מדרש ארצישראלי
דף הבית / בראשית רבה / פרשת בראשית

בראשית רבה · פרשה כה

הפרשה במקרא · בראשית ה, א–הפרשה סתומה

א זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ב זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם׃ ג וַיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת׃ ד וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי־אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ ה וַיִּֽהְי֞וּ כׇּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}

המדרש שלפניך דורש בעיקר את בראשית ה, א (מודגשים).

הנוסח, הפיסוק, הניקוד וההסברים שבסוגריים הוכנו בסיוע בינה מלאכותית, על בסיס דפוס וילנא ולאור המפרשים, ועדיין לא עברו עריכה אנושית. ייתכנו בהם טעויות.

פרשה כה · 3 סעיפים

אויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי…

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ־לֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱ־לֹהִים –

אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר הוֹשַׁעְיָא: ('ואיננו' פירושו:) אֵינוֹ נִכְתָּב בְּתוֹךְ טִימוֹסָן (פנקס השמות) שֶׁל צַדִּיקִים אֶלָּא בְּתוֹךְ טִימוֹסָן (פנקס השמות) שֶׁל רְשָׁעִים.

אָמַר רַבִּי אַיְבוּ: חֲנוֹךְ חָנֵף הָיָה (הפכפך היה), פְּעָמִים צַדִּיק פְּעָמִים רָשָׁע. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד שֶׁהוּא בְּצִדְקוֹ אֲסַלְּקֶנּוּ (בעודו צדיק אקח אותו מן העולם).

אָמַר רַבִּי אַיְבוּ: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דָּנוֹ (דן הקדוש ברוך הוא את חנוך), בְּשָׁעָה שֶׁהוּא דָּן כָּל בָּאֵי עוֹלָם.

אֶפִּיקוֹרְסִים (כופרים) שָׁאֲלוּ לְרַבִּי אַבָּהוּ, אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מוֹצְאִין מִיתָה לַחֲנוֹךְ (לא מצאנו בכתוב שחנוך מת). אָמַר לָהֶם (רבי אבהו): לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ (האפיקורסים): נֶאֶמְרָה כָּאן לְקִיחָה וְנֶאֶמְרָה לְהַלָּן (באליהו, שעלה לשמים ולא מת): כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ (מלכים ב ב, ה).

אָמַר לָהֶם (רבי אבהו): אִם לִלְקִיחָה אַתֶּם דּוֹרְשִׁים, נֶאֱמַר כָּאן לְקִיחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (באשת יחזקאל, שמתה): הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ [בְּמַגֵּפָה] (יחזקאל כד, טז).

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: יָפֶה הֱשִׁיבָן רַבִּי אַבָּהוּ.

מַטְרוֹנָה (גברת נכבדה) שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: אֵין אָנוּ מוֹצְאִין מִיתָה בַּחֲנוֹךְ (לא מצאנו בכתוב שחנוך מת). אָמַר לָהּ (רבי יוסי): אִלּוּ נֶאֱמַר 'וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ־לֹהִים' וְשָׁתַק (ולא הוסיף הכתוב דבר), הָיִיתִי אוֹמֵר כִּדְבָרַיִךְ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱ־לֹהִים' – וְאֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה (שמת), כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱ־לֹהִים.

בויקרא את שמו נח לאמר

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר [זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ] –

רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ (נחלקו):

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הַשֵּׁם וְלֹא הַשֵּׁם הוּא הַמִּדְרָשׁ (הטעם שנתן הכתוב, 'ינחמנו', אינו מתאים לשם 'נח', והשם אינו מתאים לטעם). לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא (לא היה צריך הפסוק לומר אלא) 'נֹחַ – זֶה יְנִיחֵנוּ' אוֹ 'נַחְמָן – זֶה יְנַחֲמֵנוּ'.

אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן הִשְׁלִיטוֹ עַל הַכֹּל: הַפָּרָה הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ, וְהַתֶּלֶם נִשְׁמָע לַחוֹרֵשׁ (והאדמה נחרשה בקלות). כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם מָרְדוּ עָלָיו: הַפָּרָה לֹא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ, וְהַתֶּלֶם לֹא הָיָה נִשְׁמָע לַחוֹרֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ – נָחוּ (הפרה והתלם ממרדם).

וּמְנָא לָן (ומניין לנו)? נֶאֱמַר כָּאן נְיָחָה (לשון מנוחה, 'נח'), וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ (שמות כג, יב). מַה נְּיָחָה שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן נְיָחַת שׁוֹר, אַף נְיָחָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן נְיָחַת שׁוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: לֹא הַשֵּׁם הוּא הַמִּדְרָשׁ וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הַשֵּׁם (השם 'נח' אינו מתאים לטעם 'ינחמנו', והטעם אינו מתאים לשם), וְלֹא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא (ולא היה צריך הפסוק לומר אלא) אוֹ 'נֹחַ – זֶה יְנִיחֵנוּ' אוֹ 'נַחְמָן – זֶה יְנַחֲמֵנוּ'.

אֶלָּא עַד שֶׁלֹא עָמַד נֹחַ הָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים וּמְצִיפִים אוֹתָם (את המתים) בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם.

שְׁתֵּי פְעָמִים כְּתִיב (כתוב): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם (עמוס ה, ח; ט, ו), כְּנֶגֶד שְׁתֵּי פְּעָמִים שֶׁהָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים וּמְצִיפִין אוֹתָן (את המתים) בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם, אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאַחַת בְּעַרְבִית, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר (תהלים פח, ו) – שׁוֹכְבִים שֶׁלָּהֶם חֲלָלִים הָיוּ (גם מתיהם, שכבר שכבו בקבר, היו כהרוגים, שהמים שטפו אותם). כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ – נָחוּ (המתים בקבריהם).

נֶאֱמַר כָּאן נְיָחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן נְיָחָה: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם (ישעיה נז, ב). מַה נְּיָחָה הָאָמוּר לְהַלָּן נְיָחַת קֶבֶר, אַף נְיָחָה הָאֲמוּרָה כָּאן נְיָחַת קֶבֶר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא (על שם קורבנו נקרא נח), שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח, כא).

רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא (על שם מנוחת התיבה נקרא נח), דִּכְתִיב (שכתוב): וַתָּנַח הַתֵּבָה (שם, ד).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שִׁמְּשׁוּ הַמַּזָּלוֹת (לא פעלו גרמי השמים) כָּל אוֹתָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (של המבול). אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן: שִׁמְּשׁוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר (לא הייתה פעולתם מורגשת).

[וְיוֹם וָלַיְלָה] לֹא יִשְׁבֹּתוּ (שם, כב) – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ (נחלקו):

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: לֹא יִשְׁבֹּתוּ (שם) – מִכָּאן שֶׁלֹא שָׁבְתוּ (גם בזמן המבול).

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִשְׁבֹּתוּ (שם) – מִכָּאן שֶׁשָּׁבָתוּ (בזמן המבול).

גמן האדמה אשר אררה ה'

מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' –

עֲשָׂרָה שְׁנֵי רְעָבוֹן (עשר תקופות של רעב) בָּאוּ לָעוֹלָם:

אֶחָד בִּימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג, יז).

וְאֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'.

וְאֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם (שנאמר): וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (בראשית יב, י).

וְאֶחָד בִּימֵי יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן (בראשית כו, א).

וְאֶחָד בִּימֵי יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב (בראשית מה, ו).

וְאֶחָד בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (רות א, א).

וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים (שמואל ב כא, א).

וְאֶחָד בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: חַי ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי (מלכים א יז, א).

וְאֶחָד בִּימֵי אֱלִישָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן (מלכים ב ו, כה).

וְאֶחָד שֶׁהוּא מִתְגַּלְגֵּל וּבָא לָעוֹלָם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה' (עמוס ח, יא).

רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק (אמרו): עִקַּר אַוְתֶּנְטְיָא שֶׁלּוֹ (עיקר תוקפו של הרעב שבימי דוד) לֹא הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת בִּימֵי דָּוִד אֶלָּא בִּימֵי שָׁאוּל, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה שָׁאוּל גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה (נצר רך של עץ שקמה, כלומר חלש מלעמוד ברעב), גִּלְגְּלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דחה את הרעב) וֶהֱבִיאוֹ בִּימֵי דָּוִד.

מַתְלָא אָמְרִין (המשל אומר): שִׁילוֹ חָטָא וְיוֹחָנָא מִשְׁתַּלְּמָא (שילו חטא ויוחנן משלם)?! אֶתְמְהָא (בתמיהה).

אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה (הגדול): מָשָׁל לְזַגָּג (אומן עושה כלי זכוכית) שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ קֻפָּה (סל) מְלֵאָה כּוֹסוֹת וּדְיַטְרוּטִין (וכלי זכוכית יקרים, מעוטרים בחריטות), בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִתְלוֹת אֶת קֻפָּתוֹ הָיָה מֵבִיא יָתֵד וּתְקָעָהּ וְנִתְלֶה בָּהּ (תולה בה תחילה את עצמו, לבדוק אם תחזיק מעמד), וְאַחַר כָּךְ הָיָה תּוֹלֶה אֶת קֻפָּתוֹ.

לְפִיכָךְ לֹא בָּאוּ (שנות הרעב) בִּימֵי בְּנֵי אָדָם שְׁפוּפִים (חלשים), אֶלָּא בִּימֵי בְּנֵי אָדָם גִּבּוֹרִים, שֶׁהֵן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהֶן.

רַבִּי בֶּרֶכְיָה הֲוֵי קָרֵי עֲלֵיהוֹן (היה קורא עליהם): נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ (ישעיה מ, כט).

רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר: שְׁנַיִם (שני רעבים) בָּאוּ בִּימֵי אַבְרָהָם.

רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר: אֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ וְאֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם.

רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי אֵלִיָּהוּ – רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת הָיָה (של עצירת גשמים), שָׁנָה עָבְדָה שָׁנָה לֹא עָבְדָה (שנה עשתה האדמה פירות ושנה לא עשתה).

רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי אֱלִישָׁע – רָעָב שֶׁל מְהוּמָה הָיָה (של מצור ומלחמה; או: שאוכלים ואינם שבעים), שֶׁנֶּאֱמַר: עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף (מלכים ב ו, כה).

רָעָב שֶׁהָיָה בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים – רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא אָמַר: מִשְּׁתַּיִם סְאִין הָיוּ וְנַעֲשׂוּ מֵאַחַת (שתי סאים של חיטה נמכרו בסלע, והתייקרו עד שנמכרה סאה אחת בסלע).

וְהָא תָּנֵי (והרי שנינו): לֹא יֵצֵא אָדָם לְחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ סָאתַיִם (שתי סאים) שֶׁל חִטִּים הוֹלְכוֹת בְּסֶלַע (נמכרות במטבע סלע). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח (שאינו מוצא תבואה לקנות), אֲבָל אִם הָיָה מוֹצֵא לִקַּח (לקנות), אֲפִלּוּ סְאָה בְּסֶלַע לֹא יֵצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאִלּוּ אֱלִימֶלֶךְ יָצָא, לְפִיכָךְ נֶעֱנַשׁ.