בראשית רבה · פרשה סג

גם אני. לרבות אביו שבשמים:

צדיק בן צדיק. ולהכי כ' בן אברהם:

אלה תולדות כו' גיל יגיל כו' דלהכי כתיב אברהם הוליד את יצחק למימר שהיה צדיק בן צדיק שגילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק:

גילה אחר גילה בזמן שצדיק בן צדיק נולד. כן הוא בילקוט. ודייק זה מדכתיב גיל יגיל בלשון כפול (נזה"ק) ולאו דוקא בזמן שנולד אלא כלו' בזמן קטנותו ע"ד בוצין מקטפי ידיע (יפ"ת):

ויהי בימי אחז כו' מייתי הא דאחז לראיה דאב הצדיק מהני אפילו לרשעים:

אמרו מה"ש כו' דמה ראה ליחס כאן את אחז הרשע אחר יותם ועוזיה שהיו צדיקים לכך דרשו שמאמר בן יותם היא תשובה למקטריגים על אחז (יפ"ת):

ואינ יכול לפשוט את ידי בו. באותו המלחמה שהיה באותו הפרק כמפורש שם (נזה"ק):

שהוא מתמלא עליו רחמים דאע"ג דכתיב סתמא כרחם אב על בנים מ"מ אינו מתמלא רחמים גמורים אלא בבן יגע בתורה (יפ"ת):

ת"ל בני אם חכם כו' והושאל לשון רחמים על השמחה דשניהם לשונות נרדפים (יפ"ת):

מנין שאפי' הקב"ה כו' גם אני. ר"ל שיתורא דגם אני בא לרבות הקב"ה הנקרא אני. ע"ד אני והו הושיעה נא:

גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק. דריש גם אני חכם כמותך ואז השמחה שלימה וקרא דגיל יגיל אינו מפורש שגם אביו צדיק לכן הביא קרא זה שמרבינן מגם אני שגם אביו צדיק. ולהכי כתיב כאן יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק למימר ששניהם היו צדיקים וגילה אחר גילה ושמחה שלימה היא:

ה"ג האבות עטרה לבנים שנא' ותפארת בנים אבותם:

באיסטרולוגיא. בחכמת החוזים בכוכבים:

הכי גרסינן והיא נשאת למלך אמר כדאי הוא להנצל בזכות בתו שהוא עתיד להוליד והיא נשאת כו':

ה"ג אברהם נקרא אברהם שנאמר אברם הוא אברהם:

עטרת זקנים כו' והיינו דקאמר יצחק בן אברהם שיצחק נתכבד באברהם ואמר אברהם הוליד את יצחק שאברהם נתכבד ביצחק (יפ"ת):

עטרת זקנים בני בנים ומכ"ש בנים:

הה"ד לכן כה אמר ה' כו' דהול"ל כה אמר ה' אשר פדה את אברהם אל בית יעקב ומדהפך הסדר דרשו שיעקב פדה את אברהם (כלי פז):

ד"א עטרת זקנים כו'. שהאב מתכבד בבן והבן מתכבד באב כנ"ל אלא שמוסיף שהבן נקרא בשם האב ממש כמו שיצחק נקרא אברהם והזקן נקרא בשם הבן ובן הבן כמו שנקראו אברהם ויצחק בשם ישראל (יפ"ת):

יצחק כו' שמו ישראל גרסי':

את יעקב. משמע יעקב גם הוא אחד מבני ישראל הרי שיצחק ע"כ נקרא ישראל:

מלתא עמיקתא. דבר עמוק וסוד מוסד הוא שבזה נתיישב קושיא חזקה דכתיב ומושב בני ישראל וגו'. וישראל לא שהו במצרים אלא מאתים ועשר שנים ומשנולד יצחק הוא ארבע מאות שנה שמע מיניה שאברהם נקרא בשם ישראל והאי דכתיב אשר ישבו בארץ מצרים הלך אחר החיתום ועיקר הגרות והגלות היה במצרים ושאר ארצות כנען וארץ גושן וארם נהרים הכל בכלל וכמו ששינו לתלמי המלך כדאיתא בפ"ק דמגילה:

מילתא עמיקתא. עמוק הוא טעם זה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שהיאך אפשר לומר שבארץ מצרים ישבו כל אותן השנים כולן אלא מאברהם אבינו חשב משעה שנדבר עמו בין הבתרים שהיה אברהם בן ע' שנה בין הבתרים ואומר בעצם היום הזה אותו היום שנגאלו ישראל ממצרים כבר היה להם שלשים שנה וארבע מאות שנה שנגזר עליהם גלות זה שנגאלו ממנו עכשיו ומדקא חשיב מאברהם וקרי ליה ישראל אלמא אברהם נקרא ישראל:

אברם נקרא אברהם. שנא' אברם הוא אברהם (מת"כ):

יצחק בן אברהם אברהם. רמיז דיצחק נקרא ג"כ אברהם:

יצחק נקרא ישראל דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. דלא קאמר את ישראל כרישיה דקרא דריש דישראל הנזכר פה הוא יצחק ונ"א מצאתי דמייתי קרא דסדר ויגש (מ"ו פסוק ח') ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו דמדכייל ליעקב בכלל בני ישראל צריך לומר דישראל היינו יצחק (יפ"ת):

מילתא עמיקתא דבר עמוק וסוד מוסד הוא זה שבזה נתיישב קושיא חזקה דכתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה. וישראל לא שהו במצרים אלא רד"ו שנה אלא ע"כ שחשב משעה שנדבר הקב"ה עם אברהם בין הבתרים שהיה אברהם אז בן ע' שנה. ולפי שאז נגזר על אברהם שיוליד הפך מערכת השמים והעלה אותו למעלה מכיפת הרקיע והכניע המזל תחתיו מאז נחשב כאילו כבר נולד יצחק והיה גר בארץ. ומאז עד שיצאו ישראל ממצרים היה ת"ל שנה. ומדקא חשיב מאברהם וקרי ליה ישראל כדכתיב ומושב בני ישראל וגו' הרי שאברהם נקרא ישראל (האב"א):

בארץ גושן הוא ט"ס וצ"ל ובארץ גרר והיא ארץ פלשתים שישב שם יצחק (יפ"ת):

ומה ת"ל אחות גרסינן:

וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי. לאחר שנאמר וילך פדנה ארם מה ת"ל אל לבן בן בתואל הארמי אלא ללמד שכלל כולן ברמאות. לבן ואנשי מקומו:

והצדקת הזו שהיא יוצאת מביניהם כו'. כלו' שתולדתה יצאה מביניהם ולא נמשכה אחר שרשם הרע והיא דומה לשושנה בין החוחים:

שכולן כללן ברמאות ולשבח יעקב הוא דאתא שלא למד ממעשיהם הרעים:

בעושר. בלשון ארמי העושר קורין עותרא והכי גרסינן בילקוט בעותר ור"ל בשפע ובמלוי:

ולפום כן כו'. ולפיכך קורין התפלה עתר כעתר זה שקורין פאל"א שמהפכין בו התבואה בקשיה בגורן כן התפלה מהפכת את הגזירה כדאיתא בפ"ק דמסכת סוכה:

עקרה היא. משמע בתולדתה היתה עקרה ונעקר בית רחמה:

עיקר מטרין. פירש הערוך אם ורחם מקום שנקלט לה זרע להיות ולד ובלשון יון קורין לאם מטריא:

ליטול ליטרא כו'. וגם אביו חפץ ליתנו והיה חותר כנגדו כדי שימהר לקחתו:

לחתירתא. למחתרת:

ששפך תפלות בעושר. ויעתר דורש כלומר תפלות הרבה. עותר עושר:

ולפום כן קריין ליה

עותרא דמהפך אודרא. עתרא כלי שמהפכין בו:

מטרין. רחם בלשון ערב ולכן נקרא אם בתלמוד:

ויעתר יצחק ויעתר לו לבן מלכים שהיה חותר וכו' בערביא קורין לחתירתא עתירתא:

ששפך תפילות בעושר כלו' בריבוי מופלג. שהרבה להתפלל ע"ד הכתוב נעתרות כלו' רבוי הפצרות. ובילקוט גרס בעותר ונכון:

שהיפך את הגזירה. שנגזר עליה להיות עקרה בטבע:

ולפום כן קריין ליה עתרא. כלו' לכן קורין לרחת עתרא משום דאפיך אידרא פי' משום שמהפך התבואה בגורן. ור"ל שביקש בתפלתו שיתהפך הטבע בקרבה:

מלמד שהיה יצחק שטוח כו'. והיינו לנוכח אשתו שהתפללו זה לעומת זה שיהיה פקידתם זה מזה ולא מאחרים לפיכך כיונו להתפלל יחד בזמן אחד ובמצב אחד שאם יזכה אחד מהם להיות תפלתו עולה לרצון למעלה אז יעלה לרצון עמו גם תפלת חבירו:

אף היא אמרה כו' בגמרא פריך א"כ ויעתר להם מיבעי ליה ומשני לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע:

עיקר מטרון לא היה לה. דעקרה היא משמע בתולדתה היתה עקרה (מת"כ):

וגלף לה וחקק לה:

משל לבן מלכים וכן השי"ת כי מידו הכל בודאי שאין כילות אצלו מהפיק רצון המבקש שהוא ראוי להעתר:

זה חותר מבפנים לסייעו כי רצון אביו לתת לו הממון המבוקש. וכן ה' היה רצונו ג"כ לענות את הצדיק וסמך ידו בתפלתו:

שכן בערבי קורין לחתירתא עתירתא כלו' והכי נמי דרשי' ויעתר מלשון ויחתר שהעי"ן והחי"ת מתחלפין. ור"ל שחתר הקב"ה לקבל תפלתם מפני קטרוג מדת הדין שלא לעשות לה נס מפני עשו שעתיד לצאת ממנה (נזה"ק):

זה מתיר כו'. מה שנאסר לישראל מותר לאומות העולם וחקותיהם שנאסרו להם מותרים לישראל ודריש ויתרוצצו נוטריקון ויתור ציוויו:

זירתיה כו'. פי' הערוך אגרופו משוך כנגדו:

זורו. דרש מלשון זרת שפירושו אגרוף:

הכי גרסינן ויתרוצצו הבנים בקרבה בשעה שהיתה כו'. זורו לשון זרות והסרה:

מנין זה. זה שאמרה למה זה אנכי רומזת לשנים עשר שבטים מנין ז"ה:

דמייתין לה כו'. שמביאין ראיה ודורשין אותו ממקרא זה ור' נחמיה בעצמו אמר כן:

ואית דמייתי כו'. והוא רבי הונא דלעיל ובילקוט לא גרס מנין זה לעיל בדברי רבי הונא:

וכי בתי כנסיות שנאמר וגו'. והוה ליה למימר ותדרוש את ה':

הכי גרסינן בילקוט אלא לא הלכה אלא למדרשו של שם ועבר ולמדך כו':

זה מתיר צווי של זה וזה מתיר צווי של זה. ויתרוצצו דרש:

אלא עם אותה צדקת. שרה:

זה רץ להרוג את זה. שאילו היתה כרציצה הנהוגה למעוברת לא היתה אומרת א"כ למה זה אנכי. לכך פי' ויתרוצצו מענין משונה שזה רץ להרוג את זה וכו' (הרא"מ):

זה מתיר ציויו כו' דריש ויתרוצצו מלה מורכבת מהיתר וצווי. והכוונה שכ"א היה ממרה רוחו של חבירו ומכעיסו (יפ"ת):

שלא תאמר כו' שלא היה עשו שונא ליעקב אלא משנולד. אלא אפילו במעי אמו זריתיה מתוחה לקבליה. פי' אגרופו משוך כנגדו:

זורו רשעים מרחם דרך הרשעים להרשיע אפי' במעי אמו. וקרא ברודפי דוד מיירי (יפ"ת):

על בתי כנסיות ובתי מדרשות. בתי כנסיות היינו מקום שרבים מצויים לאיזה מצוה ועצה טובה ובתי מדרשות להודיע איזה דבר הנשמע ממדרשו של עבר (יפ"ת):

מלמד שהיתה אמנו רבקה כו'. ר"ל דא"כ משמע שהיא תשובה שרבקה שאלה לנשים אם אירע להם ככה ותאמרנה לא. ותאמר א"כ הוא אצלי צערן של בנים הלואי לא עיברתי:

אם כך אני עתידה להעמיד י"ב שבטים. כלומר אפילו שיולדו ממני הי"ב שבטים שזהו התכלית העקרי אינו כדאי צער העיבור כזה. דזה בגימטריא י"ב (נזה"ק):

ראויה היתה רבקה כו'. ולפי שאמרה כן ניתנו ליעקב אי נמי לפי שעשו שיחת רחמה כמו שאחז"ל על פסוק ושיחת רחמיו:

שני גוים בבטנך הא תרין דרמיז לשני שבטים שאיקרו גוים כאומר גוי וקהל גוים יהיה ממך:

ושני לאומים הא ארבע. דהו"ל לומר ולאומים:

ולאום מלאום יאמץ הא שיתא דהול"ל וזה מזה יאמץ:

ורב יעבוד צעיר הא תמניא. דרב וצעיר תרין:

והנה תומים בבטנה שמעינן עוד תרין:

ויצא הראשון מרבה אחד:

יצא אחיו מרבה אחד:

בתי כנסיות כו' דותלך משמע שהלכה אל מקום מיוחד וידוע לדרוש את ה' בו כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות:

והלא לא הלכה אלא למדרשו של שם ועבר אלא ללמדך. גי' הילקוט אלא לא הלכה אלא למדרשו של שם ועבר ללמדך שכל מי כו'. ולפ"ז תרתי מילי נינהו. וברישא מתרץ דהא איכא מדרשו של שם ועבר. והדר קאמר דמהכא ילפינן המקביל פני זקן כו':

שכל מי שמקביל פני זקן כו'. כי שכינתו יתברך מופיעה על הצדיק. ובהתקרבותו לצדיק יתדבק גם בו רוח הקדושה קצת ע"ד ואצלתי מן הרוח:

עם אותה צדקת. ר"ל עם שרה ועיין לעיל פרשה כ' ופרשה מ"ז ומ"ח:

ה"ג על ידי מלאך והכתיב ויאמר ה' לה רבי לוי אמר על ידי מלאך ר"א בשם רבי יוסי בן זמרא אמר על ידי שם כו':

גיאי גוים. גיים כתיב דרש ביה לשון גאוה:

ה"ג שני גוים שנואי גוים. ודרש שני כמו שנואי:

הכי גרסינן סנאי דברייהון במעיך. פי' שונאו של הקב"ה במעייך וזה עשו וכדמפרש ואזיל ופירוש הכתוב הגוי השנוי הוא במעייך ובמדרש תהלים במזמור ט' משמע דגרסינן דבנייך ופירוש ששניהם שונאים זה את זה ולפי זה לא גרסינן דכתיב ואת עשו כו' וגם בשוחר טוב לא גרס ליה:

שנולד מהול. יעקב אבינו ומיד בצאתו מן הבטן היה ניכר שהוא קדוש לה:

סבתא כו'. כולם אינם אלא שם משפחות וממך יעמדו אומות שלימות חלוקות כל העולם לצד א' ארמאין ויהודאין לצד אחד נפרדים באמונתם:

יעבד. חסר וי"ו כתיב קרי ביה יעבד ועיין סוף סדר זה:

אף היא ע"י עילה. שאמר לה למה זה צחקה שרה:

מעולם לא נזקק כו'. כי על הרוב אין בכח האשה להשיג השגות נביאיות. כי אין כחה לזה. רק הצדקת הזאת מרוב צדקתה זכתה לזה:

על ידי עילה פי' סיבה:

כמה כרכורים כרכר פי' כמה גלגולים גלגל בשביל לדבר עמה:

והכתיב ותקרא שם ה' הדובר אליה. ר' יהושע בר נחמיה בשם ר' אידי אמר ע"י מלאך והכתיב ויאמר ה' לה ר' לוי בשם ר' חמא כו'. כצ"ל וכן הוא לעיל פ"ך ופרשה מ"ח. ע"ש מ"ש:

שגי גיאי גוים דמכיון דגיים כתיב חסר וא"ו דרשי' גאים:

זה מתגאה בעולמו פי' יעקב מתגאה בעולמו כי העולם נברא בשבילו וזוכה לעוה"ב. ועשו מתגאה במלכותו בעה"ז (יפ"ת):

אדריאנוס באומות כו' שהיה מושל אדיר וכן שלמה:

שני שנואי גוים דריש שני כמו שנואי (מת"כ) וטעם הודעה זו לרבקה הוא דרך נחמה לה. שיצאו ממנה חשובים בעולם עד שיהיו שנואים מצד קנאת העולם בהם:

סנאיהון דברייך במעיך. כצ"ל פי' שונאו של הקב"ה והוא עשו. ולכך נאמר גיים חסר (נזה"ק):

ושני לאומים ממעיך יפרדו א"ר ברכיה מכאן שנולד יעקב מהול. ר' חלבו אמר עד כאן קריין סבתא ורעמה וסבתכה ממך יקומון יהודאין וארמאין ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר א"ר הונא. כצ"ל:

מכאן שנולד מהול ממעיך יפרדו משמע דמלידה ומבטן הם נפרדים ומתחלפים:

עד כאן קריין כו'. שאותן לא היו נחלקות אלא למשפחות והיו אומות קטנות. אבל אלו יהיו נחלקות לשני אומות גדולות שיתמלא העולם מהם (האב"א):

אם זכה יעבוד כו'. ר"ל מפני שלא נאמר את צעיר או בצעיר. ולפיכך תלוי בבחירתו מפני שמלת את מורה על הנפעל:

להלן. גבי תמר:

תומים. חסר אל"ף:

הכי גרסינן ביום הראשון נגלה כו':

סריותו. הסרחון ודם של לידה וכן פירש החזקוני ובערוך גרס סרכתו:

פרביטא כו'. בעל המרחץ ובערוך גרס פרפוטא של יעקב ולפיכך יצא באחרונה כמפורש ואזיל:

ה"ג של יעקב היתה משל אם תניחו שתי כו':

שאת נותנת גרסינן:

מדעת סנהדרין. שנקראו עינים כמא דאת אמר עיניך כיונים:

דיקליטיינוס כו'. פירושו דיקליטיינוס היה רועה חזירים קודם שמלך:

בהדא טבריא גרסינן. פירוש קרוב לעיר טבריא וכיון שהגיע זמן הדרשה של רבי או זמן בית המדרש הלכו התלמידים הקטנים והכו אותו:

פרקיה דר'. הוא ר' יהודה הנשיא והכי איתא בירושל' דמסכת תרומות:

לבתר כו'. לאחר ימים נעשה מלך וזכר אשר הכו אותו התלמידים וירד וישב לו אצל מקום פמייס ובירושלמי גרס בהדיא נחית ליה פמייס והערוך פירש מערה היא בראש הירדן ושלח כתבים לעיר טבריא לפנות ערב של ערב שבת שהערב פנה לבא:

אנא כו'. אנכי נותן גזירות שיהו הרבנים של היהודים וגדוליהם עומדים לפני בבוקר של אחד בשבת:

קילוון. גזירה וצווי:

פקדיה כו'. צוה לשליח שלא ליתן האיגרת ליד היהודים אלא עם הערב שמש של ערב שבת כדי שלא יוכלו לבא קודם שבת וגם במוצאי שבת לא יוכלו לבא בלילה אחת ויעליל עליהם לאמר לא השגחתם על גזרתי:

נחת כו'. ירד ר' שמואל בר נחמן אל היאור לרחוץ לכבוד שבת וראה את רבי שהיה עומד לפני בית המדרש הגדול וראה אותו בפנים זועפים וחולניות:

אשתדר לי. נשתלח לי מאת המלך:

איתא סחי כו'. בא ורחץ לכבוד שבת ובוראך יעשה לנו נסים:

עלון למסחי גרסינן. ירדו לרחוץ ובא אותו ארגיניטון פירש הערוך שד של בית המרחץ ובירושלמי גרס אנגיסטריס:

מגחיך כו'. היה צוחק ומרקד לפניהם ורצה רבי לגעור בו ואמר לו רבי שמואל הנח אותו שלפעמים נתגלה על נס שיעשה על ידו ואמר לו ר' שמואל לאותו שד אדוניך ר' יהודה נשיא הוא שורה בצער ואתה עומד ושוחק ומרקד אמר לו לכו אכלו ושתו בטוב לב ועשו לכם שבת טוב שאדוניכם הקב"ה יעשה לכם נסים:

ושתון גרסינן. ובירושלמי מפרש ששאל להם מהו הצער ואמרו לו ואמר לא תתייראו שאני מעמיד אתכם כו':

ואני מקים כו'. אני מעמיד אתכם לפני המלך בבוקר של יום ראשון ובירושלמי מפרש שהיה נושא אותם באויר עד חצר המלך:

באפוקי שבתא כו'. במוצאי שבת אחר שהשלימו סדר קדושה לקח אותם אותו הארגיניטון ונשא אותם והעמידם לפני שער חצר המלך שבמקום פנייס:

פיילי. פירש הערוך שער:

עלון כו'. נכנסו משרתי המלך ואמרו לו הרי היהודים עומדים לפני השער:

קודם פיילי גרסינן:

סגרין פיילי. סגרו השער כדי שלא יכנסו מעצמם ואמר כן שאחר כך יעליל עליהם לאמר הלא לא באתם בבוקר כאשר צויתי ואף אם יאמרו היינו לפני השער בבוקר והשער היה סגור יכחישם ומי ידין עם שהתקיף ממנו:

נסביהון כו'. לקח אותם הארגניטין והעמידם באמצע של עיר פנייס:

מטכסא. לפי הענין פירושו באמצע והערוך הביאו ולא פירשו:

עלון כו'. נכנסו משרתיו ואמרו למלך שעומדים באמצע העיר אמר אני גוזר ומצוה אני שיחממו המרחץ שלשה ימים ואמר כך יכנסו וירחצו שמה ואחר כך יבואו לפני וכוונתו היתה שישרפו מחומו ובירושלמי גרס שהמרחץ היה מחומם שבעה ימים:

הכי גרסינן קלוון אנא דיתזון בי בני והכי גרס רש"י ז"ל והערוך ערך שבעה והכי מוכח בירושלמי דגרס מזייה שבעה יומין:

עאל חד כו'. נכנס שמה הארגיניטין והיה מוזג מים קרים ומקרר המרחץ ונכנסו והרחיצו ובאו לפניו אמר להם וכי בשביל שאתם יודעים שאלהיכם עושה לכם נסים אתם מקילין בכבוד המלך ועל שהכו אותו התלמידים אמר כן והם לא מיחו בידם וא"ל בעוד שהיית רועה חזירים לא השגחנו בידם אבל עכשיו שהגעת למלכות אין אנו מקילין בכבודך:

וא"ל אפילו כן לא תהיו בוזים לאדם חשוב אפילו בעוד שהוא קטן ולא באדם שפל שמא יעלה לגדולה:

רומי. פי' הערוך לשון התרוממות כלומר אדם חשוב:

וגולייר. אדם חלש ושפל ובירושלמי גרס ולא בחבר זעיר ופירש"י בפרסי קטן:

ראוי לאדרת. כלומר להפשיט עורו מעליו לעשות ממנו אדרת ועל סופו שהיה רשע אמר כן והערוך יש לו גירסא אחרת:

מפוזר כו'. דרש כאדרת מלשון אדרא פירוש גורן וכדמפרש ואזיל:

אידרי קיט גרסינן:

באדירים. ישראל שנקראו אדירים שנאמר ואדירי כל חפצי בם ודרש אדירי לשון אדירים:

הא שוא. דרש עשו נוטריקון הא שוא בחילוף עי"ן בה"א באותיות אחה"ע:

[לחזירתכון כו'. עשו נקרא חזיר מיער]:

כהדין פרביטא. בלן:

דקלטיאנוס מלכא הוה רעי חזירים בהדא טבריה וכיון דהוה מטי סדרא דרבי. מקום בית המדרש מקום שהיו עומדין שם שורות שורות:

הוון מינקייא נפקין ובזיין ליה לבתר יומין איתעביד מלך ויתיב ליה בהדא פמייס ושלח כתבין לטבריה בעת רמשא ואמר ליה לא תתן כתבין להון אלא מטמועי יומא דערובתא. כדי שלא יהו מספיקין לבא ויהא עילה ואהרוג אותם:

נחת. רבי שמואל בר נחמן למסחי חזייה לרבי דקאים קומי סדרא רבה. לפני בית המדרש הגדול ופניו חולניות:

א"ל למה פניך חולניות אמר כך וכך אישתדור לי כתבין מן מלכותא אמר ליה איתא סחי דברייך עביד לך נסין עיילין למסחי ואתא הדין ארגינטין מגחיך ומרקיד קומיהון:

מגחיך. משחק:

בעי רבי דיזעוף. ליגער בו ולנזף ביה:

אמר רבי שמואל בר נחמן שבקיה דזמנין על נסין מתחמי אמר ליה מריך בעקא ואת מגחיך ומרקיד אמר לון אזלון אכלון ושתון ועבדון שבא טבא דברייכון עביד לכון נסין ואנא מוקים לכון קדמוהי בחד בשבא בצפרא:

באפוקי שבתא בתר סדרא. לאחר שהשלימו סדר היום שהבדילו:

נסבתון ואוקמינון קדם פילי דפמייס. לפני שער פמייס מקום שהמלך עומד:

עלון השומרים ואמרו ליה למלכא הא קיימין יהודאי קדם פילי אמר סגרון פילי ונסבתהון שידה ואוקמינון על מיטכסא דמדינתא. ברחוב העיר:

עאלין ואמרון ליה אמר אנא יהיבי קלוון דיתזון בי בני תלתא יומין ויעלון ויסחון וייתון לגבאי. שיחמו מרחץ כל שלשה ימים ולאחר כן יכנסו לתוכו עד שהוא חם וירחצו ויבאו לפני שהיה רוצה שישרפו שם מחמת חמימות המרחץ:

אזלון ואתזון בי בני תלתא יומין. ונכנסו לתוכו בגזירת המלך בעוד שהוא חם:

ועל ארגינטין מזגא קודמיהון. ומזג מים קרים וצנן אותם:

ועאלון וסחון ואתו לגביה אמר להון בגין דאתון ידעין דאלהכון עביד לכון נסין אתון מקילין למלכא. מבזין את המלך:

אמרין ליה לדקלטיאנוס רעי חזירים אקילינן לדקלטיאנוס מלכא אנן משתעבדין אמר להון אפי' כן לא תבזו ברומי זעיר ולא בגולייר זעיר. לא במשרת קטן ולא בגדול. ובירושלמי כתוב בחבר זעיר בפרסי קטן:

מי גרם להן להעשות כעור מן אדרי קיט. כמוץ יסוער מגורן פסולת התבואה הדשין בגורן:

להלן חסרים כו' כלו' מה ששינה הכתוב דהכא כתיב וימלאו ימיה ללדת. ואילו בתמר כתיב ויהי בעת לדתה. היינו משום דלהלן לא מלאו חדשי העבור כי לששה חדשים וששה ימים ילדה כדפרש"י וכאן היו מלאים:

להלן כתיב תאומים מלא רמז ששניהם תמימים. וכאן חסר דכתיב תומים רמז שאין תמים אלא אחד:

ויצא הראשון כו' הראשון בה' הידיעה לומר כאן יצא הראשון הידוע:

ראשון לציון היינו משיח:

למה יצא עשו תחלה. דכיון דיעקב בכור שהוא מטיפה ראשונה כדבסמוך למה יצא עשו תחילה:

ותצא סרייתו עמו. כי בפטר רחם הדם והסריות ניגר והיוצא ראשונה יתלכלך בהם:

כהדין פרביטא הוא שמש הבלן זורק מים על הנרחצים (מוסף הערוך):

אמר לה טיפה ראשונה של יעקב היתה משל אם תניח כו'. כצ"ל ומלת אמר לה השני מיותר ונמחק (יפ"ת) ור"ל דודאי לגבי בכור לנחלה בפטר רחם תלה רחמנא היוצא תחילה באויר עוה"ז. אבל קדימת היצירה הוא תועלת יותר בשלימות הנפש:

אדמוני כאילו שופך דמים אמר כאילו מפני שאז לא היה עדיין שופך דמים:

מדעת סנהדרין והיינו יפה עינים דסנהדרין איקרו עינים כמד"א מעיני העדה נעשתה בשגגה. מדלא קאמר ויפה עינים אלא עם יפה עינים כלומר לא ישתמש באדמימותו אלא בעצת יפה עינים:

דקליטיינוס מלכא כו' ענין ספור זה כאן דרך אגב למה שמסיים בסוף הענין כולו כאדרת שער שמלכות אדום ראוי כולו להוד מלכות מקטן ועד גדול. ואדרת שם כינוי למלוכה כמו אדרת ממלכה בפייט לזה מביא מעשה זו כאן דרועה נעשה מלך שלא לבזות אחד מהם ואפילו הפחות והנבזה שבהם:

הוה רעי כו' היה רועה:

בהדא טבריא קרוב לעיר טבריא:

וכיון דהוה מטי סדריה דרבי כו'. כיון שהגיע דקליטיינוס למקום בית מדרשו של רבי ששם היו עומדים שורות שורות (עיין חולין דף קל"ז) הלכו התלמידים קטנים והכו אותו:

לבתר יומין כו' לאחר ימים נעשה מלך וזכר את אשר הכו אותו התלמידים וירד וישב לו אצל מקום פמייס. והערוך פירש מערה הוא בראש הירדן. ויש גורסין פנייס:

שלח כתבים כו' ושלח כתב לעיר טבריא לפנות ערב של ערב שבת ר"ל שמחרתו יום ששי:

אמר אנא יהיב קילוון כו'. אנכי נותן גזרה שיהיו הרבנים של היהודים וגדוליהם עומדין לפני בבקר של אחד בשבת:

פקדיה לשלוחא כו' וצוה לשליח שלא יתן האיגרות ליד היהודים אלא עם הערב שמש של ערב שבת כדי שלא יוכלו לבא קודם שבת וגם במו"ש לא יוכלו לבא בלילה אחת ויעליל עליהם:

נחת כו' ירד ר' שמואל ב"נ אל היאור לרחוץ לכבוד שבת וראה את רבי שהיה עומד לפני ביהמ"ד הגדול וראה אותו בפנים זועפים וחולנית:

אשתדר לי נשתלח לי מאת המלך:

איתי סחי כו' בא ורחץ לכבוד שבת ובוראך יעשה לך נסים:

עלון למסחי כו' ירדו לרחוץ ובא אותו ארגיניטון פי' שד של בית המרחץ:

מגחיך כו' היה צוחק ומרקד לפניהם. ורצה רבי לגעור בו. וא"ל רבי שמואל הנח אותו שלפעמים נתגלה על נס שיעשה על ידו. וא"ל רבי שמואל לאותו השד אדוניך ר' יהודה הנשיא הוא שורה בצערו ואתה עומד וצוחק ומרקד. אמר לכו אכלו ושתו בטוב לב ועשו לכם שבת טוב. שאדוניכם הקב"ה יעשה לכם נסים:

ואנא מקים כו' ואני מעמיד אתכם לפני המלך בבקר של יום א'. ובירושלמי מפרש שהיה נושא אותם באויר עד חצר המלך:

באפוקי שבתא כו' במו"ש אחר שהשלימו סדר קדושה לקח אותם אותו הארגיניטין ונשא אותם והעמידם לפני שער חצר המלך שבמקום פמייס:

פיילי פי' שער:

עלון כו' נכנסו משרתי המלך ואמרו לו הרי היהודים עומדים לפני השער:

אמר סגרון פיילי. סגרו השער כדי שלא יכנסו עד עבור השעה הקבוע להם. וכשיבאו אח"כ ויאמרו שלכך לא נכנסו מפני שהדלתות היו נעולות יתנכר להם ויאמר כי שקר דוברים אבל כשבאו למטכסא דמדינתא דהיינו ברחוב העיר אז לא יוכל להכחיש כי כל הארץ רואים אותן:

נסביהון כו'. לקח אותם השד של מרחץ והעמידן באמצע של עיר פמייס:

עלון כו' נכנסו משרתיו ואמרו למלך שעומדים באמצע העיר:

אמר אנא קלוון אנא כו'. אמר אני גוזר ומצוה שיוחמו המרחץ שלשה ימים ואח"כ יכנסו שמה. וכוונתו היה שישרפו מחום המרחץ ורתיחת המים. והראה פנים בזה לומר שראוי שיהיו רחוצים קודם שיראו פני המלך:

תלתא יומין ובירוש' גרס שהמרחץ היו מחממים ז' ימים:

ועאל חד כו' ונכנס חד הארגניטין והיה מוזג מים קרים ומקרר המרחץ. ונכנסו והרחיצו ובאו לפניו:

אמר להם בגין כו'. אמר להם וכי בשביל שאתם יודעים שאלהיכם עושה לכם נסים אתם מקילין בכבוד המלך. והמה בחכמתם למה שידעו כי איבה נושנת הוא מעורר עליהם השיבו כמדומה שנשמע שבזינו לדקליטיינוס וחשבו שעל המלך הדבר ואינו כן כי דקליטיינוס אחר הוא שבזינו. והוא אחד שהיה רועה חזירים. וטעה השומע בין דקליטיינוס לדקליטיינוס. והשיב המלך כמתנכר כי אף שהוא כדבריכם מ"מ לא הותר לכם זה אלא לא תבזו לא ברומי זעיר ולא בגולייר זעיר פי' לא באדם גדול ולא בחלוש כי כולם מוכנים למעלה וכבוד (יפ"ת):

לא ברומי זעיר פי' בבן עיר רומי אפי' שהוא קטן ולא בגולייר זעיר במשרת ממשרתי המלך אע"פ שהוא קטן שאחר שהוא ממשרתי המלך הוא מוכן לגדולה:

כלו ראוי לאדרת. לחוזק וגדולה כעובדא דדקליטיינוס שעלה מרועה לגדולה ודרש אדרת מל' אדירים (יפ"ת):

מפוזר כו' דרש כאדרת מלשון אדרא פי' גורן שיהיה מפורד ונפזר לעתיד כמוץ מגורן (יפ"ת):

כעור מן אדרי קיט. כמוץ מגרנות הקיץ (רש"י) לפי שפשטו ידיהם באדירים ולכן יהיו כמוץ שהוא דבר חלוש מאד ואדרי מלשון אדירים:

באדירים בישראל שנקראו אדירים שנאמר ואדירי כל חפצי בם:

הא שוא דרש עשו נוטריקון הא שוא בחילוף עי"ן בה"א באותיות אחה"ע:

אמר רבי יצחק אתון קריתון כו' פי' שקראתם שמו עשו על שם עושה רצון עושיו כדאי' בתנחומא. ובאמת אף ששמו נאה מעשיו כעורים אף אני קורא כו' ישראל ע"ש שררה. לא יעקב יאמר שמו ע"ש שעקב (משדר"א):

לחד מן אלין כו'. לאחד מן החכמים שבבית סלוא ובעל העקידה גרס שאל לר' מאיר בבית סלוא ובילקוט גרס רבי גמליאל:

בעקב עשו גרסינן. ורמז שישראל יעמדו לעתיד ויקחו המלכות מתחת ידי עשו כמו שדרשו חז"ל ולאום מלאום יאמץ:

מפי זקן חדש. פירש"י אע"פ שמקרא זה הוא ישן נושן לא ידעו אדם עד שגילהו זקן זה:

אותו צדיק. שמיד בצאתו מרחם אמו הרגיש בצער הגלות שלא יעמוד שררתו עד שיקחנו מיד עשו:

נטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. ידו של יעקב אוחזת מלכות בעקב עשו:

ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. הדברים ישנים הם מיום שנאמר המקרא הזה וידו אוחזת נותן הטעם הזה עמו אבל עכשיו חדש הוא שלא ידעו אדם עד עכשיו שאמרו זה:

מי תופס המלכות אחרינו. כי ידע שיש סוף למלכותם ושאל להחכם ההוא אם יודע מאיזה עם יהיה מי שיקח המלכות והממשלה מהם. והוכיח לו מהכתוב כי ישראל יקבלו המלכות מידם כמ"ש וידו אוחזת בעקב עשו כי אין דבר זה במקרה כי העובר חלוש הכח מאד איך תאחז ידו בעקב אחיו. אלא שבא לרמוז שבסוף מלכות אחיו יתפוס הוא (היינו יעקב סבא) מלכות כי העקב רמז לסוף הדבר ואחריתו:

אמר ראו כו' כי נתן אותו הגמון אל לבו עתה שזו היא אמתת כוונת הכתוב וא"כ ידיעה זו נשנית היא בתורה. ועתה נראית חדוש מפי הזקן הלז. ופי' חדש שהדבר הזה נראה עתה חדש:

כמה צער נצטער אותו צדיק יעקב. שמיד בצאתו מרחם אמו נודע לו משעבוד בניו והוכרח לעשות פועל הדמיוני הזה כדי שע"י זה יתקיים תפיסת המלכות לבניו לבסוף כי כל מעשה אבות סימן לבנים:

עיצבונית. פי' הערוך מין קוצים:

כך כל שלש עשרה שנים דכתיב ויגדלו וקודם שלש עשרה שנה לא נקרא גדול וכדמפרש ואזיל:

להטפל כו'. לטפל עמו ללמדו תורה ומצות:

לא גנבת כו'. נתבאר לעיל פר' ל"ז:

שודני. סיפא דקרא איש שדה קדריש שדני כלומר בקי בשדה ודרש צדני בחילוף אותיות זסשר"ץ צדני כלומר רמאי וצודה סתם אף בקי ברמאות בבית ומפרש והולך היאך:

היך מתקנין כו'. היך מתקנין במעשר וכדי לרמאות אביו אמר כן שיחשוב שהוא מדקדק במצות שהמלח פטור ממעשר וכדפי' רש"י בחומש וכן התבן פטור:

כשדה. פירש"י כשדה זה שהכל זורעין בתוכו כך הפקיר עצמו להזנות עם הכל וכד"א אם בשדה מצאה:

הכי גרסינן לב גבורי מואב ביום ההוא (ירמיהו מ״ח:מ״א):

קופדא. בלשון ירושלמי בשר ויס"ג קופרא וגם הוא לשון שומן ועיין בערוך ערך קפרן:

קופדא כו'. אם היה מוצא בשר טוב היה ממציאו לאביו:

וכסא. כוס של משקה טוב:

כל שהיתה כו'. י"ל דדייק אוהבת בלשון בינוני ולא אמר ותאהב כמ"ש ויאהב יצחק משמע שתמיד היתה מוספת אהבה על אהבתה הקדומה:

עצבונית. קוצים:

צריך אדם ליטפל בבנו. ללמדו תורה ומצות:

צד את הבריות בפיהם אמר ליה גנבת והוא אומר לא גנבתי ומשיבו א"כ מאן גנב עמך קטלת והוא אומר לא קטלית אם כן מאן קטל עמך:

רבי אבהו אמר צדני שדני צד בבית צד בשדה:

הפקיר עצמו כשדה. שכל מי שרוצה לזרוע בו זורע כמה דאת אמר כי בשדה מצאה אמר הקדוש ברוך הוא הואיל והפקיר עצמו לכך אף אני בו בלשון אני נפרע ממנו הדא הוא דכתיב והיה לב גבורי מואב ביום ההוא כלב אשה מצרה (ירמיהו מ״ח:מ״א) שנבעלה והרתה:

משל להדס כו' דויגדלו הנערים וגו' משמע כשגדלו הוא שנודע טיבם ולא מתחילה וכמשל ההדס ועצבונית הוא מין קוצים שלא נודע חלופם עד אשר יגדלו. והענין כמו הפרי כל זמן שלא נגמרה בשלימותה. אז גם הטוב אינו נותן ריחו כן הנפש הטובה בראשיתה היא טמונה בכח מבלי ירגיש האדם בטובה. וכן בהיפוך הרע המזג עודנו לא נגמל הרע לפועל עד שיגדל ואז ניכר:

לאחר י"ג שנה כו' דכתיב ויגדלו הנערים וגו'. וקודם י"ג אינו נקרא גדול:

להטפל בבנו. ליזקק להוכיחו. לפי שיקבל מוסרו ואם לא יוכיחנו ויחטא ואשם אביו נענש עליו דאפשר בידו למחות:

שפטרני מעונשו של זה כי עד י"ג עודנו כחותיו טמונים וצריך לעמול לגלותם וא"כ אין החטא על הילד כי אם על אביו שאינו מחנכו למוסר. וכשנעשה בן י"ג ואז יש לו בחירה בעצמו ואז נפטר האב מתוכחתו ואינו נענש עליו:

צד את הבריות בפיו. נתבאר לעיל פרשה ל"ז וע"ש:

שודני צדני דיודע ציד איש שדה כל אחד מילתא באנפי נפשה. דאיש שדה פירושו שודני ר"ל בטלן ומטייל בשדות. ויודע ציד צידני שהיה צד עופות וחיות:

צד בבית צד בשדה. הוא ד"א ודריש שהצידה רמז לרמאות. שלפ"ז יתפרש איש שדה ג"כ בענין הציד (יפ"ת):

בבית היך מתקנין מלחא שהיה מרמה את אביו בענין הבית ששאל ממנו היאך מתקנין ומעשרין את המלח ומזה היה חושב יצחק שהוא מדקדק במצות ובענין השדה רימה את אביו במה שהיה שואל ממנו איך מתקנין ומעשרין את התבן והמלח והתבן אינן חייבין במעשר אפי' מדרבנן. ועם כל זה היה שואל היאך יעשרם והיה נראה שהיה מחמיר להוציא מעשר אפי' מאלו:

הפקיר עצמו כשדה פרש"י כשדה זה שהכל זורעין בתוכו כך הפקיר עצמו להזנות עם הכל וכד"א אם בשדה מצאה (מת"כ):

שנבעלת כנשים ואיך יתאפק ה' לתת להם שכרם ולשעבד ישראל תחתם והשיבם ה' כי למועד שמור פרעון עונם הקשה (יפ"ת):

שני אהלים כו' יושב אהלים פירושו כתרגומו בית אולפנא דסתם אהל היינו מדרש כמו בצאת משה האהלה לא ימיש מתוך האהל וא"כ יושב אהל מצי למימר להכי קאמר דעל בתי מדרשות של שם ועבר קאמר אהלים:

קופרא טבא לפומיה. שציד עשו היה נותן בפיו של יצחק שכשנזדמן לו בשר טוב מאכילו לאביו וי"ג קופדא וגם הוא לשון שומן:

וכסא טבא לפומיה. וכוס טוב של משקה לפיו של יצחק:

כל שהיתה שומעת כו' דכתיב אוהבת בלשון בינוני דריש כי לעולם היתה מוספת באהבתו כל שהיתה שומעת קולו בלמודו:

אותו זקן. אברהם ולפיכך בישלתי עדשים להברות את האבל אמר עשו באותו זקן פגעה כו' בתמיה:

להולך. יש לבכות לאותו שהלך שנאמר וילך ויבז:

מה טיבו של תבשיל זה א"ל שמת אותו זקן. ותבשיל אבל היא:

בכו בכה להולך לעשו. שכתוב בו הנה אנכי הולך למות:

שמת אותו זקן אברהם. ולפיכך בשלתי עדשים להברות את האבל יצחק אבינו שהבראת האבל בעדשים מה עדשה זו אין לה פה כך האבל אין לו פה. ומה עדשה מגולגלת כך האבילות גלגל הוא שחוזר בעולם וכדאי' בפ"ק דב"ב:

אמר באותו זקן פגעה מדה"ד. פי' אף באותו זקן אברהם פגעה מה"ד שהיה נביא וצדיק ולא האריך ימים כאדם ונח והדורות הראשונים כי הרשע הזה דימה שתכלית ההצלחה הוא נעימות העוה"ז ואריכת ימים הרבה:

ורה"ק צווחת בלב מרגישי האמת שלא כן הוא כי העיקר הוא העוה"ב ששם תענוג הנפש ושוא הצלחת העוה"ז. ואדרבה העוה"ז מחשיך לנפש מהשגותיה ולכן אל תבכו למת זה אברהם כי הוא הולך למנוחה ואין לבכות עליו אלא בכו בכו להולך זה עשו ההולך בעוה"ז ממדרגה רעה למדרגה רעה והוא נאבד והולך מעולמו:

קע"ה שנה. והיה ראוי שיחיה ק"פ שנה כמו יצחק:

מפני שעבר כו'. ואם יראה אברהם כך בבן בנו יצטער הרבה וימות בלי שיבה טובה:

שתי עבירות. גירסת הספר היא אות באות בתנחומא בפ' כי תצא ובפ"ק דב"ב ובילקוט וריש שמות רבה תמצא גירסא אחרת ומאמרים חלוקים הם ורבי יהושע בן שועב מביא גם הוא עוד גירסות שונות וכתב גם כן שגירסות חלוקות הן ועיין שם:

כי בשדה וגו'. וכתיב ויבא עשו מן השדה:

אם גנבים באו לך. וכתיב ויבא עשו מן השדה:

משתדר. כלומר שופך ומשלח מאכל הרבה לתוכו:

ומן פטרוניה. מפטרון ואדון על התבשיל כלומר מכח מאדים ומדת הדין האדומה שהוא פטרון על כל דבר אדום ולכן כפל ואמר האדום האדום וכן משמע בספר רבינו בחיי ובפירש"י ז"ל משמע שכינוי פטרוניה חוזר אל יעקב כלומר שנם מחלק פטרון של יעקב מחלקו של שכינה כגון נוב וגבעון ובית עולמים:

ומן דכוותיה. שכל ענינו וקניניו היו אדומים וכדמפרש ואזיל:

[ה"ג גבוריהו מאדם לבושיה אדומים שנאמר אנשי חיל מתולעים והכי גרסינן בילקוט וברקנ"ט ובבחיי:

מיניה ומן פטרוניה. ממה שאתה אדון ממה שהיא שלך ומן פטרוניה כלומר הלעיטני נא מן האדום ממה שהיא של אדונך משל שכינה כגון נוב ושילה ובית עולמים לכך כתיב האדום האדום ב' פעמים הה"ד כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו:

מנך ומן דכוותך. צדיקים שכמותך כגון ר' ישמעאל וחביריו הרוגי מלכות. האדום עושה לשון דומה כלומר בדומין לך:

ויצחק ק"פ וזה תימא שהרי הראשונים היו חיים בטבע יותר מהבאים אחריהם:

אלא אותן חמש שנים כו' מפני שצפה הקב"ה שעתיד לצאת ממנו עשו לזה לא נגזר לו חיים אלא קע"ה שנה (ש"ך על התורה):

שעבר ב' עבירות. ובספ"ק דב"ב אי' חמש עבירות עבר. וכן איתא בתנחומא שמות ע"ש:

שבא על נערה מאורסה. אע"פ שלא נצטוו ב"נ ע"ז מ"מ מכוער הדבר:

שנאמר כי בשדה מצאה וכתיב הכא ויבא עשו מן השדה:

המד"א אם גנבים באו לך. וכתיב ויבא עשו וכל אלה אסמכתות נינהו והענין היה מקובל בידם (יפ"ת):

והוא רואה לבן בנו עובד ע"ז כי כשהיה בן י"ג פירש לעכו"ם אך לפי שהיה בצנעה ולא נודע לאברהם לכן לא מת אברהם אז. אבל השתא עשה בפרהסיא:

כי טוב חסדך מחיים. כי פעמים עושה ה' חסד עם האדם במיתה יותר מבחיים כשטוב לו שימות:

אנא פתח פומי כו' דהלעיטני משמע להלעיטו אכילה גסה להשליך אל פיו. וכה"ג איתא בפסיקתא ובטן רשעים תחסר זה עשו שאמר ליעקב הלעיטני וגו':

משתדר פי' שופך ומשלח מאכל הרבה לתוכו:

מיניה ומן פטרוניה. מפטרון ואדון של התבשיל כלו' מכח מאדים ומדה"ד האדומה שהוא פטרון על כל דבר אדום. ולכן כפל ואמר האדום האדום (מת"כ ונזה"ק):

מיניה ומן דכוותיה. שכל עניניו וקניניו היו אדומים (שם). אבל רש"י ז"ל היה לו גי' אחרת מיניה ומן פטרוניה (כלו' הלעיטני נא ממה שאתה אדון עליו מממון שלך. ומן פטרוניה כלו' הלעיטני מן האדום שהוא של אדוניך היינו משל שכינה כגון נוב ושילה ובית עולמים. לכך כתיב ב' פעמים האדום) הה"ד כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו (תהילים ע״ט:ז׳) וכן היה כתוב במדרש של רש"י ז"ל. והוא ע"ד אסמכתא לדרשה זו. וריש לקיש אמר מינך ומן דכוותך צדיקים כמותך (כמו עשרה הרוגי מלכות. האדום לשון דומה. כמו בדומים) עכ"ל רש"י כפי מ"ש לשונו בעל יפ"ת ובעל א"א. והמוסגר הוא פי' רש"י. אבל במדרש עם פרש"י דפוס וויניצי' איתא מינך ומן דכוותך צדיקים שכמותך כגון ר' ישמעאל וחבריו הרוגי מלכות. האדום עושה לשון דומה. כלו' בדומין לך עכ"ל רש"י שם:

בלבוש אדום כלומר בתוקף מדה"ד הקשה שהוא מבחינת גוון האדום. ולא יתנהג עמו ברחמים כלל:

שדה אדום שפי' שדה האדום. שאם פירושו שדה של אדום. כבר קאמר ארצה שעיר:

מגן גבורהו מאדם ומסיפא דכתיב אנשי חיל מתולעים יליף ללבושו אדום (שהתולע הוא צבע אדום כמו אם יאדימו כתולע (ישעיהו א׳:י״ח)) ולא קאמר לה שהוא פשוט. או שיש דילוג סופר כאן ובס"א איתא (יפ"ת):

לחשוב גרסינן:

למות וגו' גרסינן:

מבקש להמית גרסינן:

הכי גרסינן באים כל חיה ועוף]:

ומתקבצין כו'. שהיו מצוירים על אותו בגד כל דמות חיה ועוף שבעולם וכל א' וא' בא לשכון אצל חבירו:

דתנינן. בפרק בתרא דמסכת זבחים:

ועשו הוא שונא כו'. בתמיה:

דמו של אדם בגופו. הוא שונא דם האדם שהוא בגוף האדם בחיים והוא ממהר לשופכו:

בברכה. בהיפוך אותיות בכורה או כפשוטו שהבכור לעולם מיומן ומזומן לברכה:

תעשה לי וגו' גרסינן. וסיפיה דקרא אבא אליך וברכתיך:

התחיל מחרף ומגדף למה זה לי זה אלי ואנוהו:

זבין לי חד יום מן דידך. יבואר ע"פ מה דאיתא בפדר"א שיעקב ועשו בבטן אמם עשו חלוקה. שיעקב נטל עוה"ב ועשו עוה"ז ע"ש. וז"ש לו יעקב זבין לי חד יום מן דידך כלומר יום אחד מיומו של הקב"ה שהוא אלף שנה. וזה היה מזמן יציאתם ממצרים בכבוש ראשון עד זמן התחלת שעבוד בני עשו בישראל בימי בית שני וזהו מדידך פי' מן חלקך שעוה"ז הוא חלקו כו':

שהוא יודע כו' פי' כל היודע על נכון היטב התחלת זמן שיעבוד ימצא שיום אחד מיומו של הקב"ה ישב יעקב בשלוה בצלו של עשו ר"ל בזמן שליטת עשו בעולם. והיינו מזמן יציאתם ממצרים עד זמן התחלת השעבוד בישראל בימי בית שני. וזה היה עבור תנאי אותו המכירה (נזה"ק):

שכפר בזה אלי ע"י שהיה רעב ע"ד (ישעיה ח, כא) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו:

ומתקבצין כו'. שהיו מצויירים על אותו הבגד כל דמות חיה ועוף שבעולם. וכל אחד ואחד בא לשכון אצל חבירו (מת"כ):

מה ראה כו'. הא ידע שע"י זה יטור לו עשו שנאה. ובודאי לא יתכן דמשום ירושת פי שנים ימסור נפשו:

משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. והטעם מפני שהבכורים טעו בעגל ובני לוי עמדו באמונתן וכדלקמן במד"ר פ"ד. וממילא גם עשו שהיה רשע נפסל מן העבודה. לפיכך השתדל יעקב לקנות ממנו הבכורה כדי שיסלק אותו מעבודת המקדש (מפרשים):

הה"ד כי לדם אעשך כו'. כלו' זו ראיה שטעם הבכורה מפני הקרבנות ממ"ש לו דם שנאת דהיינו הקרבנות במה שבזה את הבכורה מפני הקרבנות וכן מה שהביא ולא חפץ בברכה סייעת לה כפי פי' רב הונא שאמר זה דם הקרבנות:

ועשו הוא שונא את הדם. בתמיה הרי כמה צדיקים וחסידים הרג כדאי' לקמן במדב"ר פ"ד:

זה דם בכורה בקרבנות כלו' שהיה מבזה את הבכורה שתלוי בה עבודת הקודש של הקרבנות:

זה דם מילה שמשך לו ערלתו וכל זרעו אינם נמולים ועי' ברות רבה פ"א סי' ג' מ"ש שם:

ולא חפץ בכורה. דרש ולא חפץ בכורה בהיפך אותיות. או כפשוטו שהבכור לעולם מיומן ומזומן לברכה:

המד"א מזבח אדמה סיפא דקרא אבוא אליך וברכתיך:

העולם עשוי כגלגל. פגעי העולם מתגלגלים היום על זה ומחר על אחר וכן פירש"י ז"ל:

יש בה אבל. סימני אבל במה שהיא עשויה כגלגל ואין לה פה:

ויש בה שמחה. שמשביע הרעב ובפירש"י מצאתי שמחה שאוכלין אותה במשתה ושמחה ואבל שאוכלין אותה בסעודת האבל:

ניכול כו'. נאכל את של יעקב ונשחוק בו ונקנטר אותו על הבכורה שקנה שבעיניו לא נחשבה כלום:

מעולמו יצא. שכפר בעיקר כדלעיל או במה שכפר בתחיית המתים ואבד עולמו לעתיד וכדמפרש ואזיל:

בילקוט גרס בני בכורי ישראל ויקם וילך:

[יצא הוא ובזיונו עמו ויקם וילך ר' לוי כו']:

ומה בזה עמה. דכתיב ויבז עשו את הבכורה את לרבות בא:

מה עדשה זו עשויה כגלגל כך כל העולם עשוי כגלגל. שאבילות מתגלגלת על כל באי עולם במועד קטן:

מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה. שאוכלין אותה במשתה ושמחה ואוכלין אותה באבילות כך מפורש בתנחומא אף אותה היינו שאכל אבל ושמחה:

לפי שהיו כמשחקין. שהיו סבורים לעשות שחוק ביעקב:

השכים הקדוש ברוך הוא ושחק בהם וקיים הבכורה ביעקב. לפי שכתוב בני בכורי ישראל:

מה עדשה כו' לפי שהנזיד היה הבראה על מיתת אברהם קאמר דטעמא דעדשים בהבראת האבל משום דמה עדשה עשויה כגלגל כך העולם והכוונה דגלגל הוא שחוזר בעולם וכמ"ש בפ"ק דב"ב:

ויש בה שמחה פרש"י בשם התנחומא שהיה דרכם לאוכלו גם במשתה ושמחה כמו באבלות. אפשר הטעם בזה כדי לזכור ביום המיתה:

ושמחה שנטל יעקב את הבכורה. שמאת ה' היתה זאת להזמין תבשיל זה לידו עבור שיקח הבכורה. דאי משום הבראה גרידא הוה סגי אף בביעי (נזה"ק):

ניכול כו' נאכל של יעקב ונשחק בו ונקנטר אותו שהוציא ממונו בלא הועיל כי מה בצע בבכורה וכמ"ש ויבז עשו את הבכורה:

ורוח הקודש אומרת ערוך השלחן ר"ל במה שישב אח"כ לאכול ולשתות בנחת בערוך השולחן וסדר המנורה בזה גמר והקנה כי אין בזה אונס וזה שאמר בר קפרא ולפי שהיו כמשחקים כו'. והא"א כתב שנ"ל לגרוס ואעפ"י שהיו משחקים:

מיכאל וגבריאל שכל המלאכים מתחלפין והם קיימין כדלקמן פ' ע"ח. מיכאל רחמים גבריאל דין גבורה ושניהם הסכימו שיהיה הבכורה בידו להגין עליו:

ולפי שהיו כמשחקים כו' כי לולא שהיו כמשחקים לא היה הקב"ה מסכים כדלעיל. ומ"ש כמשחקים לפי שהיו כופרים בעיקר. ודרך הכופרים שלא לפרש דבריהם ומטיחים דבריהם כמתלהלה היורה זיקים (יפ"ת):

מעולמו יצא כלומר שיצא לתרבות רעה לגמרי ואבד את עולמו. או לפי שקיום כל הנבראים בהיותם מצויירים בציור האלהי הנכבד ואבודם בהיותם נסתרים ממנו. לכן הרשע נא' עליו שיצא מעולמו (יפ"ת):

ומה ביזה עמה דכתיב את. ואתין וגמין רבויין הם:

תחיית המתים בזה עמה דביזה הבכורה מפני שהולך למות אמר כי אין לחוש עליה בזמן התחיה כי גם זה אינו נחשב בעיניו:

בבוא רשע זה עשו כו' בא גם בוז בזיונו עמו. ר"ל מיד בבואו מן השדה בא לבזות תחיית המתים והיינו כדדרשי' לעיל שאמר ליעקב מה טיבו של נזיד זה כו' א"כ לא מתן שכר ולא תה"מ הרי מיד בא לבזות תה"מ ומזה בא אח"כ לידי מכירת הבכורה ואהא מסיק עם קלון חרפה שנתלוה לו קלון הנקרא חרפה והיינו רעב כמד"א וחרפת רעב ולכן בקש מיעקב לחם ונזיד עדשים ובא לידי מכירת הבכורה (נזה"ק):