בראשית רבה · פרשה לא

לחיובו. [פי' הערוך] להיות לו שבט מכה:

תמהתהון. פי' הערוך מן השממה שיגיע להם שמה ת"י תמה ע' ערוך ערך תמה השני:

כי עשיתם ונח. וי"ו העטוף קדריש [וע"ל ס"פ כ"ח ור"פ כ"ט]:

אינו כדי. להנצל:

ס"א לחיובו של רשע. והאי למטה דריש כמו להטות כלומר להטותו ברשעתו:

ולא מן תמהתהון. שנתעכבו והאריכו ימים:

מהמהם. כמו ויתמהמה לשון עכבה. ע"כ:

לא מהם ולא מהמונם. לא מנהון ולא מממוניהון ולא מהמהון למה לא נח בהם לא היתה לבריה נחת רוח מהם ואם תאמר היה להקדוש ברוך הוא נחת רוח בהם ולא נח בהם לא היה מי שיאמר להם נהיה:

ס"א. אין לא למעלה ולא למטה מי שיאמר נהי עליהם. נהיה לשון נהי עד כאן:

לא נח בהם כי ההיא דאמר ר' אבא כי נחמתי כי עשיתים ונח:

קץ כל בשר וגו' כי מלאה הארץ חמס:

החמס קם אתמהא דקס"ד דקם הוא לשון תקומה. וע"ז קמתמה כי אין הרשע מצליח בחמס אלא לפי שעה ולאחר זמן הוא וממונו אבד. ולכן אמר דודאי אינו קם. ואם הוא קם למטה רשע לחיובו של רשע:

לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם. סיפא דקרא. ומפרש לא מינהון החמס קם. ואמר לא מהם ר"ל לא מנהון עצמם וזהו בין אדם למקום. ולא מהמונם ר"ל שיש אנשים רשעים שהם זכאים בין אדם לחברו. ויש בהם תועלת לקיום המדינה אף שאינם כשרים בעבודת ה'. לזה אמר ולא מהמונם זהו בין אדם לחברו. וכדמפרש ולא ממונם. שלא עשו חסד זה עם זה בממונם. ולא מהמהם ולא מן תמהתהון. פי' פרי ועלין. ע"ד נפלה תמהתה דפ' אלו טרפות. וכלומר צאצאיהם וזרעיהם הנמשך מהם. והכוונה שהחמס קטרג לומר שחטאו בכלם לה' בין אדם למקום והיינו בגופם. ובין אדם לחברו היינו בממונם. ובמעשיהם שלא היה להם זרע כשר. ולכן ראוי לאבד כולם גופם וממונם וזרעם:

לא נה בהם לא נח בהם. דורש לה בחילוף ה' בח' מלשון נחת. וכמ"ש לא היה לשום בריה נחת רוח מהם ולא היה להקב"ה נחת רוח מהם. כלומר שהיו רע לבריות ורע לשמים:

לא נח בהם כההיא דאמר כו'. הוא ד"א ולא נה בהם לא נח מהם. דרמיז ביה על נח שגם הוא לא היה ראוי בהם. וכהא דאמר ר' אבא בר כהנא ב"כ נחמתי כי עשיתים ונח אפילו נח שנשתייר מהם אינו כדאי אלא שמצא חן. ומשום דקאמר החמס קם למטה רשע דמשמע שהחמס קם לקטרג עליו. ועי"ז נפרע ממנו גם על שאר עונות. לכך מסיק ואמר ולפי שהיו שטופים בזימה נימחו מן העולם. אבל על הגזל לא נתחייבו כליה אלא שע"י קטרוג הגזל נתקרב קיצם (נזה"ק):

בדריות. בילקוט גרס בריכות ובערוך ערך בדד גרס בדידות ופי' בו ג"כ בריכות שתחת הגפנים חופרין כעין בריכות כדי שיתקבצו שם המים:

קטנות. מצאתי דדייק יצהירו כמו יצעירו בחילוף אותיות אחה"ע:

אפילו יקבים דרכו. פי' הפועלים שדרכו להם הענבים לא הניחום לאכול ממנו שגוזלים מהם כן פרשו התרגום ורש"י ורלב"ג ור' איבו סבר שלא מפני זה יצמאו אלא שהיתה מארה מצויה במלאכתם:

אספרגס. מין זיתים לעשות מהן יצהר ומן מה דכתיב בין שורות יצהירו למד שהיו עושין בדדות קטנות שורות שורות של בדין לפי הזיתים שלא היו בו מעט (ע"כ):

יצהירו. לשון יצהר שמן. אפילו יקבים דרכו ויצמאו. אין להם שיפוע מכל טוב. ועל דור המבול נאמר:

בין שורותם יצהירו כו' עד ולפי שהיו שטופים בגזל ובזימה נמחו מן העולם. כתב היפ"ת שבס' כ"י לא גרס הכא אלא ולפי שהיו שטופים בגזל. ולא זימה. וכן נראה לי עיקר. וביאור מאמר זה בין שורתם שורת הגפנים של ענבים של אחרים דרכו יין ביקבים קטנים לשתות היין החמוסים כפי צרכם לרוות צמאם. ואמר עוד אף אם יקבים גדולים דרכו משלהם עצמם אעפ"כ ויצמאו. לפי שהיתה מארה מצויה בעמלו של רשע. וזה היה סמוך למבול. אבל מקודם לכן מילא בתיהם כל טוב. עכ"פ ממילא שמעינן מהאי קרא שהיו שטופים הרבה בגזל (נזה"ק):

אמר להון. נח אמר כן לבני דורו קץ כל בשר בא וגו' גרסינן:

שנאו בשער מוכיח. לעיל מיניה כתיב הקורא למי הים וישפכם דהיינו מבול. דריש להאי קרא דשנאו בשער מוכיח ג"כ במבול ר"ל בנח שהוכיחם. והזכיר להם חטא דור המבול ועונשן לומר שגם הם שחטאו כמותם יענשו (יפ"ת):

דהוה אמר להון נח אמר כן לבני דורו:

מי שקולו שובר ארזים כו'. מדכתיב שם המבליג שוד על עז דייק שהיה מוכיחם איך יניחו ה' התקיף. ובזה אמר להם תוכחת מוסר נפלא על מה שמורדים בו יתברך להשתחוות לעץ יבש:

ולפי שהיו שטופים בגזל כו'. דכתיב התם יען בושסכם על דל וגו' דמשמע שע"י הגזל נתמלא סאתם לקרב פורענותם כדלעיל:

בחימוס ממון. שהרי העושקים היו חומסין ממונם ובזה רשעתם רבה מהנעשקים:

בחימוס דברים. הנעשקים רעתם רבה בזה שהיו מדברים תועה כלפי מעלה לאמר כי יעשה אדם כדגי הים בהביטו בוגדים גוזלים צדיקים מהם:

ישועו. אלו העוסקים והחומסים את הנגזל ואלו רבים על אלו כלומר נעשקים אחר נעשקים:

מרוב עשוקים כו' כי חמס הוא לשון צער ומריבה כמו חמסי עליך. וממילא גם באונאת דברים יפול לשון חימוס. ולכן אמר כי מלאה חמס שקצתם נכשלו בזה וקצתם נכשלו בזה. וכדי לבאר זה מייתי הא דכתיב מרוב עשוקים וגו':

אלו הנעשקים שהעושקים יזעיקו את הנעשקים. שהם זועקים על דבר חמוס ממון אשר עשו להם:

אלו העושקים שהם זועקים ג"כ על הנעשקים על דבר חמוס דברים אשר עשו להם אף מה שלא היה נוגע לענין הגזל וחמס. והיינו דקאמר אלו רבים על אלו וכו' כלומר אלו מריבים על אלו עבור חמוס ממון. ואלו מריבים על אלו מפני חמוס דברים (נזה"ק):

עד שנחתם גז"ד כי אין העולם מתקיים אלא בשלום. והמחלוקת גורם חורבן העולם ועל זה אמר ולפי שהיו שטופים בגזל כו' כי החמוס ממון גורם ג"כ חמוס דברים עד כי מלאה הארץ חמס ומריבה וכאמור:

ה"ג קץ כל בשר בא לפני. ה"ג בילקוט להקצץ הגיע זמנן לעשות בוסר הגיע זמנן ליעשות בתה:

להקצץ. לשון קץ קדריש בוסר בשר קדריש וכן תמצא לקמן פ' ל"ה:

בתה. לשון בא קדריש:

בתה. חורבה ושממה כד"א ואשיתהו בתה. ושוב דריש לפני שהגיע קטיגוריא שלהן לפני:

[ה"ג א"ר חנינא חמס שאינה שוה פרוטה וגזל ששוה פרוטה]:

שלא כשורה. לא כשורת דין של מעלה שמחלק מחסדו לכל אלא דין גמור אני נוהג בהם ועיין לעיל פ' כ"ו:

בלא חכמה. שלא הלכו בדרך חכמת התורה:

בתה. חורבה כמו ואשיתהו בתה וגו' לפני הגיע קטגוריא שלהן לפני:

ואין משים אלא דיין גרסינן:

הגיע זמנן ליקצץ דרש קץ מלשון קציצה. וכן קוצים דהיינו בתה. ודריש הגיע קטיגוריא שלהם לפני. ומסיק כל כך למה כי מלאה הארץ חמס מפניהם שע"י חמס נתעורר הקטיגוריא עליהם לקרב פורענותם מיד:

חמס שאינו ש"פ בכלל חמס גם פחות מש"פ אבל גזל אינו אלא ש"פ והכא דכתי' ותמלא הארץ חמס משמע פחות מש"פ:

וכך היו אנשי דור המבול כו'. פי' בפרהסיא בהסכם כולם:

שא"י להוציא ממנו בדין. שהקילה תורה לפי שנתן למחילה כדאי' בפד"מ:

עשיתם שלא כשורה שמדת הדין הישרה לגמרי שלא יקח אחד מחבירו אפילו פחות מש"פ. לכן אף אני אעשה עמכם שלא כשורת מידתי שדרכי לרחם בדין. אבל אתכם לא אתן לרחמים כלל:

הלא נסע יתרם בם. פי' שיאבד יתרון ממונם במותם (הראב"ע):

בלא חכמת התורה שדרך התורה להיות הכל בשיעור ומדה. אך עמכם יתנהג בלא שיעור ומדה רק בכליון חרוץ:

זו עבודת כוכבים. דייק מלת חמס חימוס דברים כדלעיל. או י"ל שדרשוהו כמה שדרשו במגילת איכה בפתיחה הוי מגיעי בית בבית שהעמידו צורה של עבודת כוכבים על כל תלם ותלם וה"נ כתיב כי מלאה הארץ:

ושארי. לשון זנות כד"א אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וכה"ג דרשו בפרק נערה שנתפתתה שארה כסותה ועונתה שאר זו עונה האמורה בתורה וכן הוא אומר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו':

חמס. זו עבודת כוכבים כמה דאת אמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם:

חמס זו עכו"ם דכי מלאה הארץ חמס משמע שהגזירה היתה על הגזל ומדכתיב כי השחית כל בשר משמע עכו"ם וג"ע דמיקרי השחתה כדאי' בפרק ד' מיתות. לכן אמר דחמס ד' אנפי משמע (יפ"ת):

חמס זה עכו"ם שנא' (יחזקאל ח׳:י״ז) כי מלאו את הארץ חמס. כצ"ל (יפ"ת) ושם מיירי בעכו"ם דכתיב קודם זה והמה משתחויתם קדמה לשמש וגו':

חמסי ושארי על בבל. שארי הוא עריות שאר בשר. ופי' חמס שעשה לי בבלי. ועריות שעשה לי בבל וכמ"ש נשים בציון ענו וגו' ומה שם חמס שיש בו שאר אף כאן חמס שיש בו שאר (יפ"ת):

ג' טפחים כו'. את הארץ. פירושו עם הארץ:

פדגוג אומן המגדל בני השר:

נרדה. לשון רדוי ויסורין:

פדגוג ומניקה. המשל על האדמה שלקתה על עון הדרים בה:

מחבל. משחית:

נרדת. נלקה:

אפילו ג' טפחים כו' ואת הארץ פי' עם הארץ:

פדגוג אומן המגדל:

ירדה לשון רידוי ויסורים:

ומחבל לארעא עמהון וזהו הנני משחיתם עיקר ההשחתה בהם והארץ עמהם:

תיבת גרסינן. דאעין דקדרינין. פי' הערוך מין עץ הנקרא קדרינין:

גלבין דטינרי. התרגום של חרבות צורים ופירש"י גלבין אזמל וכן הוא אומר תער הגלבים:

טינרי. סלע קשה:

לא נתפרש. מאיזה יעשה הנחש:

שנתנה תורה וכו'. ודבר השי"ת היה שרף דהיינו נחש ונופל עליו לשון נחשת דאם לא כן למה עשאו משה מנחשת:

גינא גיניא כו'. עיין לעיל פ' י"ח:

דקדרינון. של אותו מקום:

גלבין טינור. חתיכות של צור שהם חריפין כאיזמלין. גלבין. אזמלין:

בג' נתפרש עיקר הדרשה על מקומות שלא נתפרש שמאחר שבאיזה מקומות פירש א"כ אף במקומות שלא פירש בהכרח לומר שלא בא לסתום אלא לפרש וכמו שיתבאר:

דאעין דקדרינון בלשון יוני ורומיי עץ שטים. וכן תרגום עצי גופר דאעין דקדרוס (מוסף הערוך) והיפ"ת כתב דקדרינון שם מקום. והוא הרי אררט טורי קדרוס והעצים הנמצאים במקום הזה נקרא גופר:

גלבין דטינרי כך התרגום של חרבות צורים. ופי' גלבין אזמל. טינרי סלע קשה (מת"כ). והטעם שצוה בצורים משום שהיו בדרך מקום סכנה. וברזל אינו מרפא מהרה (יפ"ת):

שרף ולא נתפרש ממה יעשה השרף:

זה משה כלומר שזה יצדק בו:

על הלשון בירושלמי ספ"ב דר"ה אמר משה עיקרו לא נחש הוא. כלומר אף השרף עיקר שם המין הכללי הוא נחש דשרפים תואר לנחשים:

בלה"ק דכיון דשם נחשת נופל על לשון נחש ועשה כן ע"פ מה שאמר לו ה' עשה לך שרף על כרחך שדבר ה' למשה בלה"ק היה. כי אין נופל שם נחש על שם נחשת אלא בלה"ק:

העולם נברא בלה"ק כלומר לשון האדם בתחלת הבריאה. ומדור הפלגה נמשכו יתר הלשונות כי שם בלל הקב"ה שפתם:

גיני אנתרופי נברא כולם איש בלשונות מחולפות. ואין קורין בלשונות אלו הנקבה. גיניא. אנתרופי. גברתא. אבל בלה"ק נמצא שהזכר והנקבה נקובים בלשון אחד איש ואשה. למה שהלשון נופל על הלשון ששם אשה נגזרה מלשון איש. מזה נראה שבלה"ק היה מדבר (יפ"ת):

קילין ומדורין. חדרים ועי' לקמן:

הקן הזה. קנים דרש מלשון קן צפור:

ה"ג בחמר מפני הריח ובזפת מפני המים:

בחמר מפני הריח. משמע כדי להגן מפני הריח הבא מן החוץ:

קילין. אלו חדרים גדולים ומדורין בתוך כל חדר לשום בתוכו סיפוקי בהמות וחיות ועופות:

אף תיבתך מטהרתך. שלא תכשל עם האחרים:

בזפת. בחוץ מפני המים ובחמר מבפנים מפני הריח שלא יריח אותו צדיק ריח הזפת אבל כאן צריך זפת מבית ומחוץ:

כופר. זפת:

קילין ומדורין פשפשין וחדרים לכל בעלי חיי' שכל המדורות איקרו קנים כמו שהקן מדור לעוף. ומ"מ דריש מה הקן הזה מטהר כו' מדאפקיה בלשון קנים (יפ"ת):

מה הקן הזה מטהר כדכתיב ב' צפרים חיות טהורות:

מטהר את המצורע לא נקט זבה ויולדת. דאין טהרתן על חטא כשל מצורע דנגעים באים על עון. וטהרת נח נמי מחטא היה:

תיבתך מטהרתך מאיזה עון שהיה בידו דאין צדיק בארץ וגו' וכ"ש למ"ד שהיה מקטני אמנה. וטהרתו בתיבה היינו בעמלו שטרח במעשיה ובפרנסת הב"ח בה י"ב חדש והיותו אסור וחבוש בה י"ב חדש (יפ"ת):

וכפרת אותה וגו' מבית ומחוץ בכופר. וכופר היינו זפת דזפתה לתיבה בזפת מבית ומחוץ והתם לא זיפתה אלא מצד אחד ומצד אחד בחמר:

ע"י שהיו המים תשים. כלו' רפים שלא היו רק מי היאור היה די בזפת מצד אחד לעכב המים. וחמרה מבפנים שלא יריח ריח זפת וזפתה מבחוץ לעכב המים. אבל נח הוכרח לזפותה מבית ומחוץ לחוזק המים ואע"פ שהיה ריח זפת (יפ"ת):

זה וזה. היה יכול לכתוב זה וכתב וזה וי"ו לרבוי אתא לעתיד כו':

קורא אותה אמה גרסינן. תביקין מתביאות. הערוך הביאו ולא פירשו ובשם הר"ן מצאתי בספר אות אמת פירוש שאמה בית המקדש קורא תביקין על שם שהיו מתביאות פירוש שוות לאמה של נח והאריך בראיות. ורבנן דרשו תביקין לשון תיבת נח נוטריקון:

בלמין. בחוף הים:

זה וזה. היה לו לומר זה למה נאמר וזה עתיד אחד למוד באמתך הדא הוא דכתיב במדה הראשונה שהיתה תחלה והיא אותה אמה של נח:

ולמה קורין לאותה אמה שמדדו בה הבית תביקין שהיו מתביאות שוה לאותה אמה שמדד נח את התיבה כהדא דתנינן במסכת נגעים כעדשה מובאת בינונית ועל שם כך נקרא תביקין לפי שהיו מתביאים בינונית ששלש אמות היו במקדש אמה מחמשה טפחים ואמה מי' טפחים ואמה מששה טפחים וטופח וזו היתה בינונית מששה טפחים. לשון מורי:

לשון אחר על שם תיבתו של נח נקראה תביקין לשון תיבה ארייא"ל בלע"ז:

זה וזה שהיה יכול לכתוב זה וכתב וזה וי"ו יתירא לרבויי שעתיד אחר למוד במדה זו הה"ד האורך אמות במדה הראשונה אמות ס' ורוח אמות כ' כצ"ל ולא מפרש מאי היא. אלא דהיינו מדת התיבה שהיא מדה הראשונה של האמות הנזכר בתורה. ולפי שאמה מדתה משונה פעמים בת ו' טפחים ופעמים בת ה' ופעמים בת ו' ואצבע. לכן אמר כמדת אמת נח (יפ"ת):

ולמה הוא קורא אותה אמה תביקין. בערוך הגירסא ולמה היא תביקיון. ופירש המוסף ולמה אמר הראשונה. ותירץ היא תביקיון כלומר אמות של בנין בית שלישי תהיה באמות תיבת נח. ותבקיון פירושו דבר של תיבה עכ"ל. ולפי גירסת הספר תביקין הוא נוטריקון תיבת קינין נח. וקאמר שהיו מתביאות בה פי' משוויות. שמשוה אמות בית המקדש לאמות הראשונות. ולפי גירסתנו למה הוא קורא אותה אמה תביקין. כל המאמר קושיא היא. שהיו קורין לאמה שמדדו בה הבית תביקין (רש"י). ומתרץ רב הונא על שהיתה מובאת כצ"ל ומובאת פירוש בינונית כדתנן בפ"ו דנגעים כעדשה מובאת פי' בינונית. ועל שם כך נקרא תביקין לפי שהיא בינונית שהיתה מששה טפחים:

למדתך תורה כו' כלומר שלכן נכתבה מדה זו ללמד דרך ארץ (יפ"ת):

בפקודך אשיחה שאשיחה במילי דעלמא ע"י תורה ואשתעשע במילי דעלמא ע"י דברי תורה. והיינו דרך ארץ:

בלמין בחוף הים:

אחד מששה בארכה כמו בתיבה שהאורך ג' מאות אמה והרוחב חמשים אמה אחד מששה בארכה. והגובה שלשים אמה אחד מעשרה בארכה:

לא מפרשין. לא היו מחולקין מה היה זה הצוהר:

מרגלית. המאירה לו:

לא היה צריך גרסינן:

בשעה שהיא כהה. כמו שאמרו חז"ל שרגא בטיהרא מאי אהני כל זה הוא בירושלמי ריש פ"ק דפסחים ומסיים שם למה שיש חיה אוכלת ביום חיה אוכלת בלילה והכתיב צהר תעשה וגו' כמ"ד לא שמשו מזלות בשנת המבול:

עריקין כו'. רצים ובורחים היינו מפני חיל במערה זו של טבריא:

גונדא. חיל:

בוטיטא. פירש הערוך מערה:

ש"ס קילין. ה"ג ברש"י ובערוך גרס ש"ל קילין ובמדור העליון היה מקצר עד שלא היה בה רק ג' שורות וראיתי כי טוב הוא לציירו פה לפי פירוש הערוך ולגירסת רש"י. והרי לפניך הציור לדעת ר' יהודה במדור התחתון. וכציור הזה היה גם כן במדור האמצעי ובמדור העליון הרי סך כל הקילין ג' מאות וששים ולפי גירסת הערוך המדור העליון היה מקצר ועולה עד שלא היו בה כי אם שלש שורות של קילין סך הכל שלש מאות ושלשים קילין אורך:

לא ניחא. דכתיב ואל אמה תכלנה מלמעלה דמשמע שהיתה התיבה מתקצרת למעלה עד רוחב אמה וז"ל הערוך והקשינו לר' יהודה שהיה פוחת שורה מן השלישיים מהא דכתיב ואל אמה וגו' עכ"ל:

ר' יהודה ור' נחמיה כל חד וחד מתרץ לטעמיה כדמפרש ואזיל:

כאמתה מלמטה כו'. ואל אמה תכלנה פירושו שבאותה אמה שהיה מודד ומשער מלמטה בה עצמה היה מודד ומשער גם למעלה:

קמרוטין. פי' רש"י והערוך שפוע ועגול ופירושו שמדור העליון היה משופע ועולה כמין כיפה עד שלמעלה היה רחבו אמה. בילקוט גרס על דעתיה דר' יהודה ניחא ועל דעתיה דרבי נחמיה לא ניחא רבי יהודה אומר כאמתא כו' ולפי גירסא זו אינו חוזר למעלה וקאי אדלמטה שלדברי ר"י יתיישב היטב ואל אמה וגו' שלמעלה תקרת התיבה של מדור העליון היתה רחבה כמו תחתיתו של המדור [וכ"ה בילקוט בהדיא בשם הערוך] ולדברי רבי נחמיה דמפרש שהיתה קמרוטין צריך לפרש שהגג היה משופע ומתקצר עד שהיה רחב אמה ורש"י ז"ל גרס להיפך ע"ד דר"י לא ניחא וע"ד דר' נחמיה ניחא ופי' דמשמעות ואל אמה תכלנה נוטה יותר לפי דר' נחמיה מדר' יהודה:

משקיף. לשון שיפוע כדאמר שקופים אטומים אצל חלונות בית המקדש וכן פירש"י:

מן הצד. פירש"י בקרן זוית שאם יעשה הפתח באמצע יחזיק יותר מאויר הבית שבפנים עכ"ל אבל אם למטה משיעור זה אין התועלת בקרן זוית יותר משאם היא באמצע:

קטרקטין. [הערוך לא פירשו ולפי הענין] הוא מגריפה או מרה שבו היה גורף הזבל לצדדין:

פוססן. פי' רש"י צמצמן ומאספן מן הצד ובילקוט גירסא אחרת:

אף היא כו'. תעשיה מיותר שהרי בתחלת הענין כתיב עשה לך לפיכך דרש התי"ו כינוי לנקבה נסתרת:

מסייעת כו'. כלומר נעשה מאיליה ועולה ומצלחת בידו דבר דבר על אופניו וכמו שדרשו אצל מלאכת המשכן ומקדש ומנורה:

לא מפרשין. כלומר כולם שוים בצוהר או חלון או מרגלית:

מפרשין. חולקין זה אומר חלון וזה אומר מרגלית. וכפי' זה פירשה לעיל בנח מצא חן:

אמר רבי הונא עריקין הוינן מן גונדיא בהדא בוטיטא דטבריא. בורחין היינו מן החיל במערת טבריא:

רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר שלש מאות וששים קילין הוו בה. וכל קיל וקיל עשר על עשר שני קילין באמצע ושתי פלטיות של ארבע ארבע על גביהן וקיל מכאן וקיל מכאן ושני אמות לצדדין:

רבי נחמיה אומר תת"ק קילין היו בה. כל קיל וקיל היה ששה אמות על ששה אמות:

ארבעה קילין באמצע ושלשה פלטיות של ארבע ארבע על גביהן וקיל מכאן וקיל מכאן ושני אמות לצדדין:

כמין קומרוטין היתה והיה וכו':

דרך ארץ המטר יורד והתהום עולה דכתיב תהום אל תהום וגו' ברם הכא ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ואחר כך וארובות השמים נפתחו:

שלש מאות וששים קילין היו בה. בכל מדור ומדור מאה ועשרים קילין הרי שלשה ושלשים מדורין שבתוכה שלש מאות וששים קילין:

כיצד ג' מאות אמה אורך התיבה נ' אמה רחבה ובנה את הקילין ד' שורות ברוחב התיבה על פני אורך התיבה לכל קיל וקיל היו בה עשר אמות על עשר אמות ושני פלטיאות שני דרכים של ארבע ארבע אמות שבהם היו מהלכין לקילין וקיל מכאן וקיל מכאן ושני אמות לצדדין ופירושה הכי הוא אותן ארבע שורות שהיו ברוחב התיבה על פני ארכה השתי שורות אמצעיות היו תכופות ודבוקות אחור כנגד אחור כעין שתי תיבות שמצדדין ומדבקין זו אצל זו אחור כנגד אחור והפתח היה מכאן ומכאן זה בצד אחד וזה בצד אחר ואין צורך להלך בנתים כדי לפותחם וכך היו שתי שורות של קילין האמצעיות תכופות ודבוקות שלא היה צריך להלך בנתים שהיה דרך פלטיא לצד שני והיה יכול להלוך שם ובין כל שורה ושורה עשר אמות לצדדין הרי חמשים אמות ברוחב התיבה:

רבי נחמיה אומר תשע מאות קילין היו בה כל קיל ששה אמות על ששה אמות ושלשה פלטיות של ארבע ארבע וקיל מכאן וקיל מכאן ושני אמות לצדדין והכי פירושה ארבע אמות של קילין היה באמצע חשוב לכל שורה ושורה שש אמות הרי ארבעה ושלשים שורות ארבעה וכ' אמות וי"ב אמות משלשה פלטיות ושנים עשר מקילין שהיו מכאן ומכאן ושני אמות לצדדין הרי חמשים ולדברי רבי יהודה דאמר שלש מאות וששים קילין היו בה צא וחשוב לכל שורה ושורה שלשים קילין היו לארבע שורות ש"ס קילין ואת מוצא שבשורה יש שלשים קילין וכל קיל וקיל עשר על עשר הרי שעולין לשלשים קילין שלש מאות אמה באורך התיבה ואף לדברי ר' נחמיה את מוצא אורך התיבה לפי חשבונו שהוא אומר תשע מאות קילין היו בה ועולה לכל מדור ומדור תשע מאות קילין צא וחשוב לכל שורה ושורה מאה וחמשים קילין נמצא שלשים וששה שורות תשע מאות קילין וכל קיל וקיל ששה על ששה הרי למאה וחמשים קילין שבשורה עולין לשלש מאות אמה והוא אורך התיבה על דעתיה דר' יהודה לא ניחא ועל דעתיה דרבי נחמיה ניחא:

מאי דכתיב. ואל אמה תכלנה מלמעלה. כשם שאמתן הן מלמטן למטה בתחלת הבנין באותה אמה עצמה היו ממדדין הבנאין הבנין מלמעלה לא היו מקצרין ובאין והיינו אל אמה תכלנה מלמעלה שבאותה אמה שהיו מתחילין למטה מסיימין למדוד למעלה בתכלית הבנין ולדעתיה לא אתי האי קרא שפיר דלא משמע כדדריש אלא לדעתיה דרבי נחמיה דאמר כעין קמרוטין היתה ניחא דהכי משמע קרא כדדריש:

קמרוטין. פירוש רב האי גג משופע קמרון במסכת כלים פי' רב האי כעין קובה של מעלה בכיסוי התיבה ושמה קמרון כדגרסינן עגלות צב דומה לקמרוטה שהיא קובה שאין העין שולטת והוא בצבים כך מצאתי בפיר' רב האי:

משקיף. משופע כמו חלוני שקופים לשון שפוע דבר המשופע כעין גגות שלנו:

מן הצד. בקרן זוית שאם יעשה הפתח באמצע יחזיק יותר מאויר הבית מבפנים:

שנים לו ולבניו ולטהורים. כדי שיהיו נשמרים למעלה מפני הרוח ולמטה מפני לחלוח המים:

פוססן. מצמצמן ומאספן מן הצד ודמיון לא שמעתי:

אף היא היתה מסייעת. מלאכת התיבה היתה מסייעת את עצמה והיתה מכוונת למקומה ומיתור וא"ו שבואני קא דריש שהקב"ה הסכים לדברי מלאכי השרת והלך אחר דעתם למחות את הבריות:

לא מפרשים מלשון הפרשה וחילוק שאלו החכמים לא הפרישו דעותיהם ולא חילקו. רק ר"א ור"ל מחלקין:

חלון וצהר מלשון צהרים על האור. או שהצד"י מתחלף בז' מלשון זהר והיינו על החלון שמביא אורה לבית:

מרגליות היא אבן טוב המאיר כמ"ד שלא שמשו המזלות כל י"ב חדש של המבול. או ס"ל שלא היה צדיק גמור ולא היה ראוי לראות דרך החלון במפלתן:

לא היה צריך לא לאור החמה. להכיר שהוא יום. וללבנה להכיר שהוא לילה. ואיידי דנקט אור חמה ביום נקט לבנה בלילה (יפ"ת):

ובשעה שהוא שוקע כי אור החמה גדול מכל אור על כן כל מאורות כהים בעוד אור החמה בעולם וסובר שלא שבתו המאורות במבול:

היה יודע שהוא יום שהוצרך להבחין בין יום ובין לילה לדעת לפרנס הבעלי חי שיש שאוכל בב' שעות ביום ויש בב' שעות בלילה כדאי' בירושלמי פ"ק דפסחים ובתנחומא (יפ"ת):

עריקין כו' רצים ובורחים היינו מפני חיל במערה:

גונדא חיל:

בוטיטה מערה (ערוך):

ש"ס קילין היו בה כו'. קילין פירש במוסף הערוך בל"ר שם כללי לחדר קטן ובפרט מיוחד החדר לדבר מאכל ומשתה. וכתב היפ"ת שהעיקר כפי גירסת הערוך. והכי גרסינן ר' יהודה אומר שלש מאות ושלשים קילין היו בה. הקיל עשר אמות על עשר אמות וכו'. ר' נחמיה אומר תשעה מאות קילין היו בה וקיל שש אמות על שש אמות וכו'. על דעתיה דר"י ניחא. על דעתיה דר"נ לא ניחא. א"ר נחמיה כאמתא מלמטה כך אמתא מלמעלה ר"י אמר כמין קומרטין היתה והיה משקיף בה ועולה כו' עד שהעמידה על אמתא שנא' ואל אמה תכלנה וגו'. וכן מוגה בספר ישן. ובזה יבא הכל על נכון. והוא דר"י ור"נ פליגי בתרתי. חדא דר"י ס"ל קיל היה עשר על עשר. ור"נ ס"ל שכל קיל היה שש על שש. ותו דר"י ס"ל שבמדור העליון היה מקצר ועולה עד שלא היה בה כי אם ג' שורות של קילין וממילא לפי חשבונו סך הכל הוא ש"ל קילין. ורבי נחמיה ס"ל שגם במדור העליון היה שוה לתחתון והיה לפי חשבונו תשע מאות קילין. ואהא קאמר ע"ד דר"י ניחא משום דכתיב ואל אמה תכלנה מלמעלה. אבל לר"נ דאמר שהמדור העליון היה שוה לתחתון מאי ואל אמה תכלנה מלמעלה. ומשני דר"נ אמר כאמתא מלמטה כך אמתא מלמעלה. כלומר הא דכתיב ואל אמה תכלנה מלמעלה הכי פירושו באותה אמה שהיה משער ומודד למטה בה עצמה היה מודד ומשער גם למעלה שהיו כל המדורים שוים במדה. ור"י אמר כמין קומרוטין היתה והיה משקיף בה ועולה וכו' כלו' מדור העליון היה משופע ועולה כמין כיפה עד שלמעלה היה רחבו אמה. ולא התחיל השפוע אלא במדור השלישי מלמעלה כדרך הבנינים (נזה"ק):

ועתה אבאר לך בשם הערוך פירוש הדברים שרבי יהודה ס"ל שרוחב התיבה שהיתה חמשים אמה ד' קילין היו בה ברוחב. והן מ' אמות. ב' קילין שהיו באמצע אחורי הקילין היו מדובקים. ולפניהם היו ב' פלטיות אחת מכאן ואחת מכאן כל אחת רחבה ז' אמות. ומצד אחד של פלטיא קיל אחד. וכן קיל אחד מצד פלטיא האחרת. ועלו בין הקילין לפלטיות מ"ח אמות. וב' אמות לצדדים עולין נ' אמה. פירנסתה רוחב התיבה. אורך התיבה ש' אמות תעלה שורה אחת של שלש מאות אמה שלשים קילין. שהרצועה של קיטונות באורך התיבה מראשה לסופה זו בצד זו ואין ביניהם הפרש כלום. וכבר פירשנו ד' קילין היו ברחבה וכל שורה היתה שלשים קילין וד' פעמים שלשים יעלו מאה ועשרים קילין תחתיים. וק"ך קילין השניים יעלו ר"מ. שלישים העליונים לא היו אלא שלש שורות שהיה מיצר ועולה ולא היה רוחב התיבה אלא מ' אמות. ושלשה שורות עולין תשעים. ור"מ. הנה ש' מאות ושלשים קילין לדברי ר"י. ר"נ אומר תת"ק קילין היו בה. קיל ו' אמות על ו' אמות. וששה פלטיות של ארבע ארבע. קיל מכאן וקיל מכאן ושתי אמות לצדדין. פי' רוחב התיבה נ' אמות. ושש שורות של קילין היו שם וכל קיל שש אמות ועולין ל"ו אמות. וג' פלטיות של ד' ד'. וב' אמות לצדדים. עולין חמשים. וכיצד נעשין אלו ששה קילין ברוחב התיבה. ד' חדרים באמצע התיבה. שנים לבד דבוקים מאחוריהם ושנים לבד דבוקים מאחוריהם. וביניהם פלטיא של ד' אמות וחדר מכאן ומצד הב' וביניהם פלטיא של ד' אמות. וחדר מצד ב' האחרון וביניהם ד' אמות רוחב הפלטיא. וב' אמות מצידי קילין היחידים. פירנסתה רוחב התיבה. אורך התיבה ש' אמות וכל קיל שש אמות ששה פעמים חמשים עולין ג' מאות נמצאת השורה של קילין חמשים קילין זה בצד זה מדובקים ואין ביניהם הפרש והיו שש שורות בתיבה כל אחת חמשים עולין שלש מאות. וכן שניים וכן שלישים עולין תת"ק עכ"ל. אבל קשה למ"ד בסמוך סי' י"ד תחתיים לזבלים למה לי קינים ומדורים למטה. וכן בהיפך למ"ד זבלים מלמעלה אין צריך קינים ומדורים למעלה. ושמא יש לומר דלאו דוקא קינים ומדורים ממש קאמר בכולהו. אלא הכי קאמר שהיה שיעור מספיק לעשות מהם קינים ומדורים בשיעור הנזכר לכל חד כדאית ליה (נזה"ק):

קמרוטין פרש"י והערוך שפוע ועגול כמין כיפה:

משקיף לשון שפוע:

טרקלין אבל ספינה לא מצי מימר. דמשפט פתחיהן מלמעלה (יפ"ת):

עשר על עשר דפחות מעשרה על עשרה לא חשיב טרקלין ואין להקפיד עליו (יפ"ת):

מן הצד דנוי הטרקלין שלא יהיה הכותל פגום באמצעו (יפ"ת). ורש"י ז"ל פי' שהפתח באמצע יחזיק יותר מאויר הבית שבפנים:

תחתיים לזבלים בפרק חלק גרס עליונים לאדם. אמצעיים לבהמה וחיה. תחתונים לזבל ע"כ. ועיין נזה"ק:

כיצד היה עושה איש מחליפין בעי היאך ישים הזבלים בעליונים שלא יפלו על השניים דרך הארובה שהעלם. ומשני שמן הצד דהיינו אצל דופן התיבה או בקרן זוית עשה כמין קטרקטין והוא מחיצת קרשים בהקף פי הארובה והיה פתוח מצד אחד כבית שער. ומשם היה מעלה הזבלים ודוחה אותם כלפי פני אחורי המחיצה. וע"י שלא היתה הארובה באמצע היתה המחיצה מעכבת שלא יפולו (יפ"ת). וטעמיה של המד"א עליונים לזבלים ולא בתחתון. שלא יעלה הריח רע:

פוססן בל"ר פועל החופר (מוסף הערוך):

תעשה אף היא כו' דייק מדה"ל למימר תעשיה ביו"ד וכתיב חסר קרי ביה תֵעשה בציר"י שנעשית מעצמה כדדרש בתנחומא גבי מנורה דכתיב בה תעשה את המנורה (יפ"ת):

היתה מסייעת א"ע דרך נס. כי נח לבדו לא יוכל לכוין כל המלאכה:

הנני מסכים. מלת הנני משמעותה בכל מקום הריני מוכן ומזומן למלאות דבריך וכן פירש"י בכל מקום אכן כאן פירש"י דדייק וי"ו של ואני:

היו נעשים מבול. משחיתים ומחבלים ומכלים העולם:

יצמוק. לשון מצטמק ויפה לו בפ' כירה וללמדנו בא שמלת יגוע אין פירושו כמו ויגוע ויאסף אל עמיו שהיא מיתת נשיקה ולא נאמרה אלא אצל הצדיקים:

ושלא ישתנו. צורות הפירות:

הגבורים. הענקים:

על החלון. ארובות השמים שנפתחו להוריד גשמים וסותמו. ולא היה מזיק אותם וכשבאו ליכנס לתיבה היו רגליהם נכוות וזה היתה אות הברית שחום המים לא היה מזיק אותם וכדלקמן:

מתערכלות. [לפי הענין פירושו] נכיות וכפירש"י:

יחוללו. נפלו חללים ורש"י פירשו לשון חיל ורעדה:

שיניו קיהות. כלומר שנפל לבו וגבורתו ולא היה יכול ליכנס לתיבה ובאריות בעלמא משתעי ולא משתעי באותו ארי שהכניסו נח לתיבה וכן פירש"י:

נגר היית גרסינן. פי' כך אמר הקב"ה לנח אתה בעצמך היית הנגר והאומן בבנין התיבה ואלולי בריתי לא היה מועיל לך כלום מפני חום המים ואימת הבריות:

אימתי כו'. סיפיה דקרא קדייק ובאת אל התיבה כלומר בשעה שתבא אל תוך התיבה תצטרך לקיום בריתי שלא יזיק אתכם חום המים ואימת הבריות:

חסרון בא לעולם. דבר:

וכפן. רעב בלשון ארמית ומצאתי ברקנט הטעם כיון שהקב"ה מתעסק בחורבן העולם לא יתעסק האדם ביישובו:

גלמודה. פי' הערוך נוטריקון גמולה דא מבעלה פירוש מועתקת ונדחת מבעלה [ועי' זה בירושלמי פ"ק דתענית]:

בטרם תבא כו'. לומר שאלו בשנות הרעב לא היו ראויין להוליד מפני שנאסר בתשמיש המטה [ובירושלמי סוף מס' תענית מתיר לחשוכי בנים ובלבד ביום שטבלה]:

נעשית מבול. שמבלים את העולם:

יצמוק. דמוני"ר בלע"ז לשון מצטמק ויפה לו:

ושלא ישתנו. שלא תעבור צורתם:

מתערכלות. נכוות:

יחוללו. חיל ורעדה אחזתם מחמימות המים שמכווים את רגלם:

ארי היה בא. לא אותו ארי שניצול בתיבה עם זוגו אלא שאר אריות שהיו באים להנצל על נפשם לתיבה:

נגר היית. כלומר אומן נגר היית שבנית את התיבה אבל אם לא היה בריתי אתך מה היה מועיל לך התיבה:

ואימתי. הועיל לך בריתי כשבאת אתה וביתך אל התיבה ולא נתערכלו רגליכם כמו שנעשו לאחרים שרצו ליכנס שלא ברשות:

הנני מסכים יתורא דאני דריש שר"ל גם אני מסכים עם אותן המלאכים הראשונים שהיו אומרים מה אנוש (רא"מ):

מים היו משום דאי אפשר לפרש המבול מים. המבול של מים. שלא תבא ה"א הידיעה במלה הסמוכה. לכן פי' המבול אחר שכבר היה מים:

יצמוק שיתום כחו וינוס ליחו מלשון שדים צומקים. וללמדנו בא שמלת יגוע אין פירושו כמו ויגוע ויאסף אל עמיו שלא נאמרה אלא אצל הצדיקים:

מפני הפירות שהברית בכ"מ הבטחה על מה שאין בידו לעשות. לכן אמר שהבטחה היה על הפירות שלא ירקבו ולא עוד אלא שלא יתעפשו. ולא עוד אלא שלא יכמושו כצמחים ששינו (יפ"ת):

אחד מהם נותן כו' שהיו כל כך גבורים שאחד נותן רגלו על התהום וסותמו וידו על החלון מלמעלה בחלוני רקיע שנבקעו לירידת מי המבול וסותמה. ועל כל זה כשהיו באים ליכנס לתיבה להשחיתה רגליו מתערטלות פי' מתבטלות (יפ"ת). ורש"י פי' נכוות מחמימות המים. והמעריך פי' משתמטות ומחליקות:

יחוללו מתחת מים ושוכניהם. הם גבורי דור המבול כדלעיל פ' כ"ז. ואחזתם חיל מתחת מים שהתגברו המים מתחת לדחות רגליהם מן התהומות:

הה"ד שאגת אריה לעיל מיניה כתיב זכר נא מי הוא נקי אבד. דנח שהיה נקי נמלט ודורו נאבדו והאריות שהיו שואגים על נח נתקהו שיניהם ואפשר הכוונה על רשעי הדור:

שיניו קהות כלומר שנפל לבו וגבורתו:

נגר היית אל תחשוב אחר שבניתי לך תיבה אם תכנס לתוכה תנצל בטבע. שאינך אלא אומן לבנות אך ליכנס לתוכה אילולא בריתי שהיתה אתך לא היית יכול ליכנס לתיבה כפי הטבע. שהיו בני הדור משברים את התיבה כרגע באפם:

לכשתכנס אל התיבה שהוצרך לברית בכניסתו לתיבה שאלמלא הברית לא היה יכול ליכנס לתיבה (נזה"ק):

נאסר לו כו' כדאיתא בתנחומא סדר זו שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן עולם והוא בונה ועוד מפני שהעולם שרוי בצער. ובפרט צער המיתה. ולכן אף שבני נח היו חשוכי בנים מ"מ היו אסורים (יפ"ת):

צא מן התיבה אתה ואשתך לקמן פל"ד סי' ד' וריש פל"ה ע"ש:

אם ראית חוסר כצרות חרב ודבר או חסרון כיס שהוזלו המעות שזה קשה מרעב כדאיתא בפרק הספינה. וכן בכפן דהיינו רעב ראוי להצטער ולהיות גלמוד:

בא לעולם שאפילו לא יהיה בך יש להצטער עם הרבים:

כאילו היא גלמודה כלו' נהוג עם אשתך כאילו היא בנדות. ובמס' ר"ה דף כ"ו אמרו נוטריקון גמולה דא מבעלה:

בטרם תבוא שנת הרעב כלומר אבל אח"כ לא שמש:

נפשות. נפש רוח חיות:

ולא נברא להם כו'. כדלעיל בפ' בראשית שבע"ש בין השמשות נבראו ולא הספיקו ליבראות בגופן:

ראם לא נכנס. מפני גובה קומתו וגודלו כדאיתא בב"ב ובפ' דם חטאת:

גוריו. בני ראם הקטנים:

אלא קשרו כו'. אע"פ שמי המבול היו רותחין הא אמרינן בפרק פרת חטאת שסביבות התיבה נתקררו המים:

מתלם תלמיות. לשון תלמי מחרישה [ה"ג בילקוט סדר זה ובאיוב]:

כמן טבריא לסוסתא. פי' כל כך היו התלמים גדולים כמו ממקום טבריא למקום סוסתא [וע"ל פל"ב]:

וגעת אמו. אמו של אותו ראם צעקה במדבר וירד הראם אל המדבר אחר הכרת קולה:

אל תקבל. שהוא עזות והשחתת דרך ודריש זכר ונקבה זכר אחר נקבה:

אפי' רוחות מכל החי לרבות רוחות ושדים שאין להם בשר אלא החיות לבד שבאו ג"כ לתיבה שגם הם מתים כבני אדם כדאי' בפ"ב דחגיגה:

ולא נברא להם גופים כלומר שגופם אינם ניכר לחוש:

ראם לא נכנס שהוא גדול ולא תכילנו כל התיבה. אבל גוריו דקטנים הם נכנסו:

לא הוא ולא גוריו שגם הם לא תכילם התיבה. וכמבואר בזבחים פרק פרת חטאת:

אלא קשרו בתיבה כדי שיהיה שט והולך על פני המים עם התיבה ולא יכסוהו המים במצולה. ועוד כדי שיושיט לו נח מזונו בעתו (יפ"ת):

והיה מתלים תלמיות שע"י שהיה מתנועע עם התיבה על כרחו. היה תלמים תלמים בארץ מרוב כחו. ואמר כמן טבריא לסוסיא. כי טבריא יושבת בעמק וסוסיא רחוקה מטבריא מיל והוא עמק גדול:

התקשר ראם בתלם כו' התקשור אתה בכחך ראם כמו שקשרו נח במצות ה' אם ישדד עמקים אחריך כמו ששדד עמקים אחרי נח:

וגעת אמו אמו של אותו ראם צעקה ממדבר וירד הראם אל המדבר:

אל תקבלה שהוא עזות והשחתת דרך ודרש זכר ונקבה זכר אחר נקבה:

רוב מכנסו. רוב מה שהכניס היה דבילה והטעם כדלקמן שהיה ראוי לו ולהם ונראה דר' נחמיה שבא לפרש דברי רבי אבא ולא פליג עליה:

זמורות. של גפן להאכילם לפילים וכן חצובות להאכיל לצבאים וכן כולם. חצובות מן עשב כדאמרינן בפרק אין צדין חצובה מקטע רגליהון דרשיעיא והוא מאכל צבאים כדאיתא בפרק מפנין:

זמורות לנטיעות. לכשיצא מן התיבה ויטע מהם כרמים וכן יחורים לנטיעות תאנים וכו' [וע"ל פל"ו]. יחורים הענפים מן התאנים נקראו יחורים ומן הזיתים גרופים ומן הגפנים זמורות:

שהוא לך ולהם כו'. וכל אלו שחשב ר"א בר כהנא ראוים לו ולהם:

אתה עיקר. שלא הכניסם רק בשביל עצמו שיטע מהם אחר כך נטיעות רק הפסולת היה נותן לבהמות וחיות אבל לא הכניסם בשבילם [וכה"ג לקמן פל"ב]:

אין אדם כונס כו'. כלומר למדתך התורה דרך ארץ שלא יכנוס אדם דבר אא"כ צריך לו לר' אבא כי טעמיה ולר' נחמיה כי טעמיה:

זה שיכון לעשיית התיבה. פירש"י ז"ל פסוק זה שכוונו כאן לעשיית התיבה כלומר מוסב ושייך על עשיית התיבה כמו שפירש"י בפירוש החומש ולקמן בס' נשא פי"ד איתא כה"ג ממש וכן לקמן פל"ב גרס זה שיכון לכנוס בהמה וכו' [וכן בשי"ר פ' ז' ג'] ולקמן פ' ל"ד זה שיכון בזכות הקרבנות כלומר פסוק זה נכתב כאן ומוסב על הקרבת הקרבנות:

רוב מכניסו דבילה. רוב מה שהכניס נח בתיבה דבילה היתה לפי שכל הבריות אוכלין אותה:

ועל דעתיה דר' לוי. דאמר זכוכית לנעמיות הדא הוא דכתיב והיה לך ולהם דבר שהוא צריך לך ולהם ואף שהוא צריך להם כגון זכוכית:

ועל דעתיה דר' אבא. דאמר דבילה מהו לך ולהם דמשמע שיכניס אף דבר שאינו מאכל אדם אלא מאכל בהמה ומשני לך ולהם אתה עיקר והם טפלה:

ואספת אליך. דבר הצריך אליך מכאן שאין אדם כו':

זה שכן. זה שכנו של פסוק זה ודינו ליכתב פה שכמו שצוה הקדוש ברוך הוא לנח כן עשה:

רוב מכנסו דבילה. בא לפרש דברי ר' אב"כ שרוב מכניסו דבילה לפי שהוא מאכל אדם ומאכל רוב הב"ח:

רוב מכניסו דבילה. ר"ל אמר הכניס עמו זמורים לפילים חצובות לצבאים זכוכית לנעמיות. ראב"כ אמר הכניס עמו זמורות לנטיעות. כצ"ל וכן הוא לקמן פ' ל"ו סי' ד'. ור"ל שרבי לוי פליג ואמר הכניס כו' כלו' שהכניס מזון מיוחד לכל מין ואפילו לפילין וצבאים ונעמיות דלא שכיחי בישוב לכל אחד הצריך לו. והיינו דכתיב מכל מאכל אשר יאכל:

זמורות לפילים זמורות של גפן להאכילם לפילים. וכן חצובות להאכיל לצבאים. וכן כולם. חצובות מין עשבים שנקרא אדרא ובו תיחם יהושע ארץ ישראל:

זמורות לנטיעות כו' למר כל מאכל דקרא דוקא לצורך זרעים. ולמר לצורך מאכל בתיבה נמי (יפ"ת):

לנטיעות לכשיצא מן התיבה יטע מהם כרמים וכן יחורים הם הענפים מן התאנים ליטע מהם תאנים. וכן גרופית הם הענפים מן הזיתים לנטוע מהם זיתים:

דבר שהוא לך ולהם דהיינו דבילה שהוא מין אחד שהוא מאכל לו ולהם. ועל דעתיה דר' לוי שלכל אחד מין מיוחד פי' לך ולהם אתה עיקר כו' שמתחלה תשתדל בכנוס מאכלך. ואח"כ מאכל הב"ח. שאתה עיקר להם:

אין אדם כונס כו' כלו' למדתך התורה דרך ארץ שלא יכניס אדם דבר אא"כ צריך לו:

זה שיכוין לעשיית התיבה. פי' זה שיכוון ושייך על עשיית התיבה. דהא אח"כ נאמר ויאמר ה' אל נח בא אתה ואשתך וגו' ש"מ דעדיין לא בא אל התיבה. אלא על כרחך זה בנין התיבה: