בראשית רבה · פרשה ל

[יסוד עולם גרסינן]:

[ה"ג יעמוד זה נח הה"ד אלה תולדות]:

כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח. שנאמר ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים. וכבר היו אבודין מן העולם וכן בשעה שירד להן מטר אי אפשר שלא עברה עמו סופה וסערה שאין מטר בלא רוח:

הה"ד כעבור סופה כו' זה דור המבול שנכרתו בסופות ובסערת המבול. וצדיק יסוד עולם זה נח שלא נתקיים העולם אלא בזכותו. ולפיכך נקראו הכל על שמו (נזה"ק):

הפוך רשעים ואינם כו' כמ"ש בתנחומא סדר נצבים כ"ז שהקב"ה מתהפך במעשה הרשעים לדקדק בהם אין להם תקומה. דור המבול וימח את כל היקום כו'. ובית צדיקים יעמוד זה נח. כלומר ביתו של נח וזרעו שהוא מיחוס שלשלת הצדיקים הוא מתקיים (נזה"ק):

בית רשעים כו' כי דור המבול אף בהיותם בית משפחה רבה לא נשאר מהם שארית. ואהל ישרים זה נח שאף שלא היה נח וזרעו המעוטים אלא כאהל ארעי. מ"מ הפריחו מאד בתולדות של קיימא למלאות פני תבל (נזה"ק):

מי שפרע כו'. כך מקללין למי שאינו עומד בדיבורו הרי שנתנם השם לקללה בארץ:

אלא למטעת כו'. ונח לא כן עשה לפיכך קל הוא וגו' שניצל בתיבתו ושוב מפרש אלא מה היתה כוונתו להעמיד תולדות כמצות ה' ית':

קל הוא על פני מים. גזרה נגזרה שיאבדו במים שקל הוא לשון גזרה וכן הוא אומר בדניאל קל מן שמיא נפל. קל לשון קול כלומר בת קול ירדה מן השמים וגזרה:

תקולל חלקתם בארץ. הדורות עתידין לומר מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדבורו וכל כך למה לא יפנה דרך כרמים לא היתה כוונתם למטעת לישא אשה:

כתיב קל הוא דדרשינן מיניה שלא היה מכוון לפריה ורביה רק נח. אלה תולדות נח שהיה איש צדיק ומכוין לתולדות. משא"כ בני דורו. ואם היה להם ולד היה במקרה (יפ"ת):

גזרה שנגזרה כו' דריש קל לשון גזירה ע"ד קל מן שמיא נפל. ופירושו בת קול וגזירה. ואמר על פני המים כמ"ש בחלק דף ק"ח שהקפן ע"פ המים כזיקים. וכן הוא בהדיא בתד"א בריש פ' ל"א:

תקולל חלקתם בגמרא שם ולא עוד אלא שלוקח מהם קללה לכל באי עולם וכמו שתקנו חז"ל להשביע מי שפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו:

כ"כ למה למה נידונו כן:

לא יפנה דרך כרמים לפי שהשחיתו זרעם לכן נדונו שימותו במים מכ"מ וכדאמר לקמן פ' ל"ב סי' י"א הם לא חטאו אלא בגלגל העין כו' ע"ש. ובפרק חלק אי' ברותחין קלקלו וברותחין נדונו ע"ש (יפ"ת):

שלא היתה כוונתן למטעת כרמים. כצ"ל (יפ"ת ונזה"ק) וכן הוא בירושלמי פ"ו דיבמות. ור"ל שכינה הכתוב העמדת הבנים במטע כרמים שהכל ענין פריה ורביה. ולא יפנה דרך כרמים הוא משל. והנמשל על בעילתם שלא היה לשם בנים:

פסל את הראשונים. שלא היו אלו כיוצא בהם:

אלה פסל כו' כלומר רק אלה ולא האמור למעלה. וזה דור המבול שלא נקראו תולדות של קיימא. אבל נח בצדקתו זכה להעמיד תולדות של קיימא לדורי דורות. ועיין לעיל סי' א':

לא תברא. פי' הערוך אינו שבר וקושיא לדברי:

כל מי שנכפל שמו כו'. ונכפל שם נח לאשמועינן דיש לו חלק טוב בשני עולמות:

לא תברא פירוש אינו שבר וקושיא לדברי:

שיש לאביו חלק לעה"ב שעשה תרח תשובה בימיו:

שישמעאל עושה תשובה. לכשיולד וירשיע ידע אברהם שנתבשר כאן שיעשה תשובה:

עושה תשובה דאל"כ מאי בשיבה טובה שירד אל בנו אבל שאולה שעשו לא מרד עד מות אברהם:

ה"ג אלה תולדות נח נח אתמהא. דמשמע נח הוא עצמו תולדות נח ומשני נח האחרון פירושו לשון מנוחה וכדמפרש ואזיל:

נייחא לאבות. כדלעיל פ' כ"ה שהמים היו עולים פעמים בכל יום ומציפין אותם בתוך הקבר וכשנולד נח מצאו מנוח וכן פירש רש"י ז"ל:

נייחא לבנים. שנחו מטורח המחרישה כדלעיל פ' כ"ה:

לעליונים. שקטרגו מה אנוש כי תזכרנו ובצדקת נח נתנחמו או ע"ש שעשה נחת רוח ליוצרו:

לא היה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם. כמו שנאמר במקום אחר אלה תולדות יעקב יוסף אלה תולדות יצחק בן אברהם וכאן הוא אומר אלה תולדות נח ואינו חושב תולדות אלא הולך ומחשב מעשה דור המבול:

ס"א. אלא נייחה לו וכו' כדכתיב לעיל פרשה כ"ט:

נייחה לו. שניצל מפורענות נייחה לעולם שנתקיים בשבילו ונייחה לאבות לדורות הראשונים שהיו המים עולים ומציפין אותן בתוך קבריהם וכיון שבא נח נחו:

נייחה לבנים. פרה לא היתה נשמעת לחורש ותלם לחורש עד שבא הוא וחזר העולם לקדמותו:

נייחה לעליונים. שבתחלה היו מקטרגים בכל יום ואמרו יפה אמרו הראשונים מה אנוש כי תזכרנו וכיון שבא הוא נחו מקיטרוגם:

נייחה לתחתונים. שמכל אשר נשמת רוח חיים באפו בזכותו זכה לעולם הזה וזכה לעולם הבא:

אלה תולדות נח שם פי' לא היה צריך להפסיק בשבחיו בין סיפור התולדות. ולהכי סמך נח איש צדיק לאלה תולדות נח כדי שתהיה נח כפול לרמוז לכפל הנייחא (יפ"ת):

נייחא לו שניצול מן הפורעניות:

נייחא לעולם. שנתקיים בשבילו:

נייחא לאבות לדורות הראשונים שהיו המים עולין ומציפין אותם בתוך קבריהם. וכיון שעמד נח נחו:

נייחא לבנים שהפרה לא היתה נשמעת לחורש ותלם לחורש עד שבא נח:

נייחא לעליונים כמ"ש אם לא בריתי כו' חקות שמים וארץ לא שמתי:

נייחא לתחתונים שכל אשר נשמת רוח חיים באפו ניצול בזכותו:

בעה"ז ובעה"ב שזכה בשני עולמות כדלעיל:

מצות ומעשים טובים. וכן אמר כאן אלה תולדותיו של נח שהיה איש צדיק:

ה"ג בילקוט ומפרנס כל הבריות כל י"ב חדש:

ונשתלם. נפרע ממנו הקב"ה כדמפרש ואזיל:

ק"ו. שהיה לו להקב"ה ליפרע מדור המבול שאין בהם רוח טוב לגמרי:

בא לצאת ונשתלם בתמיהא. בא לקבל שכר בצאתו מן התיבה והוא נדון במכאובות שהכישו ארי ושברו. נשתלם לשון השלמה וכליון כמו ותשלם כל המלאכה. ע"כ:

הה"ד פרי צדיק כו' והיינו דכתיב איש צדיק כו' אתולדות משום צדקתו ותמימותו מכלל תולדותיו. ומדאקדמינהו שמעינן דהן עיקר הפרי והתכלית:

מצות ומע"ט דייק מדכתיב פרי צדיק ולא כתיב זרע או תולדות או בני צדיק:

חכם שזן ופרנס כו' איידי דמייתי רישא דקרא מייתי נמי סיפא דקרא. וריש ליה נמי בנח שהיה לוקח נפשות בעלי חי לזונם ולפרנסם כל י"ב חודש כ"א בשעתו וזמנו וע"ז אמר ולוקח נפשות חכם שזה היה ע"י חכמה לידע שעת מזון כאו"א:

בא לצאת ונשתלם פי' בטרם צאתו מן התיבה נשתלם [לשון תשלומים] בהכשת ארי על מקצת חטא שבידו:

הכישו ארי כדאיתא בתנחומא שהכישו הארי ויצא צולע שנאמר וישאר אך נח אך שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב כו' וע"ש מ"ש:

והקריב שם בנו כי היה כהן כמ"ש והוא כהן לאל עליון וזה נאמר על שם:

זה דור המבול שאין בידם זכות כלל שהיה ראוי להפרע מהם בעונם:

מומחה. בקי וזריז לקיים מצות בוראו:

ק"ך שנה. שתלה להם הקב"ה שמא יחזרו בתשובה כמו שנאמר והיו ימיו ק"ך שנה:

ה"ג אמרי ליה למה כו'. דור המבול אמרו לו לנוח למה לך כל זאת:

אין אתי כו'. דרך קללה תחשב להם אם יבא מבול לא יבא אלא על ביתו של אותו איש:

הא לא אתי כו'. כלומר צרה ויגון בא על ביתו של נח לפי שמתושלח היה זקנו ועיין זה במדרש קהלת בפסוק עיר קטנה כו':

ה"ג בילקוט איוב כרוז אחד עמד לי בדור המבול וה"ג האב"א:

תמן אמרין כו'. פירש הערוך שם אומרים מקום אחד יש שאומרים לפיד ליה כשרוצים לומר כרוז לו כלומר קרא אותו ונח ג"כ היה מקדש שם שמים ואמר בפרהסיא כך אמר מארי דעלמא כו':

ביזיא סבא. זקן מבוזה:

קשים כעשתות לשון עשת שן:

קשים. לקבל תוכחה או ר"ל קשה וחזק בטבע ובבריאות והכי מוכח בילקוט שגרס שקשים כעשתות:

לשני שברים. דרש למועדי לשון רבים:

מלמעלן וכו'. שהמים יורדים עליהם מלמעלה והתהום עולה להם מלמטה:

איש צדיק מומחה. לשון זה תפסו חכמים מגזרת לא איתי די ימחא בידיה וימר ליה מה עבדת בדניאל שאין מי ימחא לדבר:

ס"א. שכל מאה ועשרים שנה וכו'. דכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה אותן מאה ועשרים שנה נתן להם הקב"ה זמן שיחזרו בתשובה ואם יקשה לך לומר עשרים שנה היכן הם שהרי שם בן נח לא היה נולד לפני המבול כי אם מאה שנה תריץ קודם לידתו של שם נאמר הדבר איש צדיק וכו'. עד כאן:

כיון שמת מתושלח אמרו ליה הא לא אתא מבולא אלא על ביתא דההוא גברא הה"ד לפיד בוז לעשתות שאנן. מהו לפיד בוז אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקב"ה כרוז לי בדור המבול זה נח תמן אמרין ליה כרוז ליה לפיד ליה במקום אחד יש מנהג כשאדם קורא לחבירו הוא אומר לפיד ליה לפיד זהו קרא בלשונם:

ס"א. אומר לחבירו קרא לי לפלוני הוא אומר לפיד ליה ע"כ:

והיו קורין. לנח בוז בוזא סבא:

לעשתות שאנן. שהיו קשים כעשתות של ברזל שלא לשמוע שום דבר טוב:

ס"א. למועד רגל אין כתיב כאן אלא למועדי רגל משמע שתי מעידות:

שבר מלמטה. זה התהום:

שבר מלמעלה. המים העליונים שנפלו עליהם ונמוחו:

כ"מ שנא' איש כו' היה צדיק ומומחה. פי' מובהק וניכר לכל. ומנח ילפינן דהכי נמי לכל מקום שנאמר איש (יפ"ת). שם מומחה הונח על איש חכם ובקי ומנוסה בעניניו כמה פעמים. ודייק משם איש שהונח על גדול המעלה בהנהגת הצדק והאמונה. וענין קציצת ארזים לרמוז על חורבן העולם שיקצצם מהעולם אם לא ישובו:

שכל ק"ך שנה כו' בזה בא לפרש מה היה הכרתו למומחה שכל ק"ך שנה היה נוטע כו' והם היו מבזים אותו. והוא עמד בצדקו:

ק"ך שנה שתלה להם הקב"ה שמא יחזרו בתשובה כמש"נ והיו ימיו מאה ועשרים שנה:

היה נוטע ארזים לשם התיבה והם העצי גופר. ועיין בחלק דף ק"ח ע"ב. ובר"ה דף כ"ג ע"א:

אמרי ליה למה כדין. אמרו לו לנח למה לך כל זאת:

אין אתי כו' דרך קללה אמרו כן אם יבא מבול לא יבוא אלא על ביתו של אותו האיש:

כיון שמת מתושלח כו' שמת בשנת ת"ר לנח. וכמ"ש בריש סדר עולם מתושלח מיצה ימיו עד המבול:

הא לא אתי כו' כלומר צרה ויגון בא על ביתו של נח לפי שמתושלח היה זקנו:

הה"ד לפיד בוז כו' דלעיל מיניה כתיב שחוק צדיק תמים. וה"פ דקרא לפיד בוז היינו נח שהיה מכריז ומוכיח לדורו [דלכרוז קורין לפיד] בוז פי' היה לבוז ולקללה ולקלס לעשתות שאנן כדמפרש:

כרוז ליה פי' כורז ומכריז היה לו להקב"ה בדור המבול:

תמן אמרין פי' יש שכשרוצים לומר כרוז לו אומרים לפיד ליה (יפ"ת):

ביזיא סביא זקן מבוזה:

שהיו קשים כעשתות פי' כחתיכות ברזל כמו עשת ברזל:

לשני שברים כדכתיב נבקעו מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. ודריש למועדי לשון רבים:

למדת שבוע. מצאתי כתוב בפירש"י שנותיו היו אחר המבול ש' שנה וכולם יוצאין בז' ז' וכן אברהם חי אחר המילה ע"ז שנה וכולם יוצאים בז' ז' והם רמז לז' רקיעים לז' ארצות ולכל השביעיות כולם שהם יסוד עולם [וצדיק יסוד עולם] ע"כ ונ"ל שהשלים שנותיו מיום ליום עד גמירא כמו תשלום השבוע משבת לשבת ובשום מקום ל"מ שמקצת שבוע ככולו כמו שמצינו מקצת יום ככולו ומקצת שנה ככולו גבי מתי מדבר שמקצת שנת הארבעים נחשב להם ככולו ולשון ילקוט תהלים מוכיח הכי קצת שגרס השלים שניו אפילו למדת שבוע וע"ש שוב במזמור אל תתחר במרעים אכן בפירש"י מצאתי שוב בקבוץ ישן נושן וז"ל מעת שנאמר לו תמים נח מן המבול ואברהם מן המילה והביא הגירסא שנאמר היה תמים כולו לדורות שביעיות ואח"כ גרס וכל מי שנאמר בו תמים השלים את שנותיו ול"ג אפילו:

הוא תחלתו כו'. פירש"י בתמיה הרי בתחלתו היה מוכר צלמים לעבודת כוכבים בבית אביו:

לא תברה. אינו קושיא ושבירה:

בן ג' שנים כו'. והיינו מתחילתו משהתינוק מתחיל לדבר:

איוב נאמר בו איש היה בארץ. ומרדכי נאמר בו איש יהודי היה ועיין מאמר זה במדרש אסתר בפסוק איש יהודי:

אבנים שחקו מים. פירושו המים שחקו והמחו את האבנים:

אצטרובלין. פי' הערוך מושב ריחים הקבוע בקרקע:

ה"ג יוסף אתמול ענו כו':

צולביו. המבקשים לצולבו:

ופירנס. פרנסה הוא כל מיני צרכים לבד ממזונות כדאמרינן במסכת כתובות נותנין לבתולה י"ב חדש לפרנס את עצמה:

י"ב חדש. כך היה המבול על הארץ כדלעיל סוף פ' כ"ח:

פעם אחת. הביא ראיה על שזן במזון:

גחוך צבורא כו'. צחקו כי היה כמצחק בעיניהם שיהיה לזכר חלב להניק:

לקליה. בשביל קול דברו. ויהי כמצחק ת"י כמגחך כן פירש הערוך:

השלים שניו למדת שבוע. שחיה אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה וכולם אתה יכול להטילם שבעה שבעה והיינו השלים שלאחר דור המבול השלים שנים אלו שבעה שבעה והיינו מדת שבוע למדת שבעה שבעה יכול להטילם וכן אתה מוצא באברהם שנאמר בו תמים התהלך לפני והיה תמים שלאחר שנמול השלים שניו למדת שבוע שחיה אחר המילה שבעה ושבעים שנה שקודם שנימול היה בן תשעים ותשע שנה כדכתיב. וכל ימי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. נמצא שלאחר שנמול חיה שבעים ושבע שנים ותוכל להוציאם שבעה שבעה כנגד שבעה ארצות שבעה רקיעים שבעה מזלות שהם יסוד עולם כך שנותיהם של צדיקים הן הן יסוד העולם ולפיכך השלמת שנותם היה שבעה שבעה:

מעתה הוא תחלתו הוא סופו. והא מתחלתו מוכר צלמים היה בבית תרח אביו ע"כ:

ור' לוי בשם ריש לקיש אמר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין עק"ב. ס"א בן שלש שנים כו' והיינו מקטנותו ור"י סבירא ליה כלוי:

איצטרובלין. רחים התחתונה שהוא קשה מן העליון:

והכא את אומר ויהיו בני נח. כלומר כיצד נמלטו מאחר שזאת האבן נמחת:

גחון צבורא. כבשו פניהם בקרקע לפי שלא נראה הדבר בעיניהם. עד כאן:

ולאו מתניתין היא. במכשירין. ס"א. בשוק סמיא צווחין לעוירא בריבי בשוקן של סומין קורין לאיש שאינו רואה כ"א קצת בריבי גדול וחשוב שהוא רואה קצת והם אינם רואים כלום כך במקום שאין צדיקים קורין לנח צדיק עד כאן:

שנא' בו תמים נח שנאמר בו צדיק תמים. אברהם והיה תמים. דוד ואהיה תמים עמו. והחשבון כמ"ש המת"כ בשם רש"י. נח מעת המבול עד שמת ש"נ שנה. חמשים פעמים ז' הרי כולם שביעיות. אברהם כשנצטוה על המילה היה בן צ"ט וחיה קע"ה הרי ע"ז עם שנת הצ"ט י"א שביעיות. וכן דוד חיה ע' שנה עשרה שביעיות. ודורש בגז"ש שבע שבתות תמימות תהיינה. וז' ז' כנגד ז' ארצות ז' רקיעים ז' מזלות שהן יסוד עולם. כן שנות הצדיקים הן הן יסוד עולם עכ"ל. והענין כי נשלמו במדרגת שבע ימי הבנין הידועים ליודעי חן (נזה"ק):

א"ר יוחנן כל מי כו' ל"ג ר' יוחנן אלא אמורא אחר הוא. דהיכי מצי ר"י למימר לא תברא דהא ר' לוי כו' כיון דר"י אמר בן מ"ח הכיר (יפ"ת):

היה מתחלתו כו' נח איש צדיק תמים היה משמע תמיד. וכן אצל כולם:

מתחלתו ועד סופו מקטנותו עד מותו היה צדיק:

הוא צדיק ר"ל כל צדיק שנאמר בו היה הוא צדיק כו'. וה"ה כל רשע שנאמר בו היה. הוא רשע מתחלתו ועד סופו:

מעתה הוא מתחלתו בתמיה הרי אביו מוכר אלילים היה ומסתמא למדו אביו ג"כ לרע ולא הכיר בוראו עד שבא לכלל דעת:

לא תברא אינה קושיא דבן ג' שנים הכיר את בוראו. והיינו מתחלתו משהתינוק מתחיל לדבר:

ומה אני מקיים היה. למ"ד בן מ"ח הרי שלא היה תחלתו צדיק:

היה מתוקן למיתה ולא שאילולא שחטא היה חי. אלא מתחלת הבריאה היה מתוקן למיתה כדלקמן ומה שנגזרה בחטא אדם עילה היתה:

נחש היה ערום. ולא קאמר ויהי הנחש ערום להורות שהיה מתוקן לפורעניות:

קין היה עובד אדמה. הוא מיותר דויהי דכתיב בהבל סגי אתרוייהו:

מתוקן לגלות שישפוך דם אחיו:

איוב היה איש היה בארץ עוץ ולא קאמר ויהי איש בארץ עוץ:

מתוקן ליסורין כי ה' חפץ דכאו להראות כי ה' צדיק יבחן:

מתוקן לנס שמתחלת ברייתו היה עומד לכך. ולא שהצלתו היה להשאיר לעולם שארית:

משה היה רועה. ולא קאמר ויהי משה רועה:

מתוקן לגואל ולא לצורך השעה שלא נמצא טוב ממנו:

מתוקן לגואל לישראל ולא לעצמו שלא היה משועבד. אבל במרדכי נקט מתוקן לגאולה שישראל נגאלו על ידו וגאולה היתה לו ג"כ:

מרדכי היה דכתיב איש יהודי היה ולא קאמר ויהי איש יהודי:

ראה עולם חדש היה מורה שנהיה הויה מחודשת. שנהפך ממה שראה בתחילה:

אבנים שחקו מים אבני רחיים ששוחקים התבואה אותם שחקו מים:

אצטרובולין לעיל פ' כ"ח:

יוסף אתמול ענו כצ"ל (א"א ומת"כ וכן הוא באס"ר):

ועכשיו ויוסף הוא השליט. ואע"ג דלא היה שינוי בכל העולם אלא בנח. מ"מ קרי ליה עולם חדש בכל הני. כי כשאדם בהצלחה יראה לו שכל העולם בהצלחה. ובהפך עולם חשך בעדו באה שמשו:

צולביו המבקשים לצולבו:

זן ופרנס דעתו שטוב יותר לדרוש בענין השוה אצל כולם:

זן ופרנס פרנסה הוא כל מיני צרכים לבד ממזונות כדאמרינן במסכת כתובות נותנים לבתולה י"ב חדש לפרנס א"ע:

ופרנס כל י"ב חדש שהיה המבול על הארץ וכדלעיל סימן ה':

יוסף ויכלכל יוסף את אחיו. וממה שכלכל כל העולם לא מייתי. שבממונם כלכלם:

משה זן ופרנס שבזכותו היה המן יורד:

מרדכי זן ופרנס כמ"ש ויהי אומן את הדסה שזן ופרנס אותה:

והיה מניקה הוא דייק מדכתיב לקחה לו לבת משמע כבת עם אמה (יפ"ת):

ובא לו חלב כו' דאילו ר"י לא קאמר רק שהיה מניקה וי"ל שהיה משקה אותה חלב פרה. ובאו ר"ב ור"א להוסיף שהניקה ממש:

גחיך ציבורא צחקו עליו. דכיון דאין דרך איש בכך גריעותא היא שנשתנו עליו סדרי בראשית. והשיבן דאין זה שנוי מעשה בראשית דזמנין דזכר אית ליה חלב כדתנן במתני' (יפ"ת):

לקליה בשביל קול דברו:

ה"ג בילקוט בשוק סמיא צווחין לעוירא סגי נהור. פי' בשוק שכולם סומין לגמרי קורין לעור שאינו סומא לגמרי ורואה ומעמעם סגי נהור כלומר רואה היטב וזה לפי שהם סומים לגמרי ואין רואה טוב ממנו כך לפי דורו שהיו כלם רשעים הולכי חושך נקרא הוא צדיק תמים ופירש"י הגירסא קרובה לזו:

קוסס. קיוהא וקרובה להחמיץ ועיין בערוך:

ומה אם כו'. שלא היה לו ממי ללמוד היה צדיק אלו היה כו':

אפרסמון גרסינן פירוש שמן אפרסמון:

ה"ג על אחת כמה וכמה כך ומה אם:

פתח חבית ראשונה ונמצאת של חומץ שניה ומצא של חומץ פתח שלישית ומצאה קוסס. קוסס בלע"ז אייגרו:

אמר להון אית הכא טב מינה אמר ליה לא:

בדורותיו כו' מיותר דפשיטא דבדורו הוי:

בשוק סמיא כו' לגבי הסומים קורין לעויר והוא מי שעיניו כהות סגי נהור פי' רואה היטב. וזה לפי שהם סומים לגמרי. כך לפי דורו שהיה כולם רשעים נקרא הוא צדיק תמים:

קוסם קוהא וקרובא להחמיץ:

ומה אם כו' שלא היה לו ממי ללמוד היה צדיק אילו היה כו'. ודעת ר' נחמיה שאדרבה מכאן ראיה שכחו גדול מאד בטובה אחר שלא חטא בדור הרע ההוא ולא למד ממעשיהם. והניח ב' משלים א' לצלוחית של אפרסמון פי' שמן אפרסמון המונחת בבית הקברות שאף שריח הקברות נודף ריח רע עכ"ז ריחה הטוב נודף. וזה ראיה שכחה חזק. ושמא תאמר שריח הרע פגם קצת את ריחה הטוב לזה הביא משל השני שאף שהיתה בשוק של זונות עכ"ז לא חטאה:

כחו רע וכו'. והיה צריך סעד וסייעתא דשמיא כמו שפירש"י בפ' זו:

ה"ג בטיט הלך עמי הה"ד וה"ג בילקוט:

ולמה. לדבר מה הוא דומה:

וה"ג בילקוט ורש"י מאספוטמיא ומחברותיה ומצאתי פירושו שם עיר בארם נהרים:

ומביט בצאנו. להשגיח עליהם בהשגחה גמורה כך היה השגחת הש"י על האבות בשביל מעשיהם הטובים:

לכבודנו. שאין נשיא בלא זקנים והוא ק"ל [ועיין עוד לקמן ריש פר' נ"ז]:

רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר לאחד שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלך עמי שלא תפול ארצה אמר לגדול הלך לפני שאינו צריך סיוע כך אברהם שהיה כחו יפה אמר ליה הקב"ה התהלך לפני והיה תמים אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח הוא צריך חיזוק:

רבי נחמיה אומר. מה היה נח דומה לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט הציץ המלך וראה אותו אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך לפני הדא הוא דכתיב את האלהים התהלך נח ולמה היה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך במבואות האפלים התחיל מאיר לו דרך החלון והציץ המלך וראה אותו אמר ליה עד שאתה מאיר לי דרך החלון בא והאר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו עד שאתה מאיר לפני מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל:

על דעת רבי יוחנן אנו צריכין לכבודו:

ס"א. משקע בטיט ולא היה במה להחזיק כי אם באותו טיט עב לבדו ואותו חיזוק קטן הוא נחלש כך היה נח צריך חיזוק:

לרועה שהיה מביט בצאנו. שלפניו כך היה אברהם לפני הקב"ה והקדוש ברוך הוא שומרו:

וזקנים לפניו. וזהו כבודו של נשיא שהוא מתכבד מאותן זקנים שלפניו כביכול שהקדוש ברוך הוא צריך לכבודנו:

ר' יהודה ור"נ הולכים לשיטתם בריש סי' ט':

משל למלך כו' שהקטן שאין כחו יפה ילך לימין אביו שימינו תסעדנו והגדול שכחו יפה ילך לפניו שאינו צריך סיועו. וכן נח שלא היה כחו גדול בעבודת ה' היה צריך להתבודדות עם ה' פן יפתהו חטאים. וכ"ש שלא יוכל להוכיחם. אבל אברהם מתחזק בכל מקום ומוכיח הדור ולא ידע רע (יפ"ת):

משל לאוהב כו' המשיל לנח למשתקע בטיט כי לא ידע ללכת באורח סלולה. והמלך הקריבו שילך עמו בדרכו הסלולה. וכן נח כי לא ידע דרכי ה' קראו שידבק בו:

ולמה אברהם דומה כו' שהקב"ה רצה להתקרב אל העולם שכבר עברו שני האלפים של תהו. והיה החשך בעולם ואברהם בהכרתו הברורה בחכמת אלהות האיר לו האמת כשמש בצהרים. ואמר שהאיר דרך חלון שהיא אורה מעטה. מפני שאין המקום יכול לסבול האור הגדול והקדוש. ואמר לו הקב"ה כו' בא והאיר לפני בא"י. שהיא מעולם מוכנת להשגחה הנסיית. וכמ"ש ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה כו':

מאספוטמיא ארם נהרים נקרא כן בלשון יוני. והיא מלה מורכבת מן מוסי שפי' תוך ופוטמיא פי' נהרות. והם פרת וחדקל שארם יושבת ביניהם:

הה"ד התהלכו אבותי כו' מייתי להא לפרש התהלך לפני כדפי' התם התהלכו אבותי לפניו ר"י כדאית ליה ור"ל כדאית ליה (יפ"ת):

ומביט בצאנו לראות ולהשגיח עליהם. כך היה השגחת השי"ת על האבות בשביל מעשיהם הטובים:

לנשיא כו' כנשיא זה שהזקנים הולכים לפניו להודיע שהוא נשיא. כך האבות הודיעו ופרסמו אדנותו של השי"ת בעולם:

אנו צריכין לכבודו פי' להשגחתו:

לכבודנו ר"ל שנהיה מפרסמים אדנותו: