אין כמוך באלהים וגו' בנוהג כו'. סיפא דקרא ואין כמעשיך. שאפי' ע"פ הדמיון אי אפשר לעשות כמוהו. ועל זה אמר בנוהג שבעולם כו' (נזה"ק) ר"ל כי ב"ו אין יכולתו לעשות אלא יש מיש. ובמקום שרואה ובמקום אויר. אבל הקב"ה כו':
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): לָא הוֹרֵית טַב (לא הורית יפה).
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): וּמִנַּיִן אַתְּ מוֹדַע לִי (ומניין אתה מודיע לי זאת)?
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): רְבִיעַ וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ (רבוץ לקבל את המלקות ואני אודיע לך).
אֲמַר (אמר רבי חגי): אִם אָתֵי בַּר עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים לְגַבָּךְ וְיֹאמַר לָךְ: אֲנָא בָּעֵי מִתְעַבְּדָה יְהוּדִי עַל מְנָת לְמִגְזְרָה בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָּא (אם יבוא אליך בן של עובדת כוכבים ויאמר לך: אני רוצה להיעשות יהודי על מנת להימול ביום השבת או ביום הכיפורים), (האם) מְחַלְּלִין אוֹתוֹ (את היום) עָלָיו? וַהֲלוֹא אֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרְאֵלִית בִּלְבָד.
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): חֲבוֹט חֲבָטָךְ, דְּהִיא טָבָא בְּקוּלְטָא (הכה את מכתך, שהיא טובה לקבלה), וּרְצוֹף רִצְפָּךְ, דְּהִיא טָבָא בְּאוּלְפָנָא (והלקה את מלקותך, שהיא טובה ללימוד).
מתנות כהונה
הורה בצור כו'. [מעשה זה הוא] בירושלמי פרק כיצד אשת אחיו. [ובמ"ר פי"ט ובמדרש קהלת פ' כל זו נסיתי ובילקוט פ' זו ובספר עזרא ועל פיהם גרעתי והוספתי]:
בצור. בעיר צור הורה כן:
שלח ליה תא לקי. פי' בא וקבל מלקות על שהורה שלא כהלכה. [כדאמרינן בפ"ב דגיטין בגמרא בכל כותבין ההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא]:
א"ל. בן אדם שאומר דבר תורה יהא לוקה בתמיה:
מנין הוא כו'. היכן הוא מוכח בתורה שהדגים טעונין שחיטה:
לא הורת טב. לא פסקת יפה:
רביע. הרבץ לקבל המלקות:
[ה"ג בירושלמי] א"ל חבוט כו'. פירוש יעקב אמר כן לר' חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלם ובערוך משמע שרבי חגי אמר כן:
רצוף רצפך. פירש רש"י דבר דבורך וכנס הלכותיך שהם טובים ללמוד אותם. ועי"ל מלשון ובידו רצפה שפי' לשון הכאה לפי מדרש חז"ל שדרשו רצוף פה:
ה"ג בנה של עבודת כוכבים. הנולד מישראל בשבת. פי' שהורה להתיר למול בשבת בן וכו'. [מן הוא כמו מן הן דאזיל פי' מהיכן]:
אם אתי כו'. אם בא אצלך עובד כוכבים ויאמר לך אני רוצה לעשות יהודי:
למגזריה. למולו:
ומן הקבלה. פסוק שהוא בדברי קבלה. [בספר עזרא]:
וכתורה. פירושו כמו שכתוב בתורה ש"מ דמדאורייתא הוא:
מאיזה תורה. כלומר והיכן כתוב בתורה שולד עבודת כוכבים הרי הוא כמותה ואימא וכתורה יעשה פירושו כנכון וכהוגן ולא שהוא כן מדאורייתא:
[ה"ג בירושלמי] בנך הבא מישראלית כו'. ודייק מדלא כתיב תסיר בנך דהוה משמע הכותית תסיר בנך שיהיה לך ממנה אלא יסיר את בנך פי' בתך לא תתן לבנו כי חתנך וכו' הרי שהכל נמשך אחר האם ובן בתך קרוי בנך שבני בנים הרי הן כבנים. [וכ"פ החזקוני בפ' תזריע]:
טבא בקולטא. טוב לקולטה ולקבלה:
רש"י
תא לקי. בא ולקי שחייב מלקות:
מילי דאורייתא. דבר תורה:
ומנין היא דאורייתא. היכן מצינן בתורה שיהיו דגים טעונין שחיטה שהשוה הכתוב דגים לעופות דכתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף מה עוף וכו'. מה זאת הודע לי דלא הורת טבית. יפה:
רבע לך. כשתרבץ לארץ לקבל מלקות עבור שלא הורית כדת אח"כ אני מודיעך ראיה לדברי:
אלא יאסף. אלמא פטורין משחיטה:
משפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם. וכיון דיש לו אב ישראל מותר דאלו בן כותי אסור דכתיב במילה בני ישראל דוחים ולא בני כותים אין משפחת אב קרויה משפחה אלא בבן ישראל אבל בבן כותי' הולכין אחר האם לעולם דכתיב בעולי בבל ונכרת ברית לאלהינו להוציא כל הנשים והנולד מהן שהתולדות כאמן לכך אין בן כותית שהוא מישראל דוחה שבת:
מקבלה את מלקה אותי. מפני שאתה מביא ראיה מדברי קבלה אתה רוצה להלקות אותי:
ואמר ליה וכתורה יעשה. לומר מן התורה אתה חייב ומן התורה אסור למול בנה של כותית בשבת שכן הפסוק ועתה נכרת ברית לאלהינו (עזרא י׳:ג׳) להוציא כל נשים והנולד מהם וגו' והחרד במצות אלהינו וכתורה יעשה אמר להם עזרא מלבי איני מצוה אתכם להוציא כל הנשים אלא כתורה דכתיב לא תתחתן בתך לא תתן לבנו וגו' בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בן כותית קרוי בנך אלא בנה למה כי יסיר את בנך מאחרי:
ס"א כי יסיר אבן בתך מן הכותי קאי ולא אבן בתך מן הכותית קאי דלא כתיב כי תסיר לשון נקבה אלא כי יסיר לשון זכר ע"כ:
רצוף רצפך. דבר דבריך וכנס הלכותיך שהם נאים וראוים להתלמד.
עץ יוסף
מה עוף טעון שחיטה כדכתיב ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכדתניא בתורת כהנים מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם חיה. והכא איתקיש דגים לעוף (נזה"ק):
תא לקי בא וקבל מלקות על שהורית שלא כהלכה:
א"ל אינש כו' בן אדם שאומר דבר תורה יהא לוקה בתמיה:
מנין הוא דאורייתא היכן הוא מוכח בתורה שהדגים טעונים שחיטה:
לא הורית טב לא פסקת יפה:
רביע הרבץ לקבל המלקות:
א"ל חבוט כו' פי' האיש אמר כן לר' חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלם:
רצוף רצפך מלשון ובידו רצפה שפירושו לשון הכאה. לפי דרש חז"ל שדרשו רצפה רצוף פה (מת"כ). ובערוך פי' רצפה היא קרקע הבית ועל שם שהניח אותו על הארץ להלקותו אמר בדרך צחות הניחני על הקרקע כי טוב להדבק בקרקעיתך למען אוסיף לקח ממנה:
דהיא טבא לאולפנא דזה טוב ללמוד:
בנה של כתית מישראל הבא עליה והולידה לו בן:
לבית אבותם וזה אביו ישראל לכן ישראל מקרי. ובקהלת רבה איתא הגירסא ויתילדן על משפחותם לבית אבותם וכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. ויליף יליד מויתילדו. דגם במילה הולכים אחר האב:
לא הורית טב דקרא דויתילדו באביו ואמו ישראל שהולד נחשב ממשפחות האב ליוחסין ולחלוקת הארץ:
אם אתי בר כותית. פי' אם בנה קטן עמה לגיירו. דאילו גדול אפילו ישראל גמור אין מילה שלא בזמנה דוחה שבת:
למגזריה למולו:
מן הקבלה נביאים וכתובים:
וכתורה יעשה דמשמע שזה כדין תורה:
מאיזה תורה היכא רמיזא בתורה:
בנך הבא מישראלית כו'. פרש"י בקדושין סוף פרק האומר וז"ל כי יסיר את בנך לעיל מיניה כתיב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וסמיך ליה כי יסיר את בנך. מדלא כתיב כי יסיר את בתך. משמע דבן הנולד לכותי מבתך קאמר שיסירנו הכותי מאחרי. ושמעינן דבן בתך אפילו מן כותי קרוי בנך. ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך. מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דנשמע מיניה דקפיד נמי קרא בבתו. מבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לך מבנך אלמלא בן כותית אינו קרוי בנך אלא בנה ועיין שם בתוספות. וביפ"ת וקהלת רבה בעץ:
חבוט חבטך פי' האיש אמר כן לרבי חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלם. וקלטא מלשון קליטה וקבלה:
רַבִּי יִרְמְיָה (אמר): כַּהֲנָא שָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַמַּרְבִּיעַ מֵחַיַּת הַיָּם (שני מינים זה בזה) מַהוּ (מה דינו)? אָמַר לוֹ (רבי שמעון בן לקיש): אַף הֵן כְּתִיב בָּהֶן (כתוב בהן): לְמִינֵהֶם.
בְּהָדָא פָּרַס בֶּן לָקִישׁ מְצוּדָתֵיהּ לְכַהֲנָא (בזה פרש בן לקיש את מצודתו על כהנא).
אוֹתִיב כַּהֲנָא (הקשה כהנא): וַהֲלוֹא אַף הַדָּגִים כְּתִיב בָּהֶן (כתוב בהם) לְמִינֵהֶם? בְּהָא פָּרַס כַּהֲנָא מְצוּדָתֵהּ עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ (בזה פרש כהנא את מצודתו על רבי שמעון בן לקיש, ותפסו בקושייתו).
וְהֵיךְ עֲבִידָא (וכיצד יתיישב הדבר)? אָמַר רַבִּי יוֹנָה: יָכוֹל אֲנִי מְקַיֵּם לָהּ מִשּׁוּם מַנְהִיג (יכול אני לקיים את דברי רבי שמעון בן לקיש באיסור להנהיג שני מינים יחד): מֵבִיא שְׁנֵי דָּגִים, חַד מַיְירוֹן וְחַד אַסְפְּרוֹן (אחד שחור ואחד לבן), וְקוֹשְׁרָן בְּגֶמִי וּמַמְשִׁיכוֹ (ומושך אותם) בַּנָּהָר אוֹ בַיָּם, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דִּתְנַן (ששנינו): כִּלְאַיִם שֶׁאָמְרוּ הַנּוֹהֵג בָּהֶן (המינים שאמרו שדין כלאיים נוהג בהם) אֲסוּרִין לַחֲרֹשׁ וְלִמְשֹׁךְ וְלִנְהֹג יַחְדָּו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם.
וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף – זֶה הַטַּוָּס.
מתנות כהונה
בהמות. בהררי אלף:
הצבוע. פירש"י בירמיה עוף צבוע בגוונים הרבה:
כתיב בהם למיניהם. פירושו שלא במינה אסור להרביע. [והכי מפרש בירושלמי בהדיא]:
ה"ג מצודתא על כהנא. ר"ל פרש לו מצודה על כהנא (ותפשו) במה שהשיבו שאסור להרביע. [ול' פרש מצודה לא נופל יפה עליו וגם בירושלמי ל"ג ליה כלל]:
והלא אף הדנים כו'. ואין שייך אצלם הרבעה שהרי אין תולדותם דרך הרבעה שהנקבה משלכת זרעה על פני הארץ ואח"כ מפיל הזכר זרעו על זרעה. [כמ"ש רבינו בחיי פ' תזריע]:
ה"ג [בהא פרס כהנא מצדתא על רשב"ל וצדייה. פירוש פרס לו מצודה ותפסו בקושיתו שאין בידו להשיב:
א"ר יונה יכול אני מקיים לה משום מנהיג. והיך עבידא מביא שני דגים כו'] יכול אני מקיים למינהו. הכתוב בדגים מדבר להנהיג אותם אסור בשאינו מינו ואינו מדבר בהרבעה. ופריך והיאך עבידא פירוש היאך עושין להנהיג שני דגים ומשני מביא שני כו' וכן מצאתי שוב בתוספות בבבא קמא סוף פרק שור שנגח את הפרה (דף נ"ה):
מיירין. [פי' הערוך] בלשון יון (לבן) [שחור]:
אספרון. (שחור) [לבן] וממילא הן שני מינין:
הנוהג בהן. באיזה מין שאמרו שכלאים נוהג בהן אסור לחרוש וכו':
הטווס. פפ"וו:
רש"י
זה בהמות ולויתן. שאין להם בן זוג כדמפרש בבבא בתרא שאלמלא היו נזקקין לזוגותיהם היו מחריבין את העולם:
בהמות יש לו בן זוג. הנה נא כחו במתניו זה הזכר ואונו בשרירי בטנו זו נקיבה ואין לו תאוה דכתיב יחפץ זנבו כמו ארז כשמעמיד זכרותו ורוצה לשמש אין לו תאוה לפי שגידי פחדיו ישורגו נעקרו ואין לו כח להוליד בהן:
פחדיו. מרוח אשך תרגום מריס פתדין:
את כל נפש החיה הרומשת. זה צבוע מין נחש:
ס"א הצבוע עוף הוא מצובע בכמה מיני צבעונים ופסוק בירמיה העיט צבוע נחלתי לי ע"כ:
חית הים. קרי כל מינין שבים כמפורש בהעור והרוטב כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:
המרביע מחית הים. כך מפורש בתלמוד ירושלמי במסכת כלאים ר' יאשיה שאל את ר"ש המרביע מחית הים זה בזה מהו שהן כלאים:
אף הן. חית הים כתיב בהן למיניהם ר' אחא לא אמר כן דלא שאל ממנו המרביע בפירוש ואמר בשם ריש לקיש בסתם כל שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו מתיב רב כהנא הרי חית הים כתיב בהן למיניהם דכתיב כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם מעתה כלאים נוהג בכולן וחיה ועוף שנינו במשנה בפרק שור שנגח את הפרה שהן כלאים בבהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ריבה אף חיה ועוף לכלאים ומפיק לה בירושלמי מאת חוקותי תשמרו רבוייא הוא ובפרק הפרה מפיק לה מגזרה שוה דגמר בהמתך בהמתך משבת בדגים לא שנינו שיהיו כלאים בהרבעה שאם כדברך שכל מי שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו דגים נמי ינהוג בהן כלאים שאף הן חית הים הכי פרס רב כהנא מצודותיה על ר"ל וציידנהו כלומר תפסו בדבריו:
אמר רבי יונה. ועדיין לא צדייה בהרבעת כלאים לא אמר ריש לקיש כל שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו יכול אנא פתר לה משום מנהיג כלומר בהנהגת כלאים הוא דאמר דאפשר לקיים אף בדגים. כיצד מייתי חוט וקטר באודניה דלכסיא מין דג ובאודני דיריקא גם הוא מין דג אחר:
אינו שייכין. נמשכין אין עוברין ומזריעין משני מינין הן:
כתוב בלשון אחר מייתי שני דגים חד אוכם וחד חיור וקושרן בגמי וממשיכן כלאים הן שאין דומים זה לזה דתנינן אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג אבל בהרבעת כלאים בחית הים לא אמרו שיהא אסור:
למינהו לרבות את הטווס פאוין בלע"ז:
עץ יוסף
זה בהמות ולויתן לא שבהמות נרמז כאן במלת תנינם. אלא שמחבר הדרשות שדרש גם (איוב מ' ט"ו) הנה נא בהמת אשר עשיתי. חסר. לרמוז שאין להם בן זוגות. ור"ש בן לקיש סבר שבהמות מלא:
זה בהמת לשון יחיד הוא וכך שמו בהמות בהררי אלף:
שאין להם בן זוגות כמאמרם ז"ל שהרג לבן זוגו ומלחה לצדיקים לע"ל. ע"כ נקרא בלשון יחידי. ודעת השני שאין לו תאוה ולכן אינו מתואר בלשון הרבוי אחר כי אין קיום המין יוצא מהם:
גידי פחדו ישורגו. אצל בהמות כתב. ופחדיו הם ביצים תרגום מרוח אשך מריס פחדין ודרש גידי פחדיו ישורגו כאילו נשתרגו יחד. וכתוב שם הנה כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו שאין לו תאוה ונשאר זרעו במתניו ובשרירי בטנו:
הצבוע הזה פירש"י כאן ב' פירושים אחד שהוא מין חיה. ודורש מ"ש כל חיה הרומשת זה הצבוע מין נחש רע ידוע בדברי חז"ל. וע' ב"ק ד' ט"ז. והב' שהוא מין עוף כמ"ש ירמיה העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה. ושייך למ"ש כל עוף כנף. ופרש"י בירמיה עוף צבוע בגוונים הרבה. ובתנחומא סדר תזריע אי' הטווס הזה שס"ה צבעונים יש בו. ומהיכן הוא נוצר מתוך טיפה של לבנות. וכתב היפ"ת דהכתוב בטווס איירי וכדאמר בסמוך ואת כל עוף כנף זה הטווס. ולהכי קרי ליה צבוע:
מטפה של לובן היא הטפה הזרעית:
כמנין ימות השנה סימנא בעלמא הוא (יפ"ת):
ר' ירמיה כהנא כו'. ובירושלמי כלאים הגירסא ר"י אמר כהנא שאל:
המרביע מחית הים דכל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:
מחית הים אבל בחית היבשה פשיטא ליה שאסור:
כתיב בהן למיניהם כי היכי דכתיב בחית היבשה למיניהם ואסורין בהרבעה:
בהדא פרס בן לקיש כו'. פרס לו מצודה ותפסו במה שהשיבו שאסור להרביע. ובירושלמי ליתא. כי איך שייך שפרס לו מצודה במה שהשיב לו על שאלתו:
והלא אף הדגים כו'. פי' והא למיניהם אף על הדגים קאי דכתיב אשר שרצו המים למיניהם. דכייל דגים וכל בריות המים והא ודאי לא לאסור הרבעה אתמר בהו דאיך מצי דגים לארבעינהו. וא"כ כי היכי דלמיניהם דהתם לאו לאסור כלאים דהרבעה אתא ה"נ באינך (יפ"ת):
והיאך עבידא כלומר ואיך תתיישב קושיא זו לרשב"ל דהיכי שייך כלאים בדגים. ומתרץ ר' יונה דלמינהו בדגים איכא לאוקמיה לאסור כלאים בהנהגה דמצי מייתי ב' מיני דגים וקושרן ומנהיגן ביחד. ולהכי אצטריך למיניהם לאסור (יפ"ת):
חד מיירן וחד אספרון. בילקוט הגירסא חד אוכם וחד חיוור. ובערוך כ' אספרון בל' יוני לבן אמורן בל' יוני שחור. ובמ"ע כ' שהם שני מיני דגים חד רע ושפל נקרא אספרון. וחד טוב נקרא בלשון יוני ורומיי מורין:
הנוהג בהם באיזה מין שאמרו שכלאים נוהג בהן אסור לחרוש כו' (מת"כ) והוא משנה בכלאים פ"ח מ"ב. אך אינו בזה הלשון:
ואת כל עוף כנף זה הטווס. דכנף למה לי. דכיון דעוף הוא ודאי דבכנפים מעופף ולזה אמר שרמז אל הטווס שמיוחד בכנפיו כדכתיב כנף רננים נעלסה ששמח בהדרת כנפיו. ולחשיבותו רמז אליו ביחוד (יפ"ת):
נשמתן. ופסוק תוצא הארץ מדבר בנשימות דכתיב נפש חיה:
רש"י
נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון. דכתיב ביה ויהי האדם לנפש חיה:
בנפשות הוא אומר ארבעה. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ובגופין הוא אומר שלשה דכתיב ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו ואילו חיתו ארץ לא נאמר אלא אלו המחיין השדים היך מה דאת אמר וקטב מרירי שברא הקב"ה בערב שבת את נשמתן:
תוצא הארץ נפש ביום ששי בא לבראות גופן וכו'. והניחן רוח בלא גוף ופרים כבני אדם ואין נראים לעינים לכן לא נאמר אלא שלשה:
עץ יוסף
זה רוחו של אדם הראשון. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמז וחיתו ארץ למינה. לכן מפרש נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון. ולכך כתיב נפש חיה למינה כי הוא מין מיוחד בפני עצמו. וזהו מ"ש אח"כ נעשה אדם. וא"כ מתחיל בד' וחשב ד' (נזה"ק):
זה רוחו של אדה"ר. פי' הרמב"ן ז"ל דרוח זה הוא נפש החיונית. כי כל נפשות התנועה נבראו יחד. ואח"כ ברא להון גופות. וברא תחלה גופות הבעלי חי. ואח"כ גוף האדם. ונתן בו הנפש הזו. ואח"כ נפח בו נשמה העליונה:
זה הנחש. והקדימו לחשיבותו בהיותו ערום מכל. ומשום דלבסוף אחר החטא נעשה ארור מכל. לפיכך במאמר ה' נזכר באחרונה כי ה' צופה ומביט מראשית אחרית (נזה"ק):
בנפשות אומר כו'. דרש שמ"ש תוצא הארץ הוא על הנפשות. ומ"ש נפש חיה נמשך על כולם. כאילו אמר נפש חיה. נפש בהמה. נפש רמש. נפש חיתו ארץ. וז"ש בנפשות. שפסוק הא' כולו על הנפשות. ואח"כ ויעש הוא על הגופות שבהם שייך לשון עשיה. וא"כ קשה שהתחיל בד' נפשות ואח"כ אמר ג' גופות. ומי הוא הד' נפש בלא גוף. ע"כ דריש אשדים שנבראו נפשם. וגופן לא נשלם (נזה"ק):
אלו השדים והא דמסיק הכא שלא ברא גופן. היינו גופן בשלימות (נזה"ק). אבל גוף ודאי יש להם:
וקידש השבת אין הכוונה שלא היה ביכולת ה' לבראן ח"ו ברגע. רק שהיה בכוונה לדעת גודל כח השבת במעלות עד שנבדל בריאה שלימה למענו: