בראשית רבה · פרשה ו

אלא גלגל חמה. דייק מדכתיב יהי מארת חסר דמשמע מאור אחת כן הוא בפסיקתא:

משתשקע החמה. אע"פ שהלבנה נראית גם ביום מ"מ אין מונין אלא משתשקע החמה:

יוסטי חברא. שם חכם:

מטמועין. [פירש"י והערוך] שיקועין כי בא השמש ת"י מטמע שמשא. כלומר י"ד ימים שהרי אותו מולד היה ביום ד' אחר חצות ור"ח היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם ובמסכת ר"ה. וגמירי דכל מולד הנולד לאחר חצות אינו נראה באותו יום א"כ אותו מולד לא היה נראה עד מוצאי יום ה' בתחלת ליל ו'. ואפילו הכי היו מונין משקיעת חמה של יום ד' מתחלת ליל ה' וכן אע"פ שהיא נולדה ביום ד' אין מונין לה אלא משקיעת החמה וזהו דקאמר אלא משקיעת החמה:

אם משהן שנים מכחישין. פעולת חמה ולבנה מכחישין זה את זה:

והיו למאורות. מלא בוא"ו הרי שניהם למאור:

שבתות. דכתיב בהם אות היא לעולם:

למה נבראת לבנה למועדים. כדי לקדש בה ראשי חדשים:

אף על פי כן שמש ידע מבואו. אע"פ שעשה ירח למועדים שמש ידע מבואו משתשקע אף על פי שהיה המולד קודם חצות אין החדש מקודש עד שתשקע החמה תדע לך שכן הוא שהרי אומר ויסעו בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש (במדבר ל"ג ג') ואם ללבנה אתה מונה עד כדין לית בה אלא ארבעה עשר מטמועין פירוש שקיעות ימים ויהי השמש באה מתרגמינן בתרגום ירושלמי והות שמשא מיטמעא ומשום דקים לן בברייתא דשמואל ירחינאה ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים יום ה' היה והמולד היה ביום ד' אחר חצות בתחלת שש אחרונות וגם בסדר עולם מפורש שאותו חמשה עשר יום שנסעו מרעמסס יום ה' היה ואתמול ביום רביעי שחטו פסחיהם ותנינן כל חדש שנולד משש שעות ולמעלה אין כח בעין לראותו ואמרינן בריש תנחומא אותו חדש שאמר לו הקב"ה למשה קדש אותו משש שעות ולמעלה היה ולא היה כח בעין לראותו אלולי שהקב"ה הראה לו למשה באצבעו ואמר לו החדש הזה כזה ראה וקדש ואמרינן נמי בראש השנה נולד קודם חצות בידוע שהיה נראה היום סמוך לשקיעת החמה ואותו מולד ניסן כיון שנולד לאחר חצות ביום ד' לא נראה בעליל עד ליל ששי וקשיא לי הא מנא לן דתלתין שעות מתכסי והא בארבעה שעה (א"ה נ"ל שצ"ל כ"ד עי' גמרא ר"ה) אמרינן ותו לא והא לא קשיא לית ליה לרבי יוסף דלהכי נקט ליל ששי לפי שביום ה' אינה נראית בעליל עד הלילה לפיכך אם אתה מונה ללבנה מה בליל ששי אם תמצא מראש חדש ניסן עד יום חמישי שבו יצאו ישראל ממצרים אלא ארבעה עשר שקיעות וכתיב בחמשה עשר יום ואם למולד אתה מונה עדיין יש שעות יותר מחמשה עשר יום ומאחר שכתוב בחמשה עשר יום למדנו שאין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה שאין אתה עושה יום רביעי מן החשבון עד שקיעתו ומליל חמישי ואילך אתה מונה ותמצא חמשה עשר יום והוא שיסד הפייט קץ מולדו חל להקצות ביום רביעי בחצות בתחלת שש אחרונות ועד שלשים מרוצות שעות לא ניכר בחוצות פירוש שלא נראית הלבנה עד ליל ששי שהם ל' שעות צא וחשוב שש אחרונות מיום רביעי וארבעה עשר מיום חמישי ולילו הרי שלשים לאה ציר ופחד ותר מעת לעת ספור אחד פירוש בקש משה לקדש את החדש בו ביום שהיה המולד ולחשוב מעת תחלת שש אחרונות של ארבעה עד חצות של יום חמישי להיות יום אחד ולחשוב משם ימי החדש ואילך פץ לו הצור ויחד משה לא יפה כיון שאין לך לחשוב כן אלא מערב עד ערב סבר שאין לך לחשוב אלא משתשקע החמה:

ולא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד. שנאמר יהי מארת חסר כתיב וכן מפורש במדרש ר' תנחומא למה נברא לבנה אלא צפה הקב"ה והיינו דאמרינן בתחלת יוצר של שבת קרא לשמש ויזרח אור ראה והתקין צורת הלבנה מה ראה ראה הקב"ה שאומות העולם וכו':

רבי יוחנן פתח כו' אלא ג"ח בלבד. לפי ששמושו ביום. אבל הלבנה ששמושה בלילה לא נבראת אלא למועדים וכדכתיב עשה ירח למועדים וסמיך ליה תשת חשך ויהי לילה. ובפסיקתא דייק לה מדכתיב יהי מארת חסר וי"ו. ומ"מ גם הלבנה נבראת באותו מאמר דסתם מארת לשון רבים משמע (נזה"ק). גם י"ל דדייק מדכתיב יהי ולא כתיב יהיו:

אין מונין ללבנה. אלא לאחר שתשקע החמה אז ירח עשה למועדים. ואפי' נראה חדש בכ"ט אין מונין החדש עד שקיעת החמה:

יוסטא חברא כו'. ואם ללבנה אתה מונה עד כדון לית בה אלא י"ד מטמועין (פי' י"ד שקיעות ימים) השמש באה מתרגמינן בת"י שמשא מיטעמא ומשום דקים לן ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים יום ה' היה. והמולד היה ביום ד' אחר חצות בתחלת שש אחרונות וגם בס"ע מפורש שאותן ט"ו יום שנסעו מרעמסס יום ה' היה. ואתמול ביום רביעי שחטו פסחיהם ותנינן כל חדש שנולד משש שעות ולמעלה אין כח בעין לראותו. ואמרינן בתנחומא אותו חודש שאמר לו הקב"ה למשה קדש אותו משש שעות ולמעלה היה. ולא היה כח העין לראותו אלולי שהקב"ה הראה לו למשה באצבעו. אמר לו החדש הזה כזה ראה וקדש ואמרינן נמי בראש השנה נולד קודם חצות בידוע שהיא נראית היום סמוך לשקיעת החמה. ואותו מולד ניסן כיון שנולד לאחר חצות ביום ד' לא נראה בעליל עד ליל ששי. לפני שביום אינה נראית בעליל עד הליל'. לפיכך אם אתה מונה ללבנה מה שנראית ביום ו' לא תמצא מר"ח ניסן עד יום ה' שבו יצאו ישראל ממצרים אלא י"ד שקיעות. וכתיב בט"ו יום. ואם למולד אתה מונה א"כ כבר נכנס יום ט"ז ביום ראשון של פסח שנסעו מרעמסס. וכיון דכתיב בט"ו יום למדנו כאין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה שאין אתה עושה יום ד' מן החשבון עד שקיעתו בליל ה'. ומליל ה' ואילך אתה מונה ותמצא ט"ו יום (רש"י):

יוכטא חברא שם חכם:

מכחישין זא"ז כעולת חמה ולבנה מכחישין זה את זה. ואפשר צ"ל מחשיכין זא"ז. והכוונה על ליקוי חמה ולבנה שבא מסבת זה. וע' פ' אמור ס"פ ל"א:

והיו למאורות. והיו לשון רבים. ועוד דכתיב למאורות מלא וחסרון וי"ו דיהי מארת דריש ליה על האסכרה. ומביא עוד ראיה מדכתיב ויתן אותם אלהים כו' להאיר על הארץ. שניהם להאיר:

והיו לאותות אלו שבתות כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם:

ולמועדים אלו שלש רגלים כמ"ש אלה מועדי ה':

ולימים אלו ראשי חדשים. כמ"ש עד חודש ימים:

ולשנים זה קידוש שנים. הכוונה עיבור שנים. שלא היה קידוש מיוחד לשנים ובפסיקתא ולשנים אלו ראשי שנים:

לך יום וגו'. פסוק הוא (תהלים ע"ד) בשעה שאתה טושה לנו נסים ביום לך יום וכו' וכדמפרש ואזיל שאומרים לך שירה ביום:

מאור ושמש. הלבנה בלילה והחמה ביום וכדמפרש ואזיל אתה עשית וכו'. [אתה עשית גרס' ובילקוט שופטים הביא מאמר זה ול"ג ליה כלל]:

אתה הכינות מאור ושמש. מאור בלילה ושמש ביום:

אף לך לילה וס"ד אתה הכינות מאור ושמש וכמ"ש בסוף הסימן. ואגב בא לפרש רישא דקרא מאי אף לך לילה דקאמר לכן אמר מה היום ברשותך. והענין ע"פ הנודע שהקב"ה ברא טוב ורע בעולם עבור בחירת האדם. ממשלת הטוב הוא ביום שבו האור. וממשלת הרע בלילה שבו החשך. והקב"ה שנקרא טוב אינו מייחד שמו על הרעה כי אם על הטובה. ואמנם אף גם חלק הרע נכנע לעבודתו יתברך. שהכל ברא לכבודו להפרע מעוברי רצונו יתברך. כי הוא יתברך ברא שניהם טוב ורע. וכן מדת יום ומדת לילה. ולא כאותם שאומרים מי שברא טוב לא ברא רע. ומי שברא יום לא ברא לילה. שהוא ממשלת הטוב המיוחד להקב"ה הנקרא טוב אף הלילה שהוא בממשלת הרע גם הוא ברשותך כי הוא יתברך ברא שניהם. ולפ"ז לך היום היינו כמו שלך היום וכן אף שלך הלילה. ומשום דכתיב לעיל מיניה ואלהים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ מפרש נמי לענין הנסים שהקב"ה עושה. בשעה שאתה עושה לנו נסים ביום לך יום כי מאז נתברר שהיום ברשותך לפעול בו ברצונך. ולא תחת השרים והמזלות מנהיגי החמה. ובשעה שאתה עושה לנו נסים בלילה מתברר שאף לך לילה לפעול בו כרצונך ולא תחת שרים מנהיגי לבנה. ולפי שאין זה כ"כ חדוש. לכן פי' לענין השירה בעת הנס. שמיד אנו מודים לו. ומשום שאינו מקושר אל דבתריה אתה הכינות מאור ושמש. מפרש לך נאה לומר שירה ביום כו' פירוש לך נאה לומר שירה בכל יום ולילה למה שהטיבות לעולם בהכינך בהם מאור ושמש דהיינו שמש וירח. כי ענין האורה כולל לדברים רבים אם להאיר ואם לבשל הפירות כדכתיב וממגד גרש ירחים. והוא חוזר בכל כ"ד שעות. ונמצא מתחדש בכל יום מעשה בראשית על ידם (ועיין ביפ"ת ובנזה"ק):

השיר יהיה לכם במפלת סנחריב מיירי. בליל פסח היתה מפלתו. ומינה ילפינן שבליל פסח אמרו שירה וכדאיתא בשוח"ט:

ופוגם אותם. במה שכתב את המאור הקטן כדמפרש ואזיל:

בתחומו וכו'. שהלבנה נראית קודם שקיעת החמה וכל המוסיף גורע:

הביאו עלי כפרה כו'. בפרק אלו טריפות [ובפ"ק דשבועות וע"ש בתוספות ובהרי"ף ואם בעל נפש שכלית אתה עיין בספר הזוהר פ' ויקרא עמוד קמ"ב ותמצא נחת רוח חן ודעת]:

כי הנה החושך וגו' מאחר שהחושך יכסה ארץ העמים הגיע שעתך שכבוד ה' עליך יזרח:

על ידי שנכנס בתחומו של חבירו. כדאמרינן לקמן ששולטות ביום ובלילה:

מאחר שהוא קורא אותם גדולים הוא חוזר ופוגם את האחד. כצ"ל דמרישא משמע ששניהם גדולים. והדר קאמר שהאחד קטן (יפ"ת):

לתחומו של חבירו שהלבנה נראית לפעמים גם ביום:

ובר"ח כתיב חטאת לה' שלא נמצא כן בכל התורה שיאמר חטאת לה'. רק אצל ר"ח:

הביאו עלי כפרה ע' בהאלפסי פרק אלו טרפות ובספר תורת העולה כוונת אומרו הביאו עלי כפרה כאומרו סלחו לי בני וכפרו. לא אוכל לגלות לכם טעמו של דבר. מדוע היתה כזאת מאתי למנוע אורה מהלבנה. לא תשאלו כי גבול שמתי לרוח בינתכם. לומר עד פה תבוא. לא תעפילו לעלות במזימות מחקרותיהם על ההרי הבריאה. ולגשת אל מקדש הטבע פנימה. במופלא מכם לא תדרשו. לא תתחכמו יותר לבלתי תשתוממו. כך עלה במחשבה לפני. שתוקו. החשו. אמרו בלבבכם ודומו סלה עכ"ל. ועיין בספר באר הגולה דף י"ט ע"א שהאריך בזה. ועיין בנזה"ק:

שנכנס ברשות. דכתיב ולמשול ביום ובלילה וקאי על הירח וכוכבים (ועי' יפ"ת):

דרך ארץ כו' כן הוא דרך העולם שהאב שנותן ב' חלקים אחד גדול ואחד קטן. לשני בניו אחד גדול ואחד קטן. מן הסתם הוא נותן חלק הגדול לבן הגדול וחלק הקטן לבן הקטן. וזה פיוס ללבנה על מיעוטה במה שישראל מונין לה (נזה"ק):

רב נחמן אמר חורי כל זמן שאורה. כצ"ל וכן הוא בפסיקתא:

הה"ד קומי אורי וגו' דכי הנה החשך יכסה ארץ סבה אל קומי אורי שעל ידי החשך יתפרסם אורך (יפ"ת):

יכסה ארץ וס"ד ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה:

בולי ודימוס. פי' הערוך חיילות:

מקטין עסקיו. כלומר עניו ושפל:

ומה אם הקטן [גרסינן וכ"ה לקמן פ' ל"ז]. ופי' שהרי באמת היה הקטן שהרי פלג היה גדול ממנו:

אתמהא. כלומר בא ותמה על עצמך כמה גדול כח הענוה:

בולי ודימוס. בול המון ודימוסשורה של חיילות:

ס"א ראש בולי היה. בולי עשירים שורות של שרים:

שהיה מצעיר את עסקיו. שהיה מנשה משמש בבית אביו כדכתיב ויצו לאשר על ביתו (בראשית מ"ד א') זה מנשה בנו שכל תשמישי אביו נעשים על ידו ונעשה שליט ומושל על כל הבית אבל אפרים שהיה מקטין את עצמו זכה לבכורה שנאמר ואפרים בכורי הוא (ירמיהו ל״א:ט׳):

ואחד שולט במדינה שהיא ממשלת גדולה:

תהא אוכלסי יוצא עמו יהי מכובד לפי שנתמעט. כי בצאתו ובבואו יהיו כל חיל המלך יוצאים ומלוים אותו. הערוך פי' בולי ודימוס חיילות הם. והמוסף כתב בולי בלשון יוני אנשי העצה וקריאי העדה. ודימוס פי' המון העם:

הואיל והלבנה הזו כו' דמתחילה גם הלבנה היתה שולטת ביום. והיה אז אורה שוה לאור החמה. ואח"כ מיעטה עצמה לקבוע משמרתה בלילה ומתוך כך נתמעט אורה בהיות אז תחום החשך. ומ"ש ומיעטה עצמה להיות שולטת בלילה כולל ב' דברים שהקטינה עצמה וגם שולטת בלילה:

מיעטה עצמה ואע"ג דגזרת עלאה הוא. מ"מ הדין יחייב כיון שהשפיל זה מזה בהיות שניהם ראויים לכבוד שוה. שיתן בעד זה כבוד לשפל בדבר אחר (יפ"ת):

גוזר אני עליה לצורכה ולטובת' (יפ"ת):

יוצאים עמה כלומר נראים עמה:

ודכוותה שם אחיו יקטן כו'. דריש שם זה טפי מאחריני מדכתיב בסוף כל אלה בני יקטן דיתורא הוא:

מקטין את עסקיו שהיה שפל בעיניו:

זכה להעמיד כו' תחת הקטינו א"ע הגדיל ה' זרעו וגם שמו מתגדל על ידם:

וכי מן התולדות כו' פי' ממה שכתב תולדותיו דבהדי' כתיב התם ויקרא את שם הבכור מנשה:

מצעיר עסקיו בפסיקתא סוף פ"ג ולמה זכה אפרים לפי שמיעט עצמו. שהקב"ה אוהב למי שמשפיל עצמו. אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקים. וכמ"ש לקמן בפ' צ"ג מגבורת מנשה ע"ש:

מעצרת עד החג. אין רוח מצויה כ"כ:

במים עזים כו'. פרש"י אלו הנהרות ולא הים. ולפיכך כתוב בהם נתיבה שצריך לבקש מקום עמוק שהספינה יכולה לילך שם אבל בים לכל צד שהוא פונה הרי דרך נכון לפניו:

מן חג כו'. אז א"א לפרוש בים אבל בנהרות אפשר אבל מחנוכה ואילך אפילו בנהרות א"א:

[ר' נתן. בירושלמי דבמה מדליקין ובקהלת ובילקוט ישעיה ל"ג נתן]:

לאחוי. לאחיו ר' חייא:

צלי עלי. התפלל עלי שאצליח ולא אסתכן:

מה נצלי עליך. מה אתפלל עליך כלומר שמור עצמך מלפרוש בזמן הסכנה ואל תסמוך על הנס וכדמפרש ואזיל:

מן דאת כו'. היכן שאתה קושר לולבך. כלומר כשיגיע ימי החג שם תקשור רגלך כלומר עמוד ואל תפרוש שוב על הים מפני הסכנה:

אין עיילת כו'. ואם תכנס לב"ה ותשמע הצבור מתפללים על המטר לא תסמוך על תפלתי אפילו אם הוא קודם החג. שתפלת צבור לא תשוב ריקם ותפלתי בטלה כנגדם:

בעי דיפרוש. רוצה לפרוש בים בין החג לחנוכה. [ה"ג במדרש קהלת בעי דיפרוש בין חגא לחנוכה וכן בירושלמי]:

באלין יומיא כו'. בתמיה וכי באלו ימים פורשין בים. [ה"ג במדרש קהלת אתמהה]. ולא שמע למלתא:

ואתחזי כו'. פירוש ולא שמע לדבריה ונראה לו אביו בחלום וא"ל ברי כו' רמז לו שאם יפרוש קבורה לא יהיה לו שיטבע בים ולא שמע לדבריהם של זה ושל זאת וכן היה לו שטבע בים. [ה"ג במדרש קהלת וילקוט ישעיה בלא קבורה וגם כו' ול"ג שנאמר וכן בירושלמי]:

רב יצחק בר מריון אומר אף הפרשת הים הגדול. שאלמלא הקב"ה שיכך את הרוחות היה הרוח בא וטובע כל הפורש בים:

מאימתי הוא נותן בים מעצרת עד החג. שאין הרוח מצוי כל כך ובמים עזים נתיבה אפילו מן החג עד חנוכה אפילו אם ישלוט שם רוח אינו כל כך מסוכן במים עזים כמו בים אבל מחנוכה ואילך אפילו בנהרות סכנה להפריש לפי שהרוחות נתקפו ואם ישאל השואל למה כתוב בים דרך ובמים עזים נתיבה לפי שבים כל פינות שאתה פונה לתוכו שם אתה מוצא דרך אבל במים עזים דהיינו בנחלים אתה צריך לבקש שם נתיבה שיהא עמוק כדי להנהיג הספינה:

אמר ליה מה נצלי עלך. מאחר שרצונך להסתכן בנפשך שרוב הפורשים בזה הזמן טובעים ומה יועיל לך תפלתנו ומסורת זה יהיה בידך הן זאת קטר לולבך קטר רגלך בזמן שאתה קושר לולב של מצוה בימי החג קשור רגלך ומנע עצמך מנתיבות המים ועוד אם נכנסת ושמעת צבור מתפללין על הגשם בחג שמזכירין ושואלין אל תכנס לים שכבר כלה הקיץ וקרבו ימי החורף והגיע זמן רוח ימים ולא תסמוך דלא כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. ס"א אל תסמוך על תפלתך כי נדחת היא מפני תפלת הצבור ע"כ:

בעי דיפרוש בימא בימי החורף:

באלין יומיא. מפרש בתמיה. אף אביו נראה לו בחלום והזהירו שלא יעבור שאם יעבור יטבע בים ואין לו קבורה ולא שמע לקולם:

והיא הות ליה. והיה לו כן:

נתנו מתנה לעולם שהעולם בלתי כדאי לענינים אלו לולי שחנן ה' לעולם כנותן מתנה (יפ"ת):

ויתן אל משה דה"ל למימר ויקח משה את הלוחות או וישם לפני משה:

ויתן אותם דה"ל למימר וישם אותם:

ויתן להם ארצות גוים ואע"ג דכתיב בעבור ישמרו חקיו. מ"מ מתנה מיקרי שאין מעשיהם מספיקים לשכר זה (יפ"ת):

ויתן אותם לרחמים אע"ג דויתן אאותם קאי. ה"ל כאילו קאמר ויתן עליהם רחמים שהכל עולה לענין אחד (יפ"ת):

הפרשת הים הגדול שאלמלא הקב"ה היה הרוח בא וטובע לכל הפורש בים (רש"י):

הנותן בים דרך משמע הים הידוע דהיינו הים הגדול:

מעצרת ועד החג של סוכות. שהזמן הגון. ואין רוח מצוי כל כך. וכתיב בים דרך לפי שבים כל פינות שאתה פונה לתוכו. שם אתה מוצא דרך (רש"י):

ובמים עזים נתיבה אלו הנהרות. בהם יכול ספינה לילך אפילו מן החג עד חנוכה שאינו כל כך מסוכן כמו בים. אבל מחנוכה ואילך אפי' בנהרות סכנה. לפי שהרוחות נתקפות והא דכתיב בנהרות נתיבה. משום דבנהרות צריך לבקש שם נתיבה כדי להנהיג (רש"י) וי"ל דבמים עזים נתיבה ג"כ על הים קאי. ודרך הוא רחב ונתיב הוא קצר. ע"כ דורש הנותן בים דרך מעצרת עד החג. שאז הוא עיקר ימות החמה ואין הרוח שולט אז כל כך וטוב לילך בים. אך מן החג ועד חנוכה מתחילין ימות הגשמים. והרוחות מתגברים. וקשה לילך על הים רק בדוחק. ואז המים נקראו עזים. ע"כ אין לקרותו עוד בשם דרך רק נתיבה קצרה ומסוכן. אך מחנוכה והלאה אי אפשר לילך כלל:

לאחוי לאחיו רב חייא:

צלי עלי התפלל עלי שאצליח ולא אסתכן. שרצה לפרוש בים אחר החג:

מה נצלי עלך מה בצע בתפלתי כי מהראוי לך שמחג הסוכות שאתה קושר לולבך תקשור רגלך מלפרוש בים בזמן הסכנה ולא תסמוך על תפלתי שאם תכנס לבית הכנסת ותשמע הצבור מתפללים על המטר לא תסמוך על תפלתי. דודאי תפלת הצבור נשמעת יותר. וכיון שמאז הצבור מזכירין משיב הרוח ומוריד הגשם לכן אל תלך על הים מאז:

רבי יהושע כו' בעא דיפרוש כו'. כאן משמע שרבי יהושע בעצמו עשה כן. וקשה הרי אסור לעמוד עצמו במקום סכנה אך בירושלמי שבת פרק ב' הלכה ג' אי' שהמעשה היה באדם בעלמא:

בעא דיפרוש רצה לפרוש בים בין החג לחנוכה (מת"כ):

גם קבורה לא היתה לו רישא דקרא אם יוליד איש מאה וגו' ונפשו לא תשבע מן הטובה וגו' שפירושו על מי שאינו שמח בחלקו ומסכן עצמו על הממון כי לפעמים נהרג או נטבע בים ואינו זוכה אפילו לקבורה הפך מחשבתו שיגיע לעושר. וכן זה היה מסכן עצמו ללכת בסחורה לכן קרא עליו מקרא זה (יפ"ת):

ולא שמע כו' דהוה ס"ל דדברי חלומות לא מורידין ולא מעלין כד"א לקמן פ' פ"ט. אי נמי לפי שהוזהר מהמטרונא בהקיץ חשב שהחלום היה משום הרהור (יפ"ת):

וכן הות ליה שטבע בים:

ברקיע השני. מלמטה למעלה:

שהוא למעלה כו'. וזהו שמי השמים:

ומרקיע עד הרקיע. [עד הרקיע] השני שבו המאורות תלויים:

מתיש כחו. מפני שחומו גדול מאד וכן הוא במדרש קהלת בפסוק וזרח (א' ו'):

מערטלו. מפשיטו ערום מן אותו נרתק. ה"ג אין גיהנם לעתיד לבא. [וכ"ה בילקוט מלאכי ולקמן פנ"ו]:

מתנים. מספרים [ע"ד שם יתנו צדקות ה']:

ברקיע הראשון. מלמטה למעלה:

ברקיע השמים. היה לו לומר ברקיע שמים מהו ברקיע השמים ברקיע שעל השמים זה רקיע שני:

מקרא מלא הוא. שהן נתונין ברקיע השני דכתיב אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם (נחמיה ט׳:ו׳) כל צבאם בשמי השמים נתונים:

מן הארץ ועד רקיע. תחתון מהלך חמש מאות שנה ועביו של רקיע התחתון מהלך ת"ק שנה וממנו ועד הרקיע השני ת"ק ועובי השני גופו ת"ק הרי מהלך אלפים שנה שחמה ולבנה נתונים:

ס"א אין צל לכל בריה מכח החמה שאף הצל חם כדכתיב ואין נסתר מחמתו (תהילים י״ט:ז׳) ע"כ:

ניאשתו"ק נרתק. דכתיב שם אהל בהם אהל זה נרתק שלו:

בהם. כלומר בשמים:

מערטלו. מערימו כמו כי ערומים הם ומתרגמינן ארי ערטילאין. ס"א מוציאו ערום עם כל כחו כדי ללהט בו את הרשעים ע"כ. והיא שמלהטת את הרשעים כלומר שם הם:

אשר אור לו. גיהנם:

ותנור לו. פתחה כך מפורש במסכת עירובין גיהנם גופו עומד בציון ופתחו בירושלים:

תהרו חשש תלדו קש. זורעים רשעים וקוצרין אותו וכן הוא אומר הרה עמל וילד און על מעשיהם הרעים לכן רוחכם אש תאכלכם אש תצא מתוך רוחכם ותאכל אתכם:

מאשו של יום. מכח השמש:

ויתן אותם אלהים דלשון רקיע השמים משמע ב' רקיעים:

מקרא מלא הוא אנשי כנסת הגדולה פירשו יותר בהדיא השמים ושמי השמים וכל צבאם. שצבא השמים נתונים בשמי השמים:

ועוביו של רקיע מהלך ת"ק שנה פליג על מ"ש לעיל פ"ד סוף סימן ה':

ומרקיע עד הרקיע השני שבו המאורות תלוים:

אין צל לכל בריה פי' אין צל מגיע כי אף הצל חם. וכוונתו ליתן טעם למה נתן אותן ברקיע השני ולא בראשון. לזה אמר שלא היה העולם מתקיים (יפ"ת):

ואין נסתר מחמתו דבתקופת תמוז אין הנאה בצל:

גלגל חמה יש לו נרתק כו' כל זה לרבותא דעם כל זה אין נסתר מחמתו:

יש לו נרתק ומתוך התיק האור יוצא שהוא אויר ספירי ועוד צריך להתיש חומו בבריכת מים שלולי זה עדיין שורף. ולפי מ"ש כאן משמע שהבריכה הוא ים אוקיינוס שהשמש פוגע בו בצאתו מן הרקיע. אך בשוח"ט י"ט פסוק מקצה השמים מוצאו. את מוצא שהוא נתון בנרתק. והוא נתון בגלגל. ובריכה של מים שעל גבי הרקיע עוברת תחתיו כו'. ואעפ"כ אין נסתר מחמתו:

לע"ל הקב"ה מערטלו תרגום ערומים ערטילאין לע"ל ביום הדין הקב"ה מפשיטו מן אותו נרתק כדי ללהט הרשעים. ולא יצטרך להורידן לגיהנם כדאמר בסמוך (יפ"ת):

ומלהט בו את הרשעים והצדיקים יהנו בו כדאי' בנדרים שיכין ה' טבע לצדיקים ליהנות בחום ההוא (יפ"ת):

ולהט אותם היום הבא רישא דקרא הנה היום בא בוער כתנור והיה כל זדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא. ויום הוא השמש:

אין גיהנם לעתיד לבא קאמר:

בוער כתנור ותנור הוא גיהנם. כמ"ש ותנור לו בירושלים:

אשר אור לו בציון ולעתיד מיירי. דלעיל מיניה כתיב ירד ה' צבאות לצבא על הר ציון וגו' כצפרים עפות וגו'. דלעתיד יגן על הצדיקים ואז יהיה אור לו בציון ותנור לו בירושלים. ועיין עירובין דף י"ט:

אש שהוא יוצא שהרוח אשר בו יהפך לאש וכדמייתי מרוחכם (פי"ת):

תהרו חשש וגו' רוחכם אש תאכלכם. משמע שרוחכם תהפך לאש שתאכל אתכם והכתובים דשם מורים דבעתיד מדברים (יפ"ת):

ויגידו שמים צדקו. של הקב"ה. ולעתיד מיירי כדכתיב התם יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. ויש גורסין כאן פסוק הגידו שמים צדקו דתהלים צ"ז דקאי על הקב"ה:

ברקיע ראשון מלמטה למעלה:

מתנים מספרים ע"ש שם יתנו צדקת ה' (יפ"ת):

שמים מתנים על שלעתיד מערטלו. אז יתנו צדקות ה' שנצלו משרפתו עד עתה. ויגידו משמע לעתיד:

מאשו של יום מפורש בשוח"ט מאשו של יום שנא' ואין נסתר מחמתו. אבל לעתיד לבא מי נסתר מחמתו מי שהוא עוסק בתורה. שכתיב אחריו תורת ה' תמימה משיבת נפש. ומאמר זה שייך לדברי רבי ינאי ור"ל:

שף. הולך לאט ונישוף כד"א שייף ועייל:

ואינם מרגישים. אינם שומעין ופירש"י שהוא הולך דרך שביל ואין נשמע לבריות כאדם שמדבר עם חבירו דרך קנה וחבירו שומע ואין אחרים שומעין כך אותו הקול הקב"ה מכניסו דרך שביל שלא ישמע לבריות:

שהוא שף. גלגל היומי וה"ג בש"ר פ"ה הכוכב הוא שף. ובמדרש שמואל גרס שהיום הזה הוא שף כו':

כמסר. כמו מגירה שמנסרים בו העץ ובילקוט תהלים גרס כנסר פירושו אדם המנסר את העץ קרוי נסר:

תהום אל תהום. פירוש תהום התחתון ר"ל המים התחתונים קורין אל המים העליונים כדאיתא בפ"ק דתענית וזהו מסוף העולם ועד סופו ובש"ר פ"ה מפרש היטב עיין שם:

דמיך. מת ודרך כבוד מדבר כאלו הוא ישן:

יתבין גביה. יושבין אצל ר' פנחס:

אתת מלתא כו'. פירש הערוך בא להם דבר של שחוק:

ושרין גחכין. והתחילו משחקים:

אמר לון. ר' פנחס ה"ג בילקוט תהלים ובמדרש שמואל פ"ט כמה נפשיה דאחוה דההוא גברא פירש"י ר' פנחס הרגיש שרבי שמואל אחיו נשמתו יוצאת. ואף על פי שאחרים אינם מרגישים אחין שאני מפני הקירוב שביניהם ואת בשרו עליו יכאב ואמר להם כמה נשמת אחיו של אותו איש כלומר נשמת אחי מקצצת ארזים כלומר מצטערת הרבה וצועקת ושוברת האילנות לקולה המר. ואתם יושבים ומשחקים ואין אתם מבינים כלום. הרי למדנו מדברי רבי פנחס שקולו הולך ואין אדם מרגיש:

מסוף העולם ועד סופו. דרך שביל שאין נשמע לבריות כאדם שמשמיע קול לחבירו באזנו דרך קנה וחבירו שומע ואין אחרים שומעין כך אותו הקול הקב"ה מכניסו דרך שביל אחד שלא ישמע לבריות:

שף ברקיע. שהוא יורד בו בנחת ואינו אלא כמסר כך חמה כשהיא יוצא נוסרת ברקיע ומשמעת קול ואע"פ שאינו נשמע:

מסר. זו מגירה וכן תרגום יונתן וישר אותם במגרה (ש"ב י"ב) ומסר יתהון במסרון:

לקול. צווחין מלמד שמוציאין קול:

דלמא מעשה הוא. שאירע פעם אחת:

הוה דמיך בציפורי. השלים נפשו ונפטר לבית עולמו:

וחבריא. חכמים יושבים גבי רבי פנחס:

ההיא שעתא. עת שמספרים זה עם זה:

אתת מלתא ושרין גחכין. בא להם דבר של שחוק והתחילו מצחקין שמע קול שאמר נפשיה דאחוה דההוא גברא. רבי פנחס. ס"א אתא מלה שרין גחכין נשמע קול ביניהם והרכינו עצמן מאימת הקול אמר להם רבי פנחס כמה נפשיה דההוא גברא אחוה דרבי פנחס דרבי שמואל שנפטר אחוה דרבי פנחס הוה ונשמתו היתה צוחת בשעה שיצאת מן הגוף ואחיו רבי פנחס היה מבין לה ואומר לתלמידיו שהיו יושבין אצלו כמה נפשו של אחי מקצציא ארזין ומעקרא אילנין מתוך יסורין ואתם יושבים כאן ואינכם מבינים לה:

מקצצת ארזין. כלומר נשמתו צועקת ושוברת ארזים לקולה ואתון יתבין הכא ולא ידעין מיד הבינו שנפטר רבי שמואל ולמדנו שאין קול נשמה נשמעת לבני אדם חיים:

א"ר לוי ג' דברים כו'. עד סוף סימן זה ראוי להיות לקמן סוף סימן י"ג שמסיים שם ואם שפין ברקיע ואם מהלכין הם כדרכן ואי אפשר לבריות לעמוד עליו. ומביא דברי רבי לוי הלז דאין בו את סבור שף ברקיע ואינו אלא כמסר כו' (פירוש הרב מוה' יעקב נכד הגר"א):

ואינם מרגישין אינן שומעים. ופרש"י שהוא הולך דרך שביל ואין נשמע לבריות כאדם שמדבר עם חבירו דרך קנה וחבירו שומע ואין אחרים שומעין. כך אותו הקול הקב"ה מכניסו דרך שביל שלא ישמע לבריות:

היום הוא גלגל החמה. ולפי שבאורו מציאות היום קרי ליה יום (יפ"ת):

את סבור שהוא שף כו'. ר"ל את סבור שהוא מתגלגל על שטח הרקיע. ואינו אלא שנכנס בגוף הרקיע וחותך אותו בהלוכו בתוכו כמסר פי' כמגירה שמנסרין בו העץ:

תהום אל תהום והוא כדאי' בש"ר פ"ה שתהום העליון קורא לתחתון להשקות האילנות ששרשיהם עמוקים מאד והבריות בנתיים ואינן מרגישים:

דמיך מת:

אתת מילתא כו' פרש"י בא להם שחוק והתחילו משחקים:

אמר להון ר' פנחס אמר לחבריה כמה נשמת אחיו של אותו איש. כלומר נשמת אחי מקצץ ארזים כלומר מצטערת הרבה וצועקת ושוברת האילנות לקולה המר. ואתם יושבין ומשחקין ואין אתם מבינים כלום. ודרך נהי אמר כן כמצטער על צער המת. והם אינם יודעים בצערו. ורבי פנחס הרגיש דרבי שמואל אחיו מת ואעפ"י שאחרי' אינם מרגישים. אחים שאני מפני הקירוב שביניהם. ואף בשרו עליו יכאב. הרי למדנו מדברי רבי פנחס שקולו הולך ואין אדם מרגיש:

מקצצא ארזים והא דאמר בפ"ק דיומא ובעו רבנן רחמי אנשמה ובטלוה. בתר הך עובדא הוה (יפ"ת):

שכל העולם רותח. שהחמה למעלה מהן מעיינות פושרין שהמה למטה מהן תחת הקרקע:

לפי שנאמר ויתן אותם ברקיע השמים. ואין אנו יודעים היכן נתנם אם באויר הם פורחין וכו'. ס"א ואם מהלכין כדרכן וכן אין אנו יודעים אם מהלכין כדרכן אם לאו ודבר קשה הוא לידע שאין יודעים איזה הליכה של חמה בלילה ושל לבנה ביום אם הליכתם שוה ביום ובלילה אם לאו משעה שהן שוקעין לא נודע איזה דרך יסבו לכתם ע"כ:

מאחורי הכיפה דעת רבים מהקדמונים היתה שביום החמה מהלכת בתוך הכיפה לצד הארץ. וכן הלבנה בעת שמושה בעולם. אבל בשקיעה נכנסים בתוך עובי הרקיע. ויוצאים לאחורי הכיפה. וכן בעת הזריחה נכנסים מאחורי הכיפה בעובי הרקיע עד בואם לשטח הרקיע אשר לצד הארץ. וכדאיתא בפ' מי שהיה טמא. ומיהו בהא קמיפלגי רבי יהודה בר אלעי ורבנן. דרבנן ס"ל כי בצאתם לאחורי הכיפה במערב הולכים ומסבבים מתחת לארץ עד בואם למזרח ושם חוזרים ונכנסים בתוך הכיפה בעת הזריחה וסובבים על שטח הארץ. וריב"א סבר דבשקיעה חוזרין ומסבבין ממערב למזרח מאחורי הכיפה ולמעלה בגבנונית הרקיע. ומה שאינו נראה בעולם. הוא להפסק טיבי הרקיע. משא"כ בלכתן ממזרח למערב שהולכים בפנים לכיפה בשטח הפונה לארץ (יפ"ת):

מאחורי כיפה ולמעל'. פי' מאחורי כיפת הרקיע השני ולמעלה. שחמה ולבנה ברקיע שני נתונים כדלעיל. וס"ל לריב"א דבזריחה מהלכים על פני שטח הרקיע השני הפונה למטה והולכים באויר כחגב ההולך בשטח הגג מלמטה הפונה לבית. ובשקיעה חוזרים ומהלכים על שטח גבנונית הרקיע השני. אי נמי שבזריחה מהלכים בתוך עובי הרקיע כמסר הנוסר בעץ כדלעיל בסימן הקודם. ולזה נראים בעולם. אבל בשקיעה הולכים על גבנוניתו ממש (יפ"ת):

שכל העולם כולו רותח בלילה העולם רותח ומעיינות צוננות. נראה מזה שהשמש מלמעלה. ולכן העולם שהוא קרוב לשמש רותח. והמעיינות הנובעות מהתהום שמתחת לארץ צוננות שאין חום השמש מגיע שם. ואלו היה השמש שוקע מלמטה כיון שהעולם רותח מכ"ש שהיה ראוי שמעיינות יהיו חמות. ובחורף שכל העולם צונן בלילה והמעיינות פושרות יראה מזה שהשמש שוקע מלמטה ולכן המים שבתהום הקרובות לשמש מתחממות. והעולם שרחוק ממנו צונן. ואילו היה השמש מלמעלה היה ראוי להיות בהיפך (יפ"ת) עי' שם:

אם פורחים הם באויר. אבל אי מנסרין ברקיע לא מספקא ליה דלא ס"ל כלל (יפ"ת):

וא"א לבריות לעמוד עליו בשכל אנושי. ואין לנו אלא מה שקבלו החכמים מהנביאים בדברים אלו:

הלא היא כתובה כו'. כתיב בתורה שהחמה והלבנה צריכים להיות נשמעים ומשועבדים לגזירת הצדיקים שנאמר ולמשול ביום ובלילה. ואמאי קרי לספר אברהם יצחק ויעקב ספר הישר ספרן של הישרים דכתיב מות ישרים. ובאבות מדבר קרא:

מסיפא דספרא. מסוף ספר בראשית:

אפשר כן. פירש"י שזרעו יהיה מלא הגוים והלא לא העמיד בנים כל כך:

סיגנון. פי' הערוך דגל וגרס סגנה ורש"י פירש חותם וכן פירשו בעל עבודת הקודש פכ"ג מחלק היחוד:

נטלו יהושע. נטל ספר משנה התורה:

כשם שלא כו'. שעסקתי בו יומם ולילה שנאמר ומשרתו יהושע וגו' לא ימיש מתוך האהל:

א"ל עבדא בישא. יהושע אמר כן אל החמה עבד רע ומורד וכי אין אתה עבד נמכר לאבי יוסף:

במה שנברא להאיר ביום ובלילה. אלו חמה ולבנה שזה שולט ביום וזה שולט בלילה וצדיקים כמו משה ויהושע שולטין בהם שהעמידו חמה ולבנה:

ספר הישר. זה ספר בראשית:

אברהם יצחק ויעקב. שנקראו ישרים:

רבי אלפא מייתי לה מהכא מריש ספר דכתיב וזרעו יהיה מלא הגוים (פ' ויחי) וכי אפשר כן שהעמיד אפרים בנים כל כך אלא רמז שאחד מזרעו יעשה דבר שהוא אות לכל העולם שהעמיד גלגל חמה ולבנה:

ינגח יחדיו אפסי ארץ. וכי אפשר שהעמיד אפרים בנים מנגחין מסוף העולם ועד סופו אלא זה יהושע שהעמיד גלגל חמה ולבנה וראו אותו כל אפסי ארץ:

סיגנים. חותם שלו שבו היה עוסק תדיר ס"א סגינור:

כשם שלא דממתי מזה. שעסקתי אתה תדום מלפני כלומר אם דממתי מזה לא תדום מלפני ואם לא דממתי מזה שעסקתי בו אתה תדום מלפני:

כך אמר ליה אתה לא מקנת כסף אבא אתה מיד וידום. ס"א אמר לו רבי יצחק כך אמר הקב"ה לגלגל חמא עבדא בישא וכו':

אם לענין המאורות כו' דדריש ולמשול שהוא כמו תנאי בסידור חמה ולבנה. שניתן ממשלה לצדיקים שנא' בהם צדיק מושל יראת אלהים. לשנות מהנהגת חמה ולבנה ביום ובלילה. ואע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. מ"מ רמוז גם זה. ונרמז זה כאן ע"ד מ"ש לעיל פ"ה תנאין התנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית כו' (יפ"ת):

וידום השמש ע"פ דברי יהושע שמש בגבעון דום:

ספר אברהם יצחק ויעקב. ספר בראשית שכתוב שם תולדותיהם ומעשיהם של האבות שנקראו ישרים והיכן רמיזא דממת השמש בספר בראשית מהכא דכתיב ולמשול ביום ובלילה:

מסיפא דספרא מסוף ספר בראשית:

יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים:

ואפשר כן והלא לא העמיד בנים כל כך (רש"י):

זה יהושע דאתי מאפרים שאמרו בפרק שני דע"א וזרעו יהיה מלא הגוים בשעה שעמדה חמה ליהושע. ופרש"י כל הגוים נתמלאו מיראת אימת זרעו של אפרים. הרי אם אתה נוצח כאן במלחמה אין בני אספמיא יודעין בה. אבל בשעה שעמדה השמש ליהושע. נראה לכל העולם ויראו מלפניו:

בכור שורו וגו' בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ. וזהו דקא קשיא לו אפשר כן לנגח ביחד כל העולם. אלא ע"כ במאורות מיירי דיחד ברגע אחד השתיקם שניהם. וזהו שאמר אלא זה יהושע דאתי מאפרים. שעל אפרים נאמר בכור שורו כי לו נתנה הבכורה. ונקרא ספר דברים ספר הישר שכתוב בו ועשית הטוב והישר:

ספר משנה תורה היה סיגנון. כי דין מלך ישראל שיכתוב לו משנה התורה כמ"ש (דברים י״ז:י״ח) ויהושע היה מלך והיה אתו ספר משנה תורה. והיא היתה סיגנון שלו:

סיגנון פי' שהיה שגור בפיו ועוסק בו תמיד משום דכייל לכל דיני התורה בקצרה ובו כתובים משפטי המלך והמלחמות. ורש"י ז"ל פי' סגנון חותם. ובילקוט פי' דגל. והכל עולין לענין אחד (יפ"ת):

נטלו יהושע לספר משנה תורה והראה אותו לגלגל חמה כתוב בתוכו רמז שיעמיד חמה ולבנה כמ"ש רבי חנן:

דוממתי מזה כלומר בשכר שאני לא דוממתי מזה ראוי שתדום מלפני. ועיין בתנחומא סדר אחרי סי' ט"ו:

עבדא בישא דייק מדכתיב אז ידבר יהושע. דלשון דבור קשות הוא. ועל כי היה השמש מסרב הוצרך יהושע לגעור בה:

לא זבינא דאבא את דמהשתחויתו ראיה שהוא משועבד אליו לשרתו. וכאילו היה קנין כספו:

לא כך ראה אותך. משום דהוה חלום נבואיי שהוא אמיתי ע"כ גם הנמשל אמת. ועוד דהא השתחויית אביו ואמו לא נתקיימה בפועל. ע"כ היה זה הוראה על השמש והירח עצמם שהשתחוו לו להיות נכנעים לעבודתו בהיותו צדיק יסוד עולם. ונתקיים זה בזרעו יהושע הממלא מקום אבותיו דכתיב ביה וידום השמש וירח עמד וגו' (נזה"ק):