בראשית רבה · פרשה טז

לעולם היה. היה ראוי להיות כן לעולם באותו תוקף:

מושלם. שלם וצדיק עם הקב"ה:

פותק. פותח להן פתח שיזובו מימיהן. כד"א פ"ק דשבת פותקין מים לגינה. או י"ל שבמגרפה אחת סתם כל ד' ראשי נהרות כדאמר שקל קלא פתק ביה:

במגרופת. פאל"א בלע"ז ודייק מדכתיב גבורה:

ונהר יוצא מעדן כו' פי' מאחר שכתב להשקות את הגן. שהיא אחת מעבודות הגן. וכתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. הרי שעל האדם היה מוטל להשקות הגן. וכן האדם קודם החטא היה סותם מוצא הנהרות ופותחן להשקות הגן והיה בו גבורה גדולה כזו כמ"ש בסמוך. ולכן פתח בהאי קרא דאיירי בתקפו וגבורתו. ואותו תוקף ראוי היה להיות כן לעולם באדה"ר:

ויהלך שהלך בעצת הנחש משנה פניו. שניטל זיוו ממנו. ותשלחהו שנטרד מג"ע וכדלעיל פ' י"א:

רבי סימון אמר עמו חכמה כו'. דהכא כתיב גבורה בהדיא:

עמו חכמה וגבורה בשעה כו'. אדם הראשון כשהיה עמו ית'. שהי' מושלם לבוראו היה לו חכמה וגבורה. דהיינו קודם חטא. ומפרש הן יעצור במים שתחילה היה פותק במגרופית אחת הוא כמו עץ מתוקן לסתום אמת המים שבגינה שיתקבצו המים וימלאו את הגינה ובזה משקה כל הגינה ואח"כ פותח:

ופותק הוא מלשון פותקין מים לגינה שבת י"ח:

ואלו הן ד' ראשי נהרות כו'. כמפורש פישון וגחון וחידקל ופרת:

בשופי. שהולך בלט ובנחת:

מגיד מראשית כו'. כלומר הפסוק מדבר על העתיד:

זהב ודאי. מבורר ומזוקק ודייק מדכתיב הזהב ועיין עוד בש"ר פ' ל"ו:

טובים כו'. פירש"י טובתו הוא בבית שיכול לקנות בו מה שירצה וטובתו בלכתו בדרך הוא לוייתו שלו שבכ"מ יכול למכרו ועיין עוד מזה בש"ר פל"ה:

של פטמין. מפטמי קטרת מיני סמים לרפואה ושוחקין בו דבר הנקרא בדולח ואינו אבן טובה:

וה"ג בילקוט יגיד עליו ריעו מה זה וכו'. ריעו הוא אבן השוהם מה זה אבן טובה כו':

מהלכין בשופי. בנחת ס"א:

הזהב. משמע הזהב טוב ובחון מדלא כתיב אשר שם זהב:

טובי דהיא בביתא. טובי דהיא בביתא טוב היא בבית להנאתו למכרו ולקנות מדמיו כדי סיפוקו ואם היה הולך בדרך ויש עמו זהב לווי טוב הוא לו שבכל מקום שילך יכול למכרו ולהספיק מדמיו ובמקום מועט יכול להטמינו:

בדולח של פטמין. ששותין הימנו לרפואה:

יגיד עליו ריעו. דכתיב בתריה ואבן השהם מה זו אבן טובה שהיא אחת משתים עשרה אבנים הנזכרים בעשיית אפוד:

פישון שהוא מגדל פשתן שמשקה השדות שנזרע בהם פשתן. וכ' רש"י שהוא מצרים כמו שכתוב ובשו עובדי פשתן. לפי שהשתנות הזרעים בא מהשתנות המים:

בשופי בלט ובנחת מלשון וילך שפי. או פירושו בשופי בריבוי מלא וגדיש לפי שלפשתן צריך ריבוי מים ולכן נקרא שמו פשתן ע"ש פשוי שהוא הרבוי:

מגיד מראשית אחרית הפסוק מדבר על העתיד. כי הוא אחד מבני עבר בן יקטן ונקרא שם מקומו על שמו. וכן כוש ואשור. ואין פסק שבימי משה היו מדינות מפורסמות נקראות כן על שמות האנשים אשר בנאום אך לפי שהתורה היתה כתובה כבר כמ"ש בש"ר סוף פ"ה שאמר משה נטלתי ספר בראשית. ולפי שהיה עוד אחד שנקרא שמו חוילה והוא בן כוש בן חם וגם הוא בנה עיר וקרא על שמו החוילה נתן סימן על שם הזהב לבאר שהוא מבני עבר בן יקטן ששם היה הזהב:

חדקל. נוטריקון חד בקולו שהוא הולך ורועש בקול וע"ש כך נקרא גיחון שהוא הולך ומנגח כמו כי יגח כן פירש"י בחומש וגרס שהוא חד וקל:

אוותינטין. עיקר ומובחר שבכל הנהרות ודייק מדכתיב הוא פרת:

אובל. הוא יובל ופירש"י בפ' מעשר בהמה ובעץ החיים משתעי קרא ועץ חיים בג"ע הוא ר"ל קרא דועל יובל ישלח שרשיו:

הוא חדקל. פירש"י וקשיא בין למ"ד אובל גדול בין למ"ד פרת גדול ומשני לפי שחדקל גדול מאובל קרא אותו גדול אבל לעולם פרת גדול משניהם ע"כ וקשיא לי מאי משני ביה למ"ד אובל גדול ולפיכך נראה ישרה גירסת הילקוט בפ' זו ובספר דניאל שגרס וחדקל נראה גדול מאובל כו'. ופירושו מראה החזון שהיה על חדקל היתה גדולה מהמראה שהיתה על נהר אובל לפיכך קראוהו גדול אבל לעולם אובל גדול משניהם למ"ד אובל אוותינטיאה של נהרות. ועוד נוכל לומר שר' חנינא סבר שנהר פרת נקרא יובל כמו שסבר ר"מ בפרק מעשר בהמה ואז עולה הכל אחד. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אבל מה אעשה ורש"י לא פירש כן:

והלא היה כו'. למ"ד פרת גדול ה"ל לקרותו גדול בברייתו של עולם כשחשב הנהרות כולן והשיב כיון שעלה והקיף כו' ולפיכך כשהגביל הקב"ה א"י לאברהם בברית בין הבתרים קרא אותו גדול:

[דכתיב ביה כי מי גרסי']:

הדבק לשיחון כו'. פירש הערוך הדבק עצמך לאיש חם ויחם לך גם אתה. מלשון גשומה אם שחונה ובכ"מ מביא רש"י לשחוור כו' ופירש רש"י הדבק לשר וקצין שקורין שחוור:

וישחון לך. ישתחוו לפניך הבריות כד"א שחי ונעבורה:

אעברת נהרא בנה. מיד כשהעברת הנהר בנה שמה שהיא א"י ובערוך גרס ואני. [וה"ג בס' יוחסין]:

תרבקנה. שם מקום:

נהר כבר. שם נהר ביחזקאל שמימיו פרין ורבין הזרעים כדלקמן:

ה"ג רש"י ז"ל פרת שמפרד והולך כו' פי' שכלה רחבו עד שסותמין אותו במגריפה אחת של עפר ונראה שבראשו כך הוא קצר כמו שאמר למעלה ומשם מרחיב והולך:

שמימיו כלין ואומר אדם כבר היו המים ועכשיו עברו והלכו להם:

שאינם יורדין בכברה. וע"כ נקרא כבר על שנשאר בכברה:

אין קולך הולך. והומה וסוער:

ה"ג בילקוט הלואי אשמיע קולי ואראה. פירוש ואהיה נראה:

שקלין בפירותיהן. אפילו אותן אילני סרק שיש להן פירות מה קלין וקטנים הם:

שהוא חד. בקולו. קולנו הוא משאר נהרות רני"ם בלע"ז ע"כ:

פרת אוותיניטן של נהרות. גדולות שבכל הנהרות רבי חנינא אמר גילירי רבי לוי אמר אובל אוותינטין וכו':

והא כתיב ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל. וקשיא בין למאן דאמר פרת גדול מכולן בין למ"ד אובל גדול מכולן ואמר פרת גדול הוא לפי שדניאל ראה שני חלומות אחד בחדקל ואחד באובל וחדקל גדול מאובל והא דקראו גדול שגדול מאובל הא פרת גדול משניהם מאי שנא בבריאת עולם לא קרא נהר פרת גדול והכי אמרין עד הנהר הגדול נהר פרת והשיב כיון שעלה והקיף את ארץ ישראל דכתיב ביה כי מי גוי גדול לכך נקרא שמו גדול משל הדיוט אומרין עבד מלך מלך הדבק לשחוור וישחון לך. ס"א:

אוונתינטין. לשון איתן חזק וחבירו מצאתי בפסיקתא פרשת כי תשא אמר משה לפני הקב"ה משבעים אומות אותנטיית שיש לך לעולמך אין אתה מביט אלא על ישראל:

והא כתיב ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל ואת אמרת פרת היא אותינטין של נהרות ומתרץ לפי שדניאל ראה שני חלומות אחד באובל ואחד בחדקל וחדקל נראה גדול מאובל אבל פרת גדול מכולן ע"כ:

רב אמר ליה לחייא בריה בנה לי בארץ ישראל אמר ליה הין א"ל עברת נהרא בני שמואל אמר עד מקום שהנהר מהלך היא ארץ ישראל ואי זה מקום זה תרביקוס:

הוא פרת הוא נהר כבר. פרת שמפריד והולך עד שכלה רחבו כמגריפה.

כבר שמימיו כלין לגמרי. ובני אדם אומרים כבר היה נהר. ס"א:

שהוא פרה ורבה. שמקום טבען קצר הוא ומשם יפרד ויתפשט עד שעוברים אותו בספינה ונעשה נהר גדול:

עד שכלה רחבו במגריפה. שיכולין לסותמו במגריפה אחת מרוב קוטנו:

פרת. לשון אוכלא דאפרת הוא ע"כ:

זהב ודאי וזהב הארץ ההיא טוב. שמה שנתן הקב"ה זהב לארץ. הוא טובה גדולה הן בבית שאין צריך מקום גדול ויוכל לשמרו. וגם בלוויתא בדרך הוא טוב שיכול לישא אותו עמו וכשפורט א' מסתפק ממנו הרבה:

אמר ר"ל לא היה כו' לא היה כדאי שיברא דבר זך ויקר כמוהו. אם לא שמשתמש לעניינים אלהיים לבהמ"ק. והיינו טוב דקאמר:

אמר ר' איבו את סבור כו'. לכאורה נראה דצ"ל ועינו כעין הבדולח (במדבר י״א:ז׳) א"ר איבו את סבור כו' יגיד עליו רעו שם הבדולח ואבן השוהם מה זה אבן טובה אף זו אבן טובה. ופירושו שאצל המן היינו יכולים לטעות שפירושו כבדולח הזה של פטמין (פי' בדליו מין שרף הנוטף מעץ וידוע בארץ מזרח. והשרף הזה כמראה צפורן איש ותועלתו ספרו הרופאים). ומתרגמי המקרא בלשון יוני ורומיי תרגמו בדליון (מוסף הערוך) ואמר רבי איבו שהוא טעות. והביא ראיה מכאן שם הבדולח ואבן השוהם מה שוהם אבן טובה אף בדולח אבן טובה. ומה בדולח זה אבן טובה. אף בדולח דשם אבן טובה. אבל המת"כ והנזה"ק הסכימו לגירסת הילקוט יגיד עליו רעו ואבן השוהם מה זה אבן טוב כו' ולפי דבריהם ה"ק המד' שם הבדולח ואבן השוהם א"ר איבו את סבור כבדולח הזה של פעמים. ע"ז השיב יגיד עליו רעו מ"ש ואבן השוהם. מה שוהם כו':

שהוא חד בקולו שקולו נשמע למרחוק כדאמר בסמוך:

פרת אוותנטין בלשון יוני מלכות ושררה מוסף הערוך ור"ל עיקר ומבחר שבכל נהרות. ודייק מדכתיב הוא פרת. הוא הגדול הידוע כדכתיב עד הנהר הגדול נהר פרת:

אובל אוותנטין דמה שכתוב דניאל ח' ג' ואני הייתי על אובל אולי. אובל שם הנהר. ואולי שם המקום. ודייק דאובל גדול שבנהרות מדלא קאמר נהר אובל. ומדכתיב אובל בלי זכירת נהר משמע שהוא נודע וחשוב (יפ"ת):

והכתיב ואני הייתי על יד הנהר כו'. וקשה בין לרב ובין לרבי חנינא. ומשני אלא לפי שדניאל ראה ב' חלומות אחד בחדקל ואחד באובל (כדכתיב (דניאל ח׳:ב׳) ואראה בחזון ואני הייתי על אובל אולי):

וחדקל (נראה) גדול מאובל. פי' מראה החזון שהיה על חדקל היתה גדולה מהמראה שהיתה על נהר אובל. לפיכך קראוהו גדול נגד המראה של אובל. אבל לעולם יכולין לומר פרת גדול. וגם יכולין לומר אובל גדול:

והלא הוא בברייתו של עולם כו'. לרב פריך דאי פרת גדול היה ראוי שיקראהו גדול כאן כמו שנקרא בפ' דברים וביהושע. דהכא עיקר עניניהם. ומשני דלעולם פרת הוא הגדול ומה שנקרא שם גדול בפירוש. הוא על שם שמקיף את א"י. דשם מיירי בירושת הארץ. ולאורויי לן בזה מעלת א"י. דבס' בראשית לא כתב רק ברמז מעלת פרת מצד עצמו. אבל בפרש' דברים וביהושע ששם אשמעינן מעלת פרת מצד שדבוק לא"י ע"ד עבד מלך מלך. נכתב בפירוש שם נהר הגדול נהר פרת:

הדבק לשחון פי' הערוך לשון חום. כלומר תקרב לחום ויחם לך. ובריש ספרי הגירסא הדבק לשחוור. ופי' הדבק לשר וקצין שקורין שחוור. וישחון לך ישתחוו לפניך הבריות. מלשון שחי ונעבורה. כן נ"ל לפרש המאמר כמו שהוא לפנינו (וע' בנזה"ק ובילקוט):

אעברת נהרא בנה מיד כשעברת הנהר בנה שמה שהוא א"י וכוונת רב על רוחב הנהר וכוונת שמואל על אורך הנהר. וע' בערוך ערך ואני:

תרבקנה. שם מקום:

הוא פרת הוא נהר כבר שהרי פרת נקרא נהרות בבל וכמ"ש בשוח"ט מזמור קל"ז דמצד האחד פונה לבבל וכתיב בריש יחזקאל בארץ כשדים על נהר כבר. וכשדים הוא בבל וכבר הוא פרת והכל א':

שפרה ורבה כלומר אע"פ שתחלתו קטן מאד. שוב פרה ורבה עד שעוברים אותו בספינות:

שמימיו פרים ורבין הזרעים כדלקמן (מת"כ):

פרת שמפרה והולך כו' כך הוא הגירס' בהרבה מדרשים ומפרה פי' שמחסר. כמו ופרא מן מה דאת לביש דלקמן סוף פ' כ'. ור"ל שמצד רחבו למעלה מתמעט והולך עד שכלה במקום צר כמגריפה (נזה"ק) והא"א ומת"כ גרסו פרת שמפריד והולך עד שכלה ופותקין אותו במגריפה. פי' שבראשו הוא קצר עד שסותמין אותו במגריפה אחת על עפר. ויש גורסין פרת שמפרש והולך עד כו'. ופי' שמתפרש לנהרות קטנות לצדדים עד שנשאר הנהר עצמו קצר עד שכלה במגריפה:

כבר שמימיו כלין מצד רחבו למעלה. והאדם אומר כבר היו המים ועכשיו עברו והלכו להם:

שפירותיו גסין גרעיני התבואה הצומחת בו:

ואינן יורדים בכברה ולפי שחשיבותו ניכר ע"י הכברה שאין הפירות יורדין בו נקרא כבר (יפ"ת):

כבר בפני עצמו כו' כבר הוא אחר ופרת הוא אחר:

אין קולך הולך והומה וסוער:

א"ל כו' מעשי מודיעים אותי כו'. ואף שהוא דרך מליצה לבד. עכ"ז גם ענין טבעי יש בה אשר באמת תלוי זה בזה. המים ההולכים לאט לאט המה מתעכבים מתחת הארץ. וע"כ הוא משקה את הארץ בשפע רב. ולכן הנטיעות גדלות מהר. ולא כן המים ההולכים במרוצה רבה. אשר ע"כ הקול נשמע בהם מסבת המרוצה ולכן אינם משקים את הארץ וכן במשל אילנות עושים פירות מצד שיש בהם לחלוחית רב והם רכות ולחות ע"כ אין נשמע קולם:

ע"י שהם כבדים כו' לפיכך אין הרוח המנשב בהם מנענעם הרבה. אבל אילני סרק ע"י שהם קלים. ואפילו אותן אילני סרק שיש להן פירות מה קלים וקטנים הם לכן הרוח מנענעם תמיד וקולן נשמע הה"ד כנוע עצי יער מפני רוח. דמשמע שהתנועעם הוא מפני הרוח. ואמר עצי יער דדווקא אילני סרק:

ממקום שהדין כו'. מעדן נוטריקון ממקום הדין:

דכתיב בהו גרסינן:

שף עמה. עם אומתו היה שף ומסתיר סודות על ישראל כנחש ומלת גיחון דייק כד"א על גחונך תלך. [ובויק"ר פל"ד הגי' בע"א קצת]:

קדמה מלכות יון. לפני מלכות אדום:

בנימוסין. פירש"י כחוקת הגוים מתרגמינן בנימוסי עממיא. ולי היה נראה על דרך שאמרו בפ"ק דעבודת כוכבים שאין מעמידין מלך בן מלך וזהו בלי חוק ונימוס ישר שהרי התורה צותה שאם בן כהן גדול ראוי להיות כהן גדול הוא קודם לכל אדם וכן בן מלך המלכות נופל לו בירושה ועוד דהתם אמרינן על ידי שאלה מוקמינן מלך בן מלך הרי שאין להם נימוס קבוע:

ובפנקסין. ר"ל שאין להם כתב וכן לשון ופירש"י בעבודת כוכבים כתב ולשון של רומים מן אומה אחרת בא להם אחרים תקנו להם ספריהם וע"ש בתוספות:

על שם אשור. כתב רש"י ז"ל וז"ל הגירסא שלפנינו מוטעת וה"ג [כל] מלכיות שנקראו ע"ש אשור ופירש כל מקום שתמצא מלכות הנקרא בשם אשור הטעם ע"ש שהם מתעשרות מישראל וכן ע"ש נינוה כו':

והצירה לבניו. של הקב"ה:

של זקן. יצחק שבירך לעשו משמני הארץ וגו' והיה כאשר תריד ופרקת עלו:

שאני עתיד. כלומר הקב"ה כתב בתורתו פרת ע"ש שיפרע ממנה ודרש בו לשון פרעות אויב:

פורה. פרת לשון פורה וגו' ומדבר באדום:

ונהר יוצא מעדן. ממקום שהעדן יוצא:

פישון. זה בבל:

ננסא. קורטא. קיטע. פושכא:

הוא הסובב את כל ארץ החוילה. שעולה ומקיף את כל ארץ ישראל דכתיב ביה הוחילי לאלהים:

קדמת אשור. אמר רב הונא בשלשה דברים קדמה מלכות יון למלכות הרשעה בנימוסין ובפנקסין ובלשון:

דכתיב ביה הוחילי לאלהים. שמיחלת להקב"ה:

שהיה המן הרשע. שהיה מזרע עמלק שף עמה כנחש שנתחבר עם אחשורוש לפורענותן של ישראל ונחש נקרא גיחון על שם על גחונך תלך ועל זה יסד הפייט גחון גח מבין עכסים (יוצר לפרשת זכור):

בנימוסין. בגזרות בחוקות הגוים מתרגמינן בנימוסי עממיא:

בפנקסין. בשטרות שכל משאם ומתנם והלואתם שעושים ביניהם כותבין בשטר:

ובלשון. שיש להם לשון כנגד עשו:

גרמידא. בלע"ז הכי כתיב בספרים:

רבי הונא בשם רבי אחא כל המלכיות הנקראו לשם אשור על שם שהן מתעשרות מישראל. כך הוא העיקר כמו שמצאתי בויקרא רבה אבל מה דגרסינן רבי הונא בשם רבי אחא כל המלכיות נקראו לשם שיבוש הוא וכן פירושו כל אותן מלכיות שנקרא באותו מקום שיש להם לשם אשור לא נקראו כך אלא על שם שמתעשרות מישראל וכן כל מלכיות שנקרא לשם ננוה בלשון הזה בויקרא רבה עד תכליתה:

להפרע לה. בסוף לעתיד לבא ישכח זכרם:

עתיד הקב"ה להשקות כו' ודרש מעדן כמו מהדין (דאותיות אחה"ע מתחלפות יפ"ת) ואינו מוציא הענין מפשוטו אלא שדורש ראשים על ראשים שמשלו בעולם דורש כל הענין שהעדן יפרד לארבעה ראשים:

כוס תרעלה כו' שהדין יוצאת שם כוס הונח על ההשפעה בריבוי היוצאת מאתו ית'. השפעה טובה נקראת כוס ישועות ובהפכה נקראת כוס התרעלה:

ע"ש ופשו פרשיו דבבל כתיב הנני מקים את הכשדים וגו' ופשו פרשיו פי' ששרבו פרשיו:

שעלה והקיף שעלה על א"י ובנה עליה מצור סביב כדכתיב בסוף ירמיה ויבנו עליה דיק מסביב (יפ"ת):

דכתיב ביה הוחילי לאלהים ולפי שא"י תוחלת ישראל היא נקראת ארץ החוילה כלומר ארץ התוחלת (יפ"ת):

אלו דברי תורה שהתורה גלה לבבל עם החרש והמסגר עם יכניה המלך:

כתורת א"י דאוירא דא"י מחכים כדאיתא בפרק מי שמת. וכמ"ש מלכה ושריה וגו':

ולא חכמה כו' תורה היינו אוקמי גירסא. וחכמה היינו סברא ופלפול (יפ"ת):

מקרא משנה כו' דבדולח ואבן השוהם מיני מרגליות הם ויש בהם מינים ממינים שונים. וכן יש בתורה מקרא משנה כו' (יפ"ת):

שהיה המן שף עמא מענין תשופנו עקב. שהיה מכה את עם ישראל בלשונו כנחש. ולפי שהיה בימי מדי קרי למדי גיחון על שמו של נחש שנא' בו על גחנך תלך:

ע"ש על גחונך תלך ובילקוט מסיים הוא הסובב את כל ארץ כוש על שמלך מהודו ועד כוש:

קלה וחדה כלומר במהירות בלי שום התבוננות שתיכף הסכימו להפר דת ישראל:

כתבו על קרן השור כו' פירשתי לעיל בפ' ב' סי' ה':

בג' דברים קדמה כו' והיינו דכתיב הוא ההולך קדמת אשור וקראו אשור מפני שהיתה מתעשרת מממונם של ישראל יותר מאחרים כדכתיב אמלאה החרבה. ולכך מייחד לה השם הזה בפרט (יפ"ת):

בנימוסין כו' שלקחו מהם הנימוסים הם החקים והמנהגים אשר בה יתנהגו (נזה"ק):

בפנקסים הוא כתיבת הספרים והאותיות (נזה"ק):

ובלשון כמו שכתב רש"י בע"ז כתב ולשון של רומיים מן אומה אחרת בא להם. אחרים תקנו להם. אבל גירסת הערוך בנווסין ובפניקטין ובלשון. וכתב המוסף הערוך שגירסתו היא עיקר. ובנווסין פי' בלשון יוני חכמת הנהגת הספינות. ובפניקטין פי' חכמת בניני היכלות:

נקראים ע"ש אשור נפקא ליה מדכתיב בישעיה לשבור אשור בארצי וגו' וסמיך ליה זאת העצה היעוצה על כל הארץ וגו':

ע"ש שהיו מתעשרות וא' מתחלף בע' מאותיות אחה"ע. או מפרש אשור מלשון חוזק. שהם מתחזקים מישראל כלו' שמקבלים שפע העושר ע"י ישראל שגלו ביניהם בהיות שכינה עמם בגלות (נזה"ק):

ע"ש נינוה נפקא ליה מדכתיב בנחום משא נינוה וגו' ושם התנבא על הישועה מכל העכו"ם אלא ודאי כי כולם נקראו ע"ש נינוה (יפ"ת):

ע"ש מצרים דכתיב ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים. דקשה מ"ש דנקט אשור ומצרים. אלא שהם רמז לכולם (יפ"ת):

שהפירה חקי ה' ותורתו. והצירה לבניו:

שפרה ורבת מברכתו של זקן. שפרת ורבת והתמיד מלכותו. ואגב אורחיה אשמעינן שסבת קיומה כל כך הוא מברכת יצחק (יפ"ת):

עילה אותו כו'. הגביה אותו במעלה וכבוד על הכל. ולעיל דרש וישם וכאן דרש ויקח:

ה"ג ולקחום עמים והביאום ועי' מזה בתנחומא בפ' צו שהרבה בראיות:

פיתה אותו. ריצה אותו כדי שיכנס לתוכו כדלעיל:

הניח לו. לשון הנאה וקורת רוח:

הגין עליו וכו'. סיפיה דקרא קדריש ויניחהו בגן עדן בגן דריש להגנה עדן לשון עידון כמשמעו:

להניחו כו'. ע"מ כן הניחו שם כדי שינוח שם ויקבל הנאה ועידון אבל לא עלתה לו ואדם ביקר בל ילין ובילקוט לא גרס [האי] דרבי ברכיה:

עילה אותו. מדלא קאמר ויולך ה' אלהים אלא ויקחו לשון עילוי כמה דאת אמר ולקחום עמים (ישעיה י"ד) דמשמע נמי לשון עילוי:

פיתה אותו. לקחו בלשון רצויה:

ויקח ה' אלהים מפני שלא יאות לשון לקיחה על האדם. לכן דרשו לשון עילוי או לשון פיתוי (יפ"ת):

עילה אותו כבר פירשתי לעיל פ' ט"ו סי' ה':

ולקחום עמים והביאום שרמו למעלתם שיקחום בגדולה ובכבוד והביאום:

קחו עמכם דברים. ונקט קיחה בדברים על שם שעל ידם לוקחים ומושכים לב האדם:

וינחהו כו' משום דלא יפול הנחה במקום על אדם לכן דרש הניח לו כו' לשון מנוחה ולשון הגנה מהנזקין. וגם הניח לו והרשהו ליהנות מכל עצי הגן באכילה ושאר עידונין. ואפילו בעץ הדעת לא נמנע העידון בצל ומראה וריח (יפ"ת):

ר' ברכיה אמר להניחו כו'. כלומר דויניחהו לאו דרך החלטה שהניחו והגין ממש דהא לפי האמת לא הו"ל מנוחה כי מיד חטא וגורש אלא שהכניסו לג"ע אדעתא שיניחהו ויגין עליו ולעדנו. אבל לא עלתה לו (יפ"ת):

נתן לו מצות שבת דריש ויניחהו שישבות וינוח בלי מלאכת עבודה ומ"ש לעבדה ששת ימים תעבוד. ולא בשבת. ומ"ש לשמרה שהשבת ישמור שלא יעשה בו מלאכה:

אלו הקרבנות קרבנות עולות העשוים לענין התעלות הנפש במעלותיה:

תעבדון את האלהים. דלא אשכחן שעשו מצות מעשיות על הר סיני רק עבודת הקרבנות כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות (יפ"ת):

על שש מצות. כל זה בסנהדרין פרק ד' מיתות ולקמן בפ' ואתחנן ולא חשב ז' דאתיא כמ"ד אדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי כדאיתא בירושלמי דעבודת כוכבים פ' השוכר רבי יוסי בר בון בשם רב אדם הראשון שלא הותר לו בשר תאוה לא נצטוה על אבר מן החי בני נח שהותר להם בשר תאוה נצטוו על אבר מן החי וכן הוא בפ' ד' מיתות אע"פ שרבי לוי גופיה אית ליה התם שבע:

על הגזל. ובסדר עולם מסיים שנאמר או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו':

על הגזל. מכל עץ אכל תאכל לא הורשת לאכול אלא במה שהתרתי לך. [ועיין בירושלמי דע"א פרק השוכר דנפקי ליה דיוקא מהאי קרא מכל עץ הגן אכול תאכל שאסור להנות במה שלא הורשה]:

רבנן פתרין כל עניינא כו'. פירש"י כל עניינים דאמרינן לעיל. [ועוד הוסיפו עליהם דרשות אחרות. בירושלמי גרס חברייא שמעו כלהון מן קריין סגיין כו'. פי' מצות שנצטוו עליהון אדם הראשון ובני נח למדו אותם מהרבה פסוקים לא בלבד מכתוב זה מפ' זו וכדמפרש התם באורך וכן י"ל כאן משום דבר הלמד מענינו שכל סוגיא דהכא איתא התם ולמדין מן השווין אע"ג דלא מייתי הכא כל הני דמייתי התם]:

מתי יתכשר כו'. דרש כפל לשון אכל תאכל משמע משהוא אוכל אז תאכלנו לאפוקי אבר מן החי. [בסדר עולם מסיים שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו]:

מיתה לחוה. כלומר שלא יאמר האומר למה מתה חוה או הבנים הבאים אחריהם ומפיק ליה מיתורא:

צוהו על הגזל. שלכולם נתן לו רשות חוץ לעץ הדעת טוב ורע:

ודייק המו"ר מכל עץ הגן אכל תאכל צוהו על הגזל שעכשיו הרשוהו לאכול מכל עץ הגן לפי שהיה אדם יחיד בעולם ואין איש אחר עמו וכל מה שיש בעולם הפקר הוא לפניו ואינו גזל אבל משבאו לעולם דורות הבאים ולקח כל אחד ואחד בעולם חלקו אם היה אוכל מכאן ואילך מעצי הגן נחשב עליו כגזל שיש לאחרים חלק בו ומשלהם הוא אוכל:

רבנין דרשין ליה. בכל עניינין דאמרינן לעיל ועדיין דורשין היינו דרשה אתרת ויצו ה' אלהים השמר שתתנהג עמי כאלוה:

רמז על אבר מן החי. אפשר לומר תאכל מהו אכול תאכל בתחילה עשאהו אוכל ואחר תאכל:

ואת עביד סגי נהור. ס"א:

ננסא אותו נבוכדנאצר מלך בבל ננוס היה. קורטה בעי קטן. קטיעא מקוטע. פושכא זרת ארכו וזרת רחבו טפח סביב מתרגמינן פושכא סחור סחור:

ויצו ה' אלהים כו' והיה די שיאמר ויאמר לו מכל עץ הגן כו'. שהרי כבר כתיב ויקח ה' אלהים את האדם על כן דורש תיבות המיותרות:

צוהו על שש מצות וכן איתא בש"ר פ"ל. ובילקוט סדר יתרו בשם פסיקתא. אבל עוד איתא שם בילקוט אדם נתתי לו ז' מצות. וכן הוא בילקוט שה"ש. ועי' בפ' ד"מ. ובדברים רבה פ"ב. ובתנחומא פ' יתרו:

כי הואיל הלך אחרי צו. אחרי צווי של נביאי הבעל (רש"י):

ונוקב שם ה' במגדף כתיב:

אלו הדיינים פי' שנצטוה על העתיד להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ובגמרא גרס אלו הדינים:

צוהו על הגזל מדאצטריך למשרי עצי הגן שהם הפקר. ש"מ דמה שאינו הפקר אסור (רש"י):

פתרי ליה כל ענינא דקרא בענין אחר. ולדידהו לא נרמז פה אלא ברכת ה' וג"ע. ואידך מצות דב"נ ילפינן מקרא אחרינא:

רחמן אני דיין אני להפרע. אע"פ שאני רחמן. בדבר זה אני דיין להיות קנוא ונוקם שהוא זלזול כבודו (יפ"ת):

אלהים על האדם א"ל אלהים אני נהוג. כצ"ל פירוש קבל אלהותי עליך האדם:

אלהים לא תקלל וכדאיתא במ"ס אלהים לא תקלל משמש קדש וחול. ועי' במכילתא דאיתא שם פלוגתא דר"ע ס"ל קדש. ור' ישמעאל ס"ל בדיינים הכתוב מדבר:

מתי יתכשר כו' ולכך כפל לומר אכל תאכל כלומר משהוא עומד לאכילה דהיינו לאחר שחיטה אז תאכלנו. ואע"ג דלאדם לא הותר לשחוט ולאכול. במתה מאליה מותר היה. ולפ"ז אפשר שתכשר בשחיטה אם שחטה בשוגג (יפ"ת) או י"ל דס"ל דהותר בשר לאדה"ר לאכילה (נזה"ק):

מיתה לאדם כו' מרבוי דמות תמות יליף לה:

מיתה לחוה דאף היא היתה בכלל אזהרה. ותולדותיו באו מכחו והוטבעו בחותמו (נזה"ק):