בראשית רבה · פרשה יג

ויצמח אלהים. הרי שהיו אילנות וכאן אמר וכל שיח וגו' לא היה עדיין. ואע"ג דכתיב ג"כ ותוצא הארץ דשא וגו'. כבר תירץ רש"י בשם חז"ל שעמדו רק על פתח קרקע אבל לא יצאו עד שהמעיר על הארץ לצורך האדם אבל כאן אמר ויצמח ה' וגו' כל עץ וגו':

ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. ודרשו חכמים ז"ל מקודם שנברא האדם כדי שימצא הכל מתוקן. [וכן איתא הגירסא בילקוט ובפירש"י בחומש]:

וכל שיח השדה. הכי את אמר במעשה יום ששי וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ ולהלן הוא אומר במעשה יום שלישי ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע אומר רבי יוחנן להלן לגן עדן משלישי נבראו אילנות ודשאים בגן עדן וכאן שאמר וכל שיח השדה לישובו של עולם:

הכא את אמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. דמשמע שעדיין לא צמח שום דבר קודם בריאת האדם. היינו שעמדו על פתח הקרקע. ולא יצאו עד יום הששי וכדפרש"י בחומש:

ולהלן את אמרת ויצמח ה' אלהים מן האדמה. דמשמע אף קודם בריאת האדם. וכדאיתא לעיל פי"א סי' י' שבשלישי נבראו אילנות ודשאים וג"ע:

אר"ח להלן לג"ע צמח מקדם לברייתו של עולם בלא גשמים:

לישובו של עולם לא צמח עד אחר ברייתו של אדם כשהתפלל על הגשמים:

אלו ואלו לא צמחו כו'. והא דכתיב ויצמח אין מקומו שם אלא כאן:

כאלו משיחין אלו עם אלו. כאלו הם מבינין דבר ומדברים זה עם זה. [כדאיתא פ' לך לך בפרשה תניינא שאילן תמרה היתה עומדת בבבל והיתה תשוקתה לתמר שעומד בא"י. ולא טענה פירות עד שהביאו זמורות ממנה והרכיבו עליה]:

עם הבריות. פירש"י ז"ל שהבריות זורעין ונוטעין מעט מעט על מנת להוציא הרבה. וכשהארץ מוציאה פירות הרי היא משלמת הרבה תחת מעט כענין משא ומתן של הבריות וכן אמר הכתוב בפירוש אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן:

להנאתן של בריות. סיפיה דקרא דייק ואדם אין הרי שהכל בשביל האדם ואעפ"כ לפעמים נכשל בהם כההיא מעשה כו'. כן פירש"י ז"ל. ועוד נוכל לומר שזה נקרא להנאתם שמקבלים עונש חטאם מעם ה' יתברך על דרך שדרשו חז"ל והנה טוב אלו יסורין וכדלעיל:

עבדת ארעא כו'. שתמיד שואלין זה לזה עשתה הארץ פירות או לא עשתה ולכן כתיב שיח ודברי בני אדם עדיין לא היה כי לא המטיר וגו':

וכל תפלתן כו'. דרש שיח מלשון תפלה כד"א ויצא יצחק לשוח וגו':

מרי תעביד כו'. כך היא תפלתן להקב"ה רבון העולמים תעשה הארץ ותצליח הארץ:

מרי יתבני. אדון רבון העולם י"ר שיבנה ב"ה ודרש השדה זה ב"ה כד"א ציון שדה תחרש וכן מצאתי שוב בפירש"י:

כל האילנות כאלו משיחין עם הבריות. כאדם שמלוה לחבירו כור חטים על מנת לפרוע לו לאחר זמן כוריים כך כלום אדם זורע סאה של חטים אלא להוציא ממנה כמה סאין נמצא כשהארץ מוציאה פירותיה כאילו היא משיחה עם הבריות שמחזרת להם מה שהוציאו בה. וכעין משא ומתן הוא. ס"א:

כאילו משיחה עם הבריות. כשהרוח מנשבת ביניהם נשמע קול ביניהם והיינו שיחתם:

להנאתם של בריות. כמה דאת אמר וכל שיח השדה וגו' ואדם אין שתלה צמיחתן באדם ואף על פי שלהנאתם נבראו פעמים שנכשל בהם כההיא מעשה שאירע באחד שבצר וכו':

על בית המקדש. והיינו כל שיח השדה כל תפלתן של בריות אינן אלא על בית המקדש שנקרא שדה ציון שדה תחרש:

כל האילנות כו' מדכתיב וכל עשב השדה ע"כ שמ"ש וכל שיח השדה אינו עשב אלא אילנות. משום שכל האילנות כאילו משיחים לכן איקרי שיח. ועיין לקמן בסמוך:

להנאתן של בריות נבראו שלכך האילנות מלאים עלים ופירות להגין על הבריות מפני הרוח שלא יזיקו ב"א. וכמעשה שהביא:

כל שיחתן של כו' ומפרש קרא וכל שיח הבריות על השדה. כי חייהם תלוי בזה:

וכל תפלתן כו' שיח מלשון תפלה:

מרי תעביד ארעא כו' רבון העולם תעשה הארץ ותצליח הארץ:

אינו אלא על ביהמ"ק דרמיז נמי לתפלת ישראל על ביהמ"ק הנקרא שדה כד"א ציון שדה תחרש. ופי' הקרא וכל שיח ישראל על בית המקדש שנקרא שדה:

מתי יתבני אדון מתי יבנה בית המקדש:

מזכיר שם מלא [על עולם מלא] כמו שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וכשם שהזכיר שם מלא על עולם מלא כך וכו'. וכן מוכח בילקוט. ומצאתי שראוי להגיה כך ואם אין שניהם אין אדם ואם אין אדם אין שניהם שנאמר כי לא המטיר וגו' ואדם אין:

שם מלא כפול. רצית ה' ארצך למעלה כתוב בענין פקדת הארץ ותשוקקה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך וסמוך ליה רצית ה' ארצך:

מזכיר שם מלא כו' ה' אלהים. שעד שלא נשלם העולם לא יאות להזכיר עליו שם מלא כיון דהוה חסר. שם הויה ושם אלהים המה שני שמות כוללים. שם ההויה שם הכולל על עצמותו יתברך. ושם אלהים הוא שם הכולל על פעולותיו כולם (יפ"ת ונזה"ק):

שם מלא בירידת גשמים כי גם הגשמים ענין כולל מעמיד את כל העולם ושקולה ככל מעשה בראשית כדלקמן:

ג' דברים שקולים דמה"ט הזכיר שלשתן יחד מטר ארץ ואדם. ללמדך ששקולים הם זה כזה (נזה"ק) והכוונה ששקולים בענין הכללי שלא יתכן להיות האחד מבלי רעהו כי לולא הארץ והמטר לא היה האדם יכול להתקיים. וכן אם אין אדם אין שניהם כדלקמן סי' ה':

אמר רבי לוי כו' ר"ל שרבי לוי הוסיף עוד סמך וראיה לדבר ממה ששלשתן מג' אותיות להורות כי כל אחד מהם משותף משלש. ששלשתם צריכין זה לזה. ולכך הם שקולים:

קשה היא גבורות גשמים כו' ר"ל מעשה נסים שיראה כדבר קשה (יפ"ת):

גבורות גשמים בגמ' א"ר יוחנן מפני שיורדין בגבורה:

עושה גדולות ואין חקר וכתיב בס"ד הנותן מטר דדבר זה של גבורות הגשמים שקול כנגד כל הגדולות של מעשה בראשית שאין חקר:

עושה ארץ בכחו כו' בתתו המון מים הוה ליה כעושה ארץ ושמים (יפ"ת):

ואין קול אלא גשמים אבל מהמון מים לא יליף דאפשר דבמים העליונים מיירי ע"כ יליף מקול צנוריך שמקלחים משמים לארץ והיינו גשמים:

מכפרת על החטאים. מטעם שאמרו חז"ל קשה יומא דמטרא כיומא דדינא:

מרצה כקרבנות כי בירידת גשמים מתחברים העליונים לתחתונים ויוצא מקור שפע הברכה ממקור רצון העליון ממילא הם מרצים כקרבנות (נזה"ק):

רצית ה' ארצך וריצוי הארץ ע"י גשמים. וע"ז מורה שם הרחמים שצירף לגשמים כמ"ש רצית ה' ארצך:

מכנסת את הגליות דומה בטובתה לקבוץ גליות. ויתכן עוד מפני שע"י הרעב בני אדם מוכרחים לכתת רגלם בארצות אחרים רחוקות לשבור רעבונם. ולכן פקידת הארץ בגשמים נחשבת כמעט לקיבוץ גליות:

שהיא אוספת את העברה כי בהתעורר מקור רצון העליון נמתקו כל הדינים ונאסף כל העברה מעולם. ועברה הוא הכעס הגדול ורבי תנחום הוסיף שאף מכפרת על החטאים. היינו ע"י שפע רחמים הבא ממקור רצון העליון (נזה"ק):

תפקידה. רוחה נוחה ומתאוה ליזקק לבת זוגה:

דכרייא. זכרים כרים הם אילי הצאן ואמר שהכרים לובשים צאן נקבות ולשון נקי דבר:

ושקולה כנגד תחה"מ בירושלמי פ' א"ע כשם שת"ה חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם:

בזו יד ובזו יד כו' יד מורה על פעולה כללית. ואצבע של פעולה פרטית. ופעולת הפתיחה מורה שפע בריבוי באין כילות מאומה:

בזו פתיחה יפתח ה' לך. לתת מטר ארצך בעתו:

ירונו יושבי סלע בתחמ"ה מיירי (יפ"ת):

יתרועעו כו' יתרועעו מורה על הזרעים עצמם כאילו הם יתרועעו יחדיו באהבה. ואף ישירו מורה על בני אדם שהם ישירו טובו ית':

רחב"א אמר גדולה מת"ה גירסא זו לא יתכן שהרי סובר לעיל ששקולה כת"ה. ע"כ בהכרח במ"א צריך לשנות שם האמורא. ופירושו גדולה תועלתה. או גדול החסד שהקב"ה עושה בירידת גשמים יותר מת"ה:

שאל את ריב"ק בד"ר פ"ז איתא את רבי יוחנן בן זכאי:

ואימתי כו' בירידת גשמים שזה ענין טובה כללית מקפת כל הנמצאים:

מ"ט לבשו כרים דהיינו בירידת גשמים כדכתיב לעיל מיניה פקדת הארץ ותשוקקיה. ופירושו שאז מתלבשות הנקבות מן הזכרים (יפ"ת):

הריעו לאלהים כל הארץ. דרש סמוכים:

בהמה מבקשת תפקידה להזדווג זכר ונקבה שאז כחן מתגבר (יפ"ת):

מ"ט לבשו כרים הצאן ובשוח"ט קי"ו יליף מפסוק הקודם פקדת הארץ ותשוקקה. תן לה תשוקתה. כמ"ש ואל אישך תשוקתך:

לבשו דכרייא כו' בנדה ס"פ המפלת בא זכר בא שלום שנאמר שלחו כר כו' זה כר. וקאמר הן אילי הצאן לובשים צאן נקבות. ולשון נקי דבר:

כאליהו וכו'. שעל פי רצונם ירד המטר ובזה היו משעבדים לב הבריות להקב"ה:

כאליהו. שהחזיר את ישראל לאביהם שבשמים והיו מסורות בידו מפתחות גשמים:

כחוני המעגל. שהיה מתפלל על עצירת גשמים ונענה:

ואדם אין להעביד את הבריות כו' להעביד את יושבי האדמה להקב"ה כאליהו וכחוני המעגל שהתפללו על הגשמים ונענו ונתקדש שם שמים על ידם. ודריש תו ע"ז הפסוק דרש אחר (יפ"ת ונזה"ק):

לא נברא אדם כו' ולפ"ז ה"פ ואדם אין בריאתו בעולם כי אם לעבוד את עבודת ה' בתורה. ומסיק תו ואדם אין וגו' אלמלא אדם אין ברית כרותה לארץ להמטיר עליה. אלא בזכות האדם המטר יורד ע"י תפלתו. בהיותו עמל בתורה תמיד כענין שנאמר אם בחקתי תלכו. ומפרש בתורת כהנים שתהיו עמלים בתורה. וכתיב בתריה ונתתי גשמיכם בעתם (נזה"ק):

אלמלא אדם כו'. שאם לא היה נברא האדם לא היתה הברית כרותה שירד המטר בשביל החיות והבהמות וכו' כי אם על צד החסד ורחמים. וכן משמע כי לא המטיר מפני שאדם עדיין איננו וכמו שפירש"י ז"ל בפי' החומש וכן הזכיר הכתוב חסדי השם שהמטיר על הארץ אע"פ שאין אדם דר שם וכן במדבר לתועלת החיות והבהמות וזהו בחסד ורחמים וכן מזכיר בכל פרשה ההיא חסדי המקום על ברואיו וכן מצאתי שוב בפירוש האב"א אבל רש"י ז"ל פי' שאפילו אם לא היה שם אדם היתה ברית כרותה שירד המטר כמו שנאמר להמטיר על ארץ אע"פ שאין אדם שם ודברי הספר כך תפרש. אלמלא אדם אין. ר"ל אע"פ שלא היה אדם בעולם מ"מ ברית כרותה וכו' ופסוק כי לא המטיר קשה ליישבו:

כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ. משמע דין הוא שימטיר הקב"ה על הארץ אפילו אדם אין שאפילו לא היה אדם ברית כרותה לארץ דינה להמטיר עליה כמה דאת אמר להמטיר על ארץ לא איש וגו':

להמטיר על ארץ לא איש מי הוא שנתן דרך לגשמים להמטיר על ארץ לא איש. כלומר שמעולם לא היה כן. כי עיקר הגשמים במקום אדם:

שחיק עצמות. ישחקו ויטחנו וימחו עצמותיו וימח זכרו:

מה הינון. מה הם ומה טבעם והטעם מפני שכתוב כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא והיאך אפשר זה. [וכ"ה במדרש קהלת ועי' מזה באגדה בכורות פ"ק]:

בולעין מים. לפיכך איננו מלא:

הבו לי מנהון. לכו והביאו לי מהם ממימי אוקיינוס כי אינני מאמין לכם. [וכ"ה במדרש קהלת]:

יהבון ליה. נתנו לו מאותן מים שהביאו משם:

לקינייתא. פי' הערוך ספל:

והוו יהבין כו'. היו נותנין בתוכו מים והיו מי אוקיינוס בולעין לאותן מים:

על דעתיה כו'. עיקר מאמר זה ריש מדרש קהלת ושם איתא פלוגתא דר"א ורבי יהושע ר"א סבר הארץ שותה מים אוקיינוס ור' יהושע סבר ממים עליונים. ור"א דרש הם שבים משם הם שואבים על ידי העננים וזהו המטר היורד ור' יהושע דרש כמשמעו מצד זה זוחלין ובצד אחר הם זוחלין לתוכו:

כיצד היתה כו'. קודם שהמטיר מלמעלה:

נילוס. נחל מצרים הוא עולה בכל יום ומשקה הארץ:

כמין תוכייה כו'. הערוך הביאו בערך תווי ולא פירשו ורש"י גרס קבריאל וכן הוא במדרש חזית בפסוק אחת היא יונתי והוא נהר שעולה ומרבה מים ונקבר ונבלע באדמה:

תווי. הספר מפרש והולך נהר בבבל ושמו תווי:

למ' שנה. ולפיכך נקרא תווי לשון תמיה ותוהו שלארבעים שנה אינו עולה רק פעם אחת והוא מספיק:

בעלי זרוע. שלא יגרשו השפלים מן הבורות והבארות:

להדיח. מן הזרעים והאילנות:

כלפי מעלה. ויתפללו על המטר:

לא באנו לכאן אלא לנסיון. נמלא מכאן חבית מים ומלאו משם חבית מים וכו' ע"כ:

על דעתיה דרבי אליעזר. שא"ל לרבי יהושע כיון שהגיעו למים בלועים למלאות משם לגין אחד שהוא היה יודע קודם לכן שהם בולעים כל מימי בראשית ומניין לו לרבי אליעזר והלא לא היה שם קודם לכן אלא מקרא היה דורש בענין הזה אל המקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת ואותם המים הם בולעים אותם ורבי יהושע והלא אף הוא נזכר למקרא ואף הוא מפני מה לא אמר למלאות משם לפי שלא היה דורש למקרא כמו שרבי אליעזר דורשו אלא הוא דורש משם הם שבים ללכת מצד אחד נכנסין ובצד אחר יוצאין כדקין הללו של בהמה שבהם המאכל יוצא:

כהדין קבריאל דמרבה וקבר. וחד אמר כהדין תווי נהר הוא ושמו תווי ועל דבר זה נחלקו שני אמוראין חד אמר כיצד הארץ שותה התחילה כהדין קבריאל נהר הוא ושמו קבריאל דמרבה וקבר פעם אחת לכמה שנים הוא עולה ומתפשט וקבר כלומר בכל מקום שהוא מתפשט המים נבלעין ונותן לחלוחית בארץ לכמה שנים וחד אמר לא כי אלא כך היתה שותה כנהר תווי שבזמן שהוא עולה אין המים נבלעים אלא קם אדוכתיה זה מביא ראיה לדבריו מנהר תווי וזה מביא ראיה לדבריו מנהר קבריאל ולא פי' לי ע"ז נקרא שמו תווי ס"א על דעתיה דר"א דאמר לקמן בסמוך שהארץ מימי אוקיאנוס הוא שותה ומפיק טעמא מלשם הם שבים שלאחר ששתו ונתמתקו בהן שבים וחוזרין לים אוקיאנוס ורבי יהושע מפיק טעמא מללכת כהדין נילוס המשקה וחוזר ומשקה כנהר נילוס הזה שעל פני מצרים שמנהגו לעלות יוצא ומתפשט בכל השדות וחוזר לו וחוזר ומעלה ומשקה פעם שנייה ושלישית בשנה כך היה אד עולה מן הארץ וחוזר לו ועולה פעם שנייה ומשקה כהדין קבריאל דמרבה וקם שעולה פעם אחת בשנה ומשקה ומרבה את השדות ושוב אינו חוזר להשקות לפי שאינו כנילוס הזה שמשקה וחוזר אלא זה עולה ומשקה ועומד בשדה בכל השנה ומלחלח אותה ואינו חוזר למימיו ולכך אינו צריך לחזור ולהשקות וכן היה אד עולה:

כהדין תווי. נהר שבבבל אינו נוהג כשאר נהרות שהוא עולה ומתפשט ומשקה את השדות אלא מהו עושה עולה כמעט בקומה סמוך לקרקע והוא מתלחלח יפה לפי שארץ בבל עמוקה היא ומקום אגמים לפיכך היא מתלחלחת מהרה הדא הוא דכתיב שוכנת מים רבים אוצרות (ירמיהו נ״א:י״ג) וכן היה אד עולה:

כל הנחלים הולכים העתיקו לכאן כל המאמר ממדרש קהלת בשביל שדרש שם רבי אלעזר האי קרא דואד יעלה מן הארץ. ובכאן נהפכו סדר המאמרים. וראוי לסדר כאן כפי מה שכתוב שם. וכן שם בקהלת חסרו כמה תיבות וראוי למלאותן כמו דאי' כאן (מהרי"ם):

למקום שאין המים מהלכים ששם היו המים הבולעים מים ואותן המים משונים שאין הספינה מהלכת בהן:

אלא לנסיון מחסידותם שלא ליחס מאורעותיהם אל הקרי והזדמן אלא בהשגחה. לנסיון ולברר דבר מה. ואז בדקו במים וראו כי מים בולעים מים הן. ומלאו מהן חבית אחת להוליך ולהראות. וכשעלו לרומי אירע שנשאלו על מי אוקינוס. והשיבו וביררו דבריהם בנסיון (יפ"ת):

מי אוקינוס מה אינון מה הם ומה טבעם. שלמה כל הנחלים הולכים אל הים ואינו מלא וכדאי' במדרש קהלת בהדיא כן:

א"ל מים בולעים מים כלומר שמסגולתם להפסיד המים ולבטלן. ולהפסיד יסוד המיימי אל יסוד האויר. כענין האש שיתיך המים שבקדרה ויכלו לאין. וזה שע"י האש כלו בעשן וישובו לאויר (יפ"ת):

הבו לי מנהון תנו לי מהם. שלא האמין להם כי זה רחוק מההקש:

יהבון ליה נתנו לו מאותן מים:

לקינייאתה פי' הערוך ספל:

והוו יהבין כו' היו נותנין בתוכו מים והיו מי אוקינוס בולעין אותן המים:

על דעתיה דר"א כו' בא לפרש סוף הפסוק אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. דבהא פליגי רבי אלעזר ור' יהושע דלר"א דס"ל דכל העולם מימי אוקינוס הוא שותה כדלקמן סי' ט' ע"כ מה שנאמר שם הם שבים ר"ל משם הם שאובים שהנחלים שאובים מהים שמהגשמים מתברכים הנחלים. אבל על דעתיה דרבי יהושע לית ליה שמאוקינוס שותה אלא ממים העליונים. לא מצי מפרש משם שאובים. ולכן אמר לשם הם שבים. ויהיה פירוש הכתוב אל מקום שהנחלים הולכים פעם אחד דהיינו לים שם הם שבים ללכת תמיד ושלא ישנו את תפקידם (יפ"ת):

כיצד היתה הארץ שותה משום דכתי' כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו' ופרש"י ואד יעלה לענין ברייתו של אדם העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר ונברא אדם כו' וע"ז אמר כיצד היתה הארץ שותה מלמטה תחלה קודם בריאת אדם. כלומר באיזה אופן היתה אז השקאת הארץ מלמטה (נזה"ק):

כהדין נילוס הוא נהר מצרים דמשקה ארץ מצרים. וכן הדר משקה. כלומר שכן דרכו להשקות פעם אחר פעם בכל שנה. כן אז היה האד עולה מהים או מאיזה נהר ומשקה הארץ (יפ"ת):

כמין תוכייה כו' פי' כמו המצולה והתוך והחלל של נהר קבריא. שהמצולה שהמים בתוכה נקרא תוכיה והוא נהר שעולה ומרבה מים ונקבר ונבלע באדמה (מת"כ) רצה לומר בימי האביב. וזורעין על קרקעיתו ואחר עבור ימי הקציר יתבקע קרקעיתו והי' לנחל שוטף וכן כל שנה ושנה. כך היתה הארץ שותה שהיו המים עולים מתוכו ומשקין וחוזרין ושבין למקומם בתוכה:

ורבנן אמרי כמין תויי נהר שבבבל שבזמן שהוא עולה אין המים נבלעים. ונקראו תווי מלשון תמהון בהיותו עולה רק פעם אחת לארבעים שנה והוא מספיק:

וכך היתה הארץ שותה מתחיל' היינו קוד' בריאת אדם:

וחזר בו הקב"ה אחר בריאת אדם שינה הקב"ה מעשהו שלא ישקה אותה עוד מלמטה אלא מלמעלה. מהני טעמי דמפרש בסמוך (נזה"ק):

מפני ד' דברים כו' ומה שנהר נילוס וקברייא ותווי נשארו כמשפט הראשון. אפשר שטבע אויר המקומות ההן לבל יעלו בו אדים להמטיר כארץ מצרים אשר לא תמטיר (יפ"ת):

בעלי זרוע מפני התקיפים שהיו מושכים רוב הנהרות לשדותיהם. או למכרן בכסף ומחיר והחלשים העניים יצמאו:

להדיח טללים רעים מלשון הדחה. שיש טללים רעים המזיקים לזרעים ולפירות. והמטר מדיח אותם. ומטהר האויר ג"כ:

הגבוה שותה כנמוך שאילו בא המטר מלמטה לא יוכל להשקות למעלה כמו למטה:

ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כו' שלא יבטחו במי הנהר והיאור כענין פרעה שאמר לי יאורי. אלא יהיו עיניהם תלוים לה' לשאול ממנו גשמים ויכשירו מעשיהם (יפ"ת):

לשום שפלים למרום בקרא עושה גדולות עד אין חקר וגו'. הנותן מטר על פני ארץ וגו'. לשום שפלים למרום וגו'. ומפרש הכי עושה גדולות עד אין חקר וגו' במה הנותן מטר מלמעלה. ומדוע אינו משקה את הארץ מלמטה. לשום שפלים למרום שמשים את הבריות שפלים לשוכן מרום. בהיות הכל תולים עיניהם כלפי מעלה. וקודרים הם העניים שגבו ישע שאין ביד בעלי הזרוע לדחותן מהשקאת שדותיהם. וגם כן פירושו לשום שפלים למרום שתהיה שתיית שניהם בשוה לא יעדיף הנמוך ולא יחסר הגבוה משתיה. וקודרים שגבו ישע דהיינו דחיית הטללים הרעים ויושעו הנזוקים בהם (נזה"ק):

ומהיכן הארץ שותה. כל זה נתבאר בפ"ק דתענית וגם הוא במדרש קהלת בפסוק כל הנחלים:

יזלו. מצאתי בפירש"י יזלו ימתקו נוזלים מתוקים:

[כמפי הנוד גרסי']:

יזוקו. כזיקים היינו נודות:

וחושרין. פירש"י פ"ק דתענית כלומר משירין המים לארץ:

שוחקים. טוחנים ומחלקים אותם טיפות טיפות:

מסוסא. כמו ההמסס ששוחק וטוחן את המאכל:

כדקין. פירש"י הדקין שוחקין המאכל היטב מפני שמקומן צר ואם אין המאכל הדק היטב אינו יכול לכנס דרך שם:

יזלו שחקים. כל המים הנוזלים הם מתוקים יזלו כמו ימתקו נוזלים מתוקין ע"כ ואד עולה:

כמפי הנוד יזוקו מטר לאדו. אותן נודות נצבו כמו נד ומתרגמינן קמו להון צרירין כזיקאי:

רבי אבא כו' שוחקין אותן. כדקין הללו בבני מעין של בהמה ששוחקין המאכל יותר מכל הגוף לפי שמקומן צר ואין המאכל נכנס בהן אם אין שחוק מאוד ס"א:

ממימי אוקינוס שהענן העולה מן הים שואב ממי הים ועולה וזורק על הארץ (יפ"ת):

ואד יעלה מן הארץ ואע"ג דהאי קרא משתעי קודם יצירת אדה"ר שהיתה הארץ שותה מלמטה. מ"מ מדלא כתיב ואד הארץ עלה רמז נמי אלעתיד (נזה"ק):

לאומים מלוחים הן והחוש מעיד שהגשמים מתוקים לחיך:

מתמתקין הם בעבים דאילו נשארו כך במליחותם לא היה תבואה גדילה מהם. אלא שע"י תנועות העבים יזדככו ויפרד מהם חלק המליחה שבתוכן. וירדו גשמים מחלק הזך והמיתוק (יפ"ת):

אשר יזלו שחקים פי' היכן הם נוזלים בעבים שנקראו שחקים לפי ששוחקים את המים כדלקמן. ששם בעבים הם נעשים נוזלים פירוש מתוקים כדאי' במכילתא אין נוזלים אלא מתוקים (יפ"ת):

מן העליונים פי' ממים העליונים. וההיא דלעיל בפ"ד סימן ב' דאמר ופירותיהם אלו מי גשמים אתיא כרבי יהושע (יפ"ת):

והעננים מתגברין כלומר והא דכתיב ואד יעלה מן הארץ. היינו שהעננים מתגברין לעלות לשאוב מלמעלה:

ומקבלין אותן כמפי הנוד בגמרא אמר ופותחין פיהם כנאד. וזו היא גירסא הנכונה שענן המקבל ראוי לדמותו לנאד שמתקשר בו הגשם ואינו נתך. ואפשר דגם כאן צ"ל כמו פי הנאד. וכן הוא במדרש קהלת (יפ"ת):

יזוקו מטר לאדו מלשון זיקים היינו נאדות. שהנוד יקרא כן בלשון הגמרא:

וחושרין אותן כו' פי' העבים משירין המים לארץ כל טפה וטפה בפנ עצמה ככברה שכוברין בה החטים שכל אחד יוצא מנקב מיוחד:

כמין כברה דמיונו לכברה לפי שירידת הגשמים על ידי תנועות העבים ככברה ועם כל זה אין הטפות מתערבות (יפ"ת):

ואין טפה נוגעת בחברתה דאל"כ לא יצליח שתשחת הארץ בגשמים כדאמר בפ"ק דב"ב על פסוק מי פלג לשטף תעלה ע"ש:

למה הוא קורא פי' למה קורא להעבים שחקים:

שוחקין את המים לטיפות דקות:

כהדין מסוסא כלומר שהוא כמו ההמסס ששוחק וטוחן את המאכל:

כדקין הללו פרש"י הדקין ששוחקין המאכל היטיב מפני שמקומן צר ואם אין המאכל הדק היטב אין יכול ליכנס דרך שם. ועיין בשוח"ט מזמור י"ח:

וקנקנה. של הנותן:

שכבד את חבירו. היין והקנקנים נתן לו:

רבי יוחנן ורשב"ל רי"א אין עננים אלא מלמעלה. לא מלמעלה ממש אלא באויר השמים. דכל למעלה מעשרה. מן השמים מיקרי. וכיון דמ"מ העבים סמוכים לארץ שפיר קאמר על שעת הגשם ואד יעלה מן הארץ (נזה"ק):

לאחד שכבד את חבירו כו' דמדמה לה ליין עם הקנקן שדרך ליתנה לו עם הקנקן שלו שהיין מפיג טעמו כשמורק מכלי אל כלי:

הלוני סאה כו' רשב"ל מדמה ליה להלוואת חטין במדה. שאין דרך לקחת עם הכלי מדה. רק להריקו לתוך קופה:

מעבב וכו'. פני הרקיע זהירים הם וכשהם מתכסים בעבים הם משחירים ועבים:

ה"ג בערוך ובילקוט שהוא שובר לבעלי שערים שיש להם תבואה ומיקרין השער:

ענוים. שאינם מקפידים זה על זה שהזול מצוי:

נשיאים. פירש"י מפני ששדה אחת מתברכת ושל חבירו אינה מתברכת ובירושלמי פ"ק דתענית גורס שעושה בעלי בתים כנשיאים:

חזיונות. מראות ירוקים ואדומים כד"א בהיר הוא בשחקים:

ארץ. לשון ריצה שמוציאה ומריצה פירותיה:

מתבלת. תקופת תמוז חמה מאד והחמה מבשלת וממתקת הפירות:

בולין בולין. חתיכות של אדמה כי אז עת האסיף ומטר יורד על תלמי השדה ומחבר אותם חמרים חמרים ועיין בערוך ערך בול הג':

מורקת. פניהם מריקות ולא נשתיירו באיביהן מפני חוזק הקור:

שמעבב את הרקיע. מענין זוהר הרקיע ע"כ:

שעושה הבריות נשיאים אלו לאלו. כשהמטר יורד יש שדה מתברכת ויש שאינה מתברכת ואלו מתנשאים על אלו ס"א שעושה חזיונות ברקיע מראות ירוקים ואדומים כמה דאת אמר בהיר הוא בשחקים (איוב ל"ז כ"א):

חזון. לשון חזיז:

שמתבלת את פירותיה. כמו שהתבלין מתבלין את המאכל כך השמש והשרב מתבל הפירות והיינו דכתיב וממגד תבואות שמש (דברים ל״ג:י״ד) ע"כ:

בולין בולין. כמו בול של מלח לפי שבתחלה בתקופת תמוז העולם חם ואדמה מתבקעת ומתפרכת פירוכין פירוכין ובתקופת תשרי שיורד רוב מטר על הארץ מקובצת ביחד וכבולין של מלח הוא נעשית שהמים מחברים את העפר לצד אחד:

ס"א שהיא מוחקת את פירותיה ולא נשתיירו באיביהן מפני הקור ע"כ:

שהוא מעכב פי' שהוא מחשיך את פני הרקיע:

אך שהוא שובר לבעלי שערים כצ"ל וכן הוא בשוח"ט. אד הוא לשון שבר. שהוא שובר לבעלי שערים שיש להם תבואה ומייקרים השער. וע"ז נאמר שבור זרוע רשע. ואית ספרים דגרסי שהוא אידן של בעלי שערים. והיא היא (נזה"ק):

ענוים אלו לאלו שבימי השובע הבריות עיניהם יפים זה לזה ושלום בעולם:

נשיאים אלו לאלו מפני ששדה אחת מתברכת ושל חבירו אינה מתברכת. אי נמי בימי השובע שהעשירים מפרנסים העניים הם נעשים כנשיאים על העניים שהם סרים למשמעתם עבור ריוח הפרנסה. ובירושלמי פ"ק דתענית גרס שעושה בעלי בתים כנשיאים:

חזיז שהוא עושה חזיונות ברקיע מראות ירוקים ואדומים:

משרה רוח הקודש מלשון חזיון נבואה. והטעם אי' בזוהר שעם המטר יורד שפע העליון למטה. ובאור שפע עליון גם רוח הקודש מתרבה למטה (נזה"ק):

ד' שמות נקראו לארץ משום דדריש שמות הענן דריש נמי שמות הארץ:

ארץ תבל. כמ"ש לה' הארץ ומלואה. תבל ויושבי בה:

אדמה והשקה את כל פני האדמה:

ארקא בירמיה י' אלהא דשמיא וארקא לא עבדו:

מריצה את פירותיה דארץ הוא לשון ריצה. וכמ"ש בר"ה דף י"א איזה חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן. היינו בארץ ישראל ובמדינות הסמוכים לה:

תקופת תמוז שהיא חמה מאד. והחמה מתבל וממתקת את פירותיה. וגם בארץ ישראל יש כמה מיני פירות שנמצאים בשדה עדיין בתקופת תמוז. אבל במדינתינו עיקר הגידול בתקופת תמוז:

בולין בולין פי' חתיכות חתיכות אדמה. כי אז עת האסיף ומטר יורד על תלמי שדה ומחברים אותם חמרים חמרים. ואדמה יתכן אף בחלק הנפרד ממנה כמו מזבח אדמה (יפ"ת ונזה"ק):

שהיא מורקת את פירותיה כלומר שפניהם מוריקות וכמושים מפני תוקף הקור (מת"כ). אבל הרד"ל כתב פירוש שעדיין אין הפירות ניכרים רק מתחלת להוציא עלים ולהציץ ציץ שהם ירוקים (גרי"ן). ודלא כמת"כ דהכא ודאי בא"י איירי שטבת זמן צמיחת אילנות. ובט"ו בשבט ר"ה לאילנות עכ"ל:

כדי רביעה. לענין דשרי להפסיק התענית אפילו בחצי היום אם ירדו כדי רביעה או לברך עליו ברכת גשמים כדלקמן ושני הטעמים הם בירושלמי פ' הרואה. רביעה שיעור מטר שיש בו די כדי צורך הקרקע ונקרא כן על שם שרובע את הקרקע להוליד ולהוציא זרע. [כד"א פ' קונם יין מטרא בעלה דארעא הוא וכ"ה בהדיא בירושלמי דתענית]:

של ג' טפחים. כן הוא שיעור שנכנס המחרישה בעומק הקרקע. כמו שפירש"י ריש פ' ל"ח]:

בקשה. בקרקע קשה. שיעור שיכנס המטר טפח בעומק. ובירושלמי לא גרס מחרישה:

ובינונית. קרקע בינונית:

טפחיים. גרסי' פי' שני טפחים:

ובשבעה. קרקע שביעה שבעצמה היא רכה ולחה:

ה"ג בפ"ק דתענית אין לך טיפה יורד מלמעלה כו' שאין התהום עולה כו'. [וגם בירושלמי גרס הכי בפ' הרואה ובפ"ק דמסכת תענית]. תהום עליון קורא לתהום התחתון צינוריך לשון רבים משמע שנים והן אומרים כו' העליונים אומרים כן לתחתונים:

כמה גשמים יורדים ויהיה בהם כדי רביעה. כדי להפסיק תענית אי נמי לברכה כדמפורש במסכת תענית (דף ו' ע"ב):

כמחרישה שיורדת בעומק הארץ שלשה טפחים ס"א:

בקשה טפה. בקרקע שהיא קשה אם יורדים הגשמים בתוכה טפח מפסיקין מן התענית:

ובשבעה. בארץ שבעה מלוחלחת כעין מקום אגמים שלשה טפחים ע"כ:

תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. (תהילים מ״ב:ח׳) תהום אל תהום תרי לקול צנורות הבאים מלמעלה כנגד כל צנור וצנור תהום אל תהום קורא לחבירו ושניהם מעלין מים כנגדו:

כמה גשמים יורדין איידי דמיירי בירידת גשמים מייתי נמי הא. והך מימרא איתמר לענין הפסקת תעניות על הגשמים כמבואר בפ"ג דתענית (יפ"ת):

כדי רביעה שיהיה כדי ספוק לארץ להצמיחה שיפסיקו התעניות:

כלי מחרישה של ג"ט שכלי המחרישה יורד בעומק הארץ ג' טפחים. וכשנכנסה גשמים בארץ כשיעור זה אז מועיל לתבואה הנזרעת:

בקשה בקרקע קשה. שיעור שנכנס המטר טפח בעומק:

ובינונית בקרקע בינונית שני טפחים:

ובשבעה היא הארץ שיש בה לחות מעצמה שאינה צריכה כל כך גשמים אם לא ירדו ג' טפחים לא כלום הוא:

אין לך טפח אין לך מים יורד מלמעלה שיעור שירדו טפח בקרקע שאין הארץ שואבת מלחלוחית התהום טפחיים ופולטות אצל הטפח הכל (יפ"ת). ובירושלמי סוף ברכות הגירסא אין לך כל טיפה יורדת שאין הארץ עולה כנגדה שני טפחים. אבל בירושלמי תענית הגירסא כמו כאן:

תהום אל תהום קורא כלו' תהום עליון קורא לתהום תחתון. לקול צינוריך צינורי שפע הגשמים (נזה"ק) וכתיב צינוריך לשון רבים משמע שנים (מת"כ):

המים העליונים זכרים כו' לפי שהעליונים משפיעים והתחתונים מקבלים שפע כנקבה המקבלת שפע מזכר. המשילם לזכר ולנקבה:

אלו לאלו העליונים לתחתונים:

אתם בריותיו העומדות בארץ. ואנו שלוחיו כדכתיב ושולח מים על פני חוצות שי"י שלחנו להוליד את הארץ. ולכן ראוי לכם שתקבלו פני שלוחי בוראכם:

תפתח ארץ ר"ד הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ וגו'. הרעיפו השמים מימיהם ויפתחו המים התחתונים לקבלן. והארץ שם כולל למים ג"כ:

שהן פרין מדכתיב ויפרו משמע כדרך פו"ר ע"י זכר ונקבה:

זו ירידת גשמים שהיא באה בצדק על הבריות. וקאמר יחד היינו הגשמים והמים התחתונים:

לתיקונו של עולם לתיקון יושבי העולם וצורך חייהם. ותיקונו וישובו לשונות נרדפים הם (יפ"ת):

עלה שבר כו'. אד לשון שבר כשהבריות משברין את לבם בתשובה מיד וישמע ה' ומשקה וכו' שברו בריות כו'. בתשובה כד"א וערפכם לא תקשו עוד ודרש יערוף לשון עורף ולבסוף פירש"י בזמן רביעה שנייה:

אד יעלה מן הארץ שברון לב הבריות בתשובה.

א"ר ברכיה עלה שבר כו' אד לשון שבר. כשהבריות נכענים מלמטה בתפלה ותענית ששברו יצרו ולבם. אז גשמים יורדים (יפ"ת):

דעתיה דרבי ברכיה דאזיל לטעמיה דדרש נמי כה"ג בעלמא שאין הגשמים יורדים אלא בהכנעה ותפלה:

דאר"ב יערוף כו' דרש ליה מלשון וערפו שם את העגלה. שפירושו ישברו ויחתכו העורף. לרמז לשבירת קשה עורף בתשובה ומע"ט ולפי שגם התורה אינה באה כי אם לאחר שבירת עורף בתשובה ומע"ט. לכן אמר יערוף כמטר לקחי זו התורה ששניהם באים מהתעוררת התחתונים בתשובה ומע"ט:

הקרמיד. שידיח וישטוף פני הלבנה שקורין קורמוס ועיין בערוך:

ואין פי מגופה כו'. פירש"י שהרי אין משהין החבית אלא באוצר:

נראית כאלו שרויה. כשהגשמים יורדין כלי האדמה וכלי אבנים מתלחלחין מפני שטבען לח:

כיצד הוא וכו'. כשהגשמים יורדין:

מייתי לה מהכא. מביא ראיה מכאן שמברכין הטוב והמטיב:

ר' יהודה בר יחזקאל גרסינן. בירושלמי גרס שאתה מוריד לנו שאתה ממניען זו מזו ועיין מזה בפ' כי תבא שממנה הקדוש ברוך הוא מלאכים להפרידם זו מזו:

במדה. פירש"י שמודד במדה כמה צריך לכל קרקע וקרקע ומוריד לה כפי צרכה ולפיכך צריך לברך על כל טיפה וטיפה בפני עצמה ועי"ל שמודד ומשער שלא ירדו ב' טיפין מנקב אחד כדאמרינן פ"ק דתענית שאלמלא כן לא יוכל העולם לעמוד וכך מצאתי בהדיא בירושלמי דברכות פרק הרואה. [ופ"ק דתענית וע"ל פ"ג ובפ' כי תבא]:

סליק למבקרי. עלה לבקר ולדרוש בשלומו:

ה"ג לחייבים א"ל הדא מנא לך א"ל כך כו':

תמן אמרין. שם בא"י אומרים על כל אלו ברכה אחת בשוה:

ולבסוף כל שהן. לרביעה שנייה:

מגופה. סתימה שעושין אותה מטיט ומדבקין אותה בפי חבית של יין:

ויש מגופה נשרית. בתמיה שאין בני אדם משהין את החבית אלא באוצר ס"א:

פי המגופה. אותה קרקע שעושין ממנה:

מגופה. על פי החבית והיא קרקע קשה שלועזים גר"ש:

שאת ממניען אלו מאלו שאם היו יורדים בבת אחת היו שוטפין את הזרע:

שהוא מורידן במדה. יש קרקע שצריכה רוב מים ויש קרקע שאינה צריכה רוב מים אלא קמעא ולפי מדתה המטר יורד:

ויהא אדם צריך לברך דתנן על הגשמים אומר הטוב והמטיב:

בתחילה כדי רביעה פי' אם עדיין לא ירדו גשמים בזמן זה. צריך שירדו כדי רביעה כדי שיהיה בו ספוק לארץ להצמיחה. ואז כשירדו כל כך מברך עליהן:

רביעה בפ"ק דתענית איתא מאי לשון רביעה א"ר אבהו דבר שרובע כו'. שנא' כאשר ירד הגשם וגו'. ופרש"י כאדם שמוליד:

בסוף אפי' כל שהן אם כבר ירדו גשמים בזמן זה. ועכשיו יורדים שנית בגשמים מועטים מספיק. שהארץ כבר היא שבעה מהפעם הראשון:

שידחו פני הקרמיד. פי' במוסף הערוך הם רעפים שמכסים בהם הגגות:

שתשרה פני המגופה פי' כדי שתהיה המגופה נשרית שהיא יותר גדולה וצריך מים טפי מהקרמיד (יפ"ת):

ואין פי המגופה נשרית דכדי שתהא נשרית משמע שהיא נמחית ופריך שבכמה גשמים אינה נמחית שהיא חזקה. ומשני דלאו נמחית ממש אלא שירדו עליה כל כך גשמים שנראית כנמחית (יפ"ת):

כיצד הוא צריך לברך כשגשמים יורדים:

מייתי לה מהכא מביא ראיה מכאן שמברכין הטוב והמטיב. וע' בירושל' סוף ברכות:

אף מים קרים דהיינו ירידת גשמים הטוב והמטיב:

כדין מברך יחזקאל אבא. דהטוב והמטיב מברכין בדאית ליה ארעא וברכה שבירך יחזקאל הוא בדלית ליה ארעא:

על כל טפה וטפה שאתה ממניען אלו מאלו שנאמר (איוב ל״ו:כ״ז) כי יגרע נטפי מים. כצ"ל וכן הוא בירושלמי. ופירוש ממניען שמפריד הטפות אלו מאלו שלא יתערבו ומביא ראיה שנאמר כי יגרע נטפי מים שמשעותה גרעון ומניעות נטפי מים זה מזה. והיך מה דאת אמר (ויקרא כ) ונגרע מערכך שפירושו מניעת חשבון זה מחשבון זה:

ר"י בר' שמעון אמר שהוא מורידן במדה שנ' ומים תיכן במדה. כצ"ל וכן הוא בירושלמי. ופי' שמודד במדה כמה צריך לכל קרקע וקרקע ומוריד לה כפי צרכה (רש"י):

סליק למבקרי עלה לבקר ולדרוש בשלומו:

גמולים טובים לחייבים לפי שהגשמים טובה לצדיקים ולרשעים כדלעיל בסימן ד':

לחייבים. א"ל הדא מנא לך. א"ל כך הוה. כצ"ל (מת"כ ויפ"ת) וכן הוא בירושלמי:

תמן אמרין שם בארץ ישראל אומרים על כל אלה ברכה אחת בשנה:

שמספח למדינה מלשון נסתפחה שדהו פי' נשטף שדך. וכן כאן פירושו נהר ששוטף ומשקה מדינה כולה במקומות שצריכין לזה שאין הגשמים יורדים כמו נילוס למצרים. ונהר תוויה שבבבל כמ"ש לעיל. ובירושלמי גרסינן שמספיק למדינה (יפ"ת):

הכל מתברך. בשעת ירידת גשמים:

משא ומתן. פירש רש"י כשנושא ונותן איש עם חבירו ובשעת הסחורות יורדים גשמים מסורת הוא ביד התגרים שיש בו סימן ברכה:

והפרגמטוטין. הסוחרים:

ואיברים. פירש"י אפילו אותן שאין להם חולי אלא באבר אחד:

רפין. נוחין והבשר נתרכך לקבל תרופה:

מבקר בישיא. מבקר חולים:

חבריה. שם מקום כך פירשו התוס' בפ"ק דחולין:

כד הוות כו'. כשהיה יורד הרביעה:

מה אינון עבידין. מה עושין אלו חולין:

נינוחו. מצאו להם מנוח מחליין:

מרגשת. ומקבלת כח ומעלה:

עובדא כו'. מעשה היה בזאת העיר עכו שצדו דג אחד והיו שמין שיהיה לו שלש מאות ליטרין ושקלו אותו ולא מצאו בו רק מאתים ליטרין והיה שם זקן אחד שהיה צייד דגים ואמר להם זה שלא שקל ג' מאות מפני שלא ירדה עדיין הרביעה:

וכיון דנחה כו'. וכיון שירדה הרביעה צדו עוד דג אחר והיו שמין אותו על מאתים ליטרין והיו שוקלין אותו ומצאו בו שלש מאות:

אף משא ומתן. שנושא ונותן איש עם חבירו ובשעת הסחורות יורדין הגשמים מסורת הוא לתגרים שיש בה סימן ברכה ע"כ:

פרגמטוטין. סוחרים ס"א:

אף החולים מרויחין איבריהן רפוי עליהם. החולים שיש להם חולי בכל הגוף וגם אותן שאין להם חולי כי אם בחד מאיבריהן או בשנים גם אותן האברים רפים עליהם ויחיו בשעת הגשמים. לשון אחר אף החולים מרויחים שיש להם חלי באיבריהם ורפים עליהם בירידת מטר:

נינוחו. כלומר הקלו מעט מחלים:

והשקה את כל פני האדמה. תיבת כל מרבה כל מה שיש באדמה משא ומתן הכל מרויחים בעת הגשם. ופני האדמה פירושו העשירים הסוחרים. משום שעם הגשמים היורדים מלמעלה גם השפע העליון יורד עמו למטה וע"י זה הכל מתברך (נזה"ק):

משא ומתן פרש"י כשנושא ונותן איש עם חבירו ובשעת הסחורות יורדת גשמים מסורת הוא ביד התגרים שיש בו סימן ברכה:

והפרגמטוטין פי' הסוחרים:

ואבריהן פרש"י אפי' אותן שאין להם חולי אלא באבר אחד:

רפין פי' נוחין והבשר נתרכך לקבל תרופה:

חבריא שם מקום (תוס' פ"ק דחולין):

מבקר בישיא מבקר חולים:

כד הוית כו' כשהיה יורד הרביעה:

מה אינון עבידין מה עושין אלו חולין:

נינוחו מצאו להם מנוח מחליין:

אף אבן טובה דורש תיבת פני. פנינים רמז שמשקה אפילו פנינים. פי' שמקבלת כח ומעלה בירידת גשמים:

אף הדגים עם היותם תמיד במים מרגישים בטובת הגשמים. שאז מתעדנים במים יותר:

עובדא הוה כו' מעשה היה בעיר עכו שצדו דג אחד והיו שמין אותו באומד הדעת שישקול לפי גדלו ש' ליטרין. ושקלו אותו ולא מצאו בו רק מאתים ליטרין. והיה שם זקן אחד שהיה צד דגים ואמר להם זה שלא שקל ג' מאות מפני שלא ירדה עדיין הרביעה:

וכיון דנחת כו' וכיון שירדה הרביעה צדו עוד דג אחד והיו שמין אותו על מאתים ליטרין והיו שוקלין אותו ומצאו בו ג' מאות:

חיסומה. קשיותה. שבמקום קשה [אינה שותה] כ"כ בעומק כמו במקום הרך:

ה"ג בירושלמי דברכות ופ"ק דתענית תאנה רכים בוקעים בצור הסלע הקשה:

בירושלמי גרס דברי ר' חנינא קודם דברי ר' מאיר בר תנינא וכך נתיישב יותר ודו"ק:

כך הוא כו'. לעולם כדקאמרת מעיקרא דאינו שותה אלא כפי חיסומה ודקא קשיא לך אחרוב ושקמה. אחד וכו':

פנים לאדמה. שנראין צמחים ומיני עשבים וזרעים וקודם זה היתה חריבה [והוא לא פנים קלקל] ודרש מדכתיב והשחה את פני הארץ:

לפי חיסומה. לפי מה שהיא חסומה וצנומה וקשה שאם היה ארץ צנומה וקשה אין המטר יורד לתוכה כדי סיפוקה לפי שהיא קשה ביותר ימים רבים לא יוכלו להשקותה מלמעלה כל כך כמו שעושין לארץ שבעה ורכה ולהכי קפריך אם כן שאינה שותה קרקע קשה אלא לפי חסומה ולא כל צרכה מה יעשו שרשי חרוב ושקמה שבוקעים בצור והולכין עד תהום ואם שותה די ספוקה לא היו שרשי חרוב ושקמה גדלים בצור ובוקעים עד תהום אלא שמע מינה שהיא שותה כדי סיפוקה ולא כדי חסומה כדקא אמרת אמר רבי לוי כן הוא כדקאמר ר"א שאין הארץ שותה אלא לפי חסומה ודקא אמרת מה יעשו שרשי חרוב ושקמה אחד לשלשים יום:

עושה פנים לאדמה. שגדלים הזרעים והירקות ונעשו פנים לקרקע:

חסומה פי' קשיותה. שבמקום קשה אינה שותה כל כך בעומק כמו במקום הרך (מת"כ). שאינה משקה אלא פניה לצד חוץ לא בתוך תוכה (יפ"ת):

א"כ מה יעשו כו' דברי המדרש הן. ופליגי אדרבי אלעזר. ורבי אלעזר אמר לך כדרבי לוי בסמוך (יפ"ת):

ששרשיהם עד התהום לאו דוקא. אלא ר"ל שיורדין בעומק יותר משאר אילנות:

אלא כל אחד ופני האדמה דריש ליה לדרשב"ל דבסמוך (יפ"ת):

שרשי חטין בוקעין כו' וז"ל הירושלמי (פ"ט דברכות) רבי חנינא ברוקי בשם ר"י שרשי חטה בוקעין בארץ נ' אמה. שרשי תאנה רכים בוקעים בצור. תני ר' ישמעאל בן אלעזר אומר אין הארץ שותה אלא לפי חסומה. א"כ מה יעשו שרשי שקמה שרשי חרוב א"ר חנינא א' לשלשים יום תהום עולה ומשק' אותו. ומ"ט אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה עכ"ל:

תהום עולה ומשקה שהמים עולים ממש בעובי הארץ עד שרשיהם:

אני ה' נוצרה כו' לעיל מיניה כתיב ביום ההוא כרם חמר ענו לה שמעת מיניה שיש השקאה לכרם לזמנים ידועים כפי צרכו. וזה על ידי התהום. כי הגשמים אין להם עת קבוע. וממילא ה"ה בכל הצמחים כחרוב ושקמה (נזה"ק):

עושה פנים לאדמה שמיפה אותה ומלחלחה ומשוה פניה. אבל בזמן היובש היא בקועה וכאילו אין לה פנים. ואפשר פנים קרי למוצא דשא כי עמקים יעטפו בר על ידי הגשמים (יפ"ת):