בג' דורות. וכן הזכיר ג' פעמים בכתוב אנשי רשע רשעים וחטאים וליצנים וכדמפרש ואזיל ורבי נחמיה סבר שלשה אלה תוארים כולם מדברים בדור המבול וכן דרשו על אדה"ר וכן ג' תוארים איירי בנחש ועיין בילקוט תהלים:
שהגה. הבין ודקדק כד"א והגיון לבי:
ריבה הקב"ה וכו'. שאמר ומן הבהמה הטהורה תקח שבעה שבעה:
לא שהוא רוצה. בתמיה:
להקריב. להיות מקריב:
רש"י
אשר לא הלך בעצת רשעים. רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אמר בשלש דורות בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה על דעתיה דרבי יהודה דהוא אמר בשלש דורות וכו' ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה שהיו כולם לצנים:
אשר פריו יתן בעתו זה שם. שהיה משובח שבכולן פרי נאה:
ועלהו לא יבול זה חם. שאע"פ שלא היה צדיק כשם לא היה כעלה נובל שראה זרע מקוים:
וכל אשר יעשה יצליח זה יפת. שהצליח במלכות יותר מכולם דכתיב יפת אלהים ליפת (פ' נח):
עץ יוסף
כתיב אשרי האיש כו' מפרש דמיירי בנח האיש הידוע דכתיב ביה איש צדיק תמים. ולכן נקט ג' כתות כלפי שלשה כתות הרשעים שהיו בימיו ומכולם נתרחך:
בדור אנוש קטן היה שהרי כל ימי אנוש תתק"ה שנה היו. וכשנולד נח כבר היה אנוש בן תתכ"א שנה. וא"כ השיג נח להיות בדור אנוש בן פ"ד שנה. ועדיין כקטן היה לפי השנים הנוהגים אז. כי לא היה בן עונשים עד בן מאה כדבסמוך. ורבי יהודה ס"ל דאדרבה בזה ישובח יותר:
על דעתיה דרבי יהודה דאמר בג' דורות אשרי כו' כצ"ל:
בעצת רשעים זה דור אנוש כדאי' לעיל פרשה כ"ג סימן ט' שעבדו עכו"ם ולכן קראם רשעים. ובדרך חטאים זה דור המבול שהיו שטופים בזימה שנא' כן דרך אשה מנאפת. וקראם חטאים ע"ד ובחטא יחמתני אמי ובמושב לצים זה דור הפלגה שנא' וישבו שם. והיו לצים כדאי' לקמן פ' ל"ח:
שבע מצות שנצטוה אדה"ר ולנח הוסיף אבר מן החי:
שהגה דבר מתוך דבר דלשון הגיון הוא העיון ומחשבת הלב ע"ד והגות לבי תבונות. ור"ל שנח היה מעיי' בהשבע מצות בטעמיהם ובסודותיהם העיונים ומוציא דבר מתוך דבר:
ששתלו הקב"ה בתוכה שקיימו הקב"ה בתיבה על המים. והיינו על פלגי מים:
זה שם שהוא העיקר שממנו יצא אברהם וזרעו קודש. ולכן הוא הפרי. ועלהו זה חם שהוא הטפל לפרי כמו העלה שאינו אלא לשמירת הפרי שאלמלא עלייהו לא קיימין אתכלייא. כך חם אינו אלא להיות עבד לאחיו ולהכין צרכיו. וכל אשר יעשה יצליח זה יפת שאע"פ שאינו עיקר הפרי מ"מ גם לעצמו יש הצלחה בעוה"ז ואינו משועבד לאחיו כדכתיב יפת אלהים ליפת:
אין רצוני כו'. לא יצטער נח באבדם. [וכבש הקב"ה גרסינן]:
מעיינו. של ההולדה:
אינו בן מאה שנה. וקודם מתן תורה לא היה מעניש עד ק' שנה:
דא מסייע לרבי חנינא. וקרא איירי בעובדי כוכבים:
פרעה. פרע הקב"ה ממנו ומסרו ליד מלאך המות:
בשעתן וכו'. ולא כולם יחד בילקוט ישעיה גרס בשעתו. ה"ג רש"י סטטיונר"י פירש"י וערוך שליט ומנהיג ודרש מות ירעם מלאך המות יהיה רועה ומנהיג שלהם ופירש"י שידונו כולם בשוה לעולם ומלאך המות יהיה ממונה על אותם שמתו כבר אבל החיים לא ימותו שאין מיתה לעתיד כלל:
ה"ג הה"ד מות ירעם וירדו וכו'. וכ"מ באב"א ובילקוט ישעיה גרס כמו הכא:
בלה. לשון בלייה והפסד ובילקוט גרס כלה והיא היא:
רש"י
בשוחר טוב איתא כבש הקב"ה על מעינו של נח שלא יוליד בן שיהא בן מאה שנה ויאבד עמהם לפי שאין ב"ד של מעלה עונשין אלא לבן ק' אלו היה לו בן מאה שנה באותו זמן היה מת עמהן. ובשוחר טוב ועתיד לחזור לעיקרה לימות המשיח דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות. ס"א ראוי לכלל עונשים ממאה שנה:
מות ירעם. מלאך המות ישברם כמו רועו עמים וגו' אלמא דיש מיתה לעתיד לבא עד כאן:
מיטוטר שלהם. מנהיג שלהם ורודה בהם בכל מיני יסורין מחיים:
(צ"ל קודם ד"ה מיטוטר):
לפי שבעולם הזה. פרעה נדון לשעתו סיסרא נדון לשעתו אבל לעתיד לבא נדונים בשוה לעולם. ומה שאמרנו מות במלאך המות שיהא ממונה עליהן על אותן שמתו כבר הוא אומר אבל החיים לא ימותו שאין מות לעתיד לבא כלל:
עץ יוסף
שתולים בבית ה' זה נח כו' רמיז נמי לנח ששתלו הקב"ה בתיבה הנקראת בית ה' וכמפורש בזוהר פ' נח ע"ש (נזה"ק) וזה היה בזכות בניו. וזהו שמסיים ויולד נח כו':
עוד ינובון זה נח כו' שנתחדש כנשר נעוריו להעמיד תולדות לעת זקנתו. ומייתי מימרא דר"י כי לטובתו כבש ה' מעיינו בבחרותו (נזה"ק):
אם רשעים הם כו' כלו' לא הוי ניחא ליה להקב"ה באבודן וכליונם מפני צער הצדיק:
אם רשעים הם כו' אע"ג דליכא ספיקא קמי שמיא. מ"מ נקט לשון מסופק לדידן דלא ידעינן מפני מה נמנע בריאתן אי מה"ט אי מה"ט:
מעיינו של ההולדה:
אפי' יפת שהוא הגדול כדלקמן פ' ל"ז:
אינו בן ק' שנה דתחלת הולדת נח בשנת תק"א היה. והמבול היה בשנת ת"ר לחיי נח וא"כ לא היה ק' שלמים:
שראוי לעונשים שכן היה השיעור קודם מתן תורה (רש"י בחומש ועי' בנזה"ק) ואע"ג דבמבול מתו גם הקטנים. בעון אביהם מתו:
א"ר חנינא אין מיתה כו' בסנהדרין צ"א כתיב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות. כאן בצדיקים כו':
מעל כל פנים וכל אתי לרבויי אף מכחישי השם:
מעל פניהם של ישראל ולשון כל בא לרבות כל המאמינים בה' אע"פ שאינו הגון:
ודא מסייע לר"ח כדאיתא בפ"ו דפסחים דף פ"ח ע"ש:
ראוי לכלל עונשים ר"ל מיתת ב"ד אבל מיתה בידי שמים ליכא ושפיר קאמר ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים. דבהרוגי ב"ד ליכא אלא אנינות בלב ולא בפרהסיא (נזה"ק):
והא כתיב כצאן לשאול כו' והאי קרא לעתיד מיירי דכתיב שם וירדו בם ישרים לבקר וזהו לימות המשיח כדכתיב ועסותם רשעים וגו' (יפ"ת):
מסייע ליה לר"ח ועל הרשעים נאמר כצאן לשאול וגו' שהם מוכנים למיתה ולא יאריכו ימים ומשני דהאי קרא לא קאי כלל אגזירת מות (נזה"ק):
פרעה בשעתו כו' לא נפרע מהם בגוף ונפש אלא לפי שעה ושוב פסק במותם בהיות גופם שב לעפר ואפר. ולא נידונו בעולם הנשמות אלא בנפש. אבל לעתיד שוב יחיו שנית לרעתם שהקב"ה עושה למלאך המות סטטיונר שלהם (כלומר מנהיגם ושופטם) לדונם תמיד בגוף ונפש ביסורים מרים וקשים. ולפ"ז הא דכתיב מות ירעם לא קאי על מיתה ממש אלא ה"ק שמלאך המות ירעם תמיד בהיותו ממונה עליהם לרעה לדונם תמיד ביסורים קשים בגוף ונפש:
וירדו וימשלו בם ברשעים הללו:
ישרים הצדיקים:
לבקר לעת קץ הימין הנמשל לבקר:
וצורתם של רשעים תבלה את השאול שגיהנם כלה והם אינם כלים. ואמר שכל זה יהיה להם מזבול לו על ידי שפשטו ידיהם בזבולו ית' הוא בהמ"ק:
שִׁמְעוֹן בַּר חוּטָה אָמַר: שֶׁמִּנְיַן אוֹתִיּוֹתָיו (כגימטריה של השם "שם", 340) תָּלָה (המתין ולא הביא פורענות) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹרוֹת מִן הַמַּבּוּל וְעַד הַהַפְלָגָה (דור הפלגה), שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.
מתנות כהונה
יפת הגדול. עיין בפי' רש"י בחומש:
ושייחדו וכו'. שנאמר אלהי שם:
ושמש בכהונה גדולה. שנאמר והוא כהן לאל עליון:
ושנבנה וכו'. שנאמר וישכון באהלי שם:
ושנולד מהול. פירש"י שלכן נקרא שלם והוא ע"ד שאחז"ל כל מי שנאמר בו תמים נולד כשהוא מהול:
אתה דורש. כלומר דורש ומקדים עליו להזכירו ראשונה ורש"י פי' בתחלה תדרוש ותאמר הטעם שלכך הקדימו לפי שהיה צדיק וחשוב על כלם ואח"כ אתה דורש טעמים אחרים. [אותבן ע"ל פכ"ג]:
רש"י
והלא יפת הוא הגדול. גדול שבאחים דכתיב ולשם יולד גם הוא וגו' והכא את אמר ששם גדול שבכולן דכתיב ויולד נח שלשה בנים את שם וגו' אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק וכו' שלכך הקדימו הכתוב (גדול שבאחים) לפי שהוא גדול שבכולן ואח"כ אתה דורש טעמים אחרים הרבה על מה הקדימו הכתוב לאחים:
ושנולד מהול. שלכך נקרא מלך שלם:
ושהקב"ה מייחד שמו עליו. דכתיב ויאמר ה' לה ע"י (של) שם:
ושהיה כהן גדול. שנאמר והוא כהן לאל עליון:
ושנבנה בית המקדש בתחומו. דכתיב וישכן באהלי שם:
עץ יוסף
והלא יפת הוא הגדול כדנפקא לן לקמן מאחי יפת הגדול:
מתחלה אתה דורש כו' כלומר שראוי להקדים החשוב תמיד שהיה צדיק כמ"ש ברוך ה' אלהי שם. שאין הקב"ה מייחד שמו אלא על הצדיק. ואחר שהוצרך להקדים את שם לחשיבותו סדר אחריו את חם שנולד אחריו (יפ"ת) והנזה"ק כתב דיפת הוא הבכור ואחריו חם ואחריו שם ומפני חשיבות שם הזכיר הכתוב סדר התולדות למפרע:
כשהוא מהול וזהו מעלה גדולה שלכן נקרא שלם וכן הוא בשוח"ט מזמור ט' מלך שלם שהיה שלם בגופו שנולד שלם:
ושייחד הקב"ה שמו עליו כדכתיב ברוך ה' אלהי שם:
ושאברהם שהיה ראש המאמינים עתיד לצאת ממנו:
וששימש בכהונה גדולה כדכתיב במלכי צדק והוא כהן וגו' והיינו שם. ועיין בשוח"ט ע"ו ובפדר"א פ"ח:
ושנבנה בהמ"ק בתחומו שנקרא שלם ע"ש בהמ"ק וירושלים שנפלה בחלקו:
שמנין אותיותיו כו' ולכן חשבו מתחילה אחר שזכות שמו עיכב הפורעניות זמן רב ככה:
ש"מ שנה ארפכשד נולד שנתיים אחר המבול. ומלידת ארפכשד עד מות פלג של"ח שנה. והפלגה בסוף ימי פלג היה כמ"ש בסדר עולם וכדלקמן פ' ל"ז כאותיות שם להורות שתלה ה' בזכותו. שהתחילו בעצת דור הפלגה מיד אחר מעשה המבול כדלקמן פ' ל"ח (נזה"ק):
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אביו): אַף עַל פִּי כֵן, צֹרֶךְ לְיַיִן וְצֹרֶךְ לְחֹמֶץ, צֹרֶךְ יַיִן יֶתֶר מִן הַחֹמֶץ. צֹרֶךְ לְחִטִּין וְצֹרֶךְ לִשְׂעוֹרִים, צֹרֶךְ לְחִטִּין יוֹתֵר מִן הַשְּׂעוֹרִים (יש צורך בזה ויש צורך בזה, אך הצורך ביין ובחיטים גדול יותר, וכך הצורך בבנים גדול מהצורך בבנות).
מִשֶּׁהָאָדָם מֵשִׂיא אֶת בִּתּוֹ וּמוֹצִיא יְצִיאוֹתָיו (ומוציא עליה את הוצאות הנישואין), הוּא אוֹמֵר לָהּ: לָא יְהִי לִיךְ מַחֲזוֹרֵי לְהָכָא (שלא תהיה לך חזרה לכאן).
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אַסֵּיב בְּרַתֵּיהּ (השיא את בתו). אָמְרָה לֵיהּ (אמרה לו בתו): אַבָּא, צַלֵּי עֲלַי (התפלל עליי). אֲמַר לָהּ (אמר לה רבן גמליאל): לָא יְהֵי לִיךְ מַחֲזוֹרֵי לְהָכָא (שלא תהיה לך חזרה לכאן).
יָלְדָה (בתו) בֵּן זָכָר. אָמְרָה לֵיהּ (אמרה לו בתו): אַבָּא, צַלֵּי עֲלַי (התפלל עליי). אֲמַר לָהּ (אמר לה רבן גמליאל): לָא יִשְׁלֵה וַוי מִפּוּמִיךְ (שלא תיפסק המילה "אוי" מפיך).
אֲמַר לָהּ (אמר לה רבן גמליאל): תַּרְתֵּיהֶן צְלָוָנָן (שתיהן תפילות הן). מִן גּוֹ דְּאַתְּ הַוְיָא שְׁלָם בְּבֵיתִךְ, לָא יְהִי לִיךְ מַחֲזוֹרֵי לְהָכָא (מתוך שיהיה לך שלום בביתך, לא תהיה לך חזרה לכאן), וּמִן גּוֹ דַּהֲוֵי בְּרִיךְ קַיָּם, לָא יִשְׁלֵה וַוי מִפּוּמִיךְ (ומתוך שיהיה בנך חי וקיים, לא תיפסק המילה "אוי" מפיך): וַוי דְּלָא שָׁתֵי בְּרִי, וַוי דְּלָא אָכַל בְּרִי, וַוי דְּלָא אָזֵיל בְּרִי לְבֵי כְּנִשְׁתָּא (אוי שלא שתה בני, אוי שלא אכל בני, אוי שלא הלך בני לבית הכנסת).
מתנות כהונה
על העצים וכו'. פירש"י דדייק מדכתיב על האדמה:
[ה"ג רש"י ילדה אשתו]:
חמתיה. ראה אותו:
מנא לך הא. שנקבה היא ברכה:
הבבלי. רבי חייא רבה מבבל היה:
שמחך. כלומר כלום בירך אותך לסימן טוב בלידת הולד ע"ד שאחז"ל בית תינוק ואשה אע"פ שאין ניחוש יש סימן:
צורך ליין כו'. כלומר מ"מ טוב ממנה היה בן זכר:
לא יהיה וכו'. יהי רצון שלא תצטרך לחזור אלי ונותן הודאה להש"י על שפטרה מביתו משא"כ לבן זכר:
אסיב ברתיה. השיא את בתו לאיש:
צלי עלי. התפלל עלי וברכני נא אבי. [ה"ג ילדה בן זכר כו' עד צלי עלי]:
לא ישלה כו'. לא יפסוק ויסור אוי אוי מפיך. [ועי' ערוך ערך של החמישית]:
תרתיהון צלוונן. שניהם תפלות הן עליך:
מן גו וכו'. מתוך שאת תהיה שלום וטובה בביתך לא יהיה לך חזרה לכאן. ומתוך שיהיה בנך קיים בשלום וטובה לא תסור מלת אוי מפיך שבכל עת תאמר אוי שעדיין לא אכל בני אוי שעדיין לא שתה אוי שעדיין לא הלך לבית הכנסת:
רש"י
שהיו שופכין זרעם על העצים ועל האבנים. על פני האדמה דורש:
רבי שמעון בן יוחאי קרי להו בני דייניא. דייני סדום היו:
רשב"י מקלל מאן דקרי להון בני אלהייא. על שהיו בצלם ובדמות:
כל פרצה שאינה מתחלת מן הגדולים אינה פרצה. שהרי כאן גדולים שבהם התחילו בה דכתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם לפיכך הותרו לכולן:
ר' עזריה בשם ר' לוי (א"ה כך היה הגירסא לפני רש"י ז"ל שזה המאמר אמרו ר' עזריה אבל בכל הספרים שלפנינו נאמר מאמר זה בשם רשב"י רק לקמן איתא בשם רבי עזריה מאמר אחר) כומריא גנבין אלהין מאן מומי ביה או מאן מקרב. מאחר שהן רואין שהכומרין שהיה להן לכבדן הן גונבין אותן ומבזים אותם מי יכבד אותם או מי ישבע בהם או יקריב להן קרבן כך לאחר שכתוב ויראו בני האלהים גדולים שבהן היו עושים כך ומה היה לאחרים לעשות:
לפיכך נתן להם אריכת ימים כדי לעמוד על התקופות ועל המזלות. שיהיו בקיאין בהן ויהיו מוסרים אותם לדורות הבאים אחריהם שיש מזל שגומר הלוכו לארבע מאות שנה וקיימן הקב"ה עד גמר הלוכו כדי שיהיו רואין אותו ויהיו בקיאין בו וילמדו את הדבר לדורות:
עץ יוסף
בג' מקומות כו' כבר נתבאר לעיל סוף פ' כ"ג ע"ש:
לרוב על פני האדמה כו' שע"י חטא האדם נתרבה תאוותם והיה הזרע רב בגופם והיו משחיתים ע"פ האדמה על העצים ועל האבנים ולתקן זה נתן להם הקב"ה בנות רבות. אבל הם חטאו גם בבנות שגזלו הנשים זה מזה:
ר"ש ברבי אמי תיבת אמי ט"ס וצ"ל ר"ש ברבי ורבי חייא היה תלמיד רבי. וכן הוא בב"ב דף ט"ז ר"ש ברבי:
חמתיה ראו ראהו מצטער ובא לנחמו ובפ"ק דב"ב שאביו היה מנחמו וב"ק א"ל תנחומין של הבל הן:
לברכך בברכת רבים:
מנא לך שנקבה היא ברכה:
ויהי כי החל האדם לרוב. ובנות יולדו להם שברכת הרביה היה ע"י לידת בנות הרבה:
שמחך הבבלי כלומר כלום בירך אותך רבי חייא רבה שמבבל:
צורך ליין כו' כלו' מ"מ טוב ממנה היה בן זכר. שצורך לעולם בזכרים יותר מהנקבות בענין המלאכות והמסחר וביחוד בלימוד החכמה והתורה ומעשה המצות:
משאדם מוציא כו' ראיה שהבת אינה חשובה כבן שהרי מוכרח להתפלל על הבנות שלא יחזרו לביתו אחר טרחו הגדול בהם כאילו מגרשם שלא יחזרו לעולם:
לא יהי כו' יהי רצון שלא תצטרך לחזור אלי:
אסיב ברתיה השיא את בתו:
צלי עלי התפלל עלי וברכני:
לא ישלח כו' לא יפסיק ויסיר אוי אוי מפיך:
שתי שמחות כו' ובפעם ראשון לא חששה שאמרה ודאי ברכה היא אלא שאינה מובנת אצלה:
ומן גו דהוי בריך קיים כו' מתוך שיהיה בנך קיים בשלום וטובה לא תסור מלת אוי מפיך שבכל עת תאמר אוי שעדיין לא אכל אוי שעדיין לא שתה אוי שעדיין לא הלך לבית הכנסת:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר לֵוִי בְּשֵׁם פְּדָיָה אָמַר: כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה לוֹט מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַסְּדוֹמִיִּים, וְהָיוּ מְקַבְּלִין מִיָּדוֹ (והיו המלאכים מקבלים את דבריו). כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לוֹ (הסדומיים): הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם(בראשית יט, ה) – לְתַשְׁמִישׁ (למשכב), אָמְרוּ לוֹ (המלאכים): עֹד מִי לְךָ פֹה(שם, יב) – (נדרש כמו פה של אדם: האם יש לך עוד פה) לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם (להגן עליהם)? מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין לְךָ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא.
מתנות כהונה
בני דייניא. בני האלהים פירושו בני הדיינים כד"א עד האלהים יבוא דבר שניהם:
אינה פרצה. פירושו שמתוך שהגדולים פורצים הגדר כולם עושים אחריהם ככה ומביא משל בהכומרים שהם כהני עבודת כוכבים גונבים עבודת כוכבים ומראים שאין בה ממש מי ישבע שוב בה או מי יקריב אליה קרבן:
ה"ג בילקוט ובלא יסורים. כל כך למה א"ר חנא כו' לעמוד על התקופות כו'. פירש רש"י מתוך שהאריכו ימים עמדו על גמר מהלך המזלות שאין מהלכן שוה יגידו לבניהם אחריהם:
כדי שיטלו כו'. שמתוך אריכות ימיהם נתמלאו סאתם ויקבלו פורענותיהן ויקחו מוסר הדורות הבאים אחריהם:
גמומסיות. [פירש הערוך] כתובה בלשון יון וכדי שיהיה פנים של היתר לדבר עשו זאת:
אנדרלמוסיא. [פי' הערוך] דבר כבד מאד. [ומהומה רבה וע"ל פל"ב:
כל אותו הלילה. שנתארחו אצלו המלאכים]:
ה"ג מי לך פה ללמוד כו'. וקרי ביה פה הפ"א פתוח בפתח קטן. [ועי' בפירש"י בפ' וירא ובילקוט פרשה זו הגירסא יותר נכונה]:
רש"י
כדי שיטלו את שלהן ושל הדורות הבאים אחריהם. לכך הרבו ימים בלא צער ובלא יסורין שאלמלא היו מתייסרין היה מתכפר להן אבל הגדיש הקב"ה סאתן מפני שהיו עתידין לקבל פורענותן ופורענות הדורות הבאים שלקו כנגד דורות הבאים:
ס"א. לפיכך הזכיר שמו עליהם וקראם בני האלהים כדי שיעמדו על התקופות. ע"כ:
גמומסיות. כתובות סטרי מוהר (א"ה סטרי הכוונה שכר ותשלומים וכמ"ש בערוך ערך סטר הרביעי) כמו לנשים שהיה דבר זה להן בהיתר:
עץ יוסף
בני דייניא בני הדיינים כד"א עד האלהים יבא דבר שניהם מלשון מרות הוא. ולכך רשב"י מקלל לכל מאן דקרי להון בלשון תרגום בני אלהייא שבלשון תרגום אלהייא לשון אלהות ממש. וכוונת הכ' להגדיל עונם שהם החטיאו רבים וכדמפרש כל פרצה כו' (יפ"ת):
פרצה שאינה מן הגדולים כו' שכשהגדולים עצמם פרצו בעבירה אין להם תקנה וכמשל המורגל בימיהם:
כהניא כלומר הכהנים שהם כהני עכו"ם גונבים האלילים ומראים שאין בהם ממש מי ישבע שוב בא או מי יקריב אליה קרבן (יפ"ת):
ולמה קורא אותן בני האלהים כמו ד"א למה קורא כו':
שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין כל כך למה רבי חגי. כצ"ל וכן הוא בילקוט (א"א) ור"ל לפי שהרבו ימים בלא צער לכן נקראו בני האלהים לשון חשיבות ומרות. והואיל וזכר שהרבו ימים בקש הסיבה למה האריכו ימים:
כדי לעמוד על התקופות שצריך אורך ימים לעיין בחלופי מצבי כוכבי שמים ומקריהם ונסיונות רבות להביא מופתי הדברים שרוב חכמה זו לקחוה מן החוש. והיה זה כדי שכשיבאו הדורות תהיה החכמה נודעת להם:
כדי שיטלו שלהם כו' שיקבלו בעה"ז שכר קצת מצות שקיימו באורך ימיהם וגם כן שכר הרשעים שיבואו אחריהם ר"ל שלא ישאר זכותם לבניהם הרשעים (יפ"ת):
טבת כתיב חסר וי"ו הוא לשון הטבה על ידי תכשיטין. והיינו בכלה הנכנסת לחופה שדרכה להתקשט:
אלו הבתולות כמ"ש בנות האדם שהיו עדיין תחת יד אביהן והן הבתולות:
ויקחו להם נשים אלו נשי אנשים מכל אשר בחרו אלו זכר ובהמה כן הוא בילקוט. ור"ל מדכתיב ויקחו להם נשים ולא לנשים משמע נשים של אחרים לקחו בחמס וגזל. ומכל אשר בחרו משמע לבד בתולות ונשים לקחו עוד אחרים היינו זכר ובהמה ותיבת מכל משמע לרבות שאר מינים:
גמומסיות פי' הערוך כתובה בלשון יון וכדי שיהיה פנים של היתר עשו זאת (מת"כ) אבל בחולין צ"ב פרש"י שהוא לגנאי ששהפקירו עצמן לעריות בפרהסיא ודייק זה מדכתיב כאן ויקחו להם:
בכ"מ שאתה מוצא זנות כו' דכתיב הכא ויראו כו' את בנות האדם וגו' והיינו זנות ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' שהיא מכה כללית והיינו כרבי יהושע ב"ל בסמוך ודאמרינן בפרק חלק שלא נחתם גז"ד אלא על הגזל. כבר האריך בזה המזרחי והיפ"ת והנזה"ק:
שאתה מוצא כו' ואף שבכאן לא היו טובים כלל חוץ מנח ובניו. אפשר לקטנים קרי טובים. ובשוח"ט מזמור א' איתא שקטנים מתו בעון אבותם:
אנדרלומוסיא מורכב מן אנדרי (פי' איש) ולמוסיא (פי' הכרתת האנשים) כלומר מגפה כולל רעים וטובים (מעריך) כמ"ש כיון שניתן רשות למשחית אין מבחין כו' וזהו כי בא העונש בסער גדול ובחימה שפוכה. עד שלזה צריך זכות גדול מאד להנצל מהעונש הכללי היוצא ע"פ תבל כולו:
א"ל עוד מי לך פה קרי ביה פה בסגו"ל וכוונתו כלום יש לך עוד פה להשיב ללמוד סניגוריא על רשעים אלו:
אין לך ללמד כו' שבעון זנות אין אריכת אפים. ואע"פ שגם מקודם זה היו נוהגים במעשים אלו מ"מ לא מנעוהו מסניגוריא עד שיראה בעיניו שכולם רודפי זמה (יפ"ת):
ולא ידונו. ודרש לא ידון רוחי לא דין ולא רוח שאין עומדין בדין ואין להם רוח להחיות עם הצדיקים. [ועי' בפרק חלק בבלי ובירושלמי]:
נדנה. הגוף הוא נרתק ותיק אל הנשמה כמו לברק השנון:
נבזקת. [פירש"י והערוך] נפזרת שתהא קשורה בכל איברי הגוף משא"כ עתה שהיא קשורה באבר אחד ודייק בקרבכם בקרב כל הגוף ואולי דרש לא ידון לא יותן בחילוף ד' בתי"ו או לשון נדן וכדלעיל שלא ימלא נדן שהוא הגוף מן הרוח:
הדין הזה. המבול על כל העולם כולו:
לא אוסיף. כתיב ב' פעמים:
ליסגי כו'. לא סגי ולא יסגי. כלומר כן לא היה מלפני זה וכן לא יוסיף אח"כ:
ליסגי. קצור לשון כמו לא סגי או לא יסגה. ומצאתי בפירש"י לא אוסיף עוד לעשות כן להרבה בני אדם לאבד עולמי בכך אלא א"כ ליחיד או לשנים:
שתהא רוחי דנה בהם. כלומר אני אמרתי רוחי יהא דן אותם ונוהג בו שיהיו קיימים כראי מוצק בלי יסורים וצרה. [כך משמע בתנחומא וכן לקמן סברת ר' איבו וע"ש]:
משגמן. [פירש"י וערוך] לשון קישור וחיבור ולשון בשגם בשר קדריש לשון נוטריקון:
משגמן ביסורין. ויש גורסין משגשן והוא לשון מהומה ויהומם ת"א וישגשון:
[והם לא בקשו גרסינן]. משגמן אלו באלו. מקשרם זה בזה ויתקוטטו זה עם זה באופן שיתחייבו זה עם זה ויאבדו כולם וכדלקמן:
אין לך כו'. פירש"י אין תובעין דין שמים עליו אלא אם פגע באדם כיוצא בו שלא כדין ויתחייב עליו ולכן אמר שישגמן ויסכסכם זה עם זה באופן שיתחייבו זה מזה וזה מזה:
אפילו זאב וכלב. אם פגעו באדם שלא כדין שמים סופן ליתן חשבון:
[ביום הדין גרסינן וה"ג בילקוט ובמדרש קהלת בפסוק את כל זה ראיתי]:
ה"ג איני דן רוחן. וכן משמע בילקוט ומצאתי בפירש"י איני דן הרוח לבד שבשר ודם הן וגם הבשר חטא לפיכך הריני משגמן ביסורין ולא ידון רוחי פירושו רוחי שנתתי בהם איני דן אותו לבד ועי"ל איני דן אותם לפי הרוח שנתתי בם כי הם בשר ודם ולכן אלך עמהם במדת הרחמים ואמלא להם מדת ימיהם אולי ישובו ואף אח"כ אשגמן ביסורין ואם ישובו הריני מקבל אותם:
א"ר איבו כו'. דרש לא ידון כדדרש לעיל אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהם כדלעיל:
שגמיו. [פירש רש"י והערוך] צירי הדלת וצירי הדלת המה משוברים ומחותכים וסובבים על צירם תמיד ואף על פי כן הם מעמידין הדלת כך שברון היסורים מעמידין האדם:
בכל מקום שאין דין. ופירושו אם אין דין במשפט נעשה למטה נעשה דין שמים למעלה. [וכ"ה בפ' שופטים]:
בשיטת ר"א. קם ליה בשיטתו ודרש כמוהו בשם ר"מ וכדמפרש והולך ולא ידון פירושו כמו לא ידין כלומר בשביל שלא עשו דין אתן רוחי בהם לדון אותם כמ"ש בפירש"י:
אף אני איני עושה עמהם כו'. כלומר הם עשו שלא כשורה אף אני אעשה עמהם שלא כשורה וה"ג בילקוט איוב בהדיא וי"ל שלא כשורת הדין ומנהג של הקב"ה שנוהג חסדו ומדת טובו עם הכל לאלו איני עושה כן ולא ידון פי' לא אנהיג בדין ושורה ורש"י ז"ל גרס לא עשו מדת דין למטה אני עושה דין למעלה וכן הוא בילקוט פרשה זו ופירושו אני עושה דין גמור בלי רחמים והיא היא רק שלא ידון פירושו לפי זה בשביל שלא עשו דין:
בלא חכמת התורה. בשביל שלא עסקו בחכמת התורה:
הכי גרסינן עוד איני דן. כלומר שלא ידון ויכבוש מדת הדין לפני מדת הרחמים אלא יקוב הדין את ההר:
ר' אומר. פי' הכתוב כך הוא ויאמר דור המבול כלפי מעלה לא ידון וכדמפרש ואזיל לית דין וכו':
אבל אית דין וכו'. סיפיה דקרא כי אתה עמל וכעס תביט וכו'. [וכ"פ שם המפרשים התרגום ורש"י וראב"ע]:
רש"י
מהו לא ידון רוחי אר"י בר אלעאי אין הדורות הללו נדונים לפני לעולם. שאינן חיים ליום הדין ואינם נידונין:
בשעה שאני מחזיר רוח לנדנה. לתחית המתים אין אני מחזיר רוחן לנדניהן:
אמר ר' חייא בר אבא אין אני ממלא רוחי בהן. בשעה שאני ממלא רוחי באדם לעתיד:
לפי שבעוה"ז היא נבזקת. מפוזרת באחד מאברים וכו':
לא אוסיף לסגי לסגי. שתי פעמים כתיב לא אוסיף בפסוק אחד לומר לא אוסיף לעשות כן להרבה בני אדם לאבד עולמי בכך אלא אם כן ליחיד או לשנים:
הריני משגשן. כמו ושגשינן שיגוש רב (עיין במתנות כהונה). ס"א משגמן אלו באלו. זה עם זה יתקוטטו יחד ויהרוג איש את חבירו. ע"כ:
אין לך מתחייב באדם אלא אדם כיוצא בו. שיהו תובעים עליו דין שמים אם מזיק את האדם אא"כ הזיק אדם כיוצא בו:
אפילו כלב ואפילו זאב. תובעין עליו דין שמים אם מזיקין לאדם:
אפילו מקל ואפילו רצועה הה"ד כי את עול סבלו ואת נטה שכמו. מכלל שהקב"ה תובע דינו של אדם אפילו מן העצים שמתוך שרואה שהיה לו להקב"ה לתבוע דקיון של ישראל מיד סנחריב ומניח ותובע דין ממטה שכמו ומעול סבלו מכלל שאפילו עצים נותנים דין וחשבון:
מה האדם נותן דין וחשבון. בדין של מעלה כשהזיק אדם אף כל דבר וכו':
ס"א. אף בהמות וחיות דין זה נוהגת בהם שמתחייבים אלו באלו שדין של בהמות נתבע ע"י חיות ודין בהמה דקה על ידי חיה דקה אפילו מקל ואפילו רצועה נפרעין זה מזה:
החתת. כלומר דכית ושברת וזהו דין פרעון המטה והשבירה. ע"כ:
הריני מביא להם מיעוט שנים שקצבתי להם בעולם ואחר כך אני משגמן ביסורין. זה המבול:
ס"א. אין דנין רוחן בעצמן. כלומר אין דנין רוחן בפני עצמן בשגם הוא בשר כלומר מפני שגם הבשר חטא עם הרוח לפיכך איני דן הרוח בפני עצמו אלא שניהם כאחד אני דן לאחר שאני ממלא מיעוט שנים שקצבתי להן בעה"ז ע"כ:
מי גרם להן. לא על ידי שלא שגמתי אותן ביסורין אתמהא:
הדלת הזה מי מעמידו שגמיו. צירי הדלת:
ס"א שגמת. לשון פגם או שמא כמו אותן צירים שהדלת תסוב בהן שהן נחתכים ונפגמים ודמיונם לא שמעתי. ע"כ:
א"ר אלעזר בכל מקום שאין דין. למטה:
יש דין. למעלה:
ס"א בכל מקום וכו'. והכי משמע קרא לא ידון רוחי בשביל שלא היה דין באדם אני עושהו באדם מלמעלה. ע"כ:
רב ביבי בריה דרב אמי אמר בשיטת רבי אליעזר לא ידון רוחי הם לא עשו דין למטה רוחי עושה אותו למעלה אמר ר"מ הן לא עשו מדת הדין למטה אני אעשה מדת הדין למעלה:
ס"א לית דין ולית דיין. ומה שייטיב בעינינו נעשה. והקב"ה משיבן אית דין ואית דיין:
עץ יוסף
ויאמר ה' לא ידון כו' כי בסילוק רוחם מגופם בעוה"ז שוב לא ישוב עוד רוחם בקרבם לעולם שלא יקומו עוד דור המבול לת"ה. בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. ביום הדין הגדול:
אין גיהנם לע"ל כו' נתבאר לעיל פ"ו סי' ו'. ומייתי ליה הכא משום מילתא דר"י בר"א למדרש לא ידון רוחי באדם לעולם כדמסיק בפרק חלק אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים. נשמתן קשה ליה כגיהנם שנאמר רוחכם אש תאכלכם (נזה"ק):
עוד אין הרוחות הללו נדונות כי העומדים בדין הוא טובתם לכלות פשע ולהתם חטאת והם לא יקומו כלל בדין תחית המתים ויאבדו לנצח:
רב הונא בשם כו' מפרש לא ידון לשון נדן ונרתק שהגוף הוא נדן ונרתק הנשמה. כלו' שאינו מחזיר עוד רוחן לנדניהו בת"ה ומוסיף רבי חייאבר אבא שהוא לשון מילוי כדבר הניתן בנרתק שממלא את כולו להורות שלעתיד לבא הרוח ממלא כל הגוף (נזה"ק):
הרוח נבזקת (פי' נפזרת) רק באחד מאיבריו. והיינו רוח השכלי שאינו אלא בראש ובלב כנודע אבל לעתיד יתפשט בכל הגוף כדכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם בכם לא נאמר אלא בקרבכם ללמד שיתפשט בקרב כל הגוף:
אבל לע"ל היא נבזקת בכל איברי הגוף. ולכן כל איברי הגוף יהיו נשמעים לעבודתו ית':
עוד איני דן כו' ופי' לא ידון רוחי רצוני לא ידון באדם לעולם בדין היה דהיינו מבול. אלא אייסר החוטאין בשאר עונשין. בשגם הוא בשר ע"ד ויזכור כי בשר המה. ומ"מ עכשיו הביא מבול לפי שחטאו יותר מדאי. אבל מכאן ואילך יכנע לבבם מהמבול:
לא אוסיף ולא אוסיף שני פעמים לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי. ומפרשש ר"ה שפירושו ליסגי ליסגי ר"ל די די. כלומר שדי בגזרה זו ולא יוסיף עוד ודרך הלשון לכפול בזה. או שפירושו לרבוי. כלומר שהכפל הוא לרבוי וחוזק הענין בשבועה כדאיתא שבועות דף ל"ו ע"ש:
לא אוסיף לב"נ כו' לכן כפל הקב"ה לא אוסיף לאשמועינן שאפילו לבני בניו יעמוד זכותו (יפ"ת):
אני אמרתי כו' פי' שרצוני תהיה מתנהגת בהם כלו' שיקיימו רצוני ומאמרי. והם לא רצו שאמרו לאל סור ממנו. לכן אני משגמן ביסורין. דדריש בשגם מלשון שגימה והוא לשון מהומה. וגם הוא מלשון קשירה. ור"ל שתמורת מה שהם בקשו להיות בני חורין משלטנותי אני אעבידם ואקשרם ביסורין:
משגמן אלו באלו היינו איש אחד חוטא וחבירו הורגו ונענש על חטאו וגם חברו נענש על שהרג ונהרג ג"כ וזהו בשגם הוא בשר משמע שגם הוא בשר כמו חבירו ואשגם אלו באלו דעת ר"נ שאפי' זאב וכלב שגם זה נכלל בכלל בשר כמ"ש כל בשר אשר הוא חי. וכמ"ש שנים מכל בשר. ועיין קהלת רבה פסוק את כל זה:
כי את עול סבלו כו' שבט וכו' כיום מדין ביום הדין. ר"ל שכמו שנדון סנחריב ביום דינו כן יהיה נדון אפילו המקל והרצועה ביום הדין והכוונה ללמד לאדם שיקח מוסר שיטפל עצמו לעושה טוב וחסד ולא לדבר רע שלא להזיק לשום אדם כי יענש ביום הדין ק"ו משבט ועול:
אפילו אילני סרק עתידים ליתן דין וחשבון להאבידן מן העולם כשנכשל והוזק אדם בהם (נזה"ק):
אינן דנים רוחם בעצמן שב"ו הן. כן הוא הנוסחא ביפ"ת ונזה"ק. ופי' אינם חושבים בפחיתותם שהם ב"ו שסופם למות. על שחיו שנים רבות בלא יסורים חשבו שיחיו לעולם. ועל כן והיו ימיו ק"ך שנה ולא יותר. ורוחי פירושו הנפש ורוח שנתתי בהם לא ידונו בעצמם באדם בשגם הוא בשר שהוא ב"ו וכו':
מי גרם כו' דריש נמי בשגם על היסורים. אלא דס"ל דקאי אדורות של אחר המבול לחדש בהם יסורים כדי להחזירן למוטב. ועל זה אמר הדלת הזו מי מעמידה שגמיה. הם הצירים אשר הדלת תסוב עליהם והיא נבקעת ונפגמת על ידם. ומ"מ הם עיקר העמדתה בכותל. אף כך שברון היסורין מעמידין האדם (נזה"ק):
בכ"מ שאין דין כו' פי' במקום שאין דין למטה יש דין למעלה כלומר שמתעורר קטרוג דין וכעס למעלה. ע"ז אמר ר"ב בשיטת ר"א לא ידון רוחי באדם לעולם שהכתוב מושך עצמו ואחר עמו. כאילו כתוב לא ידון רוחי באדם ידון רוחי באדם ופירושו לפי שרוחם שהוא נפש האדם לא דן למטה לכן ידון רוחי ומאמרי באדם ואעשה הדין למעלה (יפ"ת):
הן לא עשו כו' הבעל א"א כתב שצריך להיות הן לא עשו מדת הדין למטה אני עושה מדת הדין למעלה. וכן גרס רש"י וכן הוא גירסת הילקוט פרשה זו. ולפי גירסא זו כולה רב ביבי קאמר לה. וה"ק בשיטת רבי אליעזר פירש רבי מאיר לא ידון רוחי וזה במה שאמר הן לא עשו מדת הדין כו' ועי' ביפ"ת שמפרש לקיים גרסתנו:
בלא חכמת התורה פי' לפי שלא נהגו כמשפט התורה הגמור:
ואין משים אלא דין כו' מפני שלא שמו הדין הגמור לכן לנצח יאבדו:
עוד איני דן כו' פי' שלא ידון ויכבוש עוד מדת הדין מפני מדת הרחמים. אלא אדונם במדת הדין (מת"כ):
ויאמר דור המבול כו' ויהיה ה' דבק עם מלת לא ידון ופי' שאמר דור המבול הנזכר לעיל ה' לא ידון שכפרו במציאת ה' או בהשגחתו בעולם ואף דסיפיה דקרא רוחי באדם וגו' ע"כ דברי ה' הן. אין משיבין על הדרש:
אבל אית דין כו' סיפיה דקרא כי אתה עמל וכעס תביט וגו' שבור זרוע רשע וגו' (מת"כ):
לא שהיה כדאי וכדילפינן בפרשה כ"ט מהסמיכות נחמתי כי עשיתם ונח. ומ"ש ונח מצא חן. כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. לא קשה דהא והא גרמו דודאי לולי שהיה הגון בדורו לא תועילנו זכות משה לבדו (יפ"ת):
שמשה עתיד כו' יתכן לפי שמשה עתיד להנצל מן המים בזכותו ניצל גם אביו נח מן המבול (יפ"ת):
שנאמ' בשגם דל"ל בשגם לימא שהוא בשר אלא דרמיז למשה לא ידון רוחי באדם לאבדו לגמרי בשביל משה שיקבל התורה וכמ"ש ה' למבול ישב כו' ה' עוז לעמו יתן שבזכות התורה ניצול העולם על ידי נח מהמבול:
מגיסטי. [פירש"י וערוך]. מלומדי מלחמה ולסטים מזויינים. [ופירוש מנטרומי בקשתי ולא מצאתי]:
עונקים. [פירש"י בפי' החומש]. מעמידין זוהר חמה ואמרו אין אנו חפצים בזוהרך אלא תן לנו מטר ואז נתקדרו השמים בעבים וחשך ולא אור:
ומצאתי בפירש"י שהיו עושים תכשיטין דמות חמה והיו משתחוים להם ואומרים לשמים ראו מה עשינו לכבודכם לפיכך הורידו לנו גשמים:
שצדו. החריבו העולם בזמנם וגרמו שיחריב לעתיד במבול:
עוה. שממה:
בקיאים וכו'. בקיאים היו בגידי הארץ איזה ארץ מגדלת פרי זו ואיזו פרי זו:
צווחין כו'. קורין לנחש איווי:
אחראי כו'. האחרונים לא לקחו מוסר מן הקדמונים ודור הפלגה לא לקחו מוסר מדור המבול:
כיוצא בו. פירש"י בשם תנחומא דדייק מדכתיב וילדו להן ולא כתיב מהן:
בני נבל כו'. היו דור המבול:
שהשימו. לשון שממה וכן שם לשון שממה:
מה לי ללמך כו'. עי' לעיל פרשה כ"ג:
אליהוא. בן ברכאל הבוזי:
בירידת גשמים. כד"א יפיץ ענן אורי:
רש"י
מוח קולייתו. עצם הארכובה שקורין נדוכייל. ע"כ:
מגסטי מלחמה. מלומדי מלחמה ומגסטא בלשון רומי משטיר בלע"ז:
שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים. תכשיטין על תכשיטין כמו וענקים לגרגרותיך:
שהיו עונקין את החמה. שהיו עושין תכשיטין דמות חמה לפי שהיו משתחוים לה והם אומרים לשמים ראו מה עשינו לכבודכם הורידו לנו גשמים:
ושגרמו לעולם שיצוד. כמו והות ארעא צדייא:
כמה דתימא עוה עוה. שממה:
עוים. שהיו בקיאים בעפרות איזה מקום נטע ואיזה מקום זרע כנחש שיודע להריח עפרו איזה יפה לאכלו:
ס"א. אחראי לא ילפי מן קדמי. דורות האחרונים לא למדו מן הראשונים שנאבדו מן העולם. ע"כ. במדרש רבי תנחומא מפרש וילדו מהם אין כתיב כאן אלא וילדו להם מלמד שהיתה האשה רואה אחד מהן מתייחדת כנגדו ויולדת:
בני נבל גם בני בלי שם. נכאו מן הארץ. אלו דור המבול. רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמני אמר. מעולם אנשי השם. אנשים שנתפרשו שמותן למעלה מן הספר. אלו היה בני קין מחוייאל ומתושאל:
המה הגבורים. שנפלו מדור המבול. ס"א. ומי פי' מעשיהם. אנשי השם פירשוהו. אליפז ובלדד וצופר:
כל אורה שנאמר באליהוא. כגון יפיץ ענן אורו והרבה כמו כן:
עץ יוסף
שבע שמות נקראו להם המורים על גבורתם. דכתיב בפרשה דברים האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים. וכתיב תו התם רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים עם גדול רב ורם כענקים. ובפרשת שלח לך כתיב ושם ראינו את הנפילים בני ענק. והכא כתיב הנפילים היו בארץ וגו' ועוד כתיב (דברים ב׳:י׳) והעוים. ודעת המדרש שמ"ש והעוים פירושו שהם עם גדול כענקים ועל כן ישבו בחצרים (ועיין ביפ"ת ובנזה"ק):
גבורים כו' מוח קליתו כו' פי' שנקראו גבורים בשיעור הגוף שמוח קוליתו (פי' המוח שבעצם הירך החלול) של אחד מהם היה נמדד י"ח אמה. ועיקר גבורת האדם ע"י העצמות והמוח. ומיהו אית ספרים דלא גרסי הכא כלל מלת גבורים וקאי ארפאים דבסמוך שנראו גבורים בשיעור הגוף שמוח קוליתו כו' והכרת פניהם ענתה בם על גבורתם (נזה"ק):
מנתרומין פי' במוסף הערוך מחרידים ומטילים אימה:
מגיסטי מלחמה בל"י גדולים וראשי העם (מוסף הערוך) האחשדרפנים תרגום מגיסטרים:
ענקים תכשיטין כמ"ש משלי א' וענקים לגרגרותיך:
ענקים ע"ג ענקים שלפי שהיו רמים וגבוהים היו בעלי צואר גדול שיכולין לתת כמה ענקים לגרגרותם. אי נמי שהיו עשירים מאד כי איש זרוע לו הארץ (יפ"ת):
עונקים גלגל חמה פי' שהיו מרימים צוארם בגאוה נגד גלגל החמה ואמרו אין אנו צריכים וחפצים בזוהרך אלא תן לנו מטר ובפירש"י שהיו עושים חמנים ואלילים להוריד עי"ז את המטר כמעשה בעלי הצאב"ה:
שצדו את העולם כו' שעשאוהו שממה במבול ע"י הגזל והחמס ורציחה ושאר חטאים שעשו:
ושהוצדו מן העולם שנעשה שממה מן העולם במבול. ואע"פ שהראשונים כבר ספו תמו במבול. מ"מ גם אלו היו בדוגמת הראשונים:
המד"א עוה עוה כו' שפירושו מלשון חרבה מגזירת עי השדה כדפרש"י שם. וענינו שם שתהיה עטרת המלוכה חרבה ושממה:
שהיו בקיאים בעפרות הכיר כל אחד לאיזה זריעה הגון או אם אינו הגון לזריעה כנחש שמאכלו עפר ומכיר בחלוף העפרות:
לחויא אויא שאין קפידא בחילוף אותיות:
שהפילו את העולם בחטאם שחמסו וגזלו ועשו כל רע:
ונפלו מן העולם שנכרתו ונאבדו:
ושמלאו את העולם כו'. כדרך הזונות המפילים נפלים להסתיר קלונם:
אחראי לא ילפון מן קדמאי כו' דורש שהכתוב מתמיה שמאחר שנענשו דור אנוש היה להם לדור המבול ללמוד ולא למדו. ומ"ש שדור הפלגה לא למדו מדור המבול דורש מפסוק שלהלן בסוף נח ויולדו להם בנים אחר המבול כמפורש לקמן פ' ל"ח בהדיא:
מעמדת בחור כיוצא בו כלו' כמו הנואף. ודייק מדלא כתיב ויולדו מהן וכתיב ויולדו להן ללמד שילדו כמותן (נזה"ק):
גם בני בלי שם וס"ד נכאו מן הארץ והיינו דור המבול שנאבדו מן העולם. וכאן קורא אותם אנשי השם:
אלא שהשימו לשון שממה. וכן שם לשון שממה:
אנשים שנתפרשו שמותם. כלו' אלו דומים להאנשים הנקובים בשמותם במ"א:
ומי שפירש מעשיהם כו' וכאילו אמר המה הגבורים כו'. ומי פירש מעשיהם אנשי השם כו':
אילו לא בא איוב פי' ספר איוב שנמצא בו סיפור הצלחת הרשעים של דור המבול שנאבדו מן העולם (נזה"ק):
אליהוא בן ברכאל הבוזי בס' איוב:
כל אורה שנא' באליהוא הן פורש עליו אורו. על כפים כסה אור. ואורו על כנפות הארץ. יפיץ ענן אורו. ועתה לא ראו אור. מדבר בירידת גשמים. והוא מלשון כי טל אורות עליך שהוא מטר:
קשה היא המחלוקת שמ"ש אנשי השם ללמד על דור המבול שהיו בעלי מחלוקת נוסף על רשעתם וחלק לבם ונאשמו: