לכל תכלה. לכל שכלול יש קץ שמים וארץ יש לו סיקוסים דכתיב ויכולו:
עץ יוסף
ויכלו השמים כו' דהו"ל למימר וישלמו. או ויגמרו. ע"כ דרש שבא ללמדנו שיש להם תכלה שעתידין לכלות. כמ"ש כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה על כן יש להם קץ. אך התורה אין לה קץ כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ובתורה משתעי קרא:
סקוסים פי' גבול וקץ:
ד"א לכל תכלה כו' מפרש ויכלו לשון תכלית והשלמ'. ואיירי בענין המלאכה. דתכלה הוא לשון השלמה. וה"פ לכל תכלה דהיינו השלמת מלאכה בששת ימי בראשית ראיתי קץ שלעולם אין בו תוספת עוד. ואין כל חדש תחת השמש. אבל התורה שהיא החכמה העליונה מתרחבת ומתגלית בכל יום מה שלא נודע עד עתה וזה רחבה מצותך מאד (יפ"ת):
אַדְרִיָּינוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת (שיישחקו עצמותיו, לשון קללה) שַׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר חֲנַנְיָא (שאל את רבי יהושע בן חנניה), אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אדריינוס): כֵּיצַד בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ?
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי יהושע): כְּהַהוּא דְּאָמַר (כפי שאמר) רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא.
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אדריינוס): אֶפְשָׁר כֵּן (האם ייתכן כך), אֶתְמְהָא (תמיהה)?
הִכְנִיסוֹ (רבי יהושע את אדריינוס) לְבַיִת קָטָן, אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי יהושע): פְּשֹׁט יָדְךָ לְמִזְרָח וּלְמַעֲרָב לְצָפוֹן וּלְדָרוֹם. אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי יהושע): כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (כך היה העולם כולו לפני הקדוש ברוך הוא, כבית קטן זה שידיך מגיעות לכל קירותיו).
מתנות כהונה
פקעיות. פי' [כריכות] של שתי וערב נקראו כן:
ופתכן. וערבן:
שחיק עצמות. ישחקו ויטחנו וימחו עצמותיו:
רש"י
שתי פקעיות. לימושייאל"ש בלע"ז:
אחת למעלה. משמים:
ואחת למטה. לארץ:
הכניסו לבית קטן אמר פשוט ידך לכל צד. כלומר מה בית קטן זה שאתה עומד באמצע ומניח לכל דפניו כך היה כל העולם כולו לפני הקב"ה:
עץ יוסף
כיצד ברא כמו ד"א על מה כתיב ויכולו:
כיצד ברא הקב"ה את עולמו. היינו השמים והארץ. כלומר אם נברא הכל ברגע אחד בשלימות. או מתחלה לא נברא בשלימות אלא אח"כ היה מותח והולך (נזה"ק):
א"ר יוחנן נטל כו' ס"ל דמאמצע נברא העולם ומשם מותח והולך לצדדין:
פקעות חוטין של שתי וערב (מת"כ):
אחת של אש כו' להיות מתפשט למעלה בכח האש העולה למעלה. ולמטה בכח המים הנגרים למטה (נזה"ק):
ופתכן זה בזה שטרפן ועירבן ונעשו אחד שמתחלה נתן בהם שיהיו מותחין והולכין. וכשיגיעו לגבול ששיער. יעמדו ולא ימתחו עוד:
רבי חנינא אמר ד' כלומר דודאי לא נברא הכל ברגע אחת. אלא דמ"מ לא נברא מאמצע אלא מצדדין. שהניחם לד' רוחות העולם ומשם היו נמתחים לצד פנים עד שנתדבקו זה בזה (יפ"ת):
רבי חב"ח אמר שש דאל"כ אפשר שימתחו לצד מעלה ומטה (יפ"ת) אבל לר' חנינא לא איצטריך לנקודות למעלה ולמטה דמסתמא נמשך למעלה ולמטה ג"כ כפי שיעור המרחק הקבוע לו מן הצדדים ולא יותר (נזה"ק):
אפשר כן ואיך יהיו מותחין והולכין. ואמר לו המשל של בית קטן שיכול האדם לעשות בידיו בכל קצות הבית. שהרי ידיו מגיעים לכותלים. וכן הקב"ה פועל מקצה השמים ועד קצה השמים כביכול בידיו. כמ"ש ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. וכמ"ש ומעשה ידיך שמים:
בהדיוכין. פי' הערוך טובות. ה"ג הערוך הרבה בדיצה והרבה בהדיוכין וכו' כך המזלות קצר להם הדרך כדי שלא יטרחו הרבה ואחר כך הרבה להם הדרך ונתמעט שמחתם. [ורש"י ז"ל פירש בד"א וגי' אחרת]:
ובעית שאלה כו'. הילקוט לא גריס ליה וכתב האב"א שהוא הג"ה על הגליון:
ה"ג אלא לת"פ שנה:
בנות שוח כו'. [עיין בריש מסכת דמאי וע"א ובשביעית ובפרק קמא דמסכת ראש השנה ובכיצד מברכין בגמרא דנובלות ובערוך ויתבאר לך הכל יפה]. לשלש שנים ונשתרש בשנת השמטה:
ואותו יום. בעת הבריאה:
רש"י
הרבה להם בדיצה. צוה להם לעשות שליחותו מהרה:
מעט להם הדרך. שנתן להם דרך קצרה שיעשו שליחותו בנחת שלא ייגעו יותר מדאי:
כעס עליה ומיעט לה בדיצה. שלא ילכו מהרה:
והרבה להם הדיוכים. ס"א הדוכים דרך בלשון יון ע"כ. נתן להם דרך רחוקה כדי ליגעם יותר כך קודם שחטא אדם היה הילוכן של מזלות ודרכן קצרה משחטא נתן להם דרך ארוכה וצוה להם שילכו במהירות לכך יש מזל שגומר וכו' לכך נאמר ויכולו שניתן להם חסר וכליה שהכל לקה במעשה אדם הראשון:
בנות שוח שביעית שלהן נוהג אפילו שנה שנייה. שלאחר שמיטה והיא בתשיעית לפי שהן עושות לשלש שנים דאי חנטו בשביעית לא יהיו מבושלים עד סוף שנה תשיעית ואזלינן בתר חנטה בשביעית ואסורין ואותו יום שבראן עשו כל מיני פירות בני יומן להודיעך כיון שחטא אדם הראשון לקה הכל ובאת מכה וכליה לעולם:
בנות שוח. תאני חיוורתא ובמקום אחר קורא אותן בנות שבע מפני שהביאו שבעה ימי אבילות לעולם למאן דאמר פרי שאכל אדם הראשון תאנה היתה. ס"א הוא פרי שקורין קברא פיא ע"כ:
ויכלו. נתכללו ונתייפו הוא שיכלול:
עץ יוסף
אין לשון ויכלו כו' מפרש דרמיז בויכלו לשון מכה וכליון במהלך הכוכבים בחטא אדם הראשון. ועל זה אמר משל כו' הרבה להם בדיצה פי' בחדוה. והרבה להם בהדיוכין למהר תיקון בנייני המדינה. ומשהכעיסוהו כו'. כך עד שלא חטא אדה"ר הלכו המזלות דרך קצרה ובמהירות למהר תמיד האביב. ומשחטא אדה"ר סבבן דרך ארוכה ובמתינות כדי לאחר האביב כבנות שוח שעושות לשלש שנים. ובאותו יום עשו פירות בני יומן. ולכך נאמר ויכלו שנעשה מכה וכליה בשמים וארץ ובכל צבאם לאחר החטא (נזה"ק):
בהדיוכין המוסיף הערוך פי' בל"י הצלחה ורצון להטיב:
כגון כוכב חמה ששנת החמה שס"ה יום שהוא מסבב הארץ בשס"ה יום:
והיא לבנה שהלבנה תנועתה מהירה שבכל חדש סובבת הארץ:
חוץ מן כוכב נוגה ומאדים. שהם הם מאוחרים מאד:
ובעי שאלה כו' היא הגהת איזה חכם אחרון על הגליון ונכתב בפנים:
ומאדים חודש וחצי כל מזל הוא מהלך. נמצא מהלך י"ב מזלות בשנה ומחצה:
בנות שוח שביעית ריש פ"ה במשנה. ופי' במוסיף הערוך בנות שוח מין תאנים לבנים מדבריים ומתבשלים באילן אחר ג' שנים. וכתבו התוס' (פרק אין מעמידין) שבנות שוח ובנות שבע מין אחד והראיה דאמרינן בב"ר תאנים שאכל אדה"ר איכא דקריא להו בנות שוח ואיכא דקריא להו בנות שבע ע"כ:
עשו פירות בן יומן ביום שנבראו. שכל הדברים בצביונם ובקומתם נבראו כדאיתא במס' ר"ה:
לע"ל לימות המשיח:
ומחץ מכתו ירפא לשון הכתוב והיה אור הלבנה כאור החמה כו'. כאור שבעת הימים ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ועל ישראל כבר נאמר ביום חבש ה' את שבר עמו. אלא ודאי מחץ מכה של עולם מחטא אדה"ר ירפא לעתיד למהר שוב ברכת הפירות. וכדכתיב לעיל מיניה ונתן מטר זרעך וגו' והיה דשן ושמן וגו' (נזה"ק). ודעת חז"ל שחטא אדם וקללתו ועונשו היה הכל בששי. ואז כבר נתקללו גם המאורות ופרשת ויכלו נאמר אחר כן:
מכוללים היו כו'. בשעת בריאותן נבראו דרך כלל מקושר ומעובה בלי חיתוך ופירוד. והיו מותחין והולכין כל ו' ימים על שיעורם עד שאמר הקדוש ברוך הוא די. ופירוש הכתוב כך ויכלו כבר היו מכוללים והיו מותחין והולכין עד יום ז' ואז אמר הקב"ה דיו בדיבור זה ויכל אלהים כו'. [וכ"ה בסוף הפרשה]:
ג' צבאים הן. פירש"י ל' חפץ ורצון ותאוה:
כל ימי צבאי. מדבר בתלמידים כדאיתא ביומא [פ"ז ולקמן פס"ח]:
וכימי שכיר. כמו שכיר יום בבא השמש מועד צאתו:
צבא לו. חיל צבאות ורש"י פירש צבאות השמים והארץ נעשו בשבילו:
ואם לאו צבא וחיל יבא עליו וימיתוהו. והספר עצמו מפרש והולך בנה בנין כו':
דקיון. עלבון ופרעון חובו:
רש"י
משוכללין. היו שמים כבר מיום ראשון ומותחין והולכין עד סמוך לחשיכה בערב שבת מיד ויכל אלהים ביום וגו' גער בהן והעמידן:
ס"א מכוללין היו המעשים קודם יום הששי ובא לחלוק על דברי רבי יהושע בן לוי ע"כ:
ימי צבאי. יסורין שבאין עלי לצבא ד"א הלא צבא לשון צביון כל צביוני של אדם אינו אלא על הארץ אבנה לי בית ואטע לי כרם אשא אשה ואוליד בנים ומה יתרון לו לסוף מניח הכל כימי שכיר ימיו שעוזב מלאכתו לערב ולא דיו שמדקדקין אחריו לעולם הזה אלא עוד כימי שכיר ימיו מה שכיר הזה כל מה שהוא עושה מלאכה ביום לערב הוא מחשב עם בעל הבית כך כשאדם נפטר מן העולם בא ליתן דין וחשבון מכל מה שפעל:
ס"א צבא לתלמידים לא שמענו:
שלשה צבאים הם. שהם לשון צביון ותאוה צבא לתלמידים שנאמר כל ימי צבאי איחל (איוב י"ד י"ד) לעיל מינה מיירי בתלמידי חכמים אם יזקין בארץ שרשו וגו' מריח מים יפריח ודרשינן ליה אם רואה אדם שתורתו פוסקת מזרעו ישא בת תלמידי חכמים וכו' ועל זה אמר איוב אם ימות גבר בלי תורה היחיה לפיכך היה כל צביוני ותוחלתי לתורה ולתלמידים:
אם זכה צבא לו. צבאות השמים והארץ נעשו בשבילו ואם לאו צבא עליו הצבאות ילחמו עמו וימיתוהו ולא עוד אלא וכימי שכיר ימיו כלומר ומה יתרון לו אפילו אם ינצל מכל אלו שלא ישכנו נחש וארי כל עיקר שלא ינצל מיום המיתה:
האדם מתאוה לחיים. אע"פ שכל ימיו בעמל ויסורין שנאמר הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז׳:א׳) כל צביונו של אדם להיות חי על הארץ ומה יתרון לו בחיים וכימי שכיר ימיו בעמל ויגיעה ויסורין כפועל הזה. ונחמן בריה דרבי שמואל דריש ליה הכי צבא ממש ודריש הלא צבא לאנוש למ"ד של אנוש משמשת על אנוש ומשמשת מאנוש צבא לו וכו' ע"כ וכל צבאם מקיש צבאם להם מה שמים וארץ ליתרונו של עולם אף כל צבאם ליתרונו של עולם הרבה דברים אתה רואה וסבור מה יתרון ותועלת יש בם אף הוא בכלל יתרונו של עולם:
עץ יוסף
נשתכללו שמים בחמה כו' מפרש ויכלו לשון יופי ושכלול (כדמתרגמי' כלילת יופי מששתכללא בשופרא) שעל ידי תולדותיהם נשתכללו השמים והארץ ונתייפו יותר (יפ"ת):
רבי סימון כו' ר"ל בשעת בריאתם נבראו דרך כלל מקושר ומעובה בלי חיתוך ופירוד. והיו מותחין והולכין כל ששה ימים על שיעורם עד סמוך לחשיכה. ואז אמר להם די. ומיד ויכלו השמים והארץ:
שלשה צבאים הם כו' ולכולם רמז וכל צבאם מלת צבא מורה על רבוי פרטים מיוחסים לאב המצביא. וכן התלמידים מיוחסים לרבם. והיסורין משתלשלים מהאדם כי הוא יולדם בחטאו והוא סבתם. והחלוקה היא אם תולדה טבעית. וזה אם לתועלת אם לנזק. או תולדה רצונית. או נפרש באופן אחר כי מיום שנברא העולם נרשמו בשמים הסבות העוזרות לאדם על השלימות ושיצא לזמן פלוני אדם רשום כאמרם הראה לו דור ודורשיו וכן ג"כ הסבות המנגדות ומונעות לו משלמותו שהם היסורים שיש כמה צבאות וחיילים של מקרים שנאמר הלא צבא וחיל ויסורין לאנוש ולסוף כימי שכיר ימיו. או הוא לשון זמן וגבול. העולם יש לו גבול ו' אלפי שני והיסורין יש להם קץ קצוב חליים רעים נאמנים בשליחותם. גם תלמידים בהגיע נקודת שררתם לא יתעכב רגע. ד"א מלשון צביון ורצון הלא רצונו של אדם וחפצו להיות עלי ארץ:
אם זכה צבא לו. ולעזרו לא זכה צבא עליו וכנגדו ורמז שמדבר א' בעינו יצא או תועלת או נזק:
בין קשר לקשר. פירש"י כשיניצו הפירות באילן כמין קשרים קטנים ובין קשרי השבולין מושכן ומגדלן:
ממזר. עושה אותם רך מלשון ביצים מוזרות ורש"י פירש מפזר אותם ומפריש אותם כמו הנה זורה הגורן:
רש"י
בהם הרופא מרפא את המכה והרוקח מרקח מרקחותיו. וכתב בן סירא העלתה סומכ' מן הארץ בהם הרופא וכו' ס"א בר סירא אמר וכל צבאם אלוה העלה סמים בהם הרופא מרפא את המכה. ובספרי רבותינו שבכרך כתוב אלוה העלה סממנין מן הארץ בהן הרופא מרפא את המכה וכו' ע"כ:
מעדנות. כימה מעדן את הפירות שכימה משמשת בימי הגשמים ומצנן את האילנות שלא ירקבו:
ס"א משטרו. שוטר:
התקשר. דשליא"ר:
מעדנות. קישורין כמו אגג מעדנות אגג מקושר ע"כ:
מושכות כסיל. מושך בין קשר לקשר כשינצו הפירות באילן כמין קשרים קטנים בכל ימות החמה מושכן ומגדלן ובין קשרי השבולין מגדלם החמה והגשם מעכבן. ס"א שמחשיך הפירות באמצעיתו בין קשר של מעלה לזנבו של מטה מזל כימה משמש בימי הסתיו ומזל כסיל בימי הקיץ וכדגמרינן במסכת ראש השנה ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה רבי אליעזר אומר אותו היום שמונה עשרה במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתמעטים ומתוך ששינו מעשה בראשית שינה עליהם הקב"ה מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם וכן מצינו מקרא שבתהלים (א"ה מאד תמוה לי שמקרא זה הוא בספר משלי סימן כ"ו פ' יו"ד ואולי הוא מאיזה תלמיד טועה) רב מחולל כל שוכר כסיל ושכר עוברים והכי פירושו הקב"ה שהוא מחולל כל כשהוא שוכר מזל כסיל המשתמש בקיץ כמו ויסכרו שוכר עוברים אזי מונעים עוברי הים מלעבור בתוכה מפני הסכנה שרוח סערה מנשבת באותו עת עד שמזל כימה משמש וכמו שאמרנו למעלה הנותן בים דרך מעצרת ועד החג ובמים עזים נתיבה מהחג ועד חנוכה אבל מהחג ועד עצרת אין פורשים בים כלל ענין אחר שמעתי רב מחולל כל נאמר על בעל הבית שבונה בנינים ושוכר פועלים כסיל שאינו אומן לעשות מלאכתו שוכר גם עמו עוברים ושבים בדרך שרואים אותו הפועל שאינו עושה יפה ומלעיגים עליו וזהו שוכר כסיל שוכר עוברים והראשון עיקר:
התוציא מזרות וכו'. היה לו לומר מזלות:
מזרות. לשון הפרשה כמו הנה זורה את גורן השעורים:
עץ יוסף
אין לך כל עשב כו'. כלו' שמגדל מכח השפעתו למעלה. והוא כמושל ושוטר עליו (נזה"ק):
חַד בַּר נָשׁ הֲוָה קָאֵים עַל כֵּיף נַהֲרָא (אדם אחד היה עומד על שפת הנהר), חֲמָא חַד עוּרְדְּעָן טָעֲנָה חֲדָא עַקְרָב וּמְגִיזָה יָתֵיהּ נַהֲרָא (ראה צפרדע אחת נושאת עקרב אחד ומעבירה אותו את הנהר), וְכֵיוָן דְּעָבְדַת שְׁלִיחוּתֵיהּ אַחְזַרְתֵּא לְאַתְרֵהּ (וכיוון שעשה העקרב את שליחותו החזירה אותו הצפרדע למקומו).
רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִין (מציפורי) אָמַר: עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד גְּבַר דַּהֲוָה קָאֵים לְמֶחֱצַד בְּהָדָא בִּקְעַת בֵּי טַרְפָּא (מעשה היה באדם אחד שהיה עומד לקצור בבקעת בי טרפא), חֲמָא חַד עֵשֶׂב וְלִקֵּט יָתֵיהּ וַעֲבָדֵיהּ כְּלִילָא לְרֵאשֵׁיהּ (ראה עשב אחד וליקט אותו ועשה אותו עטרה לראשו). אֲזַלָּא חַד חִוְיָא וּמְחָא יָתֵיהּ וּקְטִיל יָתֵיהּ (בא נחש אחד, והקוצר הכה אותו והרג אותו).
אֲתָא חַד גְּבַר וְקָם לְמִסְקַר בְּהַהוּא חִוְיָא (בא אדם אחד ועמד להסתכל באותו נחש), אֲמַר: תָּמֵהַּ אֲנִי עַל מַן דְּקָטַל הָדֵין חִוְיָא (על מי שהרג את הנחש הזה). אֲמַר הַהוּא גַּבְרָא (אמר אותו האיש, הקוצר): אֲנָא קְטָלִית יָתֵיהּ (אני הרגתי אותו).
תָּלָה אַפּוֹי וַחֲמָא לְהַהוּא עִשְׂבָּא עֲבִידָא כְּלִילָא לְרֵאשֵׁיהּ (הרים האיש שבא את פניו וראה את אותו העשב עשוי עטרה לראשו של הקוצר), אֲמַר (לקוצר): מִן קוּשְׁטָא אַתְּ קָטְלִית יָתֵיהּ (באמת אתה הרגת אותו)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו הקוצר): אִין (כן).
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו האיש): יָכֵיל אַתְּ מֵרִים הָדֵין עִשְׂבָּא מִן רֵאשֵׁךְ (יכול אתה להסיר את העשב הזה מראשך)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו הקוצר): אִין (כן).
כֵּיוָן דַּאֲרֵים יָתֵיהּ (כיוון שהסיר אותו), אֲמַר לֵיהּ (אמר לו האיש): אַתְּ יָכוֹל קָרֵיב הָכָא וּמֵרִים הָדֵין חִוְיָא בְּהָדֵין חוּטְרָא (אתה יכול להתקרב לכאן ולהרים את הנחש הזה במקל הזה)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו הקוצר): אִין (כן).
וְחֵרֵף וְגִדֵּף, וְנָטַל כָּל כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וַעֲשָׂאָן כְּמִין גּוּרְגּוּתְנִי אַחַת (עשה מן הפרוכות כמין סל אחד ונתן אותם בתוכו), וְהִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף כְּלַפֵּי מַעֲלָה, וְאָמַר: לָא דָּמֵי הַהוּא דְּעָבֵיד קְרָבָא עִם מַלְכָּא בְּמַדְבְּרָא וְנָצַח לֵיהּ, לְהַהוּא דְּעָבֵיד קְרָבָא עִם מַלְכָּא בְּגוֹ פָּלָטִין דִּידֵיהּ וְנָצַח לֵיהּ (אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ומנצח אותו, למי שעושה מלחמה עם המלך בתוך הארמון שלו ומנצח אותו).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסֵי: אֲנָא חֲמִיתֵּיהּ בְּרוֹמִי, תַּרְתֵּין לִיטְרִין מֵהָכָא וְגוֹזָלָא מֵהָכָא, וּתְקַל חַד לָקֳבֵל חַד (אני ראיתי אותו ברומא, שתי ליטרות בכף המאזניים מכאן והגוזל מכאן, ונשקל זה כנגד זה בשווה).
וְנָטְלוּ אוֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ קְעָרָה אַחַת. כָּל מַה דַּהֲוָה הָדֵין שַׁנֵּי, הֲוָה הָדֵין שַׁנֵּי (כל כמה שהיה היתוש משתנה, היה טיטוס משתנה; או: כל זמן שהיה היתוש חי, היה טיטוס חי). פְּרַח יַתּוּשָׁה, פְּרַחָה נַפְשֵׁיהּ דְּטִיטוּס הָרָשָׁע (עף היתוש, עפה נשמתו של טיטוס הרשע).
מתנות כהונה
בכלל ברייתו. יש בהם צורך וגם המה עיקר הבריאה. [כל הענינים האלו תמצא בויק"ר פכ"ב ובמד"ר פי"ח ובקהלת פ' ויתרון ארץ]:
הוי משתעי. היה מספר המעשה הזה כ"מ שאינו מדבר רק בסיפור דברים בעלמא הוא אומר משתעי. [ובקהלת רבה גרס כהלין פירוש באלו מעשים ורש"י גרס כדין]:
הוה קאים כו'. היה עומד על שפת הנהר:
חמא כו'. ראה צפרדע אחת שהיה טוען ונושא עליו עקרב א' ומעבירו על הנהר:
מגיזה. מעבירו כד"א וכן נגוזו ועבר:
כיון שעשה העקרב שליחות שנשתלח לו מן השמים הצפרדע החזירתו למקומו ועיין בויקרא רבה ובקהלת שהמיתה שם בן אדם:
דהוה קאים למחצד כו'. שהיה עומד לקצור הקמה בשדה:
בהדא בקעתא. בבקעה זו של בי' טרפא שם מקום:
חמא כו'. ראה עשב א' ולקט אותו ועשה ממנו עטרה לראשו:
אזלא כו'. הלך שם נחש א' והכה הוא את הנחש והמית אותו:
אתא כו'. בא שם איש א' ועמד לראות ולהסתכל ומתמה באותו נחש מפני שהיה חבר ומכיר כחו של אותו נחש ואמר תמה אני על מי שהמית הנחש היה אומר אותו האיש הקוצר אנכי הרגתיו:
תלה כו'. היה תולה עיניו והרים פניו למעלה:
וחמא כו'. ראה לאותו עשב שעשה עטרה לראשו והכיר העשב שהוא מגין ומציל בפני ארס הנחש:
אמר לאותו קוצר מן קושטא [כו'. באמת שאתה הרגת אותו ה"ג קטלית יתיה א"ל אין א"ל יכיל כו' והכי מוכח בויק"ר דגרס מן קושטא אנא קטלית יתיה ושם חסר עד קטלית] יתיה ומצאתי בשם רש"י ז"ל מן קושטא וכו' בדין הרגת אותו מאחר שיש עמך אותו עשב וקשה לי א"כ למה שמע אליו שוב להסירו מראשו אטו בשופטנא עסקינן:
יכול את כו'. יכול אתה להרים ולהסיר אותו עשב מעל ראשך א"ל אין וכן עשה. וכיון שהרימו והסירו א"ל יכול אתה לקרב לכאן ולהרים ולנגוע בזה הנחש בזה המטה שהיה בידו:
ה"ג והיה מרדף ליה מן דין כו'. פירוש רבי ינאי היה רודף הנחש מצד זה והיה חוזר ובא מצד אחר. [ה"ג ועוד הוה רדיף ליה מן הדין סטרא והדר חזר מן הדין סטרא והכי א' במד"ר ובויק"ר]:
הברה. קול הברה:
הוה יתיב מטייל. פירש"י לעשות צרכיו. ול' נקי דבר ובירושלמי פ' במה אשה תמצא מעשה זה בלשון אחרת:
רומאי. עובד כוכבים א' מן רומי:
ותרכיה. וגרשו:
וקדם. והקדימו וישב לו:
לית דין כו'. אין זה בחנם בא לידי שיצערני כ"כ מיד יצא נחש אחד והכה אותו והמיתו:
ומטייל. כמשמעותו:
משוניתא. חוף הים ועי' בערוך:
קולית. עצם של רגל מן המת:
והות מתגלגלא. כל עוד שהיה מצניע אותה היתה חוזרת ומתגלגלת באמצע הדרך:
בלדר. פי' הערוך שר חשוב מחצר המלך:
פשפשוניה כו'. חפשוהו בבגדיו וכלי תשמישו ומצאו אצלו שהיה נושא כתבים רעים על היהודים מעיר קסרין:
טיטוס הרשע. כל זה מבואר בפרק הניזקין:
שתי פרוכת. שהיו באמה טרקסין שהיה ספק אצלם אם היא מן קדש או מן קדשי קדשים וקראו חז"ל אמה טרקסין:
על גבי מזבח. [ובויק"ר ובמד"ר] ובילקוט קהלת גרס על ספר תורה ושמא הא והא איתא:
מדם הקדשים. נתלכלך הפרוכת ונגע בחרבו [כן פירש"י]:
[ועשאן כמין גרגותני. בפרק הניזקין ובכל המדרשים הנ"ל ל"ג הכי וע"ש:
גרגותני. סל]:
כלפי מעלה. שאמר שהרג את עצמו:
לא דמי כו'. אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ומנצח אותו כו':
ה"ג מחאיה נחשלא בימא. פי' הכהו נחשול בים:
דומה זה. כלפי מעלה אמר כן נדמה בעיני שאין כו':
לכאן קרמני. [לכאן] קדם אותי:
פיילי פוטירין. [פי' הערוך] כוס של משקין ששותין אחר המרחץ ורש"י פי' כוס קיסר. ונראה שהוא מזרק יין שכן קערה ת"י פיילי:
אנא חמיתיה כו'. אני ראיתי לאותו גוזל ברומי והיו מניחין שתי ליטרות בכף מאזנים מזה והגוזל בכף מאזנים מזה היו שוקלין בשוה זה כזה:
שני. חי ור"ל שונה ומחליף כח. והערוך גרס שיח ופי' בו ממלא ומגדל ושוב גרס הערוך עד שעמד על עיקרו ופרח. [אבל בכל המדרשים הנ"ל לא מצאתיה]:
רש"י
אפילו דברים שאתה רואה מבוזה. כמו ואני אראה בשונאי (תהלים קי"ב):
היה משתעי כדין. כזה שאמרנו בכל עושה הקב"ה שליחותו אפילו ע"י נחש וכו':
חמא חד עורדען כו'. ראה צפרדע שנושאה עקרב על גבה ומגיזה יתה והיתה מעבירתו עבר נהר. מגיזה לשון העברה כמו מגיזת עיבראי:
למחצד. לקצור:
אמרין קושטא. כדין הרגת לאותונחש מאחר שהיה עמך אותו עשב:
מטייל לעשות צרכיו. לשון נקי:
משוניתא דימא. שפת הים:
בלדר. שליח ע"כ:
נשרו איבריו. שכח העשב הצילו מארס של נחש קודם לכן:
מצנע לה. שלא עכשיו יכשל בה אדם:
והיא מתגלגלה. ויוצאת:
חרבו מליאה. איכא דאמרי מדם הקדשים שנתלכלך הדם שבפרוכת ונגע בו חרבו ואיכא דאמרי מדם שעיר של יום הכפורים:
וחרף וגדף. שהיה אומר עצמו הרג כינוי ונטל כל כלי בית המקדש ועשאן גרגותני ומפרש במסכת גיטין נטל הפרוכות ועשאן כמין גורגותני והביא כלי בית המקדש והניחן בהם והושיבן בספינה להשתבח בעירו:
נקיטא ברבריא. מלך שבידו הנצחון בלשון יון:
פיילא פוטירון. כוס קיסר ס"א פיילא פיאול בלע"ז:
פוטרין. בשמ"י:
כל מה דהוה שני הדין. כל אותם השנים שהיה היתוש חי היה טיטוס חי עד כאן:
עץ יוסף
אפילו דברים דריש וכל צבאם לשון רצון:
בכלל ברייתו של עולם לרפואה כדאיתא בשבת פרק המוציא כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה כו'. ואמר עוד ובכל הקב"ה עושה שליחותו כו' שיש בהן עוד תועלת לעשות בהן שליחותו ברשעים (יפ"ת ונזה"ק):
חמא כו' ראה צפרדע אחת שהיה טוען ונושא עליו עקרב אחד ומעבירו על הנהר:
וכיון דעביד שליחותיה כיון שעשה העקרב שליחותו שהמית אדם בעבר הנהר כדאיתא בויק"ר פ' כ"ב. הצפרדע החזירתו למקומו:
דהוה קאים למחצד כו' שהיה עומד לקצור:
בהדא בקעתא בבקעה של בי טרפא:
חמא כו' ראה עשב אחד ולקט אותו ועשה ממנו עטרה לראשו. וההוא עשב היה מסוגל לדחות ארס הנחש כסגולת התריאק"ה:
אזלא כו' הלך שם נחש והכה את הנחש והמית אותו:
אתא כו' בא שם איש אחד ועמד להסתכל ומתמה באותו נחש. מפני שהיה חובר חבר ומכיר כחו של אותו נחש. ואמר תמה אני על מי שהמית הנחש. היה אומר אותו האיש הקוצר. אני הרגתיו:
תלה כו' שהרים פניו למעלה וראה לאותו עשב. אמר לאותו קוצר באמת אתה הרגת אותו. א"ל הן:
יכול את כו' יכול אתה להסיר העשב מעל ראשך:
א"ל הן. וכן עשה וכיון שהרימו והסירו אמר ליה יכול אתה להרים ולנגוע זה הנחש:
נשרו נפלו ממנו אבריו מפני חוזק ארס הנחש:
מרתיע לשון נענוע ונדנוד. ובסדר קרח גרס מרתיח לשון רתחא וכעס:
והוה מרדף ליה מן כו' ר"י היה רודף הנחש מצד זה. והיה חוזר ובא מצד אחר:
הברה קול:
ומטייל בבית הכסא פירש"י לעשות צרכיו ולשון נקיה דבר. ובירושלמי פ' במה אשה המעשה בלשון אחרת (מת"כ):
ותרכיה וגרשו:
וקדם והקדימו וישב לו:
לית דין על מגן אין זה בחנם שיצערני כ"כ. מיד יצא נחש א' והכה אותו והמיתו:
ואתן אדם תחתיך דלאו כל יומא מתרחש ניסא היכי דשכיח הזיקא (נזה"ק):
משוניתא חוף הים:
קולית עצם ירך של מת. והיה מצניעה שלא יכשל בה אדם:
והות מגלגלה היתה חוזרת ומתגלגלת באמצע הדרך:
בלדר רץ:
פשפשוניה כו' חפשוהו בבגדיו ומצאו אצלו שהיה נושא כתבים רעים על היהודים מעיר קסרין:
שתי פרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקדשים שכן הוצרכו לעשות במקדש שני כדאיתא בפרק הוציאו לו:
על גבי מזבח ובילקוט קהלת גרס על ס"ת (יפ"ת):
מדם הקדשים פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו"ם שפעמים היו נוגעים בפרוכת:
ואית דאמרי מדם פר ושעיר של יום הכפורים. כצ"ל הנעשות בהיכל נגד הפרוכת שלפעמים נגעו בפרוכת:
גרגותני אפרוכת קאי שעשאן כמין סל ושם בתוכן כל כלי בהמ"ק:
כלפי מעלה שאמר שהרג את עצמו (מת"כ):
לא דמי כו' אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ומנצח אותו כו':
מחיאה כו' הכה נחשול בים:
דומה זה כלפי מעלה אמר כן. נדמה בעיני שאין כו':
מבריה שהוא פחותה שלפי שרשע זה תלה הגדולה בעצמו לומר שכח ידו עשתה כל אלה. ולזה הראה לו דינו בבריה פחותה:
פיילי פוטירון פי' כוס של משקין ששותין אחר המרחץ:
מיד קראו לרופאים בגיטין אמרו שלא הוציאוהו אלא כשמת:
אנא חמיתיה כו' אני ראיתי לאותו גוזל ברומי והיו מניחין שני לטרות בכף מאזנים מזה והגוזל בכף מאזנים מזה והיו שוקלין בשוה:
כל מה דהוה שני ענין כמישות. וכמו זרעים שצמחו ושנו דסדר תעניות ופירושו מיד כשהוציאוהו היה כגוזל. ואח"כ היה הולך ומקטין עד שעמד כיתוש דעלמא ואז פרח כדרכו. ואז גם טיטוס מת:
וְלָא צָרִיךְ מַקְשֵׁי (ואין צריך להקשות), דְּהָא חַמָּרַיָּא הֲווֹ סָלְקִין מִן עֲרָב לְצִפּוֹרִין וַהֲווֹ אָמְרִין (שהרי מוליכי החמורים היו עולים מן העיר ערב, או: מבעוד יום בערב שבת, לציפורי והיו אומרים): כְּבָר שָׁבַת (קיבל עליו את השבת) רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא בְּעִירוֹ.
וְאִי בָּעִית מַקְשְׁיָא, עַל הָדָא קַשְׁיָא (ואם אתה רוצה להקשות, על זה יש להקשות), דְּאָמַר (שאמר) רַבִּי חֲנִינָא: מְשָׁכַנִי (הוליך אותי) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אֵצֶל פֻּנְדָּק (אכסניה) אֶחָד, וְאָמַר לִי: כָּאן הִתְפַּלֵּל אַבָּא (רבי יוסי) שֶׁל אַחַר שַׁבָּת (את תפילת מוצאי שבת) בְּשַׁבָּת?
אָמַר רַבִּי אַבָּא: אַף עַל דָּא לָא הֲוֵי צָרִיךְ לְמִקְשֵׁי (גם על זה לא היה צריך להקשות), דְּהָא רַבִּי הֲוָה יָתֵיב וְדָרַשׁ וַהֲוָה אָמַר לְאַבָּא יוּדָן אֲמוֹרֵיהּ (שהרי רבי יהודה הנשיא היה יושב ודורש בשבת, והיה אומר לאבא יודן המתורגמן שלו, שהיה משמיע את דרשתו לרבים): אַכְרוֹז קוֹמֵי דְּצִבּוּרָא (הכרז לפני הציבור): יִצְלוּן דְּחוֹלָא עַד יוֹמָא קָאֵים (יתפללו תפילה של חול בעוד היום עומד).
מתנות כהונה
ולא צריך מקשי. לא היה צריך להקשות כי אינו קושיא דהא מוליכי חמורים היו עולים מעיר ערב לעיר צפורי. או ר"ל מן ערב כלומר בע"ש קודם הכנסת שבת:
כבר שבת. קבל שבת והתפלל א"כ ש"מ דרבי חנינא ג"כ עשה כן ואין לתמוה על ר"י:
ואי בעית כו'. ואם תרצה להקשות [על דבר זה יש להקשות] וכו':
של אחר שבת. תפלת מ"ש:
אמורא. שהיה עומד עליו להכריז הדרשה לרבים:
אכרוז כו'. הכריז לפני הצבור שיתפללו בעוד שהיום עומד טרם בא השמש ושבת היה שבשבת היו דורשין בב"ה לרבים. [ופירש"י והטעם מפורש בה"ג במסכת שבת]:
רש"י
ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. אמר רבי חנינא משכני רבי ישמעאל בר יוסי אצל פונדק אחד. אמר כאן התפלל וכו':
רבי ירמיה מקשי אפשר שהתפלל של שבת בערב שבת ולא צריך לאקשוי דחמרי סלקין מערב שבת לצפורין ואמרו כבר התפלל ר' חנינא בן דוסא בעירו ואע"ג דמבעוד יום הוה שפיר עביד דהוה מוסיף מחול על הקדש:
דלא צריך לאקשוי. ובדבר הזה יש להקשות דאמר רבי חנינא משכני רבי ישמעאל אצל פונדק אחד ואמר כאן התפלל אבא של אחר שבת בשבת כו':
רבי יתיב ואמר לאמוריה אכריז קומי דציבורא יצלון דחולא. אפילו בשבת וכו':
עד דיומא קאי. טעמא מפורש בהלכות גדולות:
עץ יוסף
א"ר חנינא כו' דהיינו בזמן תוספת חול על הקודש דחשיב כשבת. וממילא ה"נ דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי קאי אזמן תוספת שבת דמיקרי ביום השביעי. ובאותה שעה נגמרה מלאכת העולם כדלעיל ספ"ט (נזה"ק):
ר' יוחנן מקשה כאן התפלל כו' דהא עכ"פ מצוה להתפלל בשעה שהצבור מתפללים (וכמו שס"ל לרבי יוחנן כן בפ"ק דברכות) ותירצו דרבי חנינא בן דוסא נהג כן תמיד בעירו. וא"כ סמך רבי יוסי אציבורו של רבי חנינא בן דוסא (נזה"ק):
ולא צריך מקשי פי' לא היה צריך להקשת כי אינו קושיא:
חמריא כו' מוליכי חמורים היו עולים מעיר ערב לעיר צפורי. או ר"ל מן ערב כלומר בע"ש קודם הכנסת שבת:
כבר שבת כבר קיבל שבת והתפלל. ובוודאי רחב"ד הוא ובני עירו עשו כך לקבל עליהם שבת מבעוד יום גדול בעוד שהיה שהות לילך לצפורי. הילכך רבי יוסי סמך על ציבורו של רחב"ד כנ"ל:
ואי בעית כו' ואם תרצה להקשות על דבר זה יש להקשות שאיך התפלל של אחר שבת היינו תפלת מוצאי שבת בשבת ולא התפלל בשעה שהצבור מתפללים:
אמורא שהיה עומד עליו להכריז הדרשא לרבים:
אכרוז כו' הכרז לפני הצבור שיתפללו בעוד שהיום עומד טרם בא השמש ושבת היה שבשבת היו דורשים בבה"מ לרבים. וממילא סמך רבי יוסי אצבורא דרבי (נזה"ק):
רַבִּי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי (רבי יהודה הנשיא שאל את רבי ישמעאל ברבי יוסי), אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי): שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ וַיְכַל אֱ־לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶתְמְהָא (תמיהה, וכי עשה מלאכה ביום השביעי)?!
מהו ויכל כו'. וכי בשבת היה עושה מלאכה והכתיב וישבות ביום השביעי:
והורידה כו'. [כדמפרש ר"ש ואזיל והכי מוכח בילקוט] אבל רש"י ז"ל גרס והדרה משתחשך. פי' החזיר ידו מן המלאכה משתחשך:
וציירה. [פי' הערוך] ציורים. בקורה ובכתלים:
מה היה העולם חסר שבת. פירש"י יום הקילוס [וכן מפורש בספר יצירה] כשברא הקב"ה שמים וארץ עשה ממונים לכל מה שברא למזלות ולדשאים ולאילנות ולימים כשבאת יום השבת נתקבצו כל הממונים וקלסו להקב"ה ואמרו מזמור שיר ליום השבת ע"כ אבל בפירש"י בחומש משמע שהעולם היה חסר מנוחה וכאשר בא שבת הרי בא גם כן מנוחה ונגמרה המלאכה בלי חסרון ופירושו ויכל אלהים עם יום השביעי מלאכתו:
בעמל כו'. כלומר שהכתיב על עצמו לשון מלאכה על דרך שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם כו':
ומה נברא בו. בשבת מאחר ששבת מכל מלאכתו:
שאנן כו'. כמ"ש חז"ל מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באה מנוחה:
אסטאטיבא. [פי' הערוך] גוזר מנוחה על עבדיו [וכן פירש"י]:
דונטיבא. [פירש הערוך] מתנה:
ויברך. פירושו לשון מתנה כד"א קח את ברכתי וכן אצל בת כלב:
רש"י
ויכל אלהים ביום השביעי אתמהא. וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי:
אמר כזה שהוא מכה בקורנס וכו'. והקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בשביעי כחוט השערה:
ס"א משכני הוליכני:
ולא היה צריך לאקשויי. תירוצא היא כלומר אין לתמוה על דבר זה דחמרייא סלקי וכו':
איבעית מקשה הדין קשי. אלא אם אתה רוצה להקשות בדבר הזה יש להקשות דאמר ר' חנינא משכני כו' עד דיומא קאים בעוד שיתפללו יחשיך היום ויהיה לילה והטעם מפורש בהלכות גדולות במס' ברכות:
והדרא משתחשך. והחזיר ידו מן המלאכה משתחשך:
והקב"ה שיודע עתיו ורגעיו וכו':
מה העולם חסר שבת. יום הקילוס וכן מפורש בספר יצירה כשברא הקב"ה שמים וארץ עשה ממונים לכל מה שברא למזלות ולדשאים ואילנות ולימים וכשבא יום השבת נתקבצו כל הממונים וקלסו להקב"ה ואמרו מזמור שיר ליום השבת ע"כ:
מה נברא בו מאחר ששבת. מלאכתו בשבת שאנן ובטח שלוה והשקט:
אסטאטיבה. מנוחה:
דונטיבה. מתנה. ס"א ראיתי בפסיקתא רבתי ותאמר ציון וכו' בשעה שבא נבוכדנצר ושרף ביהמ"ק ושבה את א"י בשבי לא עשה אסטאטיבה בכל הארץ אלא רוד"פ חוששי' בנפשם לומר אלוה של אומה זו מצפה להם שיעשו תשובה שמא יעשו תשובה עד שהם בתוך ארצם והוא עושה לנו כדרך שעשה לסנחריב לכך לא היה להם אסטאטיבה בכל א"י וכיון שבאו על נהרות בבל וראו עצמן שהם נתונים בתוך ארצם מיד עשו אסטאטיבה אלו נפנו לאכילה ושתייה ואלו נפנו לבכי ולהספד ועל זאת אמר דוד המזמור על נהרות וגו' מכאן סמך למה שאומר כאן הקב"ה נתן אסטאטיבה וכו':
עץ יוסף
מהו ויכל אלהים ביום השביעי דהו"ל למימר ויכל אלהים ביום הששי דיום השביעי משמע שביעי ממש. לא זמן תוספת שבת (יפ"ת):
אלא כזה שהוא מכה כו' דלא עביד ביה מלאכה ממש אלא כזה שהוא מכה על הסדן והגביהה מבעוד יום. וגמר הורדתה משתחשך בתחלת רגע שבת דלא חשיבא מלאכה בהנחה בלא עקירה ועכ"ז נגמר בשבת. אף כאן השמים והארץ היו מותחין והולכים עד יום השבת. וברגע נקודת שבת א"ל די. דצריך להוסיף מחול על הקודש. וע"ז אמר רשב"י ב"ו שאינו יודע עתיו ורגעיו כו':
גניבא אמר כו' דרש ויכל לשון כלה עשה את יום השביעי כלה:
ורבנן אמרי כו' העולם נמשל לטבעת והשבת לחותם שבו נשלם יופי תקונו כראוי והכל הולך אחר החיתום. ולכן כתיב ויכל אלהים ביום השביעי שעם מציאות יום השביעי כילה מלאכתו (יפ"ת נזה"ק):
ששינו לתלמי המלך שהוא לא יקבל פי' חז"ל. ועיין לעיל פ"א סי' י':
לכמה ימים ברא כו' ומאותו שעה הגיהנם ניסוקת כלו' מששת ימי בראשית גיהנם ניסוק ועומד זמן רב כל כך לפיכך אוי לעולם מדיניו (יפ"ת):
מלאכתו לא כן כו' דמשמע שהכל נעשה במלאכה ויגיעה:
להפרע מן הרשעים כו' שהכתיב על עצמו לשון מלאכה להפרע מן הרשעים כאילו אבדו עולם שנברא ביגיעה. ע"ד דאי' באבות פ"ה:
ומה נברא בו לאחר ששבת שאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות שמשמע שלאחר ששבת ברא לעשות ואמר שנברא דברים של מנוחה השייכים לשבת. והיא קורת רוח ומנוחה יתירה שנמצאת בשבת (יפ"ת):
רבי לוי כו' דורש שמעשה כל יום היה נמתח והולך עד השבת. ובשבת נח מכולם יחד:
ידי קוניהם כמ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים:
וינח לעולמו כוונתו על מ"ש (שמות כ׳:י״א) וינח ביום השביעי משמע שהניח אחרים. זהו שאמר וינח לעולמו:
אסטאטיבה מוסיף הערוך פי' בל"י בנינים מוכנים לאנשי המלחמה בזמן שהם שוקטים ודונטיבא מתנות שמחלק שר הצבא לחילות בעת צאתם נגד אויביהם: