יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' [אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע](שם) – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: יִשְׂבְּעוּ חַיֵּיהֶם (יאריכו ימים), יִשְׂבְּעוּ מֵימֵיהֶם (יהיו להם מים כל צורכם), יִשְׂבְּעוּ מַטַּעְתָּן (כל מה שיינטע מהם יצליח כמותם).
אַלְמֻגִּים – אַלְוָם (שמו ביוונית, עץ שריחו טוב).
מתנות כהונה
שם מלא. ה' אלהים כמו שאמרו ביום עשות ה' אלהים שם מלא על עולם מלא:
עד שלא נוצרה ממעי אמה כו'. דרך הנטיעות הוא שנוטעים מתחלה הגרעין עד שצומחת ואחר כך עוקרין את הזמורה ושותלין אותה במקום אחר [וכ"ה אומר כעץ שתול ודרשו חז"ל ולא כעץ נטוע] ולכן אמר עד שלא תצא הזמורה ממעי אמה שהוא הגרעין כי היא אמו. צריך האדם לכוון רוחותיה שיהיה אותו מקום מוכן לקבל אותו הנטיעה. כמו שאמרו חז"ל על שלמה שהיה מכיר גידי הארץ איזה מהם הולך לכוש ונטע בו פלפלין כו' וכן כתיב כאן ויטע ה' אלהים גן בעדן וגו' וייצר ויברא לא כתיב אלא ויטע. משמע משגדלו כבר אחר כך נטעם וכן ארזי הלבנון אשר נטע משמע מאחר שהם ארזים אחר כך נטעם. כך מצאתי ברקנט"י וכיון שדרך הנטיעות כך הכתיב הקב"ה על עצמו כך. [וכן מצאתי שוב בפירש"י אפס קצהו]:
ישבעו מימיהם. הקב"ה נתן בהם כח וקיום שיעמדו חי ובריא עולם ועד שלא ישלטו בהם רקבון כד"א שבע ימים וגם נתן להם שפע ימים ינקו ולא יכזבו מימיהם כד"א ארץ לא שבעה מים וגם נתן בהם תוספת ברכה שכל הנטיעות שנוטעין מהם יעלו ויצליחו כמוהם וזהו אשר נטע ה' [וכ"מ שוב בפירש"י ובשם רבינו יעב"ץ וכ"כ רבינו בחיי וז"ל] ולא הוצרכו לא השקאה ולא עבודה ולא זמירה דאם לא כן מיום שגורש אדם ממנו מי התעסק בו:
רש"י
מתחלת ברייתה וכו'. מקודם שנברא אדם צריך לכוין איזה מקום הוא נוטעה שיש מקומות מרובים שאין ראוין לנטיעה הדא הוא דכתיב ישבעו עצי ה' ארזי וכו' (תהלים ק"ד) שכוון הקב"ה את מקומן לכן הצליחו וגדלו ולכך הזכיר שם מלא על מטעת זו כביכול שהיתה כוונה גדולה לפני הקב"ה ואמר עד שלא נוצרה ממעי אמה צריך לכוין רוחותיה לפי שיש נטיעות הרבה שהן מגרעינין בת גרעיני תמרה ופחות שלהן הן אמריות:
הדא הוא דכתיב ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע. ר' חנינא אמר כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן הה"ד ישבעו עצי ה' וגו' ויטע ה' נטיעות אשר ברא אלהים שכבר היו ברואים אלא נטלן ממקום ברייתן ושתלן בגן עדן לכך נאמר ויטע ה' היה לו לומר ויברא אלא נטלן הקב"ה ושתלן בגן:
א"ר חנינא. ישבעו חייהן וישבעו מימיהן וישבעו מטעתן ישבעו עצי ה' במדתן ושבע ימים הוא אורך ימים ישבעו מימיהן שיהיו שבעים מים לצרכם ומצינו שביעה במים ארץ לא שבעה מים (משלי ל׳:ט״ז) ישבעו מטעתן כל מטעותם שיהיו נוטעין יהיו כמותן. ס"א:
מאן דדריש ישבעו ימיהן שיחיו אורך ימים שפיר קא דריש שכן מצינו שביעה בימים דכתיב זקן ושבע ימים (פ' חיי) ומאן דדריש ישבעו מימיהן דהיינו שיהו שבעים מים כל צרכן אף הוא דריש שפיר שמצינו שביעה במים דכתיב ארץ לא שבעה מים ומאן דדריש נמי ישבעו מטעתן שפיר קא דריש שם בפסוק עצמו יש שביעה בנטיעה דכתיב אשר נטע ה' (תהלים ק"ד):
עץ יוסף
למה הוא מזכיר שם מלא כו' ה' אלהים:
בנטיעת הגן דהנטיעה הוא דבר שאינו נגמר. ולא ה"ל להזכיר עליו שם מלא (נזה"ק). ומתרץ שמתחלת ברייתה שקודם שנטעה צריכה כוונה גמורה שיהיה אותו מקום מוכן לקבל אותה הנטיעה ולכן הזכיר שם מלא. כביכול כאילו היתה כוונה גדולה לפניו בנטיעתה:
קודם עד שלא נוצרה ממעי אמה כו' דרך הנטיעות הוא שנוטעים מתחלה הגרעין עד שצומחת ואח"כ עוקרין את הזמורה ושותלין אותה במקום אחר (וכן הוא אומר כעץ שתול. ודרשו רז"ל ולא כעץ נטוע) ולכן אמר עד שלא תצא הזמורה ממעי אמה שהוא הגרעין כי הוא אמה. צריך האדם לכוון רוחותיה שיהיה אותו מקום מוכן לקבל אותו הנטיעה שתוכל לשרש שרשיה ותתפשט וכן כתיב כאן ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו'. וייצר ויברא לא כתיב אלא ויטע. משמע משגדלה כבר אח"כ נטעה. וז"ש הה"ד ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע. שמשמע כשנטע כבר היו ארזים. שלקח ארזים מארזי העולם ונטעם בג"ע (מת"כ בשם רקנטי ורש"י) ולאו דוקא ארזים אלא ה"ה כל האילנות שבג"ע:
ישבעו חייהם כו' דמאי שביעה שייך בעצי האילן. וכי אכילה צריכין. לכן אמר דשייך בהו תלת מיני שביעה. דכיון דסתם קרא כולהו במשמע (נזה"ק):
ישבעו חייהם שיתקיימו חיים וקיימים נצחיים בלי רקבון כשאר אילנות. ובחיים שייך לשון שביעה שכה"א אורך ימים אשביעהו:
ישבעו מימיהם שיהיו שביעים מים המשקים אותם. ואשכחן ביה נמי לשון שביעה ארץ לא שבעה מים:
ישבעו מטעתן פי' ישבעו בנטיעתן שיצמחו ויגדלו הרבה מאד וישבעו הרבה בתולדות פירות נאים. והוא שביעה כמשמעו וכבר כתבו התוס' ב"ב דף פ' דיש מין ארז העושה פירות (נזה"ק):
לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים מצד חשיבותו. ולא נבראו אלא לצורך ביהמ"ק ומשכן. ואחר שכבר נבראו בעולם מצוי לכל:
הה"ד ישבעו עצי ה' של משכן ושל מקדש ששם שוכן השי"ת:
ואין לבנון אלא ביהמ"ק ומפרש בגמרא ע"ש שמלבין עונותיהם של ישראל. ולקמן בס' ויקרא פ"א אמר ר"ט ע"ש שכל הלבבות שמחים בו ע"ש:
כ"ד מיני ארזים הם ואין לך משובחים מכולם אלא שבעה כיון דלא כתב קרא אלא שבעה משמע דהנך דוקא משובחים:
ארז שטה והדס ועץ שמו ברוש תדהר ותאשור יחדיו הרי שבעה:
רבי אחא אומר ג' שכל השבעה אינם משובחים בשוה אלא השלשה יותר משובחים. מדלא ערבינהו קרא לכל השבעה. אלא כתב ראשונה הד' במדבר והדר ג' בערבה. ובקרא אחרינא כתיב כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדיו. ולא זכר הנשאר. ש"מ שאלו השלשה יותר משובחים. ותאשור עדיף מכלהו כדדריש מלשון תאשור. ומה שלא עשו המשכן אלא מעצי שיטים. פי' בתנחומא לכפר על מעשה שיטים (יפ"ת):
אלום בלשון יוני מין עץ שיש לו ריח טוב לחזק הראיה והלב והאסטומכא (מוסף הערוך):
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי (לדעתו של רבי יוסי): מִתַּמְצִית בֵּית כּוֹר תַּרְקַב שׁוֹתֶה (מן המים שנותרו מהשקאת שדה גדול, ששיעורו כור, שותה שדה קטן, ששיעורו תרקב, אחד משישים בו).
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה (לדעתו של רבי יהודה): כְּפִיגִי (כמעיין) שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּגִנָּה, וּמַשְׁקָה אֶת כָּל הַגִּנָּה.
אָמַר רַבִּי חָנִין דְּצִפּוֹרִי (מציפורי): הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי, וּמָצָא לוֹ מִקְרָא אַחֵר מַכְרִיעַ עַל גַּבָּיו (פסוק נוסף שמכריע כדעתו). וְאֵיזֶה זֶה? וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' (המדבר הגדול נמשל לעדן, והערבה הקטנה ממנו נמשלה לגן)(ישעיה נא, ג).
מתנות כהונה
ה"ג כל עצי עדן אשר בגן אלהים ואומר בעדן גן אלהים הרי שעדן בתוך הגן:
והכתיב ונהר וכו'. לרבי יוסי פריך דאמר עדן גדול הכתיב ונהר וגו' הרי שהעדן משקיתו של גן:
ה"ג על דעתיה דר"י מתמצית כו' וכן הוא בילקוט וכן מצאתי באב"א:
מתמצית בית כור. דבר מועט מה שנותר ונתמצה ממה שמשקין בית כור יכול לשתות תרקב פירוש שדה שזורעין עליו תרי וקב שהן ג' קבין ועיין במדרש חזית בפסוק אחת היא יונתי וכן כאן מתמצית העדן הגדול שותה הגן:
תרקב. פירש"י תרי וקב שהן ג' קבין שהרי בית כור ל' סאין שהן ס' תרקבין שהרי סאה ששה קבין הרי תרקב שהוא ג' קבין חלק ששים מבית כור וכן מתמצית עדן שותה הגן שהוא חלק ששים מן העדן. ועיין בפ"ק דתענית. [וכן פירש"י פ"ק דע"א תרקב תרי וקב]:
ה"ג על דעתיה דר' יודא כפיגי כו'. מעיין ת"י פיגי:
מכריע על גביו. נוטה לצד פירושו ודעתו:
וישם מדברה כו'. הרי שהמדבר הגדול מן הערבה קרא אותו עדן והערבה קורא הגן:
רש"י
על דאמר. גן גדול מעדן דומה דבר זה לפיגי למעיין שהיא נתונה וכו' מתרגמינן בתרגום ירושלמי עיינות מים כגן דמין ומשקה כל הגנה כך העדן שהוא קטן משקה את הגן שהוא גדול:
מתמצית בית כור שותה תרקב. מתמצית בית כור שהוא שלשים סאים שותה תרקב שהוא אחד מששים בבית כור שהרי בבית כור שלשים סאין עושים ששים תרקבים לפי שסאה ששה קבין ותרקב פירוש תרי וקב שהם שלשה קבים כך מתמצית עדן שותה הגן שהוא אחד מששים בעדן כדגרסינן במסכת תענית:
וישם מדברה כעדן מדבר גדול ממקום ערבה ולפיכך השוה הקב"ה מדבר לעדן וערבה לגן גדול לגדול וקטן לקטן:
עץ יוסף
גן גדול מעדן שהגן הוא מקום גדול. ומקום אחד ממנו נקרא עדן שנאמר ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן אלהים דמשמע שהעדן הוא בתוך הגן. ואומר בעדן גן אלהים היית משמע שאדם היה בעדן של גן. והא דכתיב ויטע אלהים גן בעדן היינו שנטע גן במקום עדן שמתחלה היה הכל עדן אף מקום הגן. ואח"כ נטע על מקום העדן גן שהוא חשוב יותר. ונשאר גם מקום עדן בלא גן. וממנו יוצא נהר להשקות את הגן. ועדן זה נשאר בתוך הגן והגן מקיפו (יפ"ת ונזה"ק):
ורבי יוסי אומר עדן גדולה מגן שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מפרש קרא כמשמעו שנטע גן בתוך העדן. והעדן מקיפו. והא דכתיב ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן אלהים. לאו למימרא דהעדן הוא בתוך הגן אלא ה"ק עצי העדן של הגן. כי עצי הגן נקראו גם עצי עדן לפי שהגן נטוע בעדן והא דכתיב בעדן גן אלהים היית פירושו בעדן של הגן כי הוא נטוע בעדן (נזה"ק):
וכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות כצ"ל (יפ"ת ונזה"ק) כלומר דהני תנאי דלעיל פליגי נמי בהאי קרא וכדמסיק ואמר על דעתיה כו':
מתמצית בית כור תרקב שותה תרקב הוא שלשה. תרי וקב. והכור שלשים סאה והסאה ששה קב. נמצא תרקב אחד מששים בכור. ועז"א מתמצית בית כור כלומר מים הבוצצים מגשמים של בית כור יש בהם כדי שתיה לתרקב שהוא אחד מששים ממנו. והיינו דאשמועינן קרא למימר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. שנהר היוצא מתמצית העדן יש בו כדי השקאה לגן שהוא אחד מששים מעדן (יפ"ת):
על דעתיה דר' יהודה דגן גדול. ודרך השקאה הוא שמעין שבאמצע הגינה משקה הגינה. ועדן עומד באמצע הגן כפיגי (פירש במוסף הערוך בלשון יון מעין. עינות מים תרגם יונתן פיגין דמיין) ומשקה את כל הגינה מכל עבריו (נזה"ק):
והא ר' יהודה יש לו שני מקראות. ויקנאוהו כל עצי עדן. ובעדן גן אלהים היית. ואע"ג דר' יוסי מצי דחי ליה כדלעיל. מ"מ פשטא דקראי משמע טפי כר' יהודה:
ור' יוסי אין לו אלא מקרא אחד. אע"ג דר' יהודה מצי דחי לה. מ"מ פשטא דהאי קרא משמע טפי כר' יוסי. עכ"פ הא דר' יהודה עדיפא שיש לו שני מקראות:
מכריע על גביו שהוא נוטה יותר לסברתו:
וישם מדברה כעדן מדבר שהוא גדול ישם כעדן. וערבתה שהוא קטן כגן ה'. אלמא עדן גדול מגן. ומכל מקום ר' יהודה מצי דחי כשיטת המפרשים שם דמדבר וערבה הכל אחד (נזה"ק):
מִקֶּדֶם – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: אַתְּ (אתה) סָבוּר קֹדֶם לִבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵינוֹ אֶלָּא קֹדֶם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. אָדָם נִבְרָא בַּשִּׁשִּׁי, גַּן עֵדֶן (נברא) בַּשְּׁלִישִׁי, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): וֵא־לֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ(תהלים עד, יב) – (אמר אדם הראשון:) רְאוּ פָּעֳלָא טָבָא (ראו מעשה טוב; או: ראו פועל טוב, הוא הקדוש ברוך הוא), שֶׁהִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרִי (את גן עדן) עַד שֶׁלֹא עָמַדְתִּי לִפְעֹל (עוד לפני שנבראתי).
מתנות כהונה
[ה"ג בקרב הארץ]:
ראו פועלא טבא [שהתקין לו הקב"ה כו' כ"ה בילקוט ובמדרש תהלים]. ואדם הראשון אמר כן בואו וראו פועל הטוב הוא הקב"ה שהתקין לי הקב"ה שכרי כו':
רש"י
פועלה טבא. פועל טוב היה הקב"ה שהעמיד לי שכרי גן עדן עד שלא עמדתי לפעול קודם שנבראתי ע"כ:
עץ יוסף
את סבור קודם לברייתו של עולם. כמ"ש לעיל פ"א קדם קודם לברייתו של עולם. וכן הוא דעת הפדר"א פ"ג שנברא קודם העולם. ומדרשנו חולק על זה. וקאמר ואינו אלא קודם אדם הראשון כדמסיק הה"ד ואלהים מלכי מקדם:
גן עדן בשלישי לעיל פ' י"א:
הה"ד ואלהים מלכי מקדם כו'. פי' דמייתי סייעתא דמקדם אינו קודם בריאת העולם אלא קודם בריאת אדם מדכתיב פועל ישועות בקרב הארץ דייקא. דאילו קודם הבריאה הוא קודם לארץ (נזה"ק):
ראו פעלא טבא אדם הראשון אמר כי בואו וראו פועל הטוב הוא הקב"ה שהתקין לו הקב"ה שכרו כו':
פיתה אותו. סידר לפניו דברי רצוי כד"א אשר תשים לפניהם ודרשו חז"ל תסדר לפניהם כשולחן ערוך ורש"י פי' כד"א שים נא ידך לשון בקשה כו' ודייק מדלא כתיב ויולך שם כו' ועיין לקמן פט"ז. וענין הפיתוי שלא ישער בדעתו מקום יותר טוב מזה ובאב"א כתב שלא היה אלא דרך כבוד כמי שמזמינין אותו לסעודה שמפצירין בו דרך כבוד:
טירופי. שנטרף וגורש מג"ע:
[לבראני גרסינן]:
קורא ממזרח כו'. וזה מדבר באברהם כמו שפירש"י שם:
איש עצתו. עצתי קרינן:
רש"י
עילהו. כמה דאת אמר שום תשים עליך מלך:
ר' נחמיה אמר פיתה אותו. הזמינו לסעודתו למלך שעשה סעודה והזמין אורחים ואין שים אלא לשון בקשה כמו שים נא ידך תחת ירכי (פ' חיי) כך כל ששה ימים היה עסוק בסעודה לשבת בערב שבת בא אדם והזמינו לשבת:
את האדם. עילהו בזכות אברהם שנקרא אדם גדול בענקים וגו' באיזה זכות יעצת לבראותו בזכות אותו שבא מרחוק הדא הוא דכתיב מארץ מרחק איש עצתו. ס"א:
עץ יוסף
וישם שם ר"י ור"נ שאין לשון שימה מקומית נופל באדם. אלא במשים דבר קבוע במקום שאינו זז משם מעצמו. לכן אמר רבי יהודה שעילה אותו. שכן אמר לשון שימה במלך. וענינו לשון מנוי. ור"נ אמר ששם לו דברים עד שפיתהו (יפ"ת):
עילה אותו שעשאו מלך על כל הנבראים. כי כל הבעלי חי נמצאו גם שמה וכמבואר בספור הנחש. וכן משמע לקמן פ' י"ט:
פתה אותו כמזמין אורח לסעודה דרך פיוס והפצר כדי לקבלו בסבר פנים יפות לכבודו (נזה"ק):
כך הזמין הקב"ה את האדם בזכותו של אברהם כצ"ל (נזה"ק):
בזכותו של אברהם דרש את האדם דרמיז לזכותו של אברה' שנקרא האדם הגדול בענקים וכדלעיל כי כאשר צפה ה' בעתיד שעתיד לקלקל בגן היה ראוי שלא יביאו שמה. אלא שעמד לו זכותו של אברהם שעתיד לתקן קלקולו וכדלעיל:
אתה ידעת כו' המזמור נאמר על אדה"ר כדמוכחי קראי כדלעיל ריש פ"ח:
שבתי בתוך ג"ע כו' ידעת מתחלה שלא הייתי ראוי לשבת שם רק מעט. וידעת קומי שבוודאי אחטא ואהיה מוכרח לצאת ממנה. ורק עשית חסד עמדי להושיבני שמה מתחלה. כי בנת לרעי מרחוק לדעת אשר יבא אדם גדול בעולם ויתקין פגמי:
באיזה זכות יעצת לבראני שבריאת אדם היה בעצה והמלכה וכדלעיל פ"ח. והכרעת עצת הבריאה היתה בזכות אברהם שעמד בנסיון לבא מארץ רחוקה מאור כשדים. ועזב ארצו ומולדתו והלך במצות ה' אל ארץ לא ידע הוא ארץ כנען:
קורא ממזרח עיט כו' ה' קרא לאברהם שבא ממזרח שיעוף כעיט מארץ מרחק והוא איש עצתו שעל ידו נועץ ה' לברא את העולם. וזה שאמר בנת לרעי מרחוק פי' הסתכלת בעצה (לרעי מגזירת רעיון ועצה) היעוצה עלי בבריאתי לאותו שבא מרחוק ובזכותו יעצת לברא אותי:
ויהי שם עד היום הזה. והארון שם נגנז במקומו וכן כאן היה ראוי לישאר בג"ע לעולם ויליף שם שם לגז"ש:
ביצירה זו. אם היה נשאר בצלם אלהים הראשונה שלא היה חוטא היה נשאר בג"ע לעולם אבל משחטא ונשתנה צלמו כדלקמן פרשה י"ז אז שלחו הקב"ה חוצה כד"א משנה פניו ותשלחהו:
[בוראן משבחן כו'. נתבאר לעיל פ' י"ב]:
רש"י
אשר יצר זהו שבח שהוא עצמו יצר ע"כ:
עץ יוסף
המד"א ויהי שם עד היום הזה דריש ג"ש שם שם מארון דכתיב ביה (בד"ה ב' ה') ויהי שם עד היום הזה (ובמלכים א' ח' כתיב ויהיו שם וגו') דמשמע לעולם כמ"ד ארון במקומו נגנז. ובא לרמוז שאלמלא חטא אדם היה נשאר בג"ע לעולם (יפ"ת):
ובלבד היצירה זו אשר יצר דקרא יתירא הוא. ולזה אמר דאתי למימר ובלבד ביצירה זו שיתקיים ביצירה זו הראשונה בהיות לו צלם אלהים על שלמותו. וגם חומר זך ובהיר. אבל משחטא נשתנה צלמו כדכתיב משנה פניו ותשלחהו (מת"כ ונזה"ק):
א"ר יצחק בר מריון כו'. ס"ל דאשר יצר אתי למימר שהקב"ה משבחו כמתפאר ביצירתו ראו בריה נאה שיצרתי כדלעיל פרשה י"ב (יפ"ת):
פוסה. הולך ומתגדל על כל החיים כד"א פשה יפשה כן פי' הערוך ערך פס השביעי:
ה' מאות שנה. וזהו על כל החיים כי מן הארץ עד הרקיע מהלך ת"ק וכן יש מקצה העולם ועד קצהו:
לא סוף דבר. כמו לאו דווקא:
נופו. נוף וגוף האמצעי:
אלא אפילו הקורות. היוצאין מן הצדדין הם מהלך ת"ק:
עץ יוסף
ויצמח ה' אלהים וגו' ועץ החיים בתוך הגן שפוסה על כל החיים. כלומר עץ שהוא הולך ומתגדל ומתפשט על כל החיים (כמד"א כי פשה יפשה) והכוונה שהוא מתפשט על כל יושבי תבל להשפיע להם שפע חיים באשר כל הנבראים נאצלו משרשו וכולם יונקים ממנו כח החיוני:
מהלך ת"ק שנה שהעולם מתחשב ת"ק שנה ועץ החיים מתפשט בכל העולם כדי להשפיע ממנו כח החיוני על כל יושבי תבל ששיעורו מהלך ת"ק שנה:
מתפלגים מתחתיו ומתפרדים כל אחד למקומו כדכתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים:
לא סוף דבר נופו שהנוף דרכו להתפשט. אלא אפי' קורתו ר"ל הגזע שהוא קורתו הוא מהלך ת"ק שנה. וכן פי' הרמב"ם במורה ח"ב פ"ל. וכן פירש הקלרי בסלוק יום א' של סוכות ד"ה כי אקח מועד. והרד"ק על ספר בראשית גרס לא סוף דבר גופו:
רַבִּי יִרְמְיָה בָּרֵיךְ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא (בירך לפני רבי זירא) 'הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ', וְקַלְּסֵיהּ (ושיבח אותו רבי זירא). כְּרַבִּי נְחֶמְיָה (האם שיבח אותו משום שהלכה כרבי נחמיה ולא כחכמים)? אֶתְמְהָא (בתמיהה). אֶלָּא שֶׁלֹא לְעָרֵב אֶת הָאוֹתִיּוֹת (שיבח אותו משום שכך אין המ"ם שבסוף "העולם" נבלעת במ"ם של "מוציא").
כד לא הוה כו'. כשאין דעה בבן אדם הבריות הם אומרים לא אכל איש הזה פת חיטין מימיו וכמו שאחז"ל אין התינוק מדבר אבא עד שאכל כזית דגן הרי שהדעת תולה בפת חטין וזה היה עץ הדעת:
מתמרות. עולות למעלה כתמר זו:
אתפלגון. חולקין בדבר זה:
רנ"א המוציא [גרס ועי' בסמוך וכ"ה בהדיא בירושלמי פרק כיצד מברכין המוציא]. פירש"י שכבר הוציא לחם מן הארץ ממש בהוויתו ומשחטא ונגזר עליו בזעת אפיך כו' נהפך לתבואה:
[ורבנן אמרי מוציא גרסי']:
יהי פסת בר וגו'. ודרשו חז"ל [פ"ב דשבת ופ' בתרא דכתובות] עתיד הקב"ה להוציא גלוסקאות וכו':
לפת. [איידי דמייתי פלוגתא על הלחם הביא גם כן פלוגתא מלפת וכ"ה בירושלמי]:
לפת. מיני זרעונים נקראו לפת כל זמן שלא נעשה ממנו פת וכן החטים:
לא פת היתה. קודם שחטא אדם כדדרש רבי נחמיה:
לא פת היא וכו'. בתמיה וכרבנן:
וקלסיה. ושבח אותו. ופריך כר' נחמיה עשה ושבק רבנן בתמיה. ומשני להכי קלסו בזה שכשאומרים המוציא לא יוכלו להתערב שני הממי"ן העולם מוציא ולפיכך קלסיה ולא בשביל שסבר כדרבי נחמיה ובירושלמי מסיים שלדעתו י"ל ג"כ לחם המן הארץ:
מרורות. מר ממות:
מענינו. כדמפרש ואזיל:
הא גנבא כו'. זהו הגנב שגנב דעת בוראו שסבר שה' יתברך לא ידע ממנו שחטא:
לא תיסב וכו'. לא תקח ממני עלה:
אל תנידני. פי' לא תנוד ותנוע אותי:
מה היתה כו'. שהרבה מיני תאנים הם:
ברת שבע. שם מין תאנה ונקראת בת שבע על שהביאו לעולם ז' ימי אבילות:
ברת אליתא. גם היא מין תאנה:
אליתא. פי' יללה וקינה. [כמו שדרשו פ' בשלשה פרקים על פסוק יצמיתם ה' אלהינו אליתא הוא דנפלה בפומיהון. פירש"י קינה וה"ג בערוך דאמטיית אליתא ובריותא לעלמא]:
רש"י
רבי נחמיה אמר המוציא להם מן הארץ. צריך לומר שכבר הוציא לחם מן הארץ קודם שחטא אדם הראשון היה הלחם גדל ומשחטא אדם ונגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם נהפך לתבואה:
רבנין אמרין מוציא לחם. שעתיד להוציא לחם מן הארץ לעתיד לבוא שנא' יהי פסת בר בארץ (תהילים ע״ב:ט״ז):
רבי חנינא ורבי שמואל. חד אמר לפת לא פת היתה וחרינא אמר לפת לא פת היא עתידה להיות. למה נקרא שמה לפת לא כך שפת היתה קודם שחטא משחטא ללפת וחד אמר לפת לא פת שעתידה היא להיות אתמה שדבר שהיא עכשיו לפת עתידה להיות לחם לעתיד לבא לכמו שהיתה והוא טעם למאן דאמר להוציא לחם מן הארץ:
רבי ירמיה בריך קומי רבי זירא המוציא. וקלסיה:
כרבי נחמיה. שביק רבנן ועביד כר' נחמיה אלא שלא לערב האותיות לא משום הכי קלסיה דסבר כר' נחמיה דאמר המוציא אלא דאי אמר מוציא מערב מ"ם דהעולם עם מ"ם דמוציא ויחטוף אות אחת:
עץ יוסף
מה היה אותו אילן כו' לא שאלו מה היה עץ הדעת. ע"כ אפשר לפרש שדעת חז"ל שעץ הדעת הוא שם כולל ע"ד שכתוב ועץ פרי שהכוונה כל מיני עצים. וכן עץ הדעת כולל הרבה מיני עצים. רק ששואל על אותו עץ שאכלו אדם מה היה. והביא ראיה ממנהג העולם שמאכל חטים נותן דעת באדם:
כד לא הוה כו' כשאין דעה בבן אדם הבריות אומרים לא אכל איש הזה פת חטים מימיו. לכך נקרא עץ הדעת לפי שמקנה דעת לאדם:
א"ל אפשר חטים היו דהא כתיב עץ כדמפ' אח"כ:
מתמרות עלה למעלה כתמר זו. ולכך אז נקראו פרי עץ. ולאחר החטא נתמעט קומתו עד שנעשה כפרי האדמה:
רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ שהוא עתיד להוציא לחם מן הארץ שנא' יהי פסת בר בארץ. ורבנן אמרי מוציא לחם מן הארץ שכבר הוציא לחם מן הארץ. כצ"ל (יפ"ת ונזה"ק). ופירושו דרבי נחמיה ס"ל דהברכה על להבא היא לכן צריך לומר המוציא דמשמע להבא כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ובאותה שעה עדיין לא הוציאם. וה"נ הרמז שעתיד להיות מוציא לחם ממש מן הארץ כדדריש לקמיה מיהו פסת בר בארץ שעתידה ארץ שתוציא גלוסקקאות. ורבנן ס"ל דהברכה על שעבר היא. לכן ס"ל דאומרים בהברכה מוציא דמשמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים. וכבר הוציאם:
לא פת היתה כל מיני ירקות נקראים לפת. ודריש דעל שם זה נקראו לפת לא פת היתה כלומר וכי לא פת היתה ג"כ יוצאת מן הארץ כמו שהוא. כדרך הירק הזה שיוצא מן הארץ כמו שהוא. וזה כמ"ד דעל שעבר היא ברכת הפת שכך היתה יוצאת מן הארץ קודם החטא:
וחרנא אמר והאחר אמר:
לא פת היא עתידה להיות בתמיה. ותצא כמו הירק הזה. וכמ"ד שהברכה היא על העתיד. וכמו שנאמר יהי פסת בר בארץ:
וקלסיה ושבח אותו על שאמר המוציא. ומתמה המדרש כרבי נחמיה עשה ושבק רבנן בתמיה:
אלא שלא לערב כו' שפוסק כרבי נחמיה אלא שלא לערב ראשי אותיות מ"ם דהמוציא עם המ"ם דהעולם. אע"ג דבלחם מן הארץ נמי מערב מ"ם דמן. שאני התם דלא אפשר (אבודרה"ם):
אותן האשכלות הביאו מרורות לעולם. כלומר המות נקרא מר כדכתיב מר ממות. ולכן אמר ענבימו ענבי ראש זה אדה"ר שהיה ראש לכל הדורות (נזה"ק):
איזה אילן שעצו נאכל כפריו כו'. דכתיב כי טוב העץ ולא כי טוב הפרי משמע שהעץ בעצמו נאכל ג"כ. ואיזה אילן שעצו נאכל כפריו כו' אלא אתרוג:
תאנים היה וקרי לה עץ הדעת. משום דכל מיני מתיקה מרגלת לשון לתורה כדאי' בר"ר. ובק"ר פ' ברבות הטובה אמר בהדיא שהתאנים מוסיפין חכמה (יפ"ת):
מעניינו כדמפרש ואזיל:
טרדו הקב"ה והוציאו חוץ לג"ע והיה מחזר כו'. הכוונה שמיד אחר אכילתו מעץ הדעת וידע טוב ורע והרגיש שהוא ערום. הבין שהוא נטרד מהקב"ה ומג"ע. והיה מחזר על כל אילנות ליטול מהם עלים לכסות ערותן:
על כל האילנות ולא היו מקבלות אותו. הכוונה שאדם הבין בחטאו והבין ברוע מעשהו שהיה ראוי שכל האילנות יתרחקו ממנו כי אינו ראוי ליהנות מהם כמו שהורשה מקודם. אבל התאינה אחר שמקרב דעתו אליה ונהנה ממנה לא היה זר אצלו לחזור ולהשתמש ממנה (יפ"ת):
הא גנבא כו' זהו הגנב שגנב דעת בוראו שסבר שהי"ת לא ידע ממנו שחטא. ולקמן בפרשה י"ט מבואר שם הלימוד:
לא תיסב מני עלה לא תקח ממני עלה:
הה"ד ויתפרו עלה תאינה ומינה שמעינן דשאר האילנות לא קבלוהו (יפ"ת):
מה היתה שהרבה מיני תאינים הם:
ברת שבע הם בנות שבע. ונקרא מין זה של תאנים כך על שהביאה לעולם שבעה ימי אבילות. שאלולי החטא היה כל העולם חיים וקיימים:
ברת אילתא גם היא מין תאנה שנקראת כן על שהביאה יללה ובכיה לעולם. מלשון אלי כבתולה:
לא גילה כו' שאין זה כבודו של אדה"ר יציר כפיו ואם על כבוד תולדותיו של אדה"ר חס המקום על כבודו עאכ"ו כו':