בראשית רבה · פרשה ט

טוב מאד וגו'. וסמיך ליה ויכולו השמים:

ועד כאן. עד ויכולו. [וה"ג בילקוט בהדיא ועי' כ"ז בירושלמי פרק אין דורשין ועד כאן] כבוד אלהים הסתר. שהוא עיקר מעשה בראשית וסתרי תורה:

לחקור דבר. לדורשה:

כבוד תורה שנמשלה למלכים חקור דבר. ראויה לדרשה:

ר' חמא כו' מתחלת הספר כו'. אזיל לשיטתו דלעיל פ"ח דדריש הזאת ידעת מני עד התורה יודעת מה קודמת לברייתו ש"ע אבל אתה אין לך עסק לדרוש אלא מני שים אדם על הארץ (יפ"ת) ועיין בירושלמי חגיגה פ"ב הגירסא עד שלא נברא העולם הסתר דבר. משנברא העולם חקור דבר:

כבוד דברי תורה פי' שהחקירה תהיה ע"פ התורה:

בי מלכים ימלוכו וממילא יצדק תואר המלכות בד"ת שהם הסיבה (יפ"ת):

קודם לכן. וזהו בעתו:

מכאן שהיה כו'. מדכתיב יפה בעתו משמע שקודם עתו לא היה יפה וכן גם כן מדכתיב וירא אלהים את כל וגו' שמשמעותיה כן כדמפרש ר"ע ואזיל:

דין הניין לי וכו'. אלו טובים ונאים בעיני ואלו הקודמים להם אינם טובים בעיני. [וע"ע מזה לעיל פ"ג ובמדרש קהלת]:

ולא היה ראוי להבראות קודם לכן. שהרי הוא בורא עולמות שאינן הגונים ומחריבן וכשבראו בעתו עשאו יפה הדא הוא דכתיב והנה טוב מאד(פ' ב'):

אלין הניין לי. אלו שעכשיו בראתי יש לי קורת רוח מהם ואותן עולמות שהחרבתי לא הניין לי לכך נאמר את כל אשר עשה והנה טוב מאד שעשה עכשיו ולא מה שעשה מקודם:

בעונתו נברא העולם והיינו את הכל עשה יפה בעתו. כלומר שנעשה יפה לפי שנעשה בעונתו ההיא דאילו עשה קודם או אחר כך לא היה יפה (יפ"ת):

אמר ר' אבהו מכאן כו' אלא רבי אבהו מילתא הוא דקאמר. ולא ידעינן אהי קאי. ומפרש רבי פנחס דאקרא דוירא אלהים קאי. ומשום דקאמרינן שהוא יפה לפי שבעונתו נברא. להכי מייתי הא דאמר שהיה בונה עולמות ומחריבן שלא היו יפים (יפ"ת):

בורא עולמות ומחריבן עיין מ"ש לעיל פ"ד:

דין הניין לי אלו נאותין לי וטובים הם בעיני. ויתהון ואותן הראשונות לא היו נאותין לי:

אשר עשה והנה טוב מאד מה שעשה עכשיו הוא טוב מאד לא המחולפים:

ראויה אחת. כדמפרש ר"ל ואזיל:

והנה. וי"ו יתירה לרבויי אתא לעוה"ב וכתיב וירא ראייה אחת לשניהם:

אהה וגו'. סיפיה דקרא לא יפלא ממך כל דבר משמע הכל בידיעה אחת גלוי וידוע לפניו דבר והפכו וכן לקמן כי כל לבבות הוא דורש בדרישה אחת:

עד שלא נוצרה. דייק מדכתיב יצר מחשבות ודרש יצר לשון יצירה. יצירה של המחשבה הוא מבין:

עד שלא נוצר יצור. דרש יצר כמו יצור וכל יצור מבין מחשבתו בעוד שהוא לא נוצר:

לגרמיה. מחמת עצמו והראשון אמר בשם רבי יצחק:

יארש. לשון דבור כד"א וארשת שפתיו:

בעליונים ובתחתונים ראייה אחת. דכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה הכל ראה בבת אחת ובסקירה אחת:

הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ. באותה שעה לא יפלא ממך כל דבר שהכל הבטת בראיה אחת:

וכל יצר מחשבות מבין. כלומר קודם שלא נוצרה מחשבה וכו' ענין אחר כל יצר מחשבות אפילו קודם שלא נוצר יצור וכו':

רבי יודן אמר לגרמי'. בתחלה פי' בשם ר"י ואחר פירש משמיה דנפשיה:

יארוש. ידבר:

ר"י אמר מלך ב"ו כו' ר"י דרש שראה בראיה אחת עליונים ותחתונים. וזהו וירא בראי' אחת. את כל. היינו העליונים ותחתונים. ור"ל בא להוסיף ודרש וי"ו דוהנה לרבות אף עולם הבא (משדר"א):

ראיה אחת בהבטה אחת:

העוה"ז והעוה"ב הביט בהן הקב"ה דלאו דוקא עליונים ותחתונים ששניהם מכונים העוה"ז. אלא אפילו העוה"ב שאינו ממדרגת עולם הזה כלל רואה עם העוה"ז בבת אחת:

לא יפלא כו' שמעת שבראת אותם לא נחדלת מהם ולא שכחת דבר מבריותיך אלא הכל גלוי לפניך תמיד. וברש"י אי' באותה שעה לא יפלא ממך כל דבר שהכל הבטת בראיה אחת ע"כ:

כבר היא גלויה לפניו כצ"ל וכן הוא בילקוט ירמיה. ודייק זה מדכתיב וכל יצר מחשבות היינו עד שלא נוצרה מחשבה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניו:

עד שלא נוצר יצור דרש יצר מלשון יצור. קודם היותו נוצר מחשבתו גלויה לפניו. והוא חדוש טפי. וכן כאן צ"ל גלויה לפניו:

א"ר יודא לגרמי' רבי יודא הוא רבי יודן. ומשום דמלתא קמייתא אמרה בשם רבי יצחק. אמר דהך מילתא מדידיה:

יארש לשון דבור כד"א וארשת שפתיו:

עולמי עולמי כו'. פירש"י דייק מדכתיב וירא אלהים וגו' והנה טוב מאד הרי שהעלתה חן לפניו וכתוב וירא שנתן עיניו בו שיהיה כן לעד:

סיידה כו'. מלבנה בסיד:

כיירה. פירש הערוך מעשה ציור בשמי קורה או בכותל כד"א בית ארזים בכיור דארזא:

וציירה. על פני כולה:

בשעה זו. שהעליתה חן לפני כן וירא אלהים את אשר עשה והנה טוב מאד שהעלתה חן לפניו:

וכיירה. שמקרה אותה בארזים היך מה דא"א אנכי יושב בבית ארזים ומתרגמינן בביתא דמטללא בכיור ארזיא:

וציירה. בציורין נאין:

רחב"ח ור' יונתן תרווייהו דייקו מלת מאד ופי' שהפסוק ידבר להווה ולעתיד. כלומר שראה אותו כי טוב הוא ונאות עכשיו. ורצה שיהיה כן טוב בעיניו תמיד. ומלת מאד נאמר על רבוי המשך הזמן העתיד. אלא דמה מדמה לה לפלטין העשוי למשכן המלך. שכן בנין העולם תכליתו שתשרה בו שכינתו ית'. ורבי יונתן דמהו למעשה החופה לפי שאין ביד הפלטין בחירה להרע או להטיב. ע"כ דמהו לחופה. וחן החופה תלוי במעשה הבת:

סיידה מלבנה בסיד:

וכיירה פי' הערוך מעשה ציור בשמי קורה או בכותל:

בתורתו של ר"מ. בספר תורה שלו. כתב כן על הגליון. [וע"ע מ"ש לעיל פ"א]:

זה מות. שמפרידו מזה העולם הכלה ומביאו לעולם העומד וגם שם אינו בא שוב לידי חטא:

אתה הוא שגמרת כו'. והנה הוא היה שם שהרי בשבילו נקנסה עליו מיתה:

לאותו כרוב. אדם הראשון שמעלתו היתה יותר מהמלאכים וכרובים:

דיינו כו'. כן אומרים הצדיקים לאחר מיתה די לנו צער ויגיעה עד כאן מה שנלחמנו עם היצר:

ובשבילן קבלו כו'. בדבר ר' יונתן לעיל:

בתורתו של רבי מאיר. בספר תורתו:

הנה טוב מות. הדא הוא דכתיב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת י') דשוב אינו חוטא:

אתה הוא שגרמת לאותו שבגן עדן שימות. כך אמר ליה יחזקאל לחירם בשביל שצפה הקב"ה שאתה עתיד לעשות עצמך אלוה לכך קנס מיתה באדם הראשון שתמות אף אתה ותראה מה אחריתך:

אתה הוא שגרמת הכרוב שימות נער רביא. ומפרש במסכת חגיגה כרוב כרביא לכך נאמר את כרוב ממשח הסוכך אתה שגרמת לאותו כרוב שנמדד במדת סיכוכו של עולם שמת:

ממשח. לשון מדה כדמתרגמינן ומדותם ותמשחו זה אדם הראשון שמגיע עד לשמים שהוא סיכוכו של עולם. דבר אחר ממשח הסוכך שנמשך למלך וכי האי גוונא אמר ויניחהו בגן עדן וכתיב וישם שם את האדם אשר יצר היך מה דאת אמר שום תשים עליך מלך (דברים י"ז ט"ו):

סוכך. מלך וכי האי גוונא אמר ימהרו חומתה והוכן הסוכך:

אם בשביל הרשעים נקנסה לו מיתה יגזור על הרשעים וכו':

הוגעתם. לשון יגיעה כך הצדיקים אומרים דיינו עתה במה שיגענו בחיינו לזה גזר מיתה על אדם הראשון. ס"א מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים לאו דוקא שדין הוא שיגזור עליהם מיתה אלא מפני שאומר בסוף ומפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים התחיל לומר גזירת הרשעים ע"כ:

ליתן לאלו שכר. לצדיקים כפלים ממה שסובלין יסורי מיתה:

בתורתו של ר"מ כלומר בספר דרשותיו על התורה (יפ"ת):

והנה טוב מות משמע דנפקי ליה מיתורא דוי"ו דוהנה. והכוונה שהמות הוא חיים לנפש הצדיק:

רכוב הייתי כו' אפשר דמילתא אגב אורחיה קמ"ל כי יש לגדולים לישא על שכמם לקטנים להביאם לשמוע דברי תורה. שלפעמים ילמד הקטן שום דבר שידרשו וכמו שכן היה לזה (יפ"ת):

רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן שקלי וטרי בהך מילתא (יפ"ת):

ראוי היה אדם הראשון כו' מפני שהיה יציר כפיו יתברך. ואע"ג דבחטאו מת. אך כיון דאדה"ר שב בתשובה א"כ למה נקנסה בו מיתה שלא לקבל תשובתו:

שנ"נ וחירם נבוכדנצר כתיב בו אעלה על במתי עב אדמה לעליון. ובחירם כתיב בו ביחזקאל ריש כ"ח ותאמר אל אנכי מושב אלהים ישבתי. והא דאיתא באדר"נ דחירם מלך צור נכנס חי לג"ע הוא ט"ס וצ"ל חירם מצור שבנה המקדש לשלמה:

לאותו שבעדן שימות והנה הוא היה שם שבשבילו נקנס עליו מיתה (מת"כ):

את כרוב ממשח את גרמת לכרוב ר"ל לאדם הראשון שהיה בגן במקום מלאכים וכרובים. ממשח מגזירת כי שחה לעפר נפשינו. ר"ל שימות:

ולא יגזור מיתה על הצדיקים שאין יתכן שבעבור שני רשעים ויחידים הדומים להם ימותו כל בני אדם:

אלא שלא יהא כו' תירוצא דרבי חמא למילתיה הוא. שמה הוצרך לגזור מיתה לצדיקים בשביל הרשעים. מפני שאי אפשר שתהיה המיתה לרשעים לבד. שלא יהיו הרשעים כו'. ושיחיו כולם אין נכון. מפני נבוכדנאצר וחירם:

תשובה של רמיות שאינם שבים בלב. ואם חוקר כליות ימיתם. נפקא מינה חורבה שהאנשים יטעו בהם ויהרהרו אחרי ה'. ותו שאפי' עושי' תשובה גמור'. או שלא יחטאו. מ"מ במעשה המצות רבים מעמי הארץ תהיה עשייתם שלא לשמה (יפ"ת):

רבי יוחנן ורשב"ל באו לפרש טעמים למה המות טוב. לזה הביא דברי ר' חמא לעיל. ודברי ר' יוחנן ור"ש ב"ל דהכא דמינייהו תסתיים סבת טובת המות:

מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים כו'. רבי יוחנן ורשב"ל חולקים על ר"ח ור"י וס"ל שהמיתה נגזרה בשביל טובת כל אחד ואחד. רשעים שלא יוסיפו לחטוא. וצדיקים שינוחו מיגיעת יצרם הרע הנלחם עמהם תמיד:

מכעיסים להקב"ה ר"ל לפי שהרשעים מכעיסים תמיד להקב"ה שבועטים מתוך היסורים ואין להם תקנה אלא בקבורה:

שם רשעים חדלו רגז שם חדלו מלהכעיס כו'. שאם כפשוטו יקשה הלא במותם יחדלו מהכל. ע"כ דרש שפירושו שיחדלו מלהרגיז להקב"ה ולהכעיסו וליגעו:

דיינו מה שיגענו הצדיקים אומרים כן. ודורש ינוחו. שישיגו נחת רוח בג"ע. ואע"ג דבעוה"ז מסרבים למות. בחשבם שעדיין לא קנו שלימות כראוי. מ"מ אחר מיתתם בראותם שכרם אתם ופעולתם לפניהם מתנחמים בזה:

שכר לצדיקים בכפלים הוא מה דאי' בפ"ב דחגיגה שהצדיקים נוטלים חלקם וחלק חבריהם בג"ע. ובהיפך הרשעים נוטלים חלקם וחלק חבריהם בגיהנם. והיינו לפי שקיבלו מיתה עבור רשעים (נזה"ק):

בארצם משנה יירשו היינו בארץ החיים משנה יירשו. וכמ"ש לעולם ירשו ארץ:

ולהפרע מהרשעים כו' ואע"פ שטובתם הוא שזכו לשכר כפלים. מ"מ ראוים לעונש שהם לא עשו אלא רע. וה' הטוב הוא שהפך את הדבר לטוב (יפ"ת):

לפיכך משנה שברון יירשו ט"ס הוא וצריך להיות לפיכך משנה שברון שברם. והוא פסוק בירמיה י"ז י"ח ועיין חגיגה דף ט"ו:

הניח לעולם. שאין חוטאין:

רע להם ורע לעולם. מתוך שאין עוסקים בתורה רע לעולם שמתקיים עליהם:

טוב מאד. זה יצר הרע לכך יצר הרע טוב מאד שאלמלא הוא לא בנה אדם בית ולא נשא אשה וכו' נמצא העולם לתוהו ובוהו חוזר וכתוב לא תוהו בראה וגו':

וכי שינה טובה מאד כי השינה בעצמה רעה כי הנפש אינה פועלת בעת הזאת בהשכלתה מאומה ואין רע למעלה מזו:

אלא מתוך כו' בהצטרפו לשביתת הנפש ומנוחתה במה שהחליף כח לעבודת ה' הוא טוב מאד שמתוך שאדם ישן קימעא מחליף כח להתיגע בתורה. אבל אם לא ברא ה' הטבע הזאת היה יגע לעולם (יפ"ת):

זה יצ"ה. וי"ו של והנה דריש:

זה יצר טוב כשמתנהגים ע"י יצר הטוב העולם מתכונן וזה טוב מאד. והוי"ו מרבה אפילו יצר הרע שגורם הריסות העולם יש בו ג"כ טובה:

וכי יצ"ה טוב מאד הא היצה"ר בעצם הוא רע:

אלא כו' ר"ל בצירוף לדבר קיום העולם הוא טוב. שמבלעדיו לא בנה אדם בית וכו' והיה א"כ העולם חרב:

וכן שלמה אמר וראיתי את כל עמל ואת כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו. כלומר כל עמל וכשרון מעשה בעוה"ז אינו אלא מצד קנאת איש מרעהו לעשות כמותו. והקנאה והתאוה בא מפאת היצה"ר:

מדת הטוב. שהשעה משחקת לו בעוה"ז ומבלה שנותיו בטוב ונעימות:

באים לחיי העולם הבא. שהן ממרקין עונות ומכפרין:

תוכחת מוסר. מדת יסורין:

זו מדת הטוב כשאדם זוכה שימודו לו מן השמים במדה טובה והוי"ו מורה שמרבה גם מדת יסורים שגם היא בכלל טוב העולם:

באים לחיי עוה"ב שיסורין ממרקין עונותיו של אדם וע"י זה מקבל שכרו לעוה"ב. וכמ"ש בברכות דף ה' מה מלח ממתיק את הבשר אף יסורין ממרקים עונותיו של אדם:

מתכשר עושה מלאכתו באמונה וטוב וכשר:

הרי גיהנם. ומפני מוראה בני אדם הולכים דרך טובה:

הרי גיהנם. טוב מאד מגן עדן שהבריות מתייראין ואין חוטאין:

זו גן עדן שזהו רצון הצדיק וטוב מאד. והוי"ו מרבה גיהנם שגם הוא טוב. וקאמר וכי גיהנם טוב מאד הא הוא רע בעצם אלא משל למלך כו' וה"ג בספרים המדויקים ובנה על פתחו אוצר ובית האסורים. אמר כל מי שהוא מתכשר במלאכת הפרדס יכנס לאוצר. וכל מי שאינו מתכשר במלאכת הפרדס יכנס לבית האסורים. כך כל מי שהוא מסגל כו'. וכה"ג נמי אי' לקמן ש"ר פ"ב (יפ"ת ונזה"ק):

מתכשר עושה מלאכתו באמונה וטוב וכשר:

הרי גיהנם ומפני מוראה בני אדם הולכים בדרך טובה:

מלאך החיים. שמדריך האדם לדרך חיים:

מלאך המות. לכך נקרא טוב שמפחיד האדם לשוב אל הדרך הטובה והישרה:

הרי מלאך חיים. שיוליכהו בגן עדן:

זה מלאך חיים ששומר את האדם בחייו כפי רצון מנהיג העולם וטבע בני אדם. והוי"ו מרבה גם מלאך המות. וכתב הגר"א כונתם לא שהמות הוא טוב מהחיים. אפס כוונתם בעבור שכתוב מאד משמע שהמות הוא ג"כ טוב. שאין דבר מהנמצאים שיהיה בלא טוב ויוצא מן הגדר:

היאך להביאה. כדכתיב וישקוד על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' ודרשו חז"ל שזהו הצדקה שהגלה אותם שתי שנים קודם למנין ונושנתם כדי שלא יתקיים אבד תאבדון ועוד נראה עיקר שהקב"ה שוקד על הרעה היאך להביאה שתהא מדה כנגד מדה וכדמפרש והולך בשם ר"ש ב"ר אבא. ורש"י פי' [שהגלם בימות החמה] שאם הגלם בימי החורף לא יוכלו עמוד:

כל המדות. פירש"י מ"ט מדות שבהן נברא העולם:

מדה כנגד מדה. מאד דרש לשון מדה כמו שדרשו חז"ל בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך:

זו מדה טובה. כלומר המדה שמודדין מדה כנגד מדה טוב הוא:

שקד. להביא פורענותן של ישראל. כדי שיוכלו לסבול שלא הגלם בימי החורף הדא הוא דכתיב הקודרים מני קרח עלימו יתעלם שלג (איוב ו' י"ז) שלא גלו בימי הקרח והשלג:

ס"א את מוצא שתי שנים גלו ישראל עד שלא הגיעה זמנם לגלות שהיה להם לעמוד בארץ מנין ונושנתם והם גלו שתי שנים קודם כדי שלא ליתן פתחון פה למדת הדין לומר כשם שקיימת עליהם את כל דברי הטובה כך דין שיתקיימו עליהם כל דברי התוכחות הוי וישקוד ה' על הרעה וגו' (דניאל ט') ששקד להביאה קודם זמנה ע"כ. בעת יזורבו נצמתו וגו' שעתידין לגלות בטבת והקדים להגלותם בתקופת תמוז מפני שהולכים ערומים ויחפים שיוכלו לסבול הוי מדת הפורענות להם היתה טובה:

כל המדות. תשעה וארבעים מדות שבהן נברא העולם:

זו מדת הטוב כפי רצון מנהיג העולם. והוי"ו מרבה מדת פורעניות. ולא היינו מדת יסורים דלעיל סי' י' דמדת יסורים היינו לצדיקים למרק מיעוט עונם בעה"ז לזכותם בעה"ב. וזה ודאי טוב מצד עצמו. אבל ר' שמואל בר אבא נקט מדת פורעניות הנוהג ברשעים אם לא ישובו. ולכן קאמר דמ"מ הוא טוב מצד שניכר מזה השגחתו. ובכן הנשארים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד (נזה"ק):

שוקד על הפורעניות פי' ששוקד ומעיין על הפורעניות היאך יביאנה להיות העונש כנגד העבירה שיבין האדם איך נענש על חטאו מדה כנגד מדה. ויבין שהוא בהשגחה וישוב בתשובה. וכלשון הכתוב וישקוד ה' על הרעה מלשון דקדוק ותקנה. וכלשון חז"ל שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל. ור"ס לפרש אתא ואמר כל המדות בטלו כלומר מדת העונש של ד' מיתות ב"ד בטלו. ומדה כנגד מדה להיות מין העונש כמין החטא לא בטלה. ומסיק מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה היינו מ"ש וירא אלהים כו' מאד. ומאד הוא מדה כמ"ש בברכות נ"ד במשנה ובכל מאדך בכל מדה שמודד לך. כי זה היה תכלית הבריאה להכיר השגחתו יתברך בארץ. והשגחתו מתפרסם ע"י בחינת דין מדה כנגד מדה (נזה"ק):

לפיכך אמרו חכמים הנה טוב זה מדת הטוב. והנה טוב זה מדת פורענות. כצ"ל:

הינון. היינו אותיות של זה. [וע' כ"ז במדרש קהלת בפ' את הכל עשה יפה]:

רבנן אמרי לה כו' הך מימרא צ"ל אחר מימרא דאמר רשב"ל כו' דבסימן ט"ו. רבנן אמרי לה בשם כו' דטוב מאד זה אדם. ור"ל דרבנן דרשי לה מתיבת מאד דמיותר כדאכתוב לקמן:

מאוד הוא אדם לפי שהאדם הוא היה תכלית כל הברואים והוא היה גמר חלתו של עולם כדלקמן פ' י"ד. ומתחלה נברא העולם בדין. ובבריאת אדם שיתף מדה"ר. ונתקן העולם בטוב. לכן אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד זה אדם שעל ידי האדם נתקן הכל בטוב ונעשה טוב מאד (נזה"ק):

והנה טוב מאד זה אדם שנאמר (ישעיהו מ״ה:י״ב) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי כצ"ל. ולקמן בסימן ט"ו הוא מיותר ור"ל שמביא ראיה מזה הפסוק דמשמע מיניה שהאדם הוא גמר מלאכת ארץ כדלקמן פ' י"ב בהיותו תכלית הכל. ולכן אמר והנה טוב מאד זה אדם בהיותו תכלית הכל (נזה"ק):

דקיון. [פי' הערוך] עלבון ודין מי שעובר על דת:

הנה טוב מאד. טובה מדת טובה ממדת פורענות למוד מדה כנגד מדה שאדם מודד בה:

דקיון. עלבון. ס"א לשון שבר כמו דק מחוספס כלומר השבר והחמס שעושה לחבירו תובעת המלכות ע"כ:

אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. לתבוע דקיון שלה:

זו מלכות הארץ מיתורא דוי"ו קא דריש:

וכי כו' טובה מאד ממלכות שמים ומשני דבישוב עולם הזה קמיירי. דבהא מלכות הארץ טובה טפי ממלכות שמים שנוקמת עלבון הנעלבים ומפחדה לא יוסיפו בני עולה. ויתקיים הישוב. אבל ממלכות שמים לא יתיראו הרשעים אשר לא נעשה פתגם הרעה מהרה. והכי תנן הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (יפ"ת):

אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. נ"ל דשייך לסוף מימרא דסימן י"ד וכמ"ש שם (נזה"ק). אבל היפ"ת מקיים הגירסא. וה"פ אנכי עשיתי ארץ ובראתי עליה אדם שינהיגה במשפט והוא המלך. והמעיין יבחר:

דקיון פי' עלבון ודין מי שעובר על דתו:

שעה יתירה. פירש"י ה"א לרבות שעה אחרונה לששי היא ראשונה לשבת:

למניינו של עולם. מתחלת ברייתו. יום א' לתחלת ברייתו [יום ב' לתחלת ברייתו] וכן כולם. מכאן ואילך מונין מנין אחר יום א' בשבת יום ב' בשבת או חדשים ושנים או שמיטות ויובלות. או ירמז שעד אלף הששי ימנו למניינו של עולם מכאן ואילך יתבטל סדר זמנים:

יום הששי. ה"א יתירה להרבות שעה ראשונה אחרונה ליום ששי ראשונה לשבת:

מתחלת מעשה. כלומר מיום ראשון ועד כאן מונין למנינו של עולם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד יום שני יום שלישי עד יום ששי מששי ואילך מונין למנין אחר בכך וכך לחדש בכך וכך שנים לכך סמך ויכולו ולא אמר ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי. ס"א ע"כ למנינו של עולם קודם שבא יום שביעי עדיין לא היה שבוע שלימה מאחר שבא יום שביעי בא השבוע שלימה ומכאן ואילך מונים שבועות וחדשים שמיטין ויובלות לפיכך כתוב ה"א בששי מה שאין כן באחרים:

זו שעה יתירה פרש"י ה"א לרבות שעה אחרונה לששי היא ראשונה לשבת:

שעה יתירה לאו דוקא שעה ממש אלא זמן מה (יפ"ת):

מלאכת העולם כדקאמר בפרשה הסמוכה ב"ו כו' הוא מוסיף מחול על הקודש. אבל הקב"ה נכנס בו כחוט השערה (יפ"ת):

ע"כ כתיב הששי ה' יתירה:

למנינו של עולם יום א' יום ב' לבריאה אבל מששי ואילך מונין למנין אחר דהינו ליום השבת. יום אחד יום שני בשבת וכן כולם. הששי בה' יום המיוחד שבו התחיל מנין אחר ליום השבת קודש (יפ"ת ונזה"ק):