דמחוור יתר כו'. שהוא מחוור ומבורר בו שהש"י נקרא אדם. ועי' זה במדרש קהלת בפסוק וסבותי ובפסוק מי כהחכם:
וכבר שמים נעשו. פי' רש"י שהמעשים היו מתכשרין מעצמן בלי טורח:
רש"י
בחכמה ובדעת ובכשרון. בתנחומא שהיו המעשים מתכשרין מעצמן בלא עמל ויגיעה:
שהן מדמין הצורה ליוצרה. שכמו שקורין הצורה אדם כך קורין היוצר אדם:
דמחוור יותר. הנראה יותר ממה שאמרת ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם והדין קרא משתעיא בהדיא בהכי. ע"כ:
עץ יוסף
כתיב כי יש אדם וסיפא דקרא ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו גם זה הבל ורעה רבה:
גדול כחן של נביאים כו' שהירשן לדמות את השי"ת לצורך האדם ובבמדבר רבה פ' י"ט איתא שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם וכאן דברו דרך כבוד וכינוי כלפי מעלה. ועיין ביפ"ת:
ואשמע קול אדם ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה ואין זה אלא השי"ת:
דמחוור יתיר מוחוור ומבורר בו שהשי"ת נקרא אדם:
לא בעמל כו' שלא ידומה שבראו בעמל ממש. וזה מרומז בתיבת וכשרון פירוש שהפעולה של הבריאה נעשה בכשרון ובטוב שלא ביגיעה. אלא בדבר ה' שמים נעשו פרש"י שהמעשים היו מתכשרים מעצמן בלי טורח:
זה דור המבול שהיו זורעים אחד לארבעים שנה כמ"ש בתנחומא כאן. ומ"ש יתננו חלקו שע"י טובה שנתן להם בעוה"ז קבלו כל חלקם של עוה"ב וגרם להם שרבה רעתם בארץ:
וימח כו'. וכתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה:
וה' המטיר. וזה היה ביום ובלילה דכתיב וכמו השחר עלה וגו' וכתיב השמש יצא על הארץ וגו'. [וכמו שפירש רש"י שם וע"ל ספ"נ]:
עדור. חפור תחת הגפן:
בקע. עצים:
ויהי בחצי וגו' וכתיב בעצם היום הזה יצאו צבאות ה':
רש"י
פורען בלילה. דכתיב ארבעים יום וארבעים לילה וכתיב וימח את כל היקום:
גם בלילה לא שכב. לבן של סדומיים מן העברות שנאמר טרם ישכבו:
דבר אחר גם בלילה לא שכב לבו של הקב"ה מלהביא עליהם פורענות ביום ופורענות בלילה הדא הוא דכתיב והפך לילה וידכאו וכמו השחר עלה וגו' ביום מניין דכתיב. וה' המטיר על סדום ועל עמורה:
גם בלילה לא שכב כי און יחשוב על משכבו אע"פ שלא יעשום בפועל אלא ביום. ואמר זה להודיענו הפלגת השחתת דרכם כי יום ולילה לבבם למרע:
ומנין אף ביום שאפי' ביום היה לבבם חושב מחשבות און:
ת"ל כל יצר שאפילו ביום היה לבם חושב רעה (יפ"ת) ובחזית הגי' מנין אף בלילה. ובאמת שני הגי' נכונים. ביום יתכן יותר לחטוא מפני ראותו התאוות בעיניו. ובלילה מפני מנוחתו מעסקיו וכלל הדברים שתמיד היו הרהורי לבם רק לרע:
ד"א גם כו' זה הקב"ה בק"ר הגי' ואף הקב"ה הביא עליהם פורענות ביום ובלילה שנאמר ויהי הגשם על הארץ מ' יום ומ' לילה. וכן צ"ל כאן. ומרומז במ"ש לא שכב לבו כלומר שלא נח רוגזו מהם:
וימח את כל היקום וכתיב ויהי הגשם על הארץ מ' יום ומ' לילה (מת"כ):
שהיו מכעיסין כו' כפל הכעס על המכאוב לומר שהיו חוטאין להכעיס (יפ"ת):
וה' המטיר על סדום שנדונו בשעה שהחמה ולבנה עומדים ברקיע כדלקמן סוף פרשה נ':
גומר מלאכתו ממלאכת יום בטיט ולבנים היה עובד בו בביתו גם בלילה. ולא שכב לבו קאי אמצרים שלא שבע לבם ונח מאשר היו משתעבדים בהם ביום (יפ"ת):
עדור חפור תחת הגפן:
בקע עצים:
פורענות ביום דהיינו כל המכות ביום ומכות בכורות בלילה:
גם זה הבל היא ס"ד דכל ימיו מכאובים היא והכוונה שכל הרשעים אשר מלאו תאוותם לסוף נאבדו והיה גם הוא להבל:
וְהָא כְּתִיב (והרי כתוב): חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים(שם, טז)(ואם כן בלילה חטאו, ולא ביום)? לָמָּה (חתרו בחושך)? שֶׁיּוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ (שם)(מפני שביום סימנו להם את הבתים).
מָה הָיוּ עוֹשִׂים? הָיוּ מְבִיאִים אַפּוֹפוֹלְסִימוֹן (שמן אפרסמון) וְשָׁף בְּאֶבֶן (ומורחים אותו על אבני הבית), וּבָאִים בַּלַּיְלָה וּמְרִיחִים וְחוֹתְרִים.
כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי חֲנִינָא בְּצִיפּוֹרִין (כשדרש כך רבי חנינא בציפורי), אִתְעֲבֵיד הַהוּא לֵילְיָא תְּלַת מֵאָה חֻתְרִין (נעשו באותו לילה שלוש מאות חתירות לבתים). הֲוָה לְהוֹן אַפּוֹפוֹלְסִימוֹן, מָה הֲווֹן צִפּוֹרָאֵי עָבְדִין (אילו היה להם שמן אפרסמון, מה היו אנשי ציפורי עושים)?! בִּתְמִיהָה (יש לקרוא זאת בלשון תמיהה).
מתנות כהונה
רבה והולכת. שלא חזרו בהם וכמו שפירש"י בפ' וירא בפסוק זעקת סדום ועמורה כי רבה:
רבה רבה. וכתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה:
והא כתיב וכו'. ואת אומרת יהי כגנב ולא גנב ממש ומשני שפיל לסיפיה דקרא יומם חתמו וגו' שזהו עיקר הגניבה ובלילה הוא כגנב וכ"מ שוב בפירש"י ועיין בפ' חלק שהוא שם קצת בענין אחר:
אפיפוליסמון. שמן ערב פלסם. [ועי' בערוך ערך פופוליסמן]:
כך דרשה גרסינן ואולי שצ"ל כד דרשה שדרשה ברבים שדור המבול היו עושים כך נעשו באותו לילה ג' מאות חתירות שחתרו הגנבים הבתים בהמצאה זו:
[ה"ג בילקוט ג' מאות חותרין. פירש חתירות]:
וה"ג ג' מאות חתרין תוה להון כו' פירש רבי חנינא היה מתמה עליהם בא וראה כמה אפלסמון היה' גדל ועושה בציפורין שעל ידו נחתרו ג' מאות בתים. [ובילקוט איוב הגירסא קצת בא"א]:
רש"י
רבה רבה לגזרה שוה. נאמר כאן וירא ה' כי רבה רעת האדם ונאמר להלן זעקת סדום ועמורה כי רבה מלמד ששניהם נדונו באש ובמים:
רק רע כל היום מזריחתה של שמש ועד שקיעתה לא נמצא בהן תוחלת לא היו מקוים שום טובה אלא כל שעה רק רע:
הדא הוא דכתיב לאור יקום רוצח. כיון שאור בא מיד היו מתחילין בעברה ומקשינן והכתיב חתר בחשך בתים ואת אמרת ביום ומתרץ למה שיומם חתמו למו:
מה היה עושה היה מביא אפופלסמון ושף באבן ובא בלילה ומריח וחותרה כך דרש רבי חנינא בצפורי איתעביד בה תלת מאה חתרות וכו'. מה שהיו נוהגין אנשי דור המבול שמעו הגנבים ולמדו דעת לחתור הבתים והלכו ועשו כמו כן ובאותו הלילה נחתרו כמה בתים שם:
עץ יוסף
רבה והולכת להוסיף תמיד חטא על פשע וכ"ש שלא יתנו לב לשוב. לפיכך נחתם גזר דינם (יפ"ת):
שמענו בדור המבול כו' למימר שנידונו בב' דינים אלו וכמ"ש לקמן סוף פרשה כ"ח בחומו נדעכו ממקומם. וכמ"ש שם ויתרם אכלה אש. שהיה אצל המבול אש בצירוף מים. ואצל סדום כתיב וה' המטיר על סדום וסתם המטיר פירושו מטר מים:
משהיתה חמה כו' מדכתיב כל היום ולא כל הימים (יפ"ת). ור"ל שלא נמצא בשום פעם הרהור טוב בלבם להתנחם ממעשיהם. היפך כל הרשעים שנא' עליהם שמלאים חרטה:
לאור יקום רוצח והאי קרא בדור המבול מיירי דכולא פרשתא התם נדרשת בענין המבול כמבואר לעיל פרשה כ"ג ולקמן פרשה ל"א:
חתר בחשך בתים. בספרים מדויקים גרסי וכתיב חתר בחשך בתים למה שיומם חתמו למו. וסייעתא היא לדלעיל דאף שלא עשו עבירה ממש ביום. היה לבם חורש מחשבת און לעשות הכנה לעבירה של לילה:
שיומם חתמו למו מפרש חתמו מלשון סימן וכלו' שהיו מציינין הבתים תחלה ביום כדי לידע בלילה מקום מבוקשתם ע"י אפרסמון:
אפופלסימון כו' פי' היו שפים וסכין באבנים שמן ערב ביום כדי שיכירו בלילה בחשך המקום המבוקש. אבל בפרק חלק אמרו בענין אחר ע"ש:
אפופלסימון בערוך שמן אפרסמון הוא צרי ואילן שלו קטף שמו כדכתיב נכאת וצרי ותרגומו שעף וקטף. ואמרינן צרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:
כד דרשה ר' חנינא. כצ"ל (יפ"ת):
ההוא לילא ש' חותרין פי' כשדרש ברבים שכך היו עושין דור המבול נעשו באותו לילה ש' חתירות שלמדו לציין מקום הנרצה וחתרו בו בלילה. ולבני ציפוראי לא היה שמן אפופלסימון. והיו עושים סימן בדברים אחרים בלא ריח ועל כל זה חתרו ג' מאות:
הוה להון אפופלסימון מה כו'. פי' ואם היה להם אפופלסימון היו מחתירין הרבה יותר ומה היו בני ציפוראי עושים שלא היו יכולים לעמוד מפני הגנבים:
תווהות. חרטה כד"א כדו תהית ודרש וינחם לשון היפוך מחשבה כביכול לשבר את האוזן:
מתנחם. דרשו לשון הנחה וקורת רוח:
אדרכל גרסינן. פי' יועץ בנאי:
חדותא. בעת שמחה יש לשמוח ובעת האבל יתאבל:
קודם שלא יבא. עד שלא בא:
אלא אבילות. וסתם אבל ז' ימים. ובשעת הבריאה היתה לפניו שמחה שנאמר וירא אלהים כי טוב וכתיב וראך ושמח בלבו וכתיב נמי שמחה לאיש במענה פיו וגו' ודרשו חז"ל שמחה היה לפני הקב"ה שנקרא איש מלחמה במענה פיו ויאמר אלהים יהי אור וגו':
רש"י
רבי יהודה אמר תיוהא. תהות לפני שבראתי את האדם למטה שאלו בראתי אותו למעלה כשם שאין עליונים מורדים בי כך לא היה מורד בי:
רבי נחמיה אומר. נחמה היא לפני שבראתי אותו למטה שאלמלי בראתי אותו למעלה כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים:
מורד בי. את האדם לרבות יצר הרע שנברא עמו:
שעשיתי אותו ניתן בארץ. שמת ונקבר. שאלמלא כן היה מורד בי:
עץ יוסף
ר' יהודה ור' נחמיה ר"י מפרש וינחם לשון חרטה ור"נ מפרש לשון נחמה:
תווהות לשון ניחום וחרטה. כד"א כדו תהית (מת"כ). ודברה תורה כלשון בני אדם:
מתנחם אני שבראתי כו'. גם לדידיה צ"ל שדברה תורה כלשון ב"א:
כשם שהמריד בי כו' כדגרס בפ' חלק כי השחית כל בשר א"ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה כו'
א"ר איבו תווהות כו' מפרש בארץ שברא בו יצה"ר שענינו מצד החומר הארציי (יפ"ת):
וניתן בארץ פי' שמת ונקבר לבסוף בארץ. וזו היא נחמה שבמיתתן פוסקים מלהכעיס:
משל למלך כו' דק"ל מאי ויתעצב אל לבו דהו"ל למימר ויתעצב בלבו. לזה אמר משל כי לפי שהלב הוא האומן הממציא המלאכה סיבת העצבות יאתה ללב שהמציאה. או לפי שהוא הסרסור שעל ידו נקנה מציאות העולם. ומה שהוסיף רבי אסי במשל הסרסור. לפי שהיה במשל האדריכל מקום לטעות בשתי רשויות כי יאמר האדם אע"פ שהמלך מלך. האדריכל חכם ממנו באותה מלאכה. ואין הדבר כן ח"ו כי הכל אחד מיוחד בלי פירוד. ע"כ הביא משל הסרסור שאין להסרסור שום כח בסחורה ואין לו חלק בה כלל:
אדריכל הוא האומן לחשוב מחשבות לעשות ולסדר הבתים וליתן שיעור לגבהם ולרחבם:
והא כתיב ויתעצב אל לבו. וכיון שהקב"ה רואה את הנולד ממילא ע"כ כבר ידע זה מתחילת הבריאה שסופו לאבדם במבול. וא"כ מדוע לא נתחדש אבילות זה אלא עכשיו בזמן המבול. על זה השיב לו ואמר לו נולד לך בן זכר וכו' אמר לו ולא ידעת שסופו למות והשיב לו דמ"מ בשעת חדוה חדוה וכו' דדי לצרה בשעתה. וממילא כך היה כביכול ג"כ לפני הקב"ה דאע"פ שראה את הנולד מ"מ לא התעצב אלא עד שעת המעשה (נזה"ק):
דאמר ריב"ל כו' וכמ"ש בירושלמי פא"מ ב"ו שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת. אבל הקב"ה שיודע העתיד שמר על עולמו ז' ימי אבילות תחלה:
קודם שלא יבא המבול. כדאמרינן לקמן פ' ל"ב אויהי לשבעת הימים ומי המבול היה: