למידרש דמוסב על ומחיתי לומר שנמחו מעל פני האדמה (נזה"ק):
זה שיכון לכינוס בהמה כו'. פי' זה שיכון ושייך לכינוס בהמה כו' שטרח לקבלם ולכנסם מן ההרים והגאיות והמדברות אל ביתו שבעה זוגות בטהורים בכל אלו השבעה ימים קודם המבול. וכן כתב הרמב"ן ששנים לקיום המין באו מאליהן כדכתיב שנים שנים באו אל נח. אבל הז' טהורים שלקח לקרבן כתיב בהו תקח לך דמשמע שיתעסק הוא בלקיחתם לטרוח במצוה (יפ"ת):
אינו עולה מן המנין. צא וחשוב שקודם מי המבול חי ו' מאות שנה ואחר המבול שלש מאות וחמשים שנה ועם שנת המבול תתקנ"א שנה וכתיב כל ימי נח אשר חי תתק"ן שנה הרי ששנת המבול אינו נמנה לו בימיו והטעם לפי שהיתה שנת צרה וכאילו מת ועבר מן העולם בשנה ההיא:
ויבא נח ובניו ואשתו וגו' גרסינן. ודייק מסיפיה דקרא מפני מי המבול כמו שפירש רש"י בפירוש החומש:
רש"י
אינה עולה מן המנין. לשנותיו של נח כשהקב"ה מונה שנותיו של נח אינו מונה שנת המבול שאתה מוצא שנח חי ט' מאות ונ' שנה ואחת עם שנת המבול שכן הוא אומר ונח בן שש מאות שנה והמבול היה משמע שהמבול היה לאחר שש מאות שנה דכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה חרבו המים וכתיב ויחי נח אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה וכתיב ויהי כל ימי נח אשר חי תשע מאות שנה וחמשים שנה והיה לו לומר תשע מאות שנה וחמשים ואחת שנה אלמא שאין שנת המבול עולה למנין שנותיו ולפי שהיתה שנת צרה לא עלתה לו שנת המבול למנין שנותיו:
אף על פי שאינה עולה. לשנות נח עולה היא בתקופות ובחשבונות שכשתחשוב מבריאת העולם למנין תקופות ועבורים תכלול אותה שנה של מבול עם שאר שנים שאתה מונה מברייתו של עולם עד שנה שאתה עומד בה:
עץ יוסף
שנת המבול אינה עולה מן המנין. פרש"י למנין שנותיו של נח על שהיתה שנה ארורה וכמ"ש איוב ג' על יחד בימי שנה שאתה מוצא שחי נח תתקנ"א שנה עם שנת המבול כד"א ונח בן שש מאות שנה והמבול היה משמע שהמבול היה לאחר שש מאות שנה וכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה חרבו המים. וכתיב ויחי נח אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה וכתיב ויהי כל ימי נח אשר חי תתק"ן שנה והו"ל למימר תתקנ"א. אלמא שאין שנת המבול עולה למנין:
לתקופות כו' לענין תקופות ועיבורים שמחשבים מבריאת עולם. ומה שבכל שנה מוסף על שלפניה בכל חודש אי"ב תשצ"ג. גם השנה ההיא עולה:
מחוסר אמנה היה שלא בא אל התיבה אלא אחר שהתחילו מי המבול והגיעו המים עד קרסוליו. ומה שטרח בתיבה כמה שנים. לפי שמ"מ היה מסופק בדבר שחשב שהקב"ה ירחם על עולמו. ובזה נחשב למחוסר אמנה כי לא ישיב ה' דברו אחור בלתי ע"י תשובה ותפלה וזכות (נזה"ק):
אָמַר רַבִּי לֵוִי: הֵם קִלְקְלוּ סִילוֹנִית (צינור, כלומר את דרך התשמיש) שֶׁלָּהֶם, אַף הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) שִׁנָּה לָהֶם סִדּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם: דֶּרֶךְ אֶרֶץ (דרכו של עולם) הַמָּטָר יוֹרֵד וְהַתְּהוֹם עוֹלֶה (תחילה יורד המטר ואחר כך עולה התהום), דִּכְתִיב (שכתוב): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ(תהלים מב, ח), בְּרַם הָכָא (אבל כאן): נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וְאַחַר כָּךְ: וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ(בראשית ז, יא).
מתנות כהונה
כדי שיעשו תשובה. באבות דר' נתן פר' ל"א גרס דבר אחר קבע להם זמן זה בשביל תשובה:
[שבעה ימים נתאבל. ע"ל ס"פ בראשית]:
בגלגל העין. שעינם חמדה שאינו שלהם כמ"ש כי מלאה הארץ חמס גם השחיתו דרכם בנשי חבריהם:
סילונות. צינורות ונתיבות דרך העולם:
תהום וגו'. תהום התחתון קורא לתהום העליון לקול צנוריך שירדו מלמעלה [גם אנכי אענה להעלות את מימי. ועי' מזה פי"ג]:
רש"י
דרך ארץ המטר וכו':
עץ יוסף
מלמד שתלה כו' שבעת הימים בה"א הידיעה. דהיינו ז' ימי אבלו של מתושלח או ז' ימי אבלות שהתאבל הקב"ה על עולמו (רש"א):
של מתושלח שכשתחשוב שנותיו של מתושלח תמצאם כלים בשנת ת"ר לנח:
כדי שיעשו תשובה כי אולי יבינו במיתת מתושלח כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ובפרק חלק ובאדר"נ פרשה ל"ב גרסו ד"א שקבע להם זמן זה בשביל תשובה. וע' בשוח"ט כ"ו:
ז' ימים נתאבל כו' בירושלמי פריך וכי מתאבלים על המת קודם שימות. ומשני בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקב"ה כו'. והאבילות הוא כינוי על העדר השפע בעולם אבל חס לומר כפשוטו כי עוז וחדוה במקומו:
הם חטאו בגלגל העין. שעינם חמדה מה שאינו שלהם כמ"ש כי מלאה הארץ חמס. גם השחיתו דרכם בנשי חבריהם:
שהוא דומה למים שהעין הוא מקור נובע דמעה:
אלא במים בפרק חלק איתא לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין. ופרש"י מעיינות שנובעים ממקור קטן כמו עין:
סילונות שלהם היינו בחטא הזנות כי לא נהגו בסילונותם כראוי אלא שינו סדריהם בא"א ובזכר ובבהמה. וכן שינה ה' סדורו של עולם בענין צינורות דהיינו התהומות (יפ"ת):
דרך ארץ המטר יורד כו' שבתחלה יורד המטר מלמעלה להשקות הארץ ואחריו עולה התהום מלמטה. שאין טפח יורד מלמעלה שאין תהום [יוצא] לקראתו טפחיים:
תהום אל תהום קורא שתהום עליון קורא לתהום התחתון כדלעיל בפרשה י"ג:
ברם הכא נבקעו כו' אע"פ שנבקעו מתחלה לא עלו המים ממש אלא אחר ירידת הגשם אולי ישובו ואז יחזור ויסתום הפתוח (יפ"ת):
כָּךְ וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ – בִּקְּשׁוּ (אנשי דור המבול) לַהֲפֹךְ הַתֵּבָה, וְהִקִּיפָהּ (הקדוש ברוך הוא) אֲרָיוֹת שֶׁלֹא יִגְּעוּ בוֹ (בנח).
מתנות כהונה
דרגיש ליה כו'. מי שמרגיש בו וכואב לו ידבר וימחה ודוגמתו לקמן בפסוק בעצם היום הזה נימול אברהם כו' וכ"מ בערוך. ובפסיקתא דפרשת בשלח גרס ודגיישא ליה ימלל ובערוך בערך גש תמצא סמך גם לגירסא זו:
המה עיקר. נח ובניו שבשבילם ניצולו כולם [שאלמלא הם לא היו נגאלים]:
[לחבריא גרסינן]:
למורטיא כו'. שנמרטו נוצותיהם או נקטעו אחד מאבריהם דכתיב כנ צפור משמע הצפור כולו בלא חסרון וגם הכנף כולו והטעם כדי שיהו ראויים לקרבן:
לסרוחין. נראה פי' שנסרסו בזכרות או בנקבות [ועי' בערוך ערך סרח] ורש"י פי' מיותרי אבר כד"א וסרח העודף:
א"ל נח. להקב"ה:
קניגי. צייד עופות ומכיר את כולם אם זכר אם נקבה:
מובאים. משמע על ידי אדם:
דרולומוסיא. ענין הרג ומהומה ואבדון [ועי' בערוך ערך דרלמוס]:
[מה אם להסגר גרסינן]:
ספרגוס. פי' הערוך חותם:
בקשו. אנשי דור המבול להפוך התיבה והקיפה גרס:
רש"י
בעצם היום הזה ודרגיש ליה ימלל. מי שמרגיש על הדבר עכשיו יבא וימחה:
אמר רבי אלעזר בשם רב יוסף לחבריה פרט למרוטים ולקטועים וכו'. דדריש כל כנף:
לסרוחים. דדריש כל צפור:
סרוחים. יתירי אברים:
קניגי. צייד:
דרולומוסיא. חיל:
ונתן ספרגוס עליו. כדי שלא יזיקו לו החיל:
ספרנוס. חותם:
עץ יוסף
בעצם היום הזה בעצומו של יום דהיינו באמצע היום. ומ"מ אין מוחה כי ה' סגר פי כולם (נזה"ק):
דרגיש ליה ימלל המרגיש ומערער בדבר יבא ויערער:
המה עיקר שבשבילם נצלו כולם. שאילו יצוייר אבוד האדם ח"ו. לא היה חושש לאבוד הב"ח שאינן אלא לתכליתו כדלעיל פ' כ"ח סימן ו' (מת"כ ויפ"ת):
כל צפור כל כנף מיותר שכבר אמר וכל העוף למינהו. על כן דרש לענין קרבן כל צפור שיהיה הכל של צפור שלא יהיה חסר אלא שלם. פרט למורטיא ולקטעיא. מורטין היינו שיבש גפה דהוה ליה מחוסר אבר. ולפי שבהתיבש הגף ימרט ויראה העוף ממורט קרי ליה מורטין. ומורטין וקטעין היינו הך אלא שזה בכנף וזה ברגל. וכדמייתי בפ"ק דקידושין אין תמות וזכרות בעופות. יכול אפילו יבש גפה נקטעה רגלה תלמוד לומר מן העוף. וכן מכל בשר באו ג"כ מיותר לדרשה:
לסרוחין (פי' מלשון וסרח העודף) שיש להם אבר יתר או אבר גדול מחבירו. ולמחוסרי איברים משום דכל יתר כנטול דמי (מת"כ יפ"ת):
קניגי אנא וכי ציד של חיה ועוף אני להיות בקי בכל מינים אלו ולהביאם כל אחד ממקומו:
מה איכפת לך דמאליהן יבואו. ואנן דייקינן לה מדלא כתיב מובאים דהיה משמע על ידי אדם. אלא כתיב הבאים מאיליהן היו באים. ומ"ש תביא שכאשר יבואו תקבלם:
דרשו מעל ספר ה' כו' דלעיל מיניה כתיב כי זבח לה' בבצרה וגו' ויירשוה קאת וקיפוד וגו' ופגשו ציים וגו' שמה קננה קפוד וגומר דרשו מעל ספר ה' וקראו. ומפרש דספר ה' היינו התורה שכתוב הבאין מאליהן. שלא יפלא בעיניהם כנוס החיות והעופות למשתה הזבח הנזכר. כי ידרשו מספר ה' כי לא נפקדה אחת לבא לתיבה כי פי ה' קבצם לבא מאליהן. ודרשא זו הוה סייעתא למ"ש הבאים מאליהן (נזה"ק):
דרולומוסיא הרג של כליה. וענין המשל שנותן אוהבו בבית האסורים להצילו מההרג הכולל. ועוד נותן חותמו עליו שלא יכנסו ההורגים שם ועי"כ ניצל אוהבו. וכן נח שכתוב בו ויסגור בעדו והיה לשתי הכוונות יחד. והזכיר שמו על הסגירה ויסגור ה' וזהו החותם:
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם [וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם] – אָמַר רַבִּי פִּינְחָס מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי: כָּךְ הָיְתָה תֵּבָתוֹ שֶׁל נֹחַ שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּעַל שְׁתֵּי קוֹרוֹת (כמו על שתי קורות עץ שצפות על המים), כְּמִן טְבֶרְיָא לְסוּסְתָא (כמו ששטים מטבריה לסוסיתא, שתי ערים קרובות על שפת הכינרת).
מתנות כהונה
משוקעת במים כו'. נתבאר היטב בפירש"י ז"ל בפי' החומש:
בלמין. פי' הערוך נמל ומחוז:
כמן טבריא לסוסתא. שמות של ב' מקומות הן [ועי' בויק"ר פכ"ג ובמדרש חזית פ' כשושנה בין החוחים ובאיכה רבתי פ' פרשה ציון] ופי' כמו שיש ממקום טבריא למקום סוסיתא וכן פירש"י:
רש"י
כספינה העומדת בנמל. מקום שהספינות עומדות על שפת הנהר פור"ט בלע"ז דלא כתיב אלא ותרם מעל הארץ ולא כאניות שייט ההולכת בנהר:
כעל שתי קורות. והקורות שטות על פני המים שאינן הולכין במהירות:
כמן טבריה לסוסיתא. מקומות שאינן רחוקות זו מזו:
עץ יוסף
משוקעת במים כספינה וגו' בלמין. פרש"י כספינה העומדת בשפת הנהר. דמתחלה מפני כובדה היתה משוקעת במים ולא יכלו להגביהה כספינה שמשוקעת בנמל ונוגעת בארץ לפי שגובה המים שם מעט:
כעל ב' קורות כספינה קטנה השטה במרוצה על ב' קורות שאינה משוקעת במים. כמן טבריא לסוסיא שעומדת על שפת ים כנרת קרובות זו לזו והולכות מזו לזו בקלות ובמרוצה (ועיין לעיל פ' ל"א). וזה היה דרך נס ופלא שהיתה נושאת עצמה לילך בקלות עם כובד המשא שבה:
אֲמַר לֵיהּ (אמר החמר לשומרוני): אִין מִן טוּרַיָּיא רָמַיָּא הוּא, הָא כְתִיב (אם מן ההרים הגבוהים הוא, הרי כתוב): וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, וְאִין מִן מָכַיָּא הוּא – לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ קְרָיָא וְלָא אַחְשְׁבֵיהּ כְּלוּם (ואם מן הנמוכים הוא – לא השגיח בו הכתוב ולא החשיב אותו כלל).
עבר בהדין פלטאנוס. פי' הערוך הר וכן הוא בפרשת עקב שהוא הר גריזים ורש"י פירש פלטון פאלו"ש בלע"ז:
וחמתיה כו'. וראהו אדם אחד מאומה שנקראת שמרי [ובפ' עקב ובמדרש חזית פ' כמגדל דויד גרס כותי]:
א"ל לר' יונתן להיכן את הולך א"ל לעלות לירושלים להתפלל א"ל וכי אין יותר טוב לך להתפלל בהר הזה המבורך ולא באותו בית של אשפה ועל בהמ"ק אמר כן אותו רשע א"ל ר"י למה הר הזה מבורך א"ל שלא הוצף בימי המבול. נתעלמה התשובה מעיני ר"י לאחר שעה א"ל חמריה הוא אדם שמנהיג חמורו רבי תן לי רשות ואני אשיב לו תשובה א"ל הין א"ל החמר לאותו רשע אם הר הזה אחד מן ההרים הרמים והגבוהים שבעולם הא כתיב כו' הרי שהוצף במי המבול ואם מן ההרים הנמוכים הכתוב לא השגיח עליו ולא החשיבו לכתוב בפירוש שהוצף גם הוא והוא בקל וחומר מהרים הגבוהים [ועיין שוב בפי' רמב"ן בפ' זו וייטב לך]:
אפילו בבהמות. מנהיגי הבהמות אינם עקרות מדברי תורה:
רצוף. מחובר ומהודק מלא תשובה להשיב אל המהבילים:
ה"ג כרימון. [והדין] כל כלי יוצר וגו':
רש"י
פלטניס. פלטין:
נתעלמה מעיני ר' יונתן שעה. ומה שכתוב בספרים נתעלמה הלכה שיבוש הוא:
יוצר. מחודד ובלע"ז אגושים כמו חרבות צורים (יהושע ה' ב') ומתרגמינן חריפין:
עץ יוסף
סלק למצלי כו' עלה להתפלל בירושלים:
בהדין פלטנוס הוא הר גריזים שהכותים והשמרונים היו מחזיקים אותו לקדוש:
וחמתיה כו' וראה אדם אחד מהשמרונים:
א"ל להיכן את אזיל א"ל לר"י להיכן אתה הולך. א"ל לעלות לירושלים להתפלל:
א"ל לא טב כו' וכי אין יותר טוב להתפלל בהר הזה המבורך ולא באותו בית של אשפה (או קללתא מלשון קללה. שהוא נגד בריכא דאמר על טורא) ועל בית המקדש אמר כן אותו רשע (מת"כ):
לאחר שעה א"ל חמריה (הוא אדם שהנהיג חמורו) רבי תן לי רשות ואני משיב לו תשובה. א"ל החמר לאותו רשע אם הר זה אחד מן ההרים הרמי' והגבוהים שבעולם. הא כתיב כו' הרי שהוצף במי המבול. ואם מהרים הנמוכים הכתוב לא השגיח עליו ולא החשיבו לכתוב שהוצף:
לא יהיה בך עקר מן התשובה (כן הוא בד"א פ"ג) לשואל דבר נגד התורה:
אפי' בבהמות שלכם. כלומר אפילו העוסקים בענייני החמריות להנהיג את הבהמות. עכ"ז לא ימצא בו עקר לגמרי מחכמה. ובד"ר הגירסא בבהמין שבכם והם החמרין מנהיגי הבהמות:
רצוף תשובות כרמון ל' הכ' רצוף אהבה. והמת"כ פי' מחובר ומהודק כגרעינים ברמון עד שאפילו העמי הארץ ימצאו מטבע נפשם לפעמים להשיב תשובה ניצחת. וזהו זאת נחלת עבדי ה' כי זאת חלק נפשם האצולה ממעל:
כרמון הא"א גרס כרמון והדין כל כלי יוצר כו'. והוא פסוק הג' שאמר שקרא עליו ג' מקראות:
ט"ו אמה וכו'. וזהו דרך נס ודייק מדכתיב ברישא ט"ו אמה גברו המים מלמעלה ואחר כך ויכסו ההרים דמשמע מלמעלה לארץ גברו ט"ו אמה וגם ט"ו על ההרים וק"ל:
כל שהן. מה שהיה הוא שהיה לפי עומק הבקעה הן רב הן מעט:
נשמה רוח. דכתיב נשמת רוח:
נשמה נפש. כד"א ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ועי' לעיל סוף פרשה י"ד:
מאוספין. פירש"י דכתיב אסף עוף השמים ודגי הים:
אך מעוט. שאף נח לא נשאר בשלימתו:
רש"י
אף הם בכלל מאוספים. דכתיב אסף עוף השמים ודגי הים (צפניה א' ב'):
עץ יוסף
ט"ו אמה בבקעה. ס"ל דגם התיבה הלכה דרך השפוע מהר לבקעה ומבקעה להר דרך נס. ור' נחמיה ס"ל שהמים גברו עד שכסו כל ההרים ואח"כ ט"ו אמה מלמעלה מהרים היותר גברו המים:
נשמה רוח דכתיב נשמת רוח:
נשמה נפש כד"א ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה:
ליתן את האמור כו' אף שבאמת המה כחות נבדלות. הנפש הוא כח החיוני. והנשמה היא המשכלת. עכ"ז באמת הם מתאחדים ונובעים ממקור אחד כמו שהאריך הרמב"ם בשמונה פרקיו ע"ש:
פרט לדגים שחייהם במים לא מתו. ואע"ג דמי המבול רותחין הוו ונתחממו הנהרות. אפשר שלא נתחממו אלא עליוני המים והדגים שבמצולות נמלטו (יפ"ת):
בכלל המאספים פרש"י בכלל אסוף עוף השמים ודגי הים וגו' דדרשי ליה לעיל פכ"ח בדור המבול כלומר שגם עליהם נגזר אסיפה ומיתה במקום שירד המבול ולפיכך ברחו לים אוקיינוס שהוא חוץ מן הישוב ושם לא ירד המבול וכמ"ש הרמב"ן ז"ל:
שברחו כולם לים אוקיינוס ואף כי אין להם דעת מ"מ כשהתחילו המים להתחמם ביותר ברחו מטבעם:
היה גונח דם ומיעוט אך בא למעט לנח שהיה ממועט מחיותו ובריאתו שהיה גונח וצועק מכאב לב והחזה ורוקק דם מפני הצינה: