אֲמַר לְהוֹן (אמר להם רבי שמואל בר נחמן): מִתְּרֵין סִטְרוֹהִי (אחד משני צדדיו), הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (כמו שאתה אומר): וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן(שמות כו, כ), דִּמְתַרְגְּמִינַן (שמתרגמים): וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא (ולצד המשכן).
אחור. זה מערב מדמזרח קרוי קדם מכלל דמערב הוא אחור. [כ"פ רש"י בפי' החומש]:
ולמקצה השמים וגו'. דרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכניים. [ה"ג לקמן פכ"ד וריש תזריע ובמדרש תהלים. ומנין אף בחללו של עולם שנאמר ותשת עלי כפכה. א"ר אלעזר כו']:
אף בחללו של עולם. היה גולמו מוטל בלי חיתוך איברים:
ותשת עלי כפכה. וזהו עד השמים כמד"א וימיני טפחה שמים. או נוכל לומר דכתיב השמים כסאי וכתיב יד על כס יה ויד היינו כף:
אחור למעשה יום ראשון. ה"ג ריש פרשת תזריע וילקוט תהלים וצ"ל ליום היותר מאוחר מיום ראשון וזהו ביום הששי ונפשו נבראת בראשונה ביום [וי"ו] כד"א תוצא הארץ נפש חיה וכו'. [וכ"מ שוב באב"א והוא דחוק בעיני. אבל מצאתי בשוח"ט ובתנחומא ר"פ תזריע ובילקוט פ' בראשית ה"ג] וה"ג רש"י ז"ל אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה יום אחרון. ופירושו קודם למעשה יום אחרון שנפשו נבראת ראשונה כד"א תוצא הארץ וכו' וגופו באחרונה. [וכ"מ שוב בדרשות ר"י ן' שועיב בפ' מצורע]. ובמדרש תהלים [וילקוט בראשית] גרס על פני המים זה רוחו של אדה"ר אם זכה וכו' [וגי' הספר] יש ליישבו ע"פ הקבלה [ועי' במ"ש ריש פ' תזריע]:
אתה קדמת. הנפש שנבראת בראשון והמלאכים או בשני או בחמישי כדלעיל מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:
וקדם לכל עונשין. מפני שנתנה בו דעה ובינה וכמו שדרשו חז"ל בסנהדרין דכתיב מאדם ועד בהמה גבי מבול:
מה טעמיה. דר' שמלאי שאמר ברייתו היתה אחרונה:
נעשה אדם וכו'. וס"ל שמה שאמר נעשה אדם ר"ל בגוף ונפש לא נבראת הנפש ביום ראשון או (ביום החמישי) [בתחלת יום ששי] ויאמר אדם על הגוף לבדו שהגוף בלא נשמה אינו אדם וגדר האדם חי מדבר ע"ש רוח ממללא אשר נפח באפיו. ובפסוק ורוח אלהים ס"ל כמ"ד זה רוחו של משיח. ועיין בילקוט ריש פרשת בראשית ותוצא הארץ נפש חיה פירושו שיש בו חיות כמו שפירש"י בפי' החומש. לפיכך אף הקילוס שבא מצד הנפש [כמ"ש] כל הנשמה תהלל יה ורחמנא לבא בעי הוא בא באחרונה ג"כ. ואלו היתה נבראת הנשמה קודם להם ראוי היה להקדים קילוסה. ולפיכך שאל השואל מה טעמיה כלומר מ"ש בא קילוסה באחרונה מפני שיצירתה היתה אחרונה הרי בין למ"ד ורוח אלהים זהו רוחו של אדם הראשון בין למ"ד תוצא הארץ וגו' זהו רוחו של אדם הראשון היה ראוי להקדים הקילוס שבא מצד הנשמה והשיב דלא ס"ל כאחד מהם וכדפרישית:
רש"י
אם זכה אדם. הראשון היה אוכל שתי שולחנות העולם הזה והעולם הבא דכתיב אחור וקדם צרתני (תהילים קל״ט:ה׳). בתחלה צרתני להיות מושל קדם ואחור לעתיד ואחר ותשת עלי כפכה היך מה דאת אמר כפך מעלי הרחק וכן כל אדם אם זכה יפה ואם לאו בא ליתן דין וחשבון אדם כפך. לשון חבוט ולבוט כלומר גיסורין ומכות מעלי הרחק:
דיו פרצופין. לשון יון שני פרצופין אחד מלפניו ואחד לאחריו:
ונסרו. גזרו לשני גזרין שלאחריו דמות אשה ולפניו דמות איש:
גבי' לכאן וגבי' לכאן. לומר משני גופין עשאו:
דכתיב ויקח אחת מצלעותיו. מכלל שלא ברא פרצוף אלא מצלע לקחה. א"ל מצלע ולא צלע ממש אלא מן סטרו היה מצדו והלא מאחוריו גולם בראו מבלי יד ורגל ואחר עשאו איברים:
אחור וקדם. ממערב למזרח מצפון לדרום דכתיב למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים וגו':
אלו ממזרח לממרב לא נאמר. שהרי מפורש באחור וקדם אלא בצפון ודרום נאמר אף בחללו דכתיב ותשת עלי כפכה (תהילים קל״ט:ה׳) שמגיע לכסא כבוד כביכול שנתן הקב"ה ידו עליו ומיעטו:
אחור וקדם צרתני. אחור למעשה יום אחרון שגופו נברא אחרון לכל מה שנברא ביום ששי שהכל ברא לו ואחר הזמינו לסעודה:
וקדם למעשה יום אחרון. שנפשו קדמה לכל מה שנברא ביום ששי:
כרבי אלעזר. דאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה זה רוחו של אדם הראשון היך מה דאת אמר ויהי האדם לנפש חיה זה נאמר בששי וכתיב אחריו בהמה ורמש וחיתו ארץ ונפשו קדמה לכולן:
אחור לכל מעשה בראשית. וקדם לעונשין שהוא נענש תחלה שעבר על הצווי. ענין אחר וקדם לעונשין בשעת המבול דכתיב וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם וגו' (פ' נח). ענין אחר אחור לכל המעשים כלומר בשעת מיתתו שהגיע לגמר מעשיו נפרעין ממנו מעשיו שעשה בנערותו ועונשים ונפרעין הכל עד עון האחרון ובויקרא מפורש אחור וקדם אם זכה אדם אומרים לו קדמת למעשה בראשית בנפשך ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך בגופך:
אף קילוסו. אינו אלא אחר כל בהמה חיה ועוף. דכתיב בסוף כולם מלכי ארץ וכל לאומים (תהלים קמ"ז):
הוא אחור לכל המעשים. בויקרא רבה הוסיף כשם שיצירתו אחר בהמה חיה ועוף הדא הוא דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וסמיך ליה אשה כי תזריע (פ' תזריע):
מסתפקות מן החמרין. שמביאין מן הכפרים לעיר כל צרכי העיר ומזונותיה:
וחמרין שואלים ליוצאים מה שכרן נעשה במדינה. כלומר מה שכר נתנו לחמרים במה שהכניסו לה:
אותם שנכנסו בששי שואלים לאותם שנכנסו בחמישי:
בדימוסי של מדינה. האיש הממונה על המדינה שאינו זז מן המדינה ועוסק בבנינה ובצרכיה. ס"א בסדר המדינה ע"כ:
המעשים גופם שואלים אלו לאלו לא לתורה שקדמה לברייתו ש"ע שבה נמלך הקב"ה ובראו לכך נאמר הזאת ידעת מני עד (איוב כ׳:ד׳) הזאת זו תורה דכתיב זאת התורה היא ידעה מה שנעשה קודם שנברא העולם:
א"ר יוחנן אם זכה כו'. דאחור וקדם צרתני משמע ברווחה. אחור וקדם. ותשת עלי כפך משמע לרעה כמ"ש כפך מעלי הרחק. והכריע. כאן כשזוכה. כאן כשלא זכה:
שני עולמות אחור זה העוה"ב שבא לבסוף. וקדם זה העוה"ז הקודם לו (מת"כ):
בא ליתן דין וחשבון. שנענש על חטאיו. והנאתו בעה"ז נהפך לו לרועץ שנענש עליו (יפ"ת):
דין וחשבון נתינת דין הוא העמדה בדין לתת חשבון:
ותשת עלי כפך לשון יסורים דומיא דכפך מעלי הרחק:
אנדרוגינוס פי' במ"ע בלשון יוני ורומיי מי שיש לו זכרות ונקבות. ובערוך ערך אנתרופי. אנדרי בל"י זכר גינוס נקבה. והכא פירושו דו פרצופין. ורשב"נ בא לפרש דבריו (יפ"ת):
זכר ונקבה בראם וגו' ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. הרי כשקרא שמו אדם היו זכר ונקבה יחד. והיינו בתחלת בריאתו כמ"ש נעשה אדם (רש"י):
דו פרצופין דו בלשון יוני שנים:
גב לכאן וגב לכאן. שהיו מחוברים במקום הגבים. ולא היו הגבים נכרים. וכשנסרן ניכרו הגבים:
והא כתיב כו' מצלעותיו דמשמע דצלע ממש הוא שלקח מגוף האדם. ולא פרצוף:
מן תרין סטרוהי אחד משני צדדיו כלומר חלקיו:
ולסטר משכנא דופן המשכן צד אחד. וכן כאן אחת משני צדדים. וע' לקמן פ' י"ג:
גולם בראו כל דבר שלא נגמר מלאכתו מיקרי גולם:
גלמי ראו עיניך כלומר גלמי היה מוטל בכל מראה עיני דהיינו כל העולם:
מלא כל העולם כולו בראו. שגופו מלא העולם מכל צדדיו ממזרח למערב ומצפון לדרום. וכן קומתו ממלא החלל מהארץ עד לרקיע (יפ"ת):
אחור וקדם צרתני דקדים רוח מזרחית כדכתיב קדמה מזרחה. ומדמזרח קרי קדם מכלל דמערב קרוי אחור:
ולמקצה שמים דרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכנים (מת"כ):
ותשת עלי כפיך מלשון כיפה. היינו כיפת השמים. וכמ"ש לעיל פ"ד הרקיע דומה לבריכה ולמעלה מן הבריכה כיפה:
כמד"א כפך מעלי הרחק לא גרסינן ליה הכא ושייך לעיל ריש הפרשה כמ"ש שם (יפ"ת):
אחור למעשה יום ראשון צריך להיות למעשה יום אחרון. והיינו הגוף שנברא אחר מעשה יום אחרון. וכן הוא בתנחומא סדר תזריע. וכן גרס רש"י:
הוא דעתיה דרבי אלעזר הכא דפירש הכי אזדא לטעמיה דתוצא הארץ נפש חיה ס"ל שזה רוחו של אדם הראשון. ולהכי מפרש שהנשמה נבראת קודם מעשה יום אחרון:
אחור למעשה יום אחרון שגופו מאוחר לכל ורוחו קודם לכל. דאזדא לטעמיה דרוח אלהים מרחפת זו רוחו של מלך המשיח:
זה רוחו של מלך המשיח זהו הנוסחא האמתי מדמייתי עלה קרא ונחה עליו רוח ה' דאיירי במשיח. וכבר כתב הזוהר וחכמי האמת בכמה דוכתי דבן דוד הוא עצמו נשמת אדה"ר. ואדם נוטריקון אדם דוד משיח. הרי דרוחו של אדה"ר היינו רוחו של משיח (יפ"ת נזה"ק מת"כ):
אתה קדמת למה"ש שעיקר שלימותו בנפש:
למה"ש שנבראו בשני או בחמישי כדלעיל פ' א' סימן ד':
ואם לאו שלא זכה שהפסיד נפשו ולא נשאר לו כי אם שלמות הגוף שבו דומה לב"ח א"כ הוא פחות מהם שהרי הם קדמו בבריאה:
זבוב קדמך יתוש קדמך עיין מ"ש פ"ה ריש סי' ט':
אחור לכל המעשים דס"ל דנפשו וגופו נבראו אחרי הכל כפשטיה דקרא (יפ"ת):
וקדם לעונשין כדכתיב במבול וימח את כל היקום מאדם עד בהמה. ברישא אדם והדר בהמה:
מאי טעמיה שברייתו היתה באחרונה. ואתא לאפוקי מדר' אלעזר דאמר דותוצא הארץ היתה בריאת נשמתו:
החמרין. מוליכין להם על החמורים תבואה וכל צרכיהם ומוכרין להם:
והיו שואלין כו'. החמרין הנכנסין שמה שואלין לאלו היוצאין ממנה מה שברון כלומר מקח ושער התבואה במדינה כד"א לשבור אוכל שובו שברו לנו וגו'. ורש"י ז"ל גרס מה שכרן פי' שכר החמרין:
של ששי. החמרין הבאין שמה ביום ששי שואלין לאלו אשר היו שמה ביום חמישי:
בדימוסה. פירש"י והערוך בסדר המדינה ומנהגם לקבוע שער התבואה על נכון:
ה"ג [וכו']. עד של ראשון וכו':
ואהיה. פי' הייתי מאז כמשפט וי"ו קמוצה המהפכת העתיד לשעבר:
הזאת ידעת. התורה שנקראת זאת שנאמר וזאת התורה היא יודעת מה היה מאז מקדם. [וכפירש"י ז"ל]:
הזאת ידעת. קרי ביה הזאת יודעת אז יהיה תמיה קיימת:
מני שום. מעת שהושם ונוצר אדם על הארץ ולא מקודם לכן:
בגדול וכו'. פירש"י ד' מדות יש כאן לומר שאל תחקור מה לפנים ומה לאחור מה למעלה ומה למטה:
גדול וחזק. זה הקב"ה:
מופלא ומכוסה. מעלה ומטה:
ואין לך עסק בנסתרות. מעשה מרכבה שהסתיר וכיסה אותן עתיק יומין ב"ה:
רש"י
ומני שים אדם עלי ארץ. משנברא עד מה שעתיד להיות. ואין לך לדרוש. אלא מני שים אדם משנברא אדם ואילך:
ארבע מדות יש כאן. בגדול ממך אל תדע וחזק ממך בל תחקור לומר שלא תחקור מה לפנים ומה לאחור דגדול וחזק הוא השכינה במופלא ממך בל תדע במכוסה ממך בל תדרוש אין לך לדרוש מה למעלה מה למטה במה שהורשת התבונן מן היום אשר ברא אלהים אדם:
אין לך עסק בנסתרות. במעשה בראשית בספר יצירה ובמעשה מרכבה:
עץ יוסף
ר"ח בר חנינא פתח כו'. משום דבנעשה אדם קיימינן פתח בהאי קרא דמסיק ביה שאין לדרוש מני שיש אדם על הארץ (יפ"ת):
משל למדינה כו' עיר גדולה שבני הפרזות מספקים להם מים ומזון. ור"ל כי להתבונן על סדר הבריאה למה זה נברא קודם. ולמה זה נתאחר. ומאיזה סבה נתאחר. נוכל להבין מעט סדר התקשרותם ע"ד השתלשלות ואיך שייכים סדורי הבריאה זה אחר זה דוקא כאילו ע"ד משל שהיום האחור שואל לשלפניו מה שנברא בו. ואם אחר סידור שלפניו סדר הדבר האחרון ביום שלאחריו. אכן היום ראשון זהו התחלת הבריאה מאין גמור. וזה אין לו התלות מאומה ליום שלפניו אחר שנברא מן האין. רק באמת תחלת הבריאה וכללותיה נמשכת מהתורה העליונה שקדמה להם. והיא העיקר בבריאה כדלעיל פ"א סימן ב'. והיא אשר הודעתנו מה שהיה קודם שנברא העולם:
מן החמרין מוליכי תבואה על החמורים:
והיו שואלין כו' החמרין הנכנסין למדינה שואלין לאלו היוצאין ממנה מה שברון כלומר מקח ושער התבואה במדינה. ע"ד לשבור אוכל. שבו שברו לנו:
של ששי שואלין לאלו אשר היו שמה ביום חמישי:
בדמוסה פרש"י בסדר המדינה לקבוע שער התבואה על נכון:
ואהיה אצלו אמון וגו' יום יום. הרי כאן ב' ימים שקדמה:
ידעת מני עד וגו' התורה יודעת כו' התורה נקראת עד כמו העדות והחוקים. ומתקיים לעולמי עד. והכי דריש אם תוכל לידע מן התורה מה שהיה קודם. בתמיה. אף אם התורה יודעת. אין לך רשות לדרוש כי אם מני שים אדם על הארץ:
בגדול ממך כו' ד' מדות יש כאן גדול וחזק שלא תחקור מה לפנים ומה לאחור. במופלא ובמכוסה שלא תדרוש מה למעלה ומה למטה (רש"י ויפ"ת):
במה שהורשית התבונן לרבי חמא בר חנינא פי' במה שהורשית היינו מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. ולת"ק דבר קפרא בירושלמי דשרי מיד מבריאת העולם אפילו בפרהסיא (עיין לעיל פ' א' סימן י"ג) פי' במה שהורשית מיום ראשון לבריאה:
ואין לך עסק בנסתרות לרבי חמא בר חנינא פי' בנסתרות היינו במעשה בראשית ומעשה מרכבה. ולת"ק דבר קפרא הנ"ל דס"ל דביחיד מיהת יש לעסוק בכל מעשה בראשית ומעשה מרכבה צריך לומר דנסתרות היינו מה למעלה וכו':
סנקתדרין. שר יועץ המלך יושב שני לו על כסא של כבוד:
ארדכל. [פירש"י והערוך] בנאים וחורשי עצים ואבנים. [בוני שלמה ובוני חירום תרגום שלהם ארדיכלי]:
רש"י
סנקלטין. חיל ס"א יועצים במי נמלך הקב"ה לברא אדם שנאמר נעשה אדם:
ארדיכל. חרש אבן ויפסלו בוני שלמה מתרגמינן ארדיכלי שלמה:
ויתעצב אל לבו. שנמלך בו לבראת אדם שמשחית עולמו בשבילו:
עץ יוסף
במי נמלך דנעשה אדם משמע לשון המלכה (נזה"ק):
סנקליטין (פי' שרי המדינה. והערוך פי' ב"ד. והמוסף כתב פי' בל"י סנקליטים ב"ד) ולא היה עושה דבר חוץ מדעתם. כי אע"פ שאינו צריך ליקח מהם רשות מ"מ הוא נמלך בהם מדרך מוסר וענוה וכן הוא המדה בהקב"ה:
במלאכת שמים וארץ נמלך כי להם יאות ההמלכה שהם ראשי הגייסות שהנבראים רובם מהם:
במעשה כל יום ויום ס"ל שההמלכה תאות למעשה הימים. ר"ל המעשים הפרטיים של כל אחד ואחד ולא למלאכת השמים וארץ בכלל לבד (יפ"ת):
סנקתדרון הערוך פי' שרים שיושבים עמו תדיר בקתדריות ומייעצין אותו. והמוסיף כתב בל"י יועץ למלך יושב למשפט:
בלבו נמלך שכמו שהלב הוא מקור החיות אשר ממנו יתפשט החיות לכל האברים. כן כביכול נקרא ה' לב העולם. ויש בדברים ההם סודות חתומים:
ארדכל ז"ל המעריך. נ"ל שהוא האומן לחשוב מחשבות לעשות ולסדר הבתים והחצרות והאכסדרות והעליות ונותן שיעור לגובהן ולרחבן לרומן ולעומקן ואין הבנאין עושין דבר אלא על פיו:
ע"י סרסור חילוף המשלים שבין רב אמי ובין רבי אסי אכתוב לקמן בפרשה כ"ז סימן ו':
ושתף מ"ר. שנאמר ויצר ה' אלהים וגו' ה' זו מדת הרחמים:
יודע. קרי ביה הודיע ה' וגו':
רש"י
שתף בו מדת רחמים ובראו. הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם ה' זו מדת רחמים:
רבי חנינא אמר. מהו כי יודע ה' דרך צדיקים בשעה וכו':
עץ יוסף
מכנגד פניו שהסתיר פניו מהם כאילו אינן כלום למנוע הבריאה בעבורן:
ושתף בו מדת רחמים מתחלה כתוב שם אלהים לבד. ובבריאת אדם כתוב וייצר ה' אלהים ששיתף בו מדת רחמי' ובראו (מת"כ):
כי יודע ה' דרך צדיקים. שהם הנחשבים וקיימים וראוי שיברא האדם אבל דרך רשעים תאבד שהעבירם כו' שלא למנוע בעבורם בריאת האדם (יפ"ת):
לא אמר כן אלא דרש יודע הודיע. שדרך צדיקי' הודיע למלאכים ודרך רשעים איבד מהם:
נמלך ובהם יצדק יפה בצלמנו כדמותנו שהם שכלים נבדלי' שזהו ענין הצלם (יפ"ת):
הודיע ה' דרך צדיקי' למה"ש. פרש"י פסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. וזהו כי יודע ה' כלומר שמחבב דרך הצדיקים. להודיעה למלאכי השרת להכריע דעתם להסכים לבריאה ובהיפך דרך רשעים תאבד שאיבדה מהם ולא גילה להם מעשיהם (נזה"ק):
רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין (רבה של העיר ציפורי) אָמַר: עַד (בעוד) שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין (מתווכחים) אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן (הקדוש ברוך הוא): מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין (מתווכחים)? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם (כך נדרש 'נעשה אדם', בלשון עבר).
מתנות כהונה
אלטיכסייה. [פירש"י] חותם שחותמו של הקב"ה אמת:
מאד הוא אדם. אותיותיהן שוים:
רבה של ציפורין. הרב והאדון של עיר:
כבר נעשה. קרי ביה נעשה השי"ן קמוצה:
רש"י
שהוא גומל חסד. עתיד הוא להיות גומל חסד:
דכוליה שקר:
שהוא עושה צדקה. ובחסד ובצדקה העולם מתקיים:
ודכוליה קטטה. שכולו מריבה:
אלטיכסייה. חותמו של הקב"ה אמת הדא הוא דכתיב נפגשו קרבו לריב זה יאמר יברא אדם וזה יאמר אל יברא אדם לכך השליך הקב"ה חותמו לארץ כביכול כעס עליהם הקב"ה על שהיו מדיינין זה עם זה אמר להם על מה אתם מעכבים על אמת נטלו והשליכו אינו חשוב לפני לעכב עליו עולמי וא"ת ישלך שלום לא היה נחשב האמת לעכב כיון שראו כך מיד נשתתקו וכי האי גוונא אמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל נטל הקב"ה משם ישראל שחקק בכסא הכבוד זה והשליכו לארץ ס"א ולפי שלא נמצא הפסוק שיעלה שלום מן הארץ לא אמר רבי סימון נטל שלום והשליכו לארץ מפי המורה ע"כ:
מאד אדם. אתוון דדין אינון:
כבר נעשה אדם. הדא הוא דכתיב ויאמר אלהים נעשה אדם ומה אתם מדיינים זה עם זה:
עץ יוסף
חסד אמר יברא כו' משום שע"י מעשה האדם בא תיקון ופגם בעולמות העליוני' לכן חסד אמר יברא לפי שהוא גומל חסדים ומחזיק מדתו. ואמת אמר אל יברא שכלו שקרים ופוגם במדתו. וכן הוא בצדק ושלום (נזה"ק):
שכלו שקרים קרוב לכולו:
שהוא עושה צדקות צדקה לאו היינו ג"ח. דצדקה הוא נתינת ממון לעניים וג"ח הוא ההטבה עם חבירו בגוף ובממון ולא במתנ':
דכוליה קטטה פי' קרוב לכולהו. כי א' מאלף לא ימצא בלתי מקפיד כהלל (יפ"ת):
נטל אמת כלו' לא שמע לעצתו אלא הכריחו לצד המליצים. והא דלא השליך לשלום. רש"י ז"ל תי' דשלום לא היה כל כך חשוב כאמת לעכב:
תכסים אלטיכסייה פרש"י חותם דחותמו של הקב"ה אמת. דאיכא בזיון לחותמו של הקב"ה. והערוך גרס אלטכסייא שלך כו' ולא גרס מלת תכסיס. וכתב המוסיף אליטיטכסיא בל"י אמת נדגלת עכ"ל:
תעלה אמת גם זה מדברי המלאכים שביקשו מה' שתעלה אמת מן הארץ. ולא נזכרה תשובת הקב"ה דפשוט ששמע להם שלא נשאר אמת בארץ. אבל בילקוט גרס אמר להם תעלה אמת פי' שהיא תשובת השי"ת. כלו' שה' יתברך שמע בטענתם שאין ראוי לבזות לאמת (יפ"ת):
אמת מארץ תצמח הוא ס"פ של חסד ואמת נפגשו:
מאד הוא אדם כי האדם הוא תכלית הכל ודיוקנו של מקום וציור פעולותיו ואותיות מאד הן אותיו' אדם (נ"ח):
הה"ד וירא אלהים כו' ראה דעת כל מה"ש והכריח שטוב האדם:
רבה של צפורין האדון של עיר ציפורי:
כבר נעשה קרי ביה נעשה השי"ן קמוצה והכתוב לא זכר אלא המאמר שאמר להם אחר שבראו שהודיעם בו סיבת בריאתו שהוא לפי שעשוי בצלם ורודה בשפלים כדכתיב בצלמנו וגו' (יפ"ת):
הדא עקתא כו'. הצרה הזאת להיכן ולמה תהא נברא שכל ימיו מכאובים וכעס עניניו ובילקוט גרס למה מברי:
עביד מה וכו'. עשה מה שטוב ונאה בעיניך:
רש"י
רב הונא אמר עד שהן מתעסקין זה עם זה בראו. במהירות:
בישוב דעת. משנבראו צרכי מזונותיו בששת ימי בראשית בראו אחר כך ביום ששי:
הדא עקתא להן נבראת. צרה זו למה נבראת כלומר אחר שזה אינו אלא צרה עד כל ימיו ואחריתו רמה ותולעה מה צורך לברא אותו בכך:
צפור שמים ודגי הים. שבראתי לו לטעום באלו ששת ימים לריק פעלתי כל מלאכתי אם לא אברא אדם מה תהא עליהם:
מגדל מלא כל טוב. זה העולם בראתי על מלואתו אם לא אברא אדם שהוא אורח מה תהא בעולמי כלומר אחזירנו לתוהו:
עביד מה דאהני לך. הדין והאמת עמך:
עץ יוסף
בדעת בראו באופן שתהיה לו תשובה נגד המלאכים המקטריגים:
הדא עקתא להן מבריא בתנחומא סדר תרומה מסיים כיון ששמעו המלאכים כן התחילו אומרים רבש"ע כו' כן הוא שבחך שתהא בשמים ע"ש. דבתחילת הבריאה חקרו המלאכים שבריאת האדם הוא רק לתכלית התורה. לכן צווחו הדא עקתא כו' פי' הצרה הזאת להיכן ולמה תהא נבראת. ובילקוט גרס למה מברי:
צונה ואלפים כלם כו' ודייק לה מדכתיב וירדו בדגת הים וגו':
למה נבראו שכל הנמצאות השפלות לתכלית האדם נבראו:
מלא כל טוב זה העולם בראתיו על מלואתו. אם לא אברא אדם לריק פעלתי באלו הששת ימים:
מה אדיר שמך ראוי שתראה גבורתך בארץ בבריאת האדם. ועביד מה דהני לך פי' עשה מה שטוב ונאה בעיניך:
המה היוצרים. הצדיקים היו עם הקב"ה ביצירה ונטיעת גן עדן ובמאמר התחייה להרמב"ם מצאתי הגירסא שבהם נמלך הקב"ה וברא את העולם. ועליהם נאמר נעשה אדם וגו'. [ובחלק התכלית בס' עה"ק גורס כמו כאן. ע"ש עוד פירושו]:
חול לים. וזהו גדרו שאין לים רשות לצאת אפילו כמלא נימא [כדאיתא פרק הספינה]:
רש"י
המה היוצרים. צדיקים היו עמו ביצירה ובנטיעה ובגדרה שבהן נמלך ובראו:
עץ יוסף
בנפשותן של צדיקים אדלעיל קאי דקאמר במי נמלך ודריש עם נפשותיהם של צדיקים דחשיבי טפי מהמלאכים מצד נפשם שהיא למעלה מהמלאכים (יפ"ת). וכדי שלא יהיה להם תרעומות על מלחמת היצה"ר נמלך בהם:
המה היוצרים ע"ש ויצר כו'. קרי להו יוצרים כיון דבעצתם היתה היצירה של האדם:
גדרה שבעצתם נעשה גדרת הים דכתיב אשר שמתי חול גבול לים וגו':
שבהן נמלך הקב"ה דייק לה מדכתיב במלאכתו ישבו שמה דמלאכתו סתם כל העולם הוא. ומ"מ פרט ראשונה רמיזת יצירת האדם וג"ע וגבול הים. לחשיבותן. ומ"מ לא כתב נעשה אלא במלאכת האדם דחשיב טפי ושייכא טפי לענין הנפשות (יפ"ת):
לית הכא מלכו. אין כאן משמעות המלכות ושאלה ונטילת רשות אלא כו':
בלורין. [הערוך לא פירשו. ורש"י פירש] אבן גזית נכונה לבנין:
דימוסיאות. מרחצאות ורש"י פירש בניינים:
פריבטאות. מושבות נאות בחצר המלך:
אינדרטין. צורת ותמונת המלך. והערוך גרס אנדריונטיס ופי' בו היכל נאה:
רש"י
רבש"ע אם אני כותב נעשה אתה נותן פתחון פה לאפיקורסים. לומר שתי רשויות הן:
נמלך במלאכי השרת. שהיו קטנים ממנו קל וחומר לבשר ודם לכך נראה נעשה אדם כלומר שנמלך בהם:
לית הכא מלכו. כלומר שלא היה נמלך:
בלורין אחת. בלשון יון אבן גזית נכונה לבנין. ס"א קצץ עץ טרוקא בלע"ז ע"כ:
דימוסיאות. בנינים:
פרדסאות. מושבות לסביב חצר המלך:
אנדרטון. אני עושה אותה דמות שלי שכן דרך המלכים לעשות צורתם כדי שיזכרוהו בעולם כך מה נעשה אדם אלא ראה המקום גולם מוטל אמר בעצמו לשמיעת אזנים של מלאכים מה נעשה בגולם אמר הקב"ה בצורה אחת אני עושה הדא הוא דכתיב בצלם אלהים עשה אותו ברא אותו בלשון יחיד:
עץ יוסף
היה כותב מעשה כו'. ר"ל לפי שראה משה שבמעשה כל יום ויום לא כתיב בהו נעשה. אמר שזה יהיה פ"פ לאפיקורסים לומר שביצירת האדם הוצרך ח"ו סיוע ממה"ש. אבל אילו היה כתיב נעשה ג"כ בכל הנבראים לא היה קשה כלל. משום די"ל דברה תורה כלשון בנ"א. והוא דרך מעלה וכבוד כמו לבן היה יחיד ואמר ונתנה לך גם את זאת (יפ"ת):
מה אתה נותן פ"פ באמת דנעשה אדם פירושו אני והארץ הנזכרת שתוציא הארץ הגוף מיסודותיה כאשר עשתה בבהמה וחיה. ושיפח בו הקב"ה הנשמה העליונה. וכמו שכתב הרמב"ן ע"ש. אלא דקשה ליה מה בצע בכתיבתו בהיות מזה פתחון פה לטועים:
א"ל כתוב שהרי תשובתו מפורש בצדו ויברא אלהים את האדם. ולא נאמר ויבראו. ואם עדיין ירצה להתעקש להחזיק בטעותו יטעה ומה דקשה לך מ"מ מה בצע בכתיבתו. אני אמר לך דנ"מ טובא. דאדם הזה שבראתי לכך נכתב ביצירתו נעשה אדם שהוא לשון המלכה ועצה עבור ענוה כדי שהאדם יתפוש ג"כ דרכי ענוה (נזה"ק):
לית הכא מלכו אין נעשה אדם המלכה ועצה שנועץ עם אחרים. אלא כמדבר עם עבדיו לראות מה בדעתם ועד איזה מלאכה יוכלו להעלותה. אבל הוא יעשה הנראה בעינו. להראות להם יכלתו שיכול להעלות ענינה יותר ממה שעלה בדעתם:
בבלורין אבן גזית והעבדים חשבו שמדבר פחות כזה לא יעשה המלך כי אם דבר פחות כדימוסאות פי' מרחצאות בתי זיעה (מעריך). אבל המלך אמר אני עושה ממנו אנדרטין צורת המלך וכן אמר למלאכים נעשה אדם לראות מה בדעתם לעשות ממנו. וכל אחד השיב לפי דעתו שלא חשבו שיתעלה יותר משאר ב"ח. והקב"ה השיב אעשנו בצלמנו כדמותנו. והכא לא חש להזכיר תשובת המלאכים (יפ"ת):
לימים הראשונים. בירושלמי דפרק הרואה גורס ולי אתם שואלים לכו ושאלו לאדם הראשון שנאמר כי שאל נא וגו' עד אדם על הארץ. [ועי' עוד גי' אחרת בפ' ואתחנן]:
בראו. האל"ף במלאפו"ם:
[סראו] אלהים. משמעותו לשון רבים אלא ברא אלהים ולשון אלהים בכל מקום לשק רבים כמו אדוני יוסף בעליו אין עמו:
בצלמיהם. סבירא ליה דכנוי הוי"ו של בצלמו מוסב על הקב"ה ולא כמו שפירש רש"י ז"ל בחומש שחוזר על האדם:
דחית בקנה. שמ"מ למה לו לומר ל' רבים נעשה בצלמנו וגו' יאמר אעשה בצלמי ודמותי. [הניחא לשון אלהים מצאו בכ"מ בלשון רבים אפילו גבי הדיוטות. בעליו אין עמו. עד האלהים יבא דבר שניהם. אדוני יוסף. וכיוצא בהם]:
מכאן ואילך בצלמנו וכו' דרך משפיע ומקבל כי כל הנבראים מקבלים. זה מזה עד המשפיע העליון ברוך הוא:
ולא שניהם בלא הקב"ה. שזרק בו הנשמה וזהו נעשה לשון רבים בצירוף האב והאם:
לאלו דחית כו'. שמ"מ למה לו לומר ג' שמות יאמר אחד מהם ולא יתן מכשול בדבר:
בסילוגוס אגוסטוס. שמות בני אדם הן:
אלהים קדושים כו'. מה שלא אמרו התלמידים לאלו דחית בקנה לנו מה אתה אומר. לפי שי"ל אלהים של קדושים הוא המתקדשים ומוסרים עצמם עליו:
רש"י
ס"א אני ואתם שואלים דבר זה ומפני דרך שלום אמר אני ואתם שהכניס עצמו בכלל השוטים ע"כ:
תשובה. כתוב כאן רפואתה בצדו להחזיר להם תשובה:
לא שניהם בלא שכינה. הגוף מהן והנשמה מהקב"ה מרוחו של הקב"ה:
לומר לפניו קדוש. לפי שנברא בצלם אלהים והן סבורים שהיא שכינה:
אפרכוס. פחה:
קרונין. מרכבה קווריקא:
הימנון שיר. ס"א שירה כמין נחשת היא והבן:
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם וגו'. ס"א מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו והכי דריש קרא עכשיו נעשה אדם מאדמה וחוה מאדם מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו שלשתנו שותפים בולד ע"כ:
עץ יוסף
נשאל לימים ראשונים ששת ימי בראשית. כי הם ידעו כהוגן כמה בראו העולם. ובירושלמי גרס נשאל לאדם הראשון שנא' כי שאל נא וגו'. אשר ברא אלהים אדם על הארץ:
בראו האל"ף במלאפום:
אלא אשר ברא ומ"ש אלהים. הוא דרך כבוד כמ"ש אדוני הארץ:
מהו דין דכתיב בראשית ברא אלהים ולא אל או אלוה. הו"ל פתחון פה לומר דהוא לשון רבים:
בצלמו ס"ל דכינוי הוי"ו של בצלמו מוסב על הקב"ה ולא על האדם (מת"כ):
חוה נבראת מאדם כדכתיב ויקח אחת מצלעותיו. וכמ"ד עלעא. ודלא כמ"ד דו פרצופים:
אין איש בלא אשה שלא יצא תולדתו מהאיש בלא אשה ולא מאשה בלא איש. ולא משניהם בלא שתוף שכינה. אלא הולד נעשה ע"י שלשתן:
מהו דין דכתיב אל אלהים ה'. מדכפל אל אלהים ה' הוי ליה פ"פ שהם ח"ו ב' רשויות כל אחד בשמו:
לאלו דחית כו' שמ"מ יאמר רק אחד מהם ולא יתן מכשול לפני העור בדבר (מת"כ):
א"ל שלשתן כו' שהוא על הוראת גדולה כאומר. השר. האדון. הדוכוס. שכל תארי גדולה באחד (יפ"ת) ור"ל שכל תואר גדולה מורה על מדרגת ממשלה מיוחדת במדינה זו כך. ובמדינה זו כך. וכן הוא בשמותיו יתברך וכדמפורש בזוהר דשם אל חסד. ואלהים גבורה. וי"י רחמים. ובהם מנהיג הקב"ה עולמו כל אחד כפי שעתו וזמנו (נזה"ק):
בסילוגוס כו' שם המושל הראשון אשר כבש הרומים תחת ידו. ואחריו נקראו כן מושלי הרומים. ואווגוסטניס בן אחותו היה ומשל תחתיו. ועל שמו נקראים המושלים אחריו. וזה ענין קיסר אווגוסטוס (מוסף הערוך):
אלהים קדושים הוא מה שלא אמרו התלמידים לאלו דחית כו'. לפי שיש לומר דה"פ אלהים של קדושים דהיינו מה"ש והצדיקים הנקראים קדושים (נזה"ק). אבל בירושלמי אי' שאמרו התלמידים כך גם כאן:
דומינו. שבח וברכה כגון יחי אדוני המלך וע"ע דומינו ורש"י פי' שירה וכך כאן טעו וסברו כי הוא השכינה מפני שנברא בצלם כן פירש"י. [זכר ונקוביו בראם ה"ג ג"כ בירושלמי פ"ק דמגילה. אכן בתלמודא דידן ל"ג הכי. ועי' בפ"ק דמגילה בתוס']:
עץ יוסף
בקשו לומר לפניו כי האדם קודם החטא היה זיהרא עילאה שהוא שורש הנשמה העליונה חלק אלוה ממעל. וכן גופו היה כתנות אור וסברו שיהיה חי לעולם. לכך רצו לומר לפניו קדוש. לכך הפיל עליו תרדמה וישן וידעו שימות שהשינה אחד מששים ממיתה (ד"מ):
איפרכוס שר חשוב. בלשון ישמעאל באש"ה והוא מושל על עיירות רבות. וכלן נקראות אפרכיא שלו (מעריך):
בקרונין עגלה חשובה:
דומינו שבח וברכה כגון יחי המלך. ורש"י פי' שירה:
ולא היו יודעים ענין המשל שטעו וחשבו היותו נצחי. ולכן בקשו לקלסו בקלוסו של הקב"ה ולומר לפניו קדוש. שהקדושה והנצחיות אחים הם (ועיין ביפ"ת):
הה"ד חדלו כו' מן האדם בה' הידיעה. דרש על אדם הראשון. ועל שטעו בו הוצרך לומר להם חדלו לכם מן האדם. אשר צריך לישן ואין ניכר בו שחי הוא כי אם על ידי הנשימה. וזהו אשר נשמה באפו. ועל כן אמר בלשון ויפל. שהפילו שלא יטעו בו:
ד' בריות כו'. יש בו ד' מדות כמלאך וד' כבהמה כדמפרש ואזיל. [ה"ג ד' מלמטן אוכל. ופירש"י ז"ל] ד' מלמעלן. לזה כתב בצלמנו כדמותנו כדמות מלאכי מעלה:
זכר ונקבה בראם. אלו ד' דלמטן:
מדבר. לשון הקודש:
מצדד. לא מצדד ממש ראשו לכל צדדיו שאפילו בהמה עושה כן אלא אדם אע"פ שמביט לפניו רואה לצדדין אפילו מה שאינו רוצה לראות משא"כ בבהמה שאינה רואה מצדדיה אא"כ נוטה ומנענע ראשה לצדדין כן פירש"י. [וכ"ז הוא לקמן פי"ד]:
רש"י
זכר ונקבה בראם. ברא בו ארבע בריאות מלמעלה וארבע מלמטה עומד זקוף כמלאכי השרת ולא כבהמה שהולכת על ארבע רגלים ומדבר כמלאכי השרת לשון הקודש:
ומבין. בינה יש לו לכך נאמר בצלם אלהים בדמות מלאכים בראו:
זכר ונקבה בראם. אלו ארבע כבהמה:
זה מצדד ורואה. לא מצדד ממש שיהא מצדד ראשו לכל עבריו שאפילו בהמה מצדדת פניה לכל מקום שתרצה אלא היינו מצדד שהאדם אפילו כשהוא מביט לפניו יכול להסתכל לצדדין ופעמים שהוא מסתכל לצדדין מה שאינו רוצה להסתכל ובהמה אינה רואה לצדדין אם אינה הופכת פניה לצדדין:
הריני בורא אותו. מצלם דמות כעליונים:
פרה ורבה כתחתונים. לכך נאמר בצלם אלהים כמלאכים. זכר ונקבה. כבהמה בראם:
את שהוא בצלם ובדמות. אדם ירדו:
עץ יוסף
זכר ונקבה בראם זה הפ' כתיב בפרשה ה'. אבל כאן כתיב ברא אותם. ואין חילוק. אלא השינוי היה מנקבה לנקוביו משום דלא יקשה ליה לתלמי המלך דכאן כתיב זכר ונקבה בראם ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו. לכן כתבו לו זכר ונקוביו בראם. ע"ש שעשה נקוביו בחכמה שלא יתבזה. עשה השדים במקום בינה כדאי' בפ"ק דברכות (יפ"ת). וה"ה דשינו לו קרא דבראשית א' זכר ונקוביו ברא אותם:
ד' בריות כו' יש בו ד' מדות כמלאך וד' כבהמה כדמפרש ואזיל:
ד' מלמעלן לזה כתב בצלמנו כדמותנו כדמות מלאכי מעלה. זכר ונקבה בראם אלו ד' דלמטן (רש"י):
אוכל ושותה כבהמה שהעליונים אין ביניהם אכילה:
עומד כמה"ש שהאדם נצב בקומה. וכן מלאכי השרת זקופים כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו:
מדבר כמה"ש בלשון הקודש (גמרא פרק אין דורשין):
דעה כמה"ש שהיא שכלית אמתית בהכרת קונו מעניני העולם. אבל בהמה לית לה דעת אלא ערמה דמיונית לצרכיהם:
אלא זה מצדד שאפי' כשהוא מביט לפניו יכול להסתכל לצדדיו. אבל הבהמה אינה רואה לצדדיה אם אינה הופכת פניה (רש"י):
ואינו מת ואין הרשעים נענשים. ואם מת ואינו חי מה יעשו הצדיקים. על כן ברא אותם באופן שאם יחטא ויהיה רשע גמור ימות מיתת עולם. ואם יזכה בהחלט ויהיה צדיק גמור יחיה בעוה"ב חיי עולם. והבינונים רב חסד מטה כלפי חסד:
את שהוא בצלמנו. חסיד ושלם כאלהים ורדו ימשלו על הכל:
לשאינו דומה. כבהמות וחיות ובני אדם הדומים להם:
ברכה לאדם ולדגים:
[אור. ערב כדאיתא בפ"ק דפסחים]:
אור לחמישי. ערב ליום ה' שלמחר יהיה יום ה' לפיכך נשאת בד' ונבעלת מיד בליל ה' שנאמר בו ברכה. והחמישי הוא ערב לששי לפיכך נשאת האלמנה בה' ונבעלת מיד ליל ו'. [ועי' שוב פ"ק דכתובות]:
וכבשה כתיב. חסר וי"ו משמעותיה לשון מיעוט:
רש"י
את שאינו בצלם ובדמות. כגון בהמה:
זכה אדם ורדו. שולטים בכל:
לא זכה ירדו. אחרים מושלים בהם כגון בהמות וחיות מזיקן שהקב"ה נפרע מהן על ידם:
למה שכתוב בהן ברכה. ברכה לדגים ברכה לאדם:
והלא אין כתוב בהם ברכה אלא בששי לאדם ובחמישי לדגים. א"כ למה נישאת ליום רביעי. דברכה בחמישי ובששי כתיב. עדיין הוא בכלל ברכה:
רביעי אור לחמישי. מערב רביעי נעשה ערב חמישי לכך בתולה נשאת ברביעי ונבעלת לאור חמישי הואיל ונאמר בו ברכה לדגים:
חמישי אור לששי. ערב חמישי הוא ליל ששי לכך אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בליל ששי הואיל ונאמר בו ברכה לאדם:
וכבשה. האיש כובש את אשתו לתשמיש:
על שניהם הוא אומר וכו'. דשניהם נצטוו על פריה ורביה:
ויברך אותם אלהים נטל כוס של ברכה וכו'. מצינו שהקב"ה מברך חתנים מכאן שבני אדם חייבים לגמול עם קטניהם וגדוליהם:
עץ יוסף
וירדו בדגת הים א"ר חנינא אם זכה ירדו ואם לאו ירדו כו'. את שהוא בצלמנו כדמותנו ירד כו' כצ"ל וקאי אוירדו דפסוק ראשון (יפ"ת). שלכך אמר וירדו ולא אמר וימשלו לרמוז בו זה הדרש (רד"ק). והיינו כפרש"י בחומש וירדו בדגת הים יש בלשון הזה לשון רדוי ולשון ירידה. זכה רודה בבהמות וחיות. לא זכה נעשה ירוד לפניהם. וחיה מושלת בו. ופירש הרא"מ דיש אם למקרא היו"ד בחיר"ק ויש אם למסורת היו"ד בצר"י:
את שהוא בצלמנו כדמותנו ירדו. כלומר אם זכה שהוא בצלם ודמות והיא נשמה העליונה ירדו בב"ח. ואם אינו בצלם ודמות שבחטאו מסתלק ממנו צלם אלהים כנודע. אז אדרבא ירדו לפני הב"ח. וביאר הטעם כי מה שהאדם רודה בב"ח הוא לפי שהוא בצלם ודמות. כי יבא צלמנו ודמותנו הוא האדם וירדה לשאינו דומה לצלמנו כדמותנו אם הב"ח ולפיכך דוקא הם זכה שהוא בצלם ודמות ירדו בב"ח. ואם לא זכה שמסתלק ממנו הצלם ודמות ונמשל כבהמות נדמה אדרבא החיה שולטת בו. כחיה המושלת בבהמה להזיקה (נזה"ק):
תמן תנינן בריש כתובות:
אלא בחמישי וששי בחמישי בעופות ודגים. ובששי באדם. אבל בד' ליכא ברכה ומ"ט בתולה בד'. ומשני בר קפרא ד' אור לה' דאיכא ברכה אזמן בעילה. וכן בחמישי תהא הביאה אור לששי:
וכבשה כתי' בסוף פרק הבא על יבמתו ע"ש:
וכבשה כתיב פי' מדכתיב וכבשה חסר ו' לא מיירי אלא בחד. והיינו אדם שדרכו לכבוש ארצות במלחמה לא האשה. ועליו דוקא צוה על פ"ו דכנוי וכבשה אארץ קאי כפשטיה דקרא:
הלכה כר"י ובירושלמי יבמות כל הסוגיא ופוסק כריב"ב. וידוע דהב"ר הוא אגדת ירושלמי. ואנן נקטינן כש"ס דידן. שהלכה כת"ק ולא כריב"ב. ודע דבמקום שנאמרו הדברים במדרש ובירושלמי דרך הלכה כדהכא. ודאי במקום שאין הבבלי חולק למדין ג"כ מן הב"ר ושארי אגדות:
וברכן הכוונה שבירכהו ה' בענינים שאנו משבחים ומתפללים עליהם בברכת חתנים. שיצירתם ותיקון בנינן יתקיים ושיהיו שמחים אדם וחוה ושיבורכו בפרי הגפן ובמזונם וכל צרכיהם (יפ"ת):
מיכאל וגבריאל כו' עיי' פדר"א סוף פ' י"ב ביתר ביאור. ובש"ר פ' י"ח:
מצינו שהקב"ה סוטה י"ד. ועיין כל זה בפדר"א פרק ט"ז וי"ז באריכות. עיין קהלת רבה פסוק טוב ללכת:
ומקשט כלות ודרשו חז"ל בפרק המצניע מלמד שקשטה ככלה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא:
וירא אליו ה' כו' דיום ג' למילתו היה ולא בא הקב"ה אלא לבקר אותו כדאי' בפרק הפועלים:
מראה פנים לאבל לנוד לו ולנחמו כדכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד וגו' שאף שאין השכינה שורה מתוך עצבות. לנחם שאני:
הה"ד וירא אלהים אל יעקב עוד כן כתיב שם (בראשית ל״ה:ח׳-ט׳) ותמת דבורה וגו' ויקרא שמו אלון בכות וירא אלהים וגו' ויברך אותו. ובמדרש פרשה פ"א רשב"נ אומר אלון תרי עד שהוא משמר אבלו של דבורה באה לו בשורה שמתה אמו הה"ד וירא וגו' ויברך וגו'. ובגמרא ספ"ק דסוטה מביא מן המוקדם ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ״ה:י״א) אולם המדרש לשיטתו לקמן פ' ס"א דמפרש ברכת יצחק לענינא אחרינא. ורש"י בפי' החומש הביא שם שתיהם: