בראשית רבה · פרשה יב

יתבונן. משמע להבא אף אם בא איש חכם להתבונן אינו יכול. ובילקוט איוב מסיים בו הפקחים יודעים רמז של דבר והגיונו כי מתבוננים בו ועל עיקרן אין יכולין לעמוד נתבונן משמע אין כאן מי ששם לב להתבונן. ובערוך ערך רעם גרס מתבונן אין כתיב אלא מי יתבונן והיא היא:

[אחרי מלך ב"ו כו'. לקמן בקהלת ובילקוט איוב הגי' באופן אחר. וכן היא גי' רש"י. אכן דחק בפירושה]:

משל לחרישת קנים גרסי'. [וכ"ה במדרש קהלת פסוק ופניתי. ובריש מד' חזית פי'] חורשא יערי של קנים:

כסח. כורת הקנים במגל ומגירה:

חורי. משל אחר:

פקעת. כרך ואגודה מן גמי:

קשרה כו'. וקצה האחרון אחז בידו:

עשוהו. כינוי לפועלים רבים עשו אותו:

משלך. מהאי בריה אשר לך.

ביבה. צינור המקלח לחוץ ובו שופכין כל השופכין המזוהמין:

ביבו על פתחו. זה החוטם נתונה למעלה מפתחי פיו והוא שבחו שעיקר חיותו תולה בחוטמו וכמו שאחז"ל אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם:

בוראן משבחן. מדכתיב אלה תולדות השמים קדייק. [וכן פירש"י וה"ג בילקוט:

ביום עשות וכו' ר' פנחס אמר. אע"ג דכתיב ביום עשות לא היה בו עמל ויגיעה שנברא בה"א אות הקל בכל האותיות ולכן הביא את כל אלה ידי עשתה והלא בלא עמל ויגיעה נברא ורש"י ז"ל גרס דכוותה ואת כל אלה וגו':

רעם גבורותיו. הרעם הזה בשעה שיוצא כתקונו הוא בכחו בגבורתו אין בריה יכולה לעמוד עליו דכתיב ורעם גבורותיו מי יתבונן (איוב ל"ח) אין מתבונן אין כתיב כאן שהיה נשמע אין שום אדם שיתבונן בדבר אלא מי יתבונן לומר הפקחים יודעים רמזו של דבר והגיונו רמז יודע ולא עיקרו מה טעם פעמים בנחת פעמים בגבורה:

אמר רבי הונא. אם על סדר רעם אי אתה יכול לעמוד בסדר עולם על אחת כמה וכמה אם יאמר לך אדם על סדר עולם אמור לו כי מה האדם שיבא אחרי המלך מי חשוב לעמוד על סוף דעת הקדוש ברוך הוא זה מלך מלכי המלכים:

לחרישת הקנים. לחרישת קנים שאין אדם יכול ליכנס בתוכה וכו' מפורש בשיר השירים במדרש חזית ולשם הוא מביא שני משלים הללו על שלמה עד שלא עמד שלמה אין יכולין לסבול לדברי תורה כיון שלמד שלמה מדבר לדבר וממשל למשל עד שעמד על סוד התורה התחילו הכל סובלים דברי תורה איזן עשה אזנים ואגב שמספר למעלה פקחין יודעין רמזם דבר מייתי להאי:

ס"א הן אלה קצות דרכיו למעלה כתוב בספר יצירה נוטה צפון על תוהו תולה ארץ על בלימה צורר מים בעבים מאחז פני כסא עמודי שמים ירופפו ועתה צא וראה כל מה שברא הקדוש ברוך הוא הכל ברא בששת ימי בראשית וכשאתה מגיע לאלה תולדות השמים שהוא בסוף המעשה עדיין סבור אתה להבין כל מעשהו הן אלה קצות דרכיו כלומר עדיין לא הגיע כי אם לקצות דרכיו של הקב"ה שאין קצב ושיעור לתכלית דרכיו וגם באותו מיעוט קצות דרכיו שאתה רואה מה שמץ דבר בי שיאמר אדם דבר זה לא נעשה יפה:

יכולני לעמוד על סדרו ש"ע. יודע אני איך נסדר העולם והאיך הוא נברא אמור לו אחרי מלך מלכי המלכים הקב"ה בתמיהא כלומר אין זה חכמתך שתהא יודע סדרו של עולם שאחר הקב"ה אתה יודע שהוא הודיעך ומסרו לך ספר יצירה וכל מעשה בראשית כמו שעשה הכל ולשון הפסוק הוא זה כי מה האדם אשר יבא אחרי המלך לעשות את אשר כבר עשוהו ולקמן מוכיח שעל הפסוק הזה עומד דמסיים למילתיה את אשר כבר עשהו אין כתיב כאן אלא עשוה אמר רב נחמן סדרו של עולם שאין אדם יכול ליכנס לתוכו ולהבין העיקר כי אם אחרי הקב"ה:

דומה לחישת הקנים. חריות של קנים כדאמרינן ובני דן חושים שהיו גדלים כחשיות של קנים:

כסח. הזמיר כדמתרגמינן לא תזמור לא תכסח ע"כ:

בורא מקלסן. ומי יתן בהם דופי אלא נאין ומשובחין הן שנאמר תולדות השמים כמה הן נאין ומשובחין:

כתיב הן אלה קצות דרכיו וס"ד ומה שמץ דבר נשמע בו ורעם גבורותיו מי יתבונן. וקמפרש הכי שמים וארץ דכתיב בהן אלה תולדות השמים וגו' הם רק קצות דרכיו. בהיות עוד עולם העליון המכוון נגד עולם התחתון. ולפיכך מי יוכל להטיל בו שמץ דופי בהיות שורשו הרוחני נעלם ממנו. כי אפי' על סידורו של רעם שפעמים בא בחוזק ופעמים בנחת א"א לעמוד. כי הוא עמוק מי ימצאנו ואין בכח שכל האנושי להשיגו על בוריו כראוי. ואמר נתבונן אין כתיב כאן. כרישא דכתיב ומה שמץ דבר נמצא בו לשון רבים. וכתיב מי יתבונן לשון יחיד משמע דאף יחידי הדור היודעים רמוזו והגיונו על דרך כלל. מ"מ איך יכולים לעמוד על סדורו דרך פרט. והיינו דקאמר הפקחים יודעים רמוזו והגיונו כלו' רק דרך כלל ולא דרך פרט. ועז"א אם על סדורו של רעם אין אתה יכול לעמוד. על סדורו של עולם שהוא יותר נפלא עאכ"ו (נזה"ק) ובילקוט איוב הגירסא יתבונן אין כתיב כאן אלא מי יתבונן. וכן גרס רש"י:

כתיקונו פי' בחוזק כחו בבריאותו:

ואם יאמר לך כו' אמור לו טענה אחרת. כי אחרי מלך ב"ו אי אתה יכול לעמוד כדכתיב לב מלכים אין חקר. אחר מלך מלכי המלכים הקב"ה אתה יכול לעמוד בתמיה שהוא אדוני האדונים. ולשון האגדה פה חסרה וראוי לגרוס הה"ד כי מה האדם שיבא אחר המלך אשר כבר עשהו. וכמבואר במדרש קהלת (נזה"ק):

משל לחרישת קנים כו' משל לפלטין גדולה כו' פתחים הרבה. משל הראשון ענינו שהפקח צריך להסיר דרכי הטעיות שהם כמו קוצים ומכשולות לרבים בעניני החכמה. ומשל השני שאף כשהסירו הקוצים והגיעו לפלטין יש בו פתחים הרבה. וצריך הפקח לסדר הדברים כראוי פתח אחר פתח שלא יתבלבלו הנכנסים לתוכו:

לחרישת קנים פי' חורשה יער של קנים. ועיין בשה"ש רבה הביא משלים אלו ג"כ לענין דשם:

כסח כורת הקנים במגל ומגירה:

חורי משל אחר:

פקעת כרך ואגודה מן גמי:

קשרה וקצה האחרון אחוז בידו (מת"כ):

משל כו' שבנה פלטין דמה שנאמר אלה תולדות השמים לומר שהם נאים ומשובחים בתכלית הנוי שאינו כפלטין של ב"ו שעם היותו נאה יש מקום לאדם לאמר אילו היו עמודים גבוהים היה יותר נאה כו'. אלא בתכלית הנוי שאין למצוא להם צד יותר נאות ממה שהם (יפ"ת):

עשוהו כינוי לפועלים רבים. רבים עשו אותו:

כביכול כו' לפי שהאדם עולם קטן וכולל מכל העולמות. הוצרך להמלך עמהם (נזה"ק):

נמנין על כל אבר כו' פי' שמעשה האברים עצמם בתיקון נאה. וגם העמדתם במכונם בתכונתם. נפלאה היא. ולפי שהאדם עולם קטן שהוא דפוס כל הנמצאים. מביא שבח האדם הנראה לעינינו. שממנו נקח ראיה לכל העולם בכלל (יפ"ת):

על כל אבר ואבר משלך מהאי בריה אשר לך:

רבי לוי כו' בא להוסיף בשבח מלאכת האדם שאין צריך לומר שהוא מתוקן בתכלית. אלא שמתקונו שאפילו הדברים המגונים במלאכת ב"ו עשאן השי"ת באדם באופן שהם שבחו (יפ"ת):

ואם נתן ביבה צנור המקלח שופכים לחוץ. אם נתן על מבוא הפתח הוא מגונה שהוא נראה ומסריח לנכנסים בפתח וליוצאים. ולכן נתן במקום טמון. אבל הקב"ה נתן ביב שהוא החוטם שיצאו בו מים סרוחים בפניו ועל הפה. והוא נראה תמיד. ועל כל זה עשה בחכמה שהוא הדרתו של אדם. שעיקר הצורה הפרצוף פנים עם החוטם. ואין גנותו נראה (יפ"ת):

ויצר ה' אלהים ובפסוק הסמוך כתיב וישם שם את האדם אשר יצר. והוא מיותר שכבר אמר וייצר. ואין לטעות באדם אחר (יפ"ת) ורבי יצחק בא להוסיף בזה שמלאכתו משובחת עד שהי"ת מתגאה בו. אע"פ שאין הדבר קשה בחקו:

משבחן משום דאלה תולדות השמים יתירה היא. ולא אתא אלא לשבחן ראו אלה התולדות כמה חשובים הם (יפ"ת):

מקלסן קלוס עדיף משבח. ודופי בציר מגנות. ור"ל שמצד שה' משבחן אי אפשר לומר שהם מגונים. ומצד שהוא מקלסן ביותר אי אפשר לתת בהן שום דופי אפילו על קצת דברים שמחשב לכאורה בענין היצירה בלתי מתוקנים (יפ"ת):

[ה"ג רש"י וכ"ה בילקוט ישעיה. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה עולמו. ואת כל אלה וכו' אלה החוקים כו']. דרש ואת כל אלה יהיה כל אלה:

ודכותה ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה'. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אמר ואת כל אלה ידי עשתה ס"א ודבר שיש בו מעשה אינו אלא ביגיעה ע"כ אמר רבי יודן אלה תולדות השמים בזכות אלה החוקים והתורות:

בהבראם בה' בראם כדילפינן בפירקין מדכתיב כי ביה ה' צור עולמים. דעוה"ב נברא ביו"ד. ועוה"ז נברא בה"א:

ואת כל אלה ידי כו' משום דרבי פנחס אמר בה"א בראם. והיינו לרמוז שנברא בלא יגיעה כדאמר בפרקין להכי מייתי גביה האי קרא. דיליף מיניה לא בעמל כו'. והדר מייתי דרבי יודן ור' יהושע לענין פירוש דאלה דעליה קיימינן (יפ"ת):

ואת כל אלה ידי עשתה מסיפא יליף דכתיב ויהיו כל אלה נאם ה'. שבנאום ה' ר"ל בדבורו נעשו. ולא בידים. ומ"ש ידי עשתה הוא בלשון ב"א (יפ"ת):

אלה החקים וכתיב הכא אלה תולדות השמים:

ויהיו כל אלה נאם ה' דאלה מופנה מדה"ל למימר ויהיו כולם נאם ה'. אבל אלה תולדות השמים יש בו דרשות אחרות (יפ"ת):

אלה פסל את הראשונים דמשמע אלה הם החשובים לא הראשונים:

ואלה מוסיף כו' להשוות אלה לאלה:

מה פסל תהו ובהו וחשך עולמות הראשונים שנחרבו מצד התהו ובהו וחשך כדלעיל פ"ד סי' ט' (נזה"ק) ועיין בו שהאריך בזה והגר"א כתב פסל תהו ובהו ביאורו שפסל את תהו ובהו מהיותם תולדות הארץ אפס הם עיקרי וחומרי הארץ כאשר ביארנו במקומו עכ"ל:

וכל צבאם בזמנן. שנברא צבא של שמים וארץ אחר שמים וארץ:

כמלקט תאנים כו'. התאנים נתבשלו כולן כאחד והוא לוקט כל אחד ואחד בזמנו זה אחר זה כך כל צבא השמים וארץ נבראו עם שמים וארץ ואחר כך הופיע כל אחד ואחד בזמנו וכדמפרש ר' ברכיה ואזיל:

ותוצא. משמע שלא היה צריך רק יציאה שכבר היה נברא ונפקד בידה:

ויכלו השמים והארץ בזמנן כו' המיוחד. כל אחד ואחד ביום וכל יום קרוי זמן:

בו ביום הוציאו תולדות מהאי לישנא משמע שבו ביום הוציאו תולדות בפועל ולא בכח לבד ומקשה ליה רבי יודא מדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום א' יום ב' וכו' דמפורש בכל אחד הוצאת תולדות בפועל ביומו. ומשני רבי נחמיה כמלקטי תאנים הם כל אחד ואחד הופיע בזמנו. כמו התאנים שתחלת צימוחם באילן הוא כאחד אלא שגמר בישולם הוא זה אחר זה. אף כך השמים והארץ הוציאו עיקר תולדותם ביום א' אלא שלא נתגלו ונקבעו במקומן אלא כל אחד ביומו. והיינו דמסייע ליה רבי ברכיה מדכתיב ותוצא הארץ דבר שהיה פקוד בידה ולא היה מחוסר אלא הוצאה (יפ"ת ונזה"ק) ועיין בענף:

דבר שהיה פקוד בידה מדה"ל למימר ותצמח. וקאמר ותוצא משמע שהיה פקוד בידה ולא היה מחוסר אלא הוצאה (יפ"ת):

בראשון. נבראת בראשון. [כב"ה לעיל פ"א]:

ותוצא הארץ עיקר ברייתה. כלומר זה עיקר ברייתה [ומאמר זה איתא] בירושלמי פ"ב דחגיגה וגרס בדברי ב"ש ים בשני ושהה ב' ג' ד' ובחמישי ישרצו המים ולפ"ז צ"ל גם בדברי רבי עזריא ג' דברים הן הן עיקרו של עולם. [אכן בילקוט גרס כגי' הספר]:

[גמר מלאכת אדם גרסינן]:

ג' דברים הללו מדלא כתיב בהדיא אלא ג' אלו ושארא כיילינהו באת כל אשר בם (יפ"ת):

הארץ בראשון כב"ה לעיל פ"א סי' כ"א:

ב' דברים הם עיקר מדלא נקט הכא גבי תולדות אלא ארץ ושמים. משמע דלא הוי עיקר ברייתו של עולם אלא ב' אלו. ורבי נחמיה ס"ל דכיון דהתם מדכר ג'. ג' הן עקר ברייתו. וביום עשות ארץ ושמים מקרא קצר הוא (יפ"ת):

ומהו גמר מלאכתן מאורות כי זולתם אינה ניכרת פעולת השמים:

ותוצא הארץ עקר ברייתה כי הארץ בעצמה גוף דומם ועיקר חיותה וצורתה הוא כח הצמיחה שלה. ואח"כ החי כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה ואח"כ המדבר:

ומהו גמר מלאכתה אדם שהוא חלתו של עולם והוא גמר תיקונה ואין הארץ מתקיימת אלא בזכות האדם הצדיק (נזה"ק):

שנא' אנכי עשיתי כו' דמדלא נקט אלא אדם כדנקט בשמים כל צבאם. משמע שהאדם לבדו הוא העיקר (יפ"ת):

ששה דברים כו'. ועתידין לחזור ע"י משיח בן דוד הבא מפרץ. [ועי' מזה במד"ר פי"ג. ובשם טוב מביא הגירסא יותר ברורה]:

גזעה. נגדע ונתקצר שנאמר ויתחבא והלא קומתו היה מלא כל העולם והיאך נתחבא אלא שנגדע קומתו:

של מאה אמה. דכתיב ותשת עלי כפיך כ"ף גימטריא מאה הוא:

[שנתקללו המאורות כו'. עיין לעיל רפי"א]:

כבודו. האור הטוב. לעיל פ' י"א גרס אדם עמד והביט ופירושו כל אדם היה יכול להביט בו מסוף העולם כו' ובכמה מקומות גרס כמו כאן:

ולמה גנזו. היה לו לומר והעבירה. [ה"ג האירה אותו האורה. ועי' כ"ז לעיל פי"א. ובחלק העבודה האריך בביאור מאמר זה בעל עה"ק בפ"ב]:

מפני שהוא. מוצ"ש תחלת בריית האור. ה"ג אע"פ שנבראו הדברים על מלאותן פי' ולפיכך כתיב תולדות מלא שנבראו במלואן ובחלק העבודה גרס שנאמרו:

זיוו מניין. שתחזור למקומה הראשון:

אין עץ אלא תורה. שהיא קיימת לעד כך יהיו קיימים לעד כמ"ש בלע המות לנצח:

באמה גדומה. לפי הענין הוא שיעור אמה ומחצה ובערוך גרס גרומה ופי' רש"י באמה דידיה ולכל היותר הוא שוהא במעי אמו י"ב חדשי שנה וכן לכל שנה הרי ט' מאות אמה ופסוק זה לא נאמר על אורך הימים שהרי כתיב בלע המות לנצח אלא על הגובה נאמר. [וכ"ז בילקוט רות אפס קצהו]:

ואולך אתכם קוממיות. תני רבי חייא בקומה זקופה ולא יראים מכל אדם ר' יוחנן אמר מאה אמה ומפורש בתורת כהנים אין לי אלא אנשים כמו אדם הראשון נשים מניין תלמוד לומר בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל מה היכל מאה אמה אף הן מאה אמה רבי אליעזר אומר שלש מאות אמות קומה כקומת אדם קומה מאה מיות מאתים:

כימי העץ ימי עמי. השקמה הזו עושה בארץ מתקיימות ועושה פירות שש מאות שנה והולד יוצא ממעי אמו גרמיד' ומחצה צא וחשוב אמה ומחצה שיגדל לכל שנה לשש מאות שנה הרי תשע מאות אמה ס"א והכי דריש קוממיות בגימטריא מאה קומה והמ"ם ראשונה היינו מאה ומיות היינו מאתים:

עושה בארץ. מתקיימות ועושה פירות בארץ שש מאות שנה הילד יוצא ממעי אמו אמה ומחצה רוב ולדות גדלין במעי אמן אמה ומחצה באמה שלו צא וחשוב לשש מאות שנה אמה ומחצה בכל שנה הרי תשע מאות אמות ומהו כימי העץ ימי עמי הן שנות חייו שיהיו שש מאות שנה ולא יותר שהרי כבר נאמר בלע המות לנצח שהן קיימין לעולם אלא מהו ימי עמי גדלין כימי העץ מה ימי העץ שש מאות שנה אף ימי גדולן שש מאות שנה ומצינו שיעור גדולן לשנה אחת שהוא במעי אמו אמה ומחצה באמה דידי' צא וחשוב וכו' ולא שיהיו גדלין בכל שנה אמה ומחצה אלא כשיעמדו בקומתן להחיות מתים תהא קומתו תשע מאות אמה אמה ומחצה לכל שנה:

כנגד ו' דברים ולכן תולדות השמים מלא שקודם החטא היו על מליאותן. וכן תולדות פרץ מלא לפי שכולן חוזרים לתיקונן בביאת בן פרץ משיח צדקנו. והטעם ע"פ מ"ש דורשי רשימות דאדם נוטריקון אדם דוד משיח. ובהיות משיח תיקונו של אדם לפיכך בימיו ישוב הכל לאיתנו כמו קודם החטא ויהיה נשלם בששה דברים הללו (נזה"ק):

וקומתו של אדה"ר מן הארץ עד לרקיע היה כדלעיל בריש פ"א:

ופרי הארץ שנתמעטו הפירות. שאפילו אילני סרק עשו פירות כשנבראו. כדלעיל פ"ה. ופשיטא שכל זה מקללת ארורה האדמה:

משנה פניו ותשלחהו באדם הראשון קמיירי. ופירושו כששלחו אז שינה פניו. ושינוי הפנים הוא בזיוו והדרו (יפ"ת):

שנאמר ויתחבא האדם ולולא שגרעה קומתו לא היה יכול להתחבאות:

ארורה האדמה בעבורך ותבואה נקרא עבור כמ"ש ויאכלו מעבור הארץ. ועבור כולל פירות הארץ. הדגן. ותבואת הכרם:

מאורות דאר"ש כו' שנתקללו המאורות מע"ש וזה בחטא אדה"ר. ועיין לעיל פ"ו סי' ב':

ולמה גנזו ה"ל לאבדו לגמרי:

וירא אלהים את האור לפרושי טעמא דגניזה. דמה שלא גנזו אלא לצדיקים היינו משום דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. ולפיכך הוא ראוי לגנזו לצדיקים שהם משורש האור כי טוב. ושוב אמר ומנין שגנזו לצדיקים. שנאמר ואורח צדיקים כאור נוגה דהיינו לעתיד לבא:

וכיון שראה אור כו' ר"ל בהיותו רואה בעתיד שיהיו צדיקים בעולם להיות מוכנים לאותו אור הגנוז שמח במעשה בראשית:

כיון שחטא אדה"ר כו' כל זה הוא דברי רבי לוי. מן הראוי היה שמיד כשחטא אדם היה ראוי לגונזו אך מפני כבוד שבת שמשה ל"ו שעות (י"מ):

ישרהו לשון שירה:

האירה אותה האורה כל היום של ערב שבת. וכל הלילה של שבת:

שיבא בן פרץ משיח שהוא מבית דוד:

כצאת השמש בגבורתו כמו שאמרו תפוח עקיבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה. וכן יהיה לע"ל לצדיקים אוהבי ה':

ואין עץ אלא תורה. ולכן נכתב העץ בה' הידיעה. היינו התורה דאיקרי עץ חיים והכוונה שכמו שהתורה נצחית כן יהיו הם. ורמז בכלל דבריו שעיקר נצחיותם על ידה שממנה יקחו הנצחיות להמשכם אל צד השכלי שהוא נצחי:

ואולך אתכם קוממיות דהאי קרא משתעי בשכר העתיד וכמבואר בספרי ע"ש:

בקומה זקופה שלא ילכו שחוח לפני אויביהם. כי הירא קומתו כפופה ואינו יכול להרים ראשו:

מאה אמה כו' מה שהכריחם לדרוש ל' קומה הוא ממה שלא נאמר חירות או חפשים ע"כ פי' לשון קומה או של מאה או של מאות (אלשיך):

לאדה"ר לאחר החטא. אבל לקומתו קודם החטא לא היהי ראוי אלא אדה"ר מחמת שהוא יציר כפיו של הקב"ה (נזה"ק):

מאתים אמה דרש קוממיות קומה מאות. ומיעוט מאות מאתים. אי נמי ב' ממין דרש למאתים כדפירש רשב"ם בפרק הספינה:

שלש מאות דורש קוממיות קומה מיות. קומה כאדה"ר והיינו מאה אמה. מיות ב' מאות. הרי ג' מאות:

כי כימי העץ ימי עמי כו' מדלא פירש איזה עץ. ולא בא לסתום אלא לפרש דוודאי הכוונה על עץ שמאריך יותר מכל עץ. והיינו סדן השקמה. וכדאי' בשוח"ט גמירא דהאי סדנא עביד בארעא ת"ר שנין:

באמה גרומה פי' בערוך באמה ותוספת. וכמ"ש (ב"ב פ"ט) היה שוקל עין בעין נותן לו את גרומיו. הכרעותיו. היינו מעט יותר. וכתבו המפרשים דאמה הגרומה יתירה כשמינית אמה על שאר האמות. וכיון שבתשעה חדשים שישב במעי אמו גדל אמה גרומה שהיא תשעה שמינית. נמצא מגיע הגידול לכל חודש שמינית אמה. ולשנה שהוא שנים עשר חדש. שנים עשר שמיניות אמה. שהם אמה ומחצה. ופירש רש"י באמה דידיה. נמצא מגיע לשש מאות שנה ט' מאות אמה. ופסוק כי כימי העץ וגו' לא נאמר על אורך ימים שהרי כתיב בלע המות לנצח. אלא על הגובה קאמר:

הגפן תתן פריה מכנוי פריה קיליף. מדלא קאמר תתן פרי ויבול. משמע הפרי והיבול המיוחדים להם דהיינו מה שהיה דרכם בבריאה (יפ"ת) וכמ"ש בתורת כהנים על פסוק ועץ השדה יתן פריו לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם כו':

והיה וגו' שבעתים כאור שבעת הימים. פי' כאור שבעת ימי בראשית:

כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. וע"כ כתיב תולדות מלא שעתיד לחזור כל הששה דברים שחסרו:

מרגליות. טיפין שעל הטל כמרגליות ורש"י פי' ולועזין ציברא:

כלפי מעלה כו'. זה שאמר מי שאין לו תולדות כו' ר"ל הקב"ה וכן פירש"י. ולפ"ז צ"ל כל מה וכו' אכן יש לפרשו דה"ק פסוק של אלה תולדות מוסב אדלעיל לומר שכל מה שנברא וכל אשר אתה רואה תולדות שמים וארץ כמו שדרשו את השמים לרבות כל צבא מעלה ואת הארץ לרבות כל צבא מטה ושוב מבאר והולך היאך כולם צבא מעלה ומטה:

מטר יש לו תולדות. שנאמר היש למטר אב אב ובן לא נאמר אלא היש למטר אב מכלל הא תולדות יש לו:

מרגליות של טל. שלועזין צובר"א:

כל מי שיש לו תולדה מת ובלה ונברא ואינו בורא. כלפי מעלה הדבר אמור שהקב"ה אין לו תולדות ולא נברא ובורא:

לכל יש תולדות הכוונה שהכתוב אלה תולדות השמים וגו' בא לבטל דעת האומרים שהעולם קדמון ח"ו שהרי לכל יש תולדות. וכל מי שיש לו תולדות נברא ואינו בורא. וממילא ע"כ הכל מחודש בבריאה (נזה"ק):

שנא' בראשית ברא אלהים כו' כוונתו שלא ידומה ח"ו כי הבריאה נמשך מעצמות הבורא יתב' כמו התולדה מאביה. כמו שהיה דעת הקדמונים הטועים. ולכן כתב בשמים ובארץ בריאה להורות שנבראו שמים וארץ מאין ממש:

בטרם הרים יולדו ילדו כתיב ויש אם למסורת:

היש למטר אב כו' או מי הוליד אגלי טל הכוונה שהתולדות הטל ומטר היינו הטל ומטר עצמם שמתרבה מעצמו בשרשו דרך התולדה:

אלו מרגליות של טל כלומר טיפי הטל היורדים כעין מרגליות והם נמשכים ובאים משרש טל העליון כאמור (נזה"ק):

מת ובלה הם ב' דברים. האחד ההפסד. והשני הבליה בעודן קיימין ור"ל שכל הנמצאים תמיד חסרים והולכין בטבען. אלא שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית להוסיף להם שפע חדש לקיימם (נזה"ק):

וכל מי שאין לו תולדות אע"ג דליכא אלא הקב"ה קאמר כל איידי דתני רישא כל (יפ"ת):

ה"ג בילקוט תולדות שמים וארץ הן בראשון ברא שמים וארץ בשני כו'. ובא לומר שבראשון נברא מן העליונים ומן התחתונים:

המשל זה גבריאל וכו'. לפי מה שנמצא ברוב הספרים ולפי מה שבא לפי הקבלה המפורסמת צ"ל בהיפוך. [אבל עי' במ"ש בפ' שופטים ואל תבהל ברוחך]:

גדול השלום. שכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים ביום הראשון ברא מן שניהן שנאמר ברא אלהים את השמים ואת הארץ בשני ברא מן העליונים שנאמר יהי רקיע בשלישי מן התחתונים שנאמר תדשא הארץ כו' וכמו כן כתוב בו קרא המשל ופחד עמו זה מיכאל וגבריאל עושה שלום במרומיו אפילו עליונים צריכין שלום כו':

האונקוס. היגיעה הזו:

וכל מה שאתה רואה מתולדות השמים והארץ והיינו כדדרשינן לעיל פ"א את לרבות תולדותיהן:

בשני ברא מן העליונים צ"ל בראשון ברא מן העליונים ומן התחתונים שנא' בראשית ברא וגו' בשני ברא מן העליונים כו' ומביא זה לראיה שהכל תולדות שמים וארץ הוא:

יהי רקיע אבל השמים לכ"ע נברא ביום א'. ואפילו למ"ד לעיל פ"ג גלדה טיפה האמצעי ונעשו ממנה השמים כו'. מ"מ כח ההיולי שמים כבר נכלל ביום א' במים. והטיפה האמצעית שנעשה ממנה השמים הוא ממוצע בין מים העליונים הרוחנים לתחתונים הגשמיים (נזה"ק):

תדשא הארץ ויקוו המים בכלל תדשא הארץ. שהראות היבשה להוציא דשאים היא. דאל"כ נמצאו התחתונים יתירים (יפ"ת):

עכשיו העליונים כו' ואין שלום. הענין בקצרה כי העולם השפל הוא מכוון ממש למול עולם העליון. שכל מה שיש בעולם העליון יש כדוגמתו בעולם השפל. רק ששם בעליונים הם ברוחניות ופה הוא בגשמיות. מכוון אלה כנגד אלה. וזה עיקר קשר המציאות המחבר עולם העליון שהוא המשפיע לעולם התחתון שהוא מקבל השפע. ולכן לא יתכן שימצא דבר אחד בעולם השפל שלא יהיה כדוגמתו בעולם העליון אחר שהתחתון מושפע מהעליון ואין דבר נשפע בלא משפיע. וכן לא יתכן להיות משפיע בלי מקבל השפע. ולכן עשה ה' בריאה חדשה שיהיה קצת מהעליונים שזהו הנפש. וקצת מן תחתונים שזהו הגוף. והוא הקשר העיקרי המקשר העליון עם התחתון. כי ע"י מעשיו שהוא מכוון לכולם ימצא השפע מהעליון לתחתון:

מן האדמה כלומר מן התחתונים:

אמר רשב"ל המשל כו' מביא ראיה שאפי' העליונים צריכין שלום:

המשל זה גבריאל כו' המתרגם כתב מיכאל מן ימינא והוא דאשא. וגבריאל משמאליה והוא דמיא. ואפשר דריב"ל ס"ל הכי ולכן אמר המשל זה גבריאל שנוטריקין משל שלג. ולשון פחד יפול יפה על אש אוכלה. אבל בבמדבר רבה ובחזית פסוק צאינה וראינה גרס המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל וגירסא זו עיקר כי כן מבואר גם בזוהר בכמה דוכתי דמיכאל מצד החסד וגבריאל מצד הגבורה והפחד (נזה"ק) ובאדר"נ פ' י"ב איתא כקול מים רבים זה גבריאל המלאך. ובתנחומא סדר ויגש איתא המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל. ועכ"פ זה היפך זה ומתנגדים זה לזה והקב"ה עושה שלום ביניהם. וזהו נקרא מיתוק הדינין ושיתוף רחמים עם הדין:

באברהם. אותיותיהן שוין:

האונקים. [פי' הערוך] המשא:

ה"ג בהרים הגבוהים היעלים אין כתיב. [וה"ג בערוך ע' הר] שהיה משמע היעלים נמצאים בהרים. [ועי' בילקוט תהלים]:

ה"ג בשביל היעלים. יעלה זו תשייה. כלומר תשה כחה [וה"ג בערוך ובילקוט] ולפיכך היא עולה על ההרים הרמים כדי שלא יעלו החיות אחריה וכשהיא צמאה ומוכרחת לירד למים ומתייראת מן החיות:

תזזית. רוח של שעות ושגעון:

והיא. החיה שומעת קול הקרקוש ומתיירא ובורחת:

טפזא. השפן הזה שוכב לישן תחת הסלע שמתיירא מן העופות שלא ישוטו עליו ויאכלנו ועיין ערך שקף:

מיגין. ישן כד"א דגני אפרקדון. [גני בכנפיה דשרה]:

רוח תזזית. רוח שטות:

הדין טפזא מגין תחות שקפא. שפן זה ישן תחת הסלע שמתיירא מן העוף בשעה שהוא ישן שלא יטוש עליו ויאכלנו:

בהבראם באברהם בהבראם משמע כאילו חלילה מעצמם נבראו. גם הוא מיותר. ע"כ דרש אל תיקרי בהבראם אלא באברהם. שאותיותיהם שוין. ולשון השוח"ט מזמור ק"ד הן הן אותיות של אברהם:

באברהם שנתיחד לה' וזרעו אחריו. והעולם נברא בזכותו שהיה ראשון להקריא שמו יתב' בעולם כדלקמן בס"פ ל"ט (יפ"ת):

על הדא דריב"ק כלומר על הנחה זו דריב"ק מפרש איהו קרא דאתה הוא ה'. ואי נמי דמייתי סייעתא לריב"ק מהתם (יפ"ת):

כל האונקים כו' כל המון הנבראים הנזכר שם השמים ושמי השמים כו' כולם בזכות אברהם שבחר בו והוציאו מאור כשדים. והמוסיף הערוך כתב אונקים פי' בל"י כובד גדול ועצום:

אר"י בהרים הגבוהים כו' פי' אל תתמה שבעבור אברהם נברא כל העולם ראה מה כתיב הרים הגבוהים ליעלים כו'. וכן הוא בשוח"ט:

בהרים הגבוהים היעלים א"כ שהיה משמע היעלים נמצאים בהרים (מת"כ):

אלא הרים הגבוהים ליעלים. משמע שהרים הגבוהים נבראו לצורך יעלים:

מה יעלה זו תישה לפי שהזכיר מה שברא ה' חלק מהעולם לצורך היעלים. הזכיר ג"כ ענין חדוש ה' בטבעה לצרכה. והוא שלהיותה חלושה היא יראה לצאת ממקומה ללכת לשתות מפני החיה. והקב"ה נתן בה טבע שתקשקש בקרניה ותברח החיה לקולה (יפ"ת):

רוח של חזזית רוח רעה של שטות ושגעון:

והיא שומעת קולה בערוך הגירסא והחיה שומעת קולה:

הדין טפזא תרגום הארמי את השפן טפזא:

מיגין תחות שקפא ישן תחת הסלע (שקפא הוא תרגום מלת צור) שמתיירא מן העופות שלא ישלטו עליו ויאכלנו. ועושה הסלע למגן לו ומה בשביל דבר טמא כו' השפן דבר טמא כמ"ש את השפן ואת הארנבת. וכלום אל תתמה איך הספיק זכות אברהם לבריאת כל העולם. כי אם נברא קצת מהעולם עבור דבר טמא. כ"ש שראוי לברוא כולו עבור אברהם (נזה"ק):

אינו תופס את הלשון. אינו צריך לתפוס הלשון להוצאת הה"א. [ה"ג אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו. מיד בדברו בו נעשו השמים:

ה"ג ר' יודא נשיאה שאליה]:

ה"ג ממונה על בית שלו. [וכ"ה בירושלמי פ' אין דורשין. וכן בילקוט ובמדרש תהלים] ופי' הרמב"ן בפ' מקץ בי אדוני בייה אתה מעביר עלינו ופי' בו הרמב"ן ז"ל שבכל מקום ומקום יש ממונה על צעקת בני מדינה והעוות שנעשה בקרבה והקב"ה ממונה על עוותו של העולם כו' [וכ"מ במדרש תהלים בפי' אין לך מקום ומקום שאין אדם גדול ממונה וכו'] ובפירש"י מצאתי דרך אחרת:

אנדיקוס. בערוך גרס אגריקוס. והוא מין שררה:

אגוסטוס. בערוך גרס אגבסטס והוא ג"כ שם מין שררה:

ה"ג ביה שמו שמו ממונה על ביה של עולמו. ודייק מדכתיב ביה שמו והלא שמו אינו אלא יה וכן הוא בהדיא במדרש תהלים וכן אמר כאן בהבראם בה' בראם כלומר בורא ממונה על ביה שלו:

אוי דמובדין כו'. אוי ואבוי יש לצעוק על שנאבדו ממנו חכמים הראשונים. כגון ר"א כי שאלתיו ולא אמר כן:

שאלתיו לר"א גרסינן.

לבעלי תשובה. כלומר פתח פתוח לפניהם שיכנסו והקב"ה יקבלם ועי' בפ' הקומץ רבה מה טעם לא סגי בפתח של מטה:

מקדירות. משחירות כי כן היו"ד כולו גולם אחד שחור:

תמיהה. מתמיה ומבהיל:

אנדיקוס. במדינה ממונה על בימה שלו שלטין במדינה ממונה על איקונין שלו שבכל מקום אשר ממשלת ידו מגעת צרים צורת איקונין שלו דמות שלו בייה שלו והקב"ה ממונה על בייה שלו הוא האדם הנוצר בדמותו ס"א על מבוי שלו ע"כ:

כל האותיות תופסין את הלשון. הבא לבטא ה"א אין צריך לנענע הלשון שתבטא אותה בדרך התנשמות לבד (יפ"ת):

לרוכב בערבות ביה שמו יה שמו מיבעי ליה. א"ל אין לך כל מקום שאין לו איש ממונה על בייה שלו. כן הוא גירסת הרמב"ן ז"ל בפרשה מקץ. וכן הוא גירסת הירושלמי. וכן עיקר ופי' בייא לשון צעקה ותרעומות על דבר עוות. שבכל מקום יש איש ממונה על צעקת העשוקים הצועקים בייא והיה השי"ת ממונה על בייא של עולמו. והוא ע"ד מ"ש אבי יתומים ודיין אלמנות וגו'. ועיין ברבה סדר מקץ בי אדוני בייה את מעביר עלינו:

אדיקוס בערוך גרס אגריקוס. פי' פרזי ואיש שדה בלשון יוני (מוסיף הערוך) והוא לפי הגירסא על בית שלו. אבל לפי הגירסא על בייה. פירושו מין שולטנות:

אגוסטוס בערוך גרס אגבאסטס. והוא ג"כ מין שררה:

כך מי ממונה על בייה של עולם הקב"ה ביה שמו ממונה על בייה של עולם. כצ"ל:

אוי דמובדין אוי ואבוי יש לזעוק על שנאבדו ממנו חכמים הראשונים. כגון ר"א כי שאלתיו ולא אמר כן:

אלא כי ביה ה' כו' וזהו סולו לרוכב בערבת ביה שמו והיינו שישבחוהו בשם יה דוקא על שם בריאת העולם שנברא בשם יה. עולם הבא ביו"ד. והעוה"ז בה' כדמסיק (נזה"ק) וכך צ"ל בשתי אותיות ברא הקב"ה את שני עולמים:

ומה ה"א זה שהוא רמז לעוה"ז:

סתום מכל צדדיו ומה שבין רגל הה"א וגגו לא מקרי פתיחה דמעט הוא (יפ"ת):

יורדים לשאול פי' לקבר שהוא למטה (יפ"ת ונזה"ק):

שעתידין לעלות פי' לתחיית המתים:

לבעלי תשובה שצריכין לדחוק עצמן ולכנוס בפתח הקטן מתוך צער ויסורין כמ"ש בצר לך וגו' ושבת עד ה' אלהיך:

מה יו"ד זה קטן בקומתו וכפופה כן הוא בשוח"ט:

מקדירות משחירות כי כן היו"ד כולו גולם אחד שחור (מת"כ):

בלא עמל כו' דורש בהברא' כאילו נבראו מעצמם בלא עמל ובלא יגיעה דתחילת בריאת שמי' היה במחשבה רק גמר השמים בגערה בעלמא שנתחזק בגערתו כדדרש לעיל פ"ג סימן ב'. עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו שנתחזקו ביום ב' בגערה בעלמא (נזה"ק):

מטר מן הארץ. שהעבים שואבים מים אוקיינוס:

חרס. ברייתו מן האדמה והוא קורא לשמש חרס הרי שברייתו מן הארץ:

אפילו גלגל חמה. הדא הוא דכתיב האומר לחרס ואין חרס אלא מן הארץ שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ואחר כך מביא:

הללו את ה' מן השמים כו'. ולא קאמר בשמים ובארץ. שברייתם משם ממש. שחמה ולבנה ומזלות בריאתן מן השמים. וכל בריות שבארץ בריאתן מן הארץ (נזה"ק):

אלא מן הארץ הכוונה על הדברי' היורדין משמים למטה. אחר שאנו רואין שחנותן למטה לארץ אות הוא שטבען ארציות:

כי לשלג יאמר הוא ארץ. שאומר לשלג שיהיה בארץ. מה שלג אע"פ שצווה שיהיה בארץ אין ברייתו אלא מן השמים כמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. כן הוא בקהלת רבה. וכאן חסר זה:

מה הגשם כו' אין ברייתו אלא מן הארץ. כאן חסר וצריך להיות מה טעם. ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. והיינו הגשם שבאד. שהרי הגשם מן האד שבארץ:

הכל היה מן העפר אפי' דברים שבשמים:

האומר לחרס חרס בריאתו מן האדמה. והוא קרא לשמש חרס שברייתו מן הארץ (מת"כ). הכוונה שיש בו ג"כ יסוד דומה ליסוד עפר אבל הוא יותר דק וספירי מחומר העפר שלמטה:

הוגנים. פי' הערוך מאזנים או שפה ומסגרת:

נווטים. ספנים מוליכי הספינה:

נווטים. חבלי הספינה ס"א עוגנים אנקור"ש בלע"ז נווטים ספנים שמנהיגים הספינה ע"כ:

מלך ב"ו כו' אבהבראם דקרא קיימא ואמר דאתא למימר שנבראו בריה אחת (יפ"ת):

בריה אחת בבריאה אחת:

הוגגים הם הברזלים הגדולים שממשיכי' בים בחבלים וכן פרש"י. והם נקראים בלע"ז אנקערס שמעמידים את הספינה:

נווטים פי' המוסיף הערוך בלשון רומי מלח וספן:

ונווטיהם כתיב פי' שכתוב ונוטיהם מלא בוי"ו. ואנו דורשים בלשון יוני ורומי ונוטיהם שאפי' הנווטים שדרכן באחרונה נבראו עם השמים כאחת ור"ל שנבראו מלאכים מנהיגי השמים:

ה"ג בירושלמי ובערוך בשר ודם מותח בולס אננקי ופי' הערוך בולס מראה של זכוכית [ובילקוט תרי עשר בשם מכילתין) קפה היה משני חלקים ועשה כמין בולוס של זכוכית:

אננקי. [פירש"י והערוך] בעת צרה ושעת הדחק:

ע"י שהות. כששוהה ועומד מעט הוא נעשה רפי מעט:

תרקיא. [פירש הערוך] מראה של זכוכית. [וכ"מ כתוב בירושלמי]:

כי בו שבת וגו'. סיפא דקרא אשר ברא אלהים לעשות:

אלה תולדות שמים וגו'. דמשמע לעשות מכאן ואילך תולדות שמים וארץ וזהו במה שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כדמפרש ואזיל וזהו כר"ל שעומדין בחזקתן ומראיתם ותמונתם כמו בעת החידוש:

אהל אננקי. אין אננקי אלא צער וראיה לדבר כתוב במדרש אחר תדע אין אדם זוכר אינקו שלו בשעת מהומה:

סיכך בילס בולסא. חתיכה של נחושתו אם אדם מתיך דבר או כלי מתכת ע"י שהות מעלה חלודה ברם הכי חזקים כראי מוצק נראין כבשעת יציקה:

בונה אהל כו' שיש של יריעות פרושים. כמו האוהל מועד והמשכן. והב' כמו שאנו עושים. דרך האהל שמותחין אותו בדוחק שיהיה מתוח היטיב שלא יהיה בו קמטים. וזהו אננק ופירושו בדוחק. ואעפ"כ ע"י שהיית זמן הוא רפה מעצמו. ברם הכא כתיב תרקיע עמו לשחקים. בתימה. כי הוא רקעם יפה יפה (יפ"ת) ובירושלמי הגירסא ברם הכא וימתחם כאהל לשבת. וכתיב חזקים כראי מוצקים:

אהל אננקי בתרגום ירושלמי היא מוצאת. אתה הוא ה' אלהים דעניקייא לעיקייא בשעת עקתהון עני יתי בהדא שעתא דהיא שעה אננקי:

חזקים כראי מוצק פי' כמראה של ברזל שהוא חזק:

מוצק כלים אננקי פי' כשמוצק כלים הוא דוחק אותם ושופם היטב שיהיו יפים ובהירים ומאירים. מ"מ כששוהא מעט הוא מעלה חלודה וההבדל שבין ב' הלשונות. כי הרפיון בא מסבת עצמן. והחלודה בא מסיבת האויר החיצוני. נכלל שניהם בכתוב. חזקים שאינם מתרפים מהרכבתן. והמה כראי מוצק שהוא נחושת קלל שאינו מעלה חלודה:

כמין תרקיא כמראה של זכוכית (ערוך):

על הדא דרשב"ל כי בו שבת כו'. והארץ וכל צבאם מדוע שוב חזר לומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אף לאחר שכלה מלאכת השמים והארץ וכל צבאם בז' ימי בראשית מ"מ תמיד אלה תולדות השמים והארץ יעמדו בקיומן כולם כיום הבראם ולא ישנו תפקידם:

יום יוצא כו' שנה יוצאת. בירושלמי מסיים כתיב אלה תולדות השמים. כלומר אע"פ שיום יוצא ויום נכנס אפ"ה תולדות שמים וארץ במקומם עומדים ולא ישנו תפקידם (י"מ):

מחשבה בלילה כו'. דייק מדכתיב שני שמות ה' אלהים. ובכל הבריות כתיב ויעש אלהים. ויברא אלהים. בראשית ברא אלהים. ויאמר אלהים יהי כן. הרי ששם אלהים מיוחד אל המעשה וכאן כתב עוד שם של הויה והוא מורה על המחשבה כד"א וינחם ה' ויאמר ה' אל לבו. וכן כל ויאמר ה' וידבר ה' ומדכתיב ביום עשות הרי שהעשייה היתה ביום. וממילא שהמחשבה היה בלילה. וב"ה סברי שמלת ביום שב אל הוראת שני השמות על המחשבה והמעשה ששניהם היו ביום. ורשב"י סבר שאין ראוי לייחד יום או לילה למעשה כי לא היו פעולותיו צריכין להמשיך בזמן אך בדבר ה' וכבר נעשו והמחשבה היתה בין ביום בין בלילה וזה אין ראוי לפה לאומרו כי כן מחשבתו יתברך בהיה והוה ויהיה ולכן כתיב עשות מקור המורה רק ענין העשייה ולא אמר עשה המורה על פעולה הנמשכת אחר הזמן:

אשר ברא אלהים לעשות. עדיין עתיד לעשות אלא יום יוצא יום נכנס שבת יוצאת ושבת נכנסת אין לך יום שאין הקב"ה מחדש בו מעשה בראשית:

מחשבה בלילה כו' בששת ימי בראשית היה המחשבה בלילה והמעשה ביום. ודייק מדכתיב ביום עשות וגו' דהמעשה היה ביום. אבל המחשבה בלילה (נזה"ק):

וב"ה אומרים מחשבה ומעשה ביום. דכיון דמעשה ביום הוה הכי נמי המחשבה. או אפשר שדורש עשות מלשון יתעשת האלהים שמרומז בו המחשבה ג"כ:

אמר רשב"י כו' שאין ראוי לייחד יום או לילה למעשה. כי לא היו פעולותיו צריכין להמשיך בזמן אך בדבר ה' וכבר נעשו. והמחשבה היתה בין ביום ובין בלילה. אבל המעשה נעשה כרגע בסוף היום (יפ"ת):

מתבקעים. [פירש"י] נשברים לשברים:

מקריסין. מתבקעים בלי חסרון:

חטייה. החטא או החוטאים יהיו רבים כי לא יתפחדו מן העונש:

מקריסין. משתברין ס"א נבקעין בבקיעה יש חסרון אבל בקריסה אין חסרון פינדידור"א בלע"ז ע"כ:

ה' אלהים למלך כו' שם ה' מדת רחמים ואלהים מדה"ד כדלקמן בפרשה ע"ג:

כוסות רקים צ"ל כלים דקים בדל"ת. וכן הוא בילקוט:

מתבקעים נשברים לשברי':

מקריסין מתבקעין בלי חסרון (מת"כ) או מקריסין הוא כמו מקרישין בשי"ן שהוא קרישת הקרח. ועיין בפרש"י חולין (מ"ז ע"ב) בקרירי לא דמטרשי כו':

ערב חמין בצונן והכונה כי לולא העונש הנוקמת מהחוטא יהיו מתרבים חטאים בארץ מאד. ולולא הרחמים הוה ח"ו כליה בעולם תיכף בעת החטא ולכן נברא בשניה'. כלו' שהעולם מתנהג ממוזג משניה'. שמאחר להעניש ואינו מוותר לגמרי:

אם בורא אני את העולם במדה"ר. שבעה"ז ינהיגם ברחמים והחוטאי' יענשו בעוה"ב לא הי' אפשר כי הרוב לא יחושו לעוה"ב ואם יתמידו תמיד בטובה ולא יענשו על חטא יפליגו בחטא:

חטייה סגיאין פי' ויהיו עונות מרובים (יפ"ת):

ללגיון. חיל של מלך:

פרוקופי. [פי' הערוך] כבוד בלשון גרמטיקי ורש"י פי' מתנה והיא היא:

צביוני תחלה. פירש"י דכתיב ותוצא הארץ דשא מיד אחר הצוואה [נ"א הוצאה]:

הואיל ולגיון זה. המליכני תחלה הריני נותן פרוקופי זו שלא תזוז ממנה:

הארץ עשתה צביונו. של הקב"ה תחלה כשאמר לה תוצא דשא מיד ותוצא הארץ דשא:

עשתה צביוני תחלה (פי' רצוני להתפשט ולהשתכלל בעולם לפני השמים ועל ידה נקרא הקב"ה מלך. ובשכר זה נתן לה הקב"ה פרוקופי. מוסף הערוך כתב בל"י כבוד וגדולה: