בראשית רבה · פרשה יד

גמר חלתו. כדמפרש ואזיל ומצאתי רמז ה"אדם ל"נפש ח"יה ר"ת למפרע חלה:

מלך זה ממה"מ כו' דהו"ל למימר דבר והפכו מלך במשפט ואיש עול (יפ"ת):

שברא את העולם בדין כמ"ש בראשית ברא אלהים ה' לא נאמר אלא אלהים:

זה אדה"ר לפי שברא העולם בדין היה אדה"ר סיבת חורבנו שנענש בדין (נזה"ק):

שהיה גמר חלתו של עולם. מחלק היותר משובח מהארץ כדמפרש ואזיל. וז"ל גמר חלתו ר"ל תשלומה בשלימות. והחלה משובח בשם שנקרא ראשית ונבדל לה' (יפ"ת):

שנ' ראשית עריסותיכם וגו' חלה תרימו תרומה:

כאשה הזו כו' המשקשקת (פי' מטרפת ומערבת) כמ"ש ואד יעלה וכו' ואח"כ וייצר וכו':

יצירה לשבע. שאם נולד הולד בחודש השביעי מההריון יוכל להיות חי וכן בחודש התשיעי:

בעון קומי. אחד מאנשי יון שאל ליה:

מדידכון כו'. מכתב ולשון שלכם אני מביא אתכם תשובה וראיה:

ה"ג בערוך זיט"א אפט"א איט"א אוכט"א ופירש הערוך זיט"א פירוש בלשון יון יחיה אפטא שבעה. ובאותיות שלהן קורין אל הז' זיטא כלומר בן ז' יחיה:

איטא. הוא בלשון יון ימות ואוכטון הוא ח' ובאותיות שלהן האיטא הוא במקום ח' שלנו כלומר בן ח' ימות ובירושלמי דפרק החולץ גרס חיטא אוכטין איטא אפטא:

בגמרא בירושלמי יבמות. נוצר לשבעה ונולד לשמונה חי וכל שכן לתשעה נוצר לתשעה ונולד לשבעה מהו א"ל איתא חמי אי לשמונה אינו חי כ"ש לשבעה בעון קומי רבי אבהו מניין לבן שבעה שהוא חי אמר לון מדידכון אנא ממטי לכון וכו' ס"א:

אם נגזר לילד בשעת יצירה שיהא במעי אמו שבעה חדשים ואתרמי שנולד לשמונה חי בר קיימא וכל שכן אם יהיה במעי אמו תשעה חדשים שהולד הולך ומתעצם וגדל עד תשעה חדשים במעי אמו:

נוצר לתשעה חדשים. אם נגזר עליו בשעת יצירה שיעמוד במעי אמו תשעה חדשים ואיתרמי שנולד לשמונה אינו חי שקודם זמנו בא:

נוצר לתשעה. ונולד לשבעה מהו מי אמרינן הואיל ורוב ולדות לשבעה חדשים וחיין אף זה בר קיימא הוא או דלמא הואיל שנגזר עליו שיהא במעי אמו תשעה חדשים והוא לא השלים זמנו משני חדשים אינו חי אמר ליה איתא חמי בא וראה ותדקדק בדבר אם לשמונה אינו חי לפי שלא השלים זמנו מחדש לשבעה לא כ"ש:

איט"א. חי איפטא לשבעה אוקט"א לשמונה אוקט"ו פי' לשון יוני הוא שאומרים למתעטש חיה השביעי ובשמיני למות כלומר אותו שנולד לשבעה חדשים חי אבל לשמונה אינו חי ע"כ:

וייצר ב' יצירות בשני יודי"ן לרמוז על ב' יצירות:

יצירה לאדם ויצירה לחוה שנבראו שניהם כאחד כדלעיל פ"א:

יצירה לז' ויצירה לט' היפ"ת פי' שהולד נוצר לפעמים לז' ימים. ופעמים לט'. ואע"ג דנקלט לג' ימים לפקידה מ"מ אין הצורה מצטייר עד יום ז' או ט' לקליטה ע"כ. ובעל קה"ע בפירושו על הירושלמי פרק החולץ כתב יצירה לז' חדשים ויצירה לט' חדשים:

נוצר לשבעה פי' אם היתה תחילת יצירתו של הולד בענין שיולד לשבעה. ופעמים משתהא לבא בשמונה חי:

נוצר לתשעה פי' בענין שיולד בחודש הט' אם נולד בשמיני וכ"ש בשביעי אינו יכול לחיות שעדיין לא נגמרה יצירתו עכ"ל:

בעון קומי אחד מאנשי יון שאל ליה:

מדידכון מכתב ולשון שלכם אני מביא לכם תשובה וראיה:

זיטא יחיה:

אפטא לשבעה:

איטא ימות:

אוכטא תשעה. פי' כשנוצר שיולד לז' אין בו שום לידה שימות. וכשנולד לט' אפשר שימות אם לא כשנולד ג"כ לתשעה (יפ"ת):

זה מצדד. פירש"י האדם אף כשהוא מביט לפניו ממש רואה מה שנעשה מן הצדדין והבהמה אינה רואה אלא כשהיא מצדדת ראשה לאחד מן הצדדין:

בצלם ודמות. צלם אלהים. אם יחטא ימות גרסינן וכן הוא לעיל פ"ח:

יצירה מן התחתונים גופו מן התחתונים ונשמתו מן העליונים. וקרא מפרש ואזיל ב' היצירות עפר מן האדמה. ויפח באפיו נשמת חיים (יפ"ת):

ארבע בריות מלמעלה וד' מלמטה. כל של מטה כחד חשיב. וכן כל הד' של מעלה (יפ"ת). ופי' כל המאמר לעיל פ"א סי' י"א ע"ש:

מן העליונים הוא חי נפש לבדה לא תחטא והוא חי לעולם. ואם אברא רק גוף ובנפש החיוני לא במשכלת. אז ימות כחק הבעלי חיים. ואחר שחפץ ה' שיהיה האדם בעל בחירה בראו משניהם. וכאשר יחיה את תאוותיו הגשמיות ויחטא ימית שכלו ונפשו. ואם ימית תאוותיו הוא את נפשו יחיה:

מפחדת כו'. רש"י ז"ל ובילקוט גרס משחרת פי' מקדמת עצמה כד"א ואוהבו שחרו מוסר ומתוך שאין בה יצר הרע דרכיה תמימות:

והרי אדם יש לו כו'. ואפ"ה אינו מת מפני הפחד:

א"ר חנינא כו'. וייצר כתיב פירוש קושר וצורר שאלמלא כן ודאי היה שומטה ומשליכה מפני הפחד ומ"מ צריך הוא ליצה"ר דאם לא כן מותרו מן הבהמה אין וכמו שדרשו למעלה טוב מאד זה יצה"ר:

וייצר שני יודי"ן. הן שני יצרים ולבהמה אין כתיב אלא יו"ד אחת. ס"א:

היתה משחרת מקדמת וממיתה את עצמה מרוב צער:

צרורה בקרבו. שאין לו רשות להשמיטה:

וייצר שני יצרים דכתיב באדם משום דאית ביה ב' יצרים ובבהמה ויצר בחד יו"ד. שאין בה ב' יצרים. ואע"ג דכשנברא לא היה יודע בין טוב ורע. מ"מ היה בו ב' יצרים אלא שקודם החטא לא היה נוטה רק אל הטוב והמושכלות (יפ"ת):

הרי אדם יש לו ב' יצרים. ואפ"ה אינו מת מפני הפחד. ומשני דשאני אדם דכתיב ביה ויוצר רוח אדם בקרבו. שנפשו של אדם צרורה וקשורה בקרבו בקשר אמיץ וחזק בגוף שאלמלא כן כיון שהיתה הצרה באה עליו היה שומטה ומשליכה. כי הנפש בטבעה איננה יכולה לסבול מכאובי הגוף ומקריו:

[יצירה בעוה"ז כו'. וכדמפרש ואזיל פלוגתא דב"ש וב"ה]:

מתחיל בעור ובשר. כמו שנאמר באיוב עור ובשר תלבישני וגידים ועצמות תסוככני. [ובשר עלה וגו' גרסי']:

אין למדין כו'. פירש"י לפי שעדיין היו בהם עצמות ולא חסרו כ"א גידים ועור ובשר אבל לעתיד שהכל עפר הקב"ה יתחיל כעין יצירת העוה"ז. [בתחלה עור ובשר ואחר כך גידים ועצמות]:

לובש אחרון. וכן העור הנרקבת תחלה מפני שמונחת ע"ג קרקע עלה עליהם באחרונה וגידין תחלה על עצמות שנשארו עדיין ועל הגידים והבשר העור באחרונה אבל לעתיד שהכל נרקב יתחיל בעור שהוא עליון ויגמור בעצמות:

התכתני. הוא לשון עבר ומורה על היצירה הראשונה ולא אמר כן אלא תתיכני שהוא לשון עתיד כמשפט אית"ן:

מסו. סם או עשב שנותנין בחלב להעמיד. ולהפריד מי החלב מן הגבינה:

מסו. לשון חלוקה כד"א הרמונים משימסו. [ועי' בפ' שלח ולעיל פ"ד]. וכן אם של אשה היא מלאה דם וטיפה של לבנות יורד לתוכה ומיד נקפה. [וכ"ה לקמן פ' תזריע]:

רופף. מנענע נע ונד:

אין למדין ממתי יחזקאל. לפי שעדיין היה בהם עצמות ולא נחסרו כי אם גידין עור ובשר ולפיכך התחיל לארוג בהם הגידין תחלה על העצמות ושוב הבשר והעור אבל לעתיד לבא שהכל עפר ואין שם עצם אין הקב"ה מתחיל בגידין ועצמות כי אם כעין יצירות העולם הזה בתחלה עור ובשר ואח"כ גידין ועצמות:

תסוככני. לשון ארוג כמו ויסע את יתד האהל עם המסכת:

כעין האורג הזה. שאורג השתי תחלה ואח"כ מכניס הערב לתוכה כך הקב"ה בורא העור והבשר תחלה ואח"כ מכניס העצמות והגידין בנתים:

ויצירה לעוה"ב לתה"מ כלומר בתחילת מעשה בראשית שם בו כח ב' יצירות לעוה"ז ולעוה"ב. וכמ"ש בשוח"ט מזמור קל"ט ומייתי נמי פלוגתא דב"ש וב"ה דמיירי מהאי עניינא:

מתחיל בעור ובשר כמו שנא' באיוב עור ובשר תלבישני וגידים ועצמות תסוככני:

כמתי יחזקאל שהוא אות ומופת על תחיית המתים:

אין למדין ממתי יחזקאל על התחיה לעתיד:

ולמה היו מתי יחזקאל כו' לפי שעצמותיהם היו בעולם ראוי שיבא עליהם המחובר להם תחילה. ואחר כך המחובר לדבר ההוא כדרך הנכנס למרחץ כו'. אבל בתחיה לעתיד שרוב המתים עצמותיהם שבו אל העפר. הרי הם כיצירה חדשה ויתחיל בעור:

התכתני הוא לשון עבר ומורה על היצירה הראשונה. תתיכני הוא לשון עתיד כמשפט אית"ן (מת"כ):

לקערה שהיא מלאה כו' שפלוספי יון אומרים שכל גוף העובר מדם הנקבה ואין לאיש חלק בו אלא נתינת הצורה שהיא ע"י זרע האיש כמסו בחלב. וזהו דעת מאמר זה (יפ"ת):

מסו סם או עשב שנותנין בחלב להעמיד ולהפריד מי החלב מן הגבינה. מסו לשון חלוקה כד"א הרמונים משימסו. וכן האם של אשה היא מלאה דם וטיפה של לבנות יורד לתוכה ומיד נקפה (מת"כ):

רופף מנענע ונע ונד:

שופעת. ישרה וחלקה ומשופע:

המתוקנת. אשה חכמה צנועה ומעשיה טובים ומי שיש לו רעה מכניס הטובה בביתו כדי שתחפה על האשה הרעה ותלמוד אותה אבל איפכא לא פן תלמוד הטובה ממעשה הרעה וכן הכניס הקב"ה אברהם אבינו בתוך בית הרשעים והיה מחפה עליהם ולימד דעת את העם להכיר אביהם שבשמים. [ועי' זה במדרש קהלת בפסוק ראיתי את הענין]:

לביתה של מקולקלת. כדי שתראה מקולקלת מעשיה הטובים של מתוקנת ותלך אחריה:

לביתה של מתוקנת. שלא תהא מתוקנת למדה ממעשיה הרעים של מקולקלת:

את האדם בזכותו של אברהם. כדר' לוי. ודייק זה מדכתיב האדם בה"א הידיעה דרמז לאברהם שבזכותו היתה היצירה (יפ"ת):

בזכותו של אברהם שבזכותו נברא העולם. ואדם הראשון ביחוד שאע"פ שיקלקל הוא יתקן. ואי לאו אברהם לא היה נברא אדם כיון שעתיד לקלקל ואין מתקן (יפ"ת):

ולמה הוא קורא אותו שהיה ראוי להבראות קודם לאדה"ר. והו"ל כאילו נברא ראשון וקרי ליה גדול יפ"ת):

קודם אדה"ר לפי שהיה גדול ממנו במעלה בכח שרשו. לפיכך אליו היה ראוי להיות יציר כפיו ית' (נזה"ק):

שמא יקלקל נקט בלשון מסופק. משום דצדיק ורשע לא קאמר בפירוש. ואין זה מדברי רבי לוי. אלא בעל המדרש מסיים זה. ובק"ר א"ר בון האדם הגדול זה אברהם כו':

קורה שופעת מלשון שפע פי' קורה ארוכה ועבה:

קורות שלפניה כו' שהקורות מסודרין מן כותל של הפתח עד כותל שכנגדה. ונותן הקורה הגדולה באמצע התקרה שתסבול עליה משאוי המעזיבה יותר מכל הקורות. ואברהם היה בדור עשרים של עולם ערך ב' אלפים שנה:

את המתוקנת כשיש לאיש אשה רעה. נושא עליה אחרת טובה ונעשית גם היא טובה. אך כשלוקח רעה על הטובה מתהפך הכל לרעה:

עופר. עפר דרש לשון עופר פי' בחור וחזק עומד על מעמדו ותקפו כד"א עופר האילים:

עולם. נער בחור לשון עלם:

כבני עשרים שנה נבראו. [רבינו בחיי בפ' הן האדם הביא מדרש] שנאמר הן האדם היה הי"ה בגי' עשרים. [ושוב ע"ש]:

עפר לשון זכר אדמה לשון נקבה. [ופי' רבינו בחיי הנבראים כלם בעלי חומר ובע"ח כלם הם זכר ונקבה]. ופירש"י ז"ל מיני עפרות הן חול הגס עפר זכר חול הדק עפר נקבה וזה חזק מאד ושניהם כאחד טובים:

ה"ג רש"י [ובעל העקידה ז"ל]. אית דאמרי מין היה וא"ד מינאי הוה יתיב גביה וכן נכון [ודו"ק]:

למחמי כו'. להראות לו פנים ולנחמו:

חמתיה כו'. אבי הבן או המין אשר ישב שם רואה את ר"י יושב ושוחק:

רחיצין כו'. מובטחים אנו בה' יתברך שאתה תשוב ותראה פניו לעוה"ב:

[דאתחמי גרסי']:

א"ל האבל או המין היושב שמה וכי אינו די לו לאותו האיש האבל בצרתו אלא שבאת לצער אותו בדברי הבאי וכי יש חרסין נשברין שישובו ויתדבקו לאחד כו':

[מתדבקין גרסינן]:

ברייתו מן המים כו'. ולכן אין תקנה לשבירתו מפני שתחלת הכשרו וסופו שני הפכים אבל הזכוכית תחלתו וסופו שוה לפיכך יש לו תקנה לשבירתו וכן אנחנו נבראים בדרך אחד שוה לפיכך יש לנו תקנה:

בנפיחה. הזכוכית נעשה על ידי נפיחה לפיכך יש לו תקנה בנפיחה ככחו אז לתקנו בנפיחה כן כחו עתה:

א"ר יצחק כו'. בא לתרץ ששאלת המין אינה כלום דלא כחיב נוצר דמשמע שנוצר כבר אלא כלי יוצר שעדיין לא נוצרו:

כלי יוצר שלא הוסקו. גרס שלא נשרפו עדיין בכבשן וכן הוא בילקוט ועדיין הם טיט וחמר ויש תקנה לשבירתן:

עופר עולם. נגמר כולו בקלר בלע"ז:

מביא עפר זכר. מיני עפרות הן שקורין חול הגס עפר זכר חול הדק עפר נקבה ע"כ:

איכא דאמרי מינאי הוה אבי הבן ואית דאמרי מינאי הוה יתיב גבי דאב ובן דלא סליק רבי יוסי בן חלפתא למחמי ליה אפין לנחם את האבל להקביל פניו:

חמתיה. אבל לרבי יוסי יתיב שחיק א"ל רבי יוסי אנן רחיצין במרי שמיא דאתחזו לאפי ברך לעלמא דאתי אמר ליה לא מסתיי' לההוא גברא עקתא אלא דאתית ומעקת ליה לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם אתמהא אמר ליה ר' יוסי כלי חרס ברייתו מן המים והכשירו באור כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשירו באור מפני מה זכוכית אם נשבר יש לו תקנה וכלי חרס נשבר ואין וכו' ככלי חרס שהוסקו תנפצם אין כתיב כאן אלא ככלי יוצר תנפצם כלי יוצר שלא הוסקו יכולים לחזור שלא נקרא כלי חרס אלא לאחר שהוסקו דכתיב חרשי אדמה אבל עד שלא הוסק כתיב כחומר ביד היוצר (ירמיהו י״ח:ו׳):

ס"א. מינאי הוה יתיב גביה דאב הבן אבל הוא לא היה כותי:

חמתיה. ראהו האבל לרבי יוסי דיתיב ושחי' מה כלי חרס לאחר שתתנפץ לא יתחבר כן המתים מאחר שיעשו עפר לא יקומו עולמית ואתה אומר שיראה פני הקב"ה היא לעולם הבא:

והוכשרו באור. שעל ידי האור המסיקו הוא עומד:

אמר רבי יצחק. מן הפסוק עצמו שאמר הכותי היה רבי יוסי יכול להשיבו תשובה נצחת ע"כ:

עופר עולם דריש עפר לשון עופר עולם הוא נער בחור (כמו עופר האילים שהוא איל בחור העומד על מליאות כחו ותטפו ויופיו) כבן עשרים שנה נשלם בדעתו ובחכמתו. והלכך נענש בן יומו (יפ"ת):

אף חוה על מליאתה נבראת. דרש את לרבות חוה. ולכך גם היא נענשה בת יומה בהיותה שלימה בדעת כבת עשרים (נזה"ק):

כבני עשרים שנה נבראו שגידול האדם אינו כי אם עד עשרים שנה. ואז הוא תכלית גידולו:

רב הונא אמר עפר זכר כו' עפר זכר שהוא קשה. ואדמה נקבה שהיא רכה כדמיון היוצר שעושה כלי חרס מעפר זכר ואדמה נקבה שע"י כח צירופם יחד הכלים נעשים בריאים (יפ"ת):

מעשה באחד כו' מייתי הך עובדא דמיירי מענין תקון האדם ככלי יוצר (יפ"ת):

באחד בציפורי בשוח"ט ב' הגירסא בא' מגדולי ציפורי. ועל שהיה מגדולי ציפורי הוכרח ר"י לילך אצלו לנחמו. וניחום אבלים נקרא מראה פנים לאבל:

א"ד אפיקורס היה וא"ד אפיקורס הוה יתיב גביה. כצ"ל. וכן הוא בשוח"ט (מת"כ):

חמתיה כו' האבל או האפיקורס אשר ישב שם ראה את ר' יוסי שיושב בפנים שוחקות:

רחיצין מובטחים אנו בה' ית' שאתה תשוב ותראה פניו לעוה"ב:

לא מסתייה כו' האפיקורוס או אבי הבן אמר זה. אינו די לאותו האבל בצרתו אלא שבאת לצער אותו בדברי הבאי לא כך כתיב ככלי יוצר תנצפצם ומדמדמי להו לכלי יוצר המנופצים ש"מ שאין עוד להם חבור:

א"ל כלי חרס ברייתו מן המים כו'. מדוע כלי חרס שתחלת ברייתו מן המים ודרכו להתפשט כראוי. עכ"ז כיון דהכשירו באור אין לו תקנה לפי שע"י האור נתקשה חומרו. וכלי זכוכית שאף תחילת ברייתו מאור וכן הכשירו באור עכ"ז יש לו תקנה להתפשט שוב כבראשונה. ואין זה אלא תמיה (יפ"ת):

א"ל ע"י שהוא עשוי בנפיח' שנעשה בנפיחה ברוח האדם שהוא רוחני יש לו תקנה. משא"כ כלי חרס שנעשה בכח הידים שהיא פעולה גשמית:

ישמעו אזנך כו' כלומר אם בנפיחת אדם שאחר השתלם הכלי כבר נפסק השייכות אשר לרוח האדם עם הכלי. מספיק לתת בו קיום. נפיחתו של הקב"ה המחיה את הכלי. ואינו נפסק ונעתק עאכ"ו (אלשיך). והאדם בתקונו אינו דומה לכלי יוצר אלא לכלי זכוכית:

א"ר יצחק כו' דשפיר נמשל לכלי יוצר. שלא נמשל לכלי חרס אחר תיקונו בכבשן אלא לכלי יוצר בתחילתו לפני צירוף בכבשן. וכלי יוצר שלא הוסקו יכולין הם לחזור (נזה"ק):

מקום מזבח כו'. דייק מדכתיב האדמה והל"ל מן אדמה משמע ממקום המיוחד שבאדמה וזהו המזבח שבמקום ב"ה ומכפר על ישראל וכתיב גבי מזבח אדמה תעשה:

מלמד שהעמידו כו'. פירש"י דייק מדלא כתיב וזרק דהוה משמע למקום רחוק ואמר ויפח כאדם הנותן לתוך פיו של חבירו העומד אצלו:

לפי שבעולם הזה בנפיחה. הנשמה ניתן בו ע"י נפיחה ומצאתי הגירסא [במאמר התחיה להרמב"ם ז"ל פ"ט] ומי שנפח דעתו לחזור רוחו אליו לכך כתיב והרוח תשוב אל האלהים אבל לעתיד לבא במתנה שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם מי שנותן איך דעתו לחזור. יתידה חיה גרסי':

ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם מי הארץ עד לרקיע. שלא הוצרך לזרוק בו נשמה שאין זריקה אלא מלמעלה למטה אבל אדם לא היה צריך בו זריקה שמגיע לרקיע והקב"ה מטיל בו נשמה כביכול כאדם שנותן לתוך פיו של חבירו שעומד אצלו:

בעולם הזה בנפיחה. לכך אדם מת ולעתיד לבא שתנתן במתנה דכתיב ונתתי רוחי בכם הוא חי לעולם. ס"א:

ממקום כפרתו נברא הוא המזבח כד"א מזבח אדמה תעשה לי. ויליף מן אדמה דהכא בג"ש. וכדאיתא להדיא בירושלמי נזיר פ"ז הלכה ב' ע"ש. ועיין בפדר"א פרק י"א. ועי' בסנהדרין ל"ח ראשו מא"י גופו מבבל וכו':

שהעמידו גולם שתחילה עשאו גולם עד הרקיע כמ"ש לעיל פ"ח. ואח"כ זרק בו נשמה. וזהו ויפח באפיו שכבר קודם שנפח בו. היה לו אפים. וכן הוא בפדר"א פרק י"א:

בעוה"ז בנפיחה מצאתי הגי' במאמר התחיה להרמב"ם ז"ל פ"ט ומי שנפח דעתו לחזור רוחו אליו לכך כתיב והרוח תשוב אל האלהים אבל לעתיד לבוא במתנה שנא' וכו' מי שנותן אין דעתו לחזור (מת"כ):

שהיא עולה ויורדת. פירש"י בשעת שינה היא עולה מן הגוף ומשוטטת בעולם ואחר כך שבה לתוך הגוף ועי"ז חולם חלומותיו ממה שהרוח שומע בעולם:

האופיה. פירש"י וערוך עיקרו ודעתו:

דברייתא אמרי. זו שהבריות אומרין:

האופיתא טבא. הדעת הוא טוב. ע"ד שאחז"ל תמן אמרין דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית דדא ביה כולה ביה:

והיא חיה בגוף. פירש"י פעמים שהיא מצומצמת בצד אחד של הגוף וצד אחר של הגוף כולו מת. ואינו יכול לסייע מאותו צד שאין החיים שולט בו:

משנים שנים. שני עינים שני אזנים וכן כולם:

רוחו כבר היא כו'. בעת השינה הרוח כבר יצא ממנו:

ה"ג כבר הוא בידו ונשמתו כו'. פי' ואם יאסוף נשמתו אליו ר"ל על האדם שתהיה קשורה במקום אחד ולא תהא נפזרת בכל הגוף כבר יגוע אלא וכו'. [ועי' עוד מזה בפ' וילך]:

אם ישים אלהים לבו. כלומר שיתן דעתו עליו להמיתו:

למעלן. אם אף הנשמה יאסוף אליו למעלה כבר יגוע:

לקלס. פירש"י שאלמלא שהיא חוזרת אליו מיד הוא מת. ל"א פן תפרח נשמתו ממנו באותן נשימות שמנשם בעת השינה:

שהיא עולה ויורדת. כשאדם ישן הרוח עולה מן הגוף ומשוטטת מן הגוף ועל זה חולם חלומותיו ממה שהרוח רואה ושומעת בעולם ויורדת בגוף. מצינו עליה אצל הרוח שנאמר מי יודע רוח בני האדם (קהלת ג' כ"א) ע"כ:

נשמה זו האופתא. הוא דברייתא אמרין הא אופיתא טבא דעת כדגרסינן בשקלים (פ"א ד"ל) אין יכולין לעמוד על אופי זו. ס"א והאופתא העיקר שבהם היא דברייתא אמרין האופיתא טבא דבר זה עיקר הוא וגרסינן במסכת שקלים אין אנו יכולים לעמוד על אופי של אומה זו (פ"א הלכה א') ובפסיקתא אין אנו יכולים לעמוד על אופי של דוד פעמים קורא אותו עני פעמים קורא אותו עשיר:

והיא חיה בגוף. שפעמים היא מצומצמת בצד הגוף בצד אחד וצד האחר של גוף כולו מת ואינו יכול לסייע מאותו צד שאין החיה שולטת בו ע"כ:

כל אבריו מזוגות והיא יחידה. שתי עינים שתי אזנים שתי ידים שתי רגלים:

אם ישים אליו לבו. לאדם הזה להמיתו רוחו כבר הוא בידו מבערב ונשמתו אליו יאסוף בגופו כבר יגוע כל אדם אם מאספה בתוך גופו ממקום אחד שלא תהא מפוזרת בכל האברים כבר יגוע כל אדם והקב"ה הוא מפזרה בכל הגוף שמחממת אותו בשעה שהוא ישן שלא ינשום וימות. לכך נקראת יחידה:

רבנן אמרין אם ישים אליו לבו רוחו היא בידו ונשמתו אליו יאסוף כבר יגוע כל אדם יחד. מקצתו היא מלמעלה ומקצתו בגוף ואלו אוספה כולה למעלה כבר יגוע כל אדם יחד אלא בשעה שהוא ישן הקב"ה מניחה מקצתה בגוף ומחממת אותו שנא יצטנן וימות האדם חוזרת עליו מלמעלה למטה לתוך גופו לכך על כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס להקב"ה מאי טעמא כל הנשמה תהלל יה אכל נשימה שאלמלא שחוזרת מיד היה מת מיד ס"א:

שלא ינשום וימות פן תפרח נשמתו מן הגוף באותן נשימות שהוא מנשם כשהוא ישן ע"כ:

חמשה שמות נקראו לה. וכ' היפ"ת דודאי נפש האדם אחת רבת הכחות. אלא שכל כח וכח יש לו ניצוץ מיוחד בפני עצמו. ונכללו כולם כאחד. והא רוח החיים שבאדם הכולל הכל. ועז"א חמשה שמות נקראו לה. וכן אחד מן השמות הוא יחידה. באשר כולם נובעים ממקור אחד. ורוח חיים הכולל הכל נקרא יחידה. ומ"מ לפי שמתחלקת לכמה ניצוצות יש לכל אחד שם מיוחד בפני עצמו. זה נפש וזה רוח וזה נשמה כל אחד כפי בחינתו. ומ"מ מקור אחד לכולם עכ"ל:

נפש זה הדם הוא חום הטבעי המתפשט בעורקי הדם אשר בו תלוי כח הצומח והגידול. ולכן נקרא נפש מלשון גידול והרחבה:

רוח שהיא עולה ויורדת היא נפש המשכלת שהיא עולה ויורדת בעת השינה לתת דין וחשבון כמבואר בסמוך. וכענין שנאמר מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה. ועל שם העליה והירידה נקרא רוח שהיא כרוח ההולך ושב (נזה"ק):

נשמה זו האופיא כלומר הוא רוח החיוני הכולל שורש מדת המזג והטבע של האדם. ולכך נקרא אופיא שהוא לשון מנהג ומדה בלשון ארמי. והיינו דברייתא אמרין האופיתא טבא. שאומרים על איש שמזגו טוב אופיתא דיליה טבא. ונקרא נשמה לפי שבה תלוי כח הנשימה:

חיה שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. כלומר היא משפעת כח החיים לכל אברי הגוף שהיא ממלאת כל הגוף כמ"ש בסמוך (נזה"ק). ומהרי"מ פירש אפי' לאחר שכל האברים מתים עוד נשאר איזה נצוץ חיות בגוף:

יחידה שכל האברים משנים שנים. שכל אבר נמצא לו חבר בדוגמת פעולתו כמ"ש הטבעיים. אבל הנשמה היא יחידה בגוף שאין דומה לה ומשום דאמר דהרוח עולה ויורדת דהיינו בעת השינה. מסיק הה"ד אם ישים אליו לבו רוחו וכו' דדריש נמי אשעת השינה שהרוח עולה למעלה והנשמה מחממת הגוף כדבסמוך (נזה"ק):

ר' יהושע בר נחמיה אמר אם ישים כו'. הכוונה דבשעת היקיצה הרוח המשכלת ממלא כל הגוף ומחיה אותו וכן הנשמה הוא רוח החיוני במקום אחד בלב האדם כנודע אבל בשעת השינה הרוח מתפשט מאברי הגוף אל מקום הלב. ומשם מתפשט אל העולם העליון לתת דין וחשבון כדמיון החבל שקצהו האחד קשור למעלה וקצהו השני למטה. כן הרוח העולה למעלה עוד קצתו תקוע למטה בלב מקום הנשמה רוח החיוני. ובאשר אז נתפשט הרוח מאיברי הגוף לעלות למעלה שוב כח הנשמה שבלב יוצאת להתפשט לכל איברי הגוף לחמם את איברי הגוף לבל יצטנן וימות וזהו בחסד עליון לקיים בריותיו ועל זה אמר ריב"נ אם ישים ה' לבו על האדם הזה להפרע ממנו. בנקל היה נפסד. אם רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויהיו שניהם אסופים במקום אחד בתוך הגוף הוא הלב אשר שם קצת הרוח תקוע בעת השינה. וכן הנשמה אם לא תשנה מדתה בעת השינה להתפשט אז בכל הגוף לחמם את כל הגוף. אז כבר יגוע האדם שהיו האברים מצטננים ומתים. ולפ"ז מלת אליו קאי על גוף האדם כמו אליו קמא (נזה"ק):

שנאמר ונשמתו תיבת שנא' מיותר (מת"כ ויפ"ת):

רבנן אומרים אם ישים כו' מפרשי דאליו מוסב על ה' שיאספם אליו למעלה. דס"ל דבעת השינה הרוח מסתלק למעלה לגמרי. והנשמה שהיא רוח החיוני הוא רק בלב. ומשם מחמם ג"כ את כל הגוף. ולכן אומרים אם ישים אלהים לבו לאדם הזה רוחו כבר הוא בידו בעת השינה. וגם נשמתו אליו יאסוף למעלה. בהיותם שניהם ממקור אחד. ובטבע היתה נמשכת הנשמה למעלה אחר הרוח. ואז כבר יגוע כל האדם יחד. רק בחסד אל נעשה פירוד בין הדבקים שלא תהא נמשכת הנשמה למעלה. אלא היא למטה מחממת הגוף לבל יצטנן וימות. ועל זה אמר הה"ד נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. כלומר שמחמם כח כל איברי הגוף (נזה"ק):

רבי ביסני כו' בשם רבי מאיר כו' ס"ל שגם הנשמה ממלאה תמיד כל הגוף. וכן היא עולה למעלה בעת השינה לשאוב לו חיים. וס"ל דבעת השינה מספיק הנפש שבדם לבד לחמם הגוף. וממילא אתי קרא כפשטא דקאמר רוחו ונשמתו אליו יאסוף ששניהם עולים למעלה בעת השינה. ואם ירצה לא יחזירם אליו (נזה"ק):

שואבת לו חיים מלמעלה כמ"ש בפדר"א פרק י"ב ברא שינה ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו וחיים לו כו':

ועל כל נשימה ונשימה כו' דהו"ל למימר כל הנשמות תהללנה יה. לכך דריש כל הנשמה תהלל יה שעל כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו כי הנשימה הוא קיום כח האדם והוא מחסד עליון דרך נס. כי האדם נקבים נקבים והרוח בתוכו דרך נס כדלעיל פ"א סי' ד'. וכן בכל נשימה תכסוף הנפש לצאת. וה' מעמידה בגוף. וכדאיתא בילקוט סוף תהלים:

עוקץ. זנב ודייק מדכתיב חיה דמשמע כמו חיה ממש וזהו זנב שאילו צורתו וקומתו כבר כתיב בצלמנו כדמותנו:

ה"ג בפירש"י ז"ל [ובמדרש איכה פ' נתנני ה' בידי ובקהלת פ' ושנאתי]:

עשאו עבד מכודן בפני עצמו. ופי' הערוך משועבד לעצמו שיעבוד ויעמול לפרנס את עצמו וכדמפרש ואזיל דאי לא לעי כו' אם לא יעמול ויעשה מלאכה לא יהיה לו מה לאכול:

נגיס. אוכל והנה הוא כבהמה המשועבדת לאדניה לכל מלאכה וזהו לנפש חיה ובהמה בכלל:

רבי הונא אמר עשאו עבד מכודן בפני עצמו דאי לא לעי לא נגיס. אם אין נלאה במזונותיו אינו אוכל כך אם אינו עוסק בתורה כל ימיו אינו אוכל חיי העולם הבא לכך נאמר ויהי האדם לנפש חיה לכך בראו שיעסוק בחיי נפשו בעולם הזה למזונותיו ולעולם הבא לחיים מהו לנפש חיה שהעבידו לעצמו כבהמה לאדוניה וחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה:

ס"א. מכודן עבד הנמכר לצמיתות:

נגיס. על שם הקערה הנקראת מגיסת בלשון תרגום שמשימים בתוכה המאכל ע"כ:

כאן עושה נשמה נפש ולהלן הוא עושה נשמה רוח. כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מניין ליתן וכו':

מלמד שעשה לו כו' כחיה. כי אע"פ שנברא בצלם ובדמות והלך בקומה זקופה יותר מכל הב"ח מצד נפש המשכלת. מ"מ היה לו תחלה ג"כ עוקץ זנב לכסות בו ערותו. ואח"כ נטל ממנו מפני כבודו:

עשאו עבד מכודן בפני עצמו. עבד משועבד לעצמו בעמל הפרנסה:

דאי לא לעי אם לא יעמול ויעשה מלאכה לא יהיה לו מה לאכול:

נגיס פי' אוכל והנה הוא כבהמה המשועבדת לאדוניה לכל מלאכה וזהו לנפש חיה. ובהמה בכלל חיה (מת"כ):

נתנני ה' בידי כו' ר"ל דריש לקרא נתנני ה' בידי כלו' בידי עצמי. וקרינן בידי היו"ד קמוצ"ה והדל"ת בחירי"ק. שהוא משועבד לעצמו בעל המזונות. ועבור זה אם לא לעי ביממא למטי ולהשיג מזונותיו. ואין לו מה לאכול בסעודת הערב לא יכול לקום לאשמורת הבקר לעסוק בתורה מחמת עייפות הערב (יפ"ת) והנזה"ק כתב דה"ג לעי ביממא ובלילה לא אוכל קום באורייתא. כלומר ביום הוא יגע הרבה בטורח מזונותיו. ועבור גודל היגיעה הוא עיף ע"כ בלילה הוא נרדם וישן כל הלילה עד כי לא יוכל קום לאשמורת הבקר לעסוק בתורה. והוא כמתאונן ומקונן על ביטול התורה:

כאן הוא עושה נשמה נפש. כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש חיה:

ולהלן הוא עושה לנשמה רוח. כמ"ש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:

מנין ליתן כו' מנין שנקראת בשני השמות:

ת"ל חיים לג"ש. לומר דאיקרי נפש ואיקרי רוח וכולם בנשמה כדלעיל סימן י"א. והכוונה כמו שהאריך הרמב"ם בח' פרקיו. שהנפש אף שיש לה כחות הרבה עכ"ז בעצמותה איננה רק אחת וממנה יוצאים פעולות נבדלות ולכן הכתוב מחליף לפעמים השמות להראות שמכח אחד הם כולם: