בראשית רבה · פרשה כח

אגליגין. [פירש הערוך] שטר חוב ודין. רש"י ז"ל גרס והקשיטן לשון קישוט והכנה ובילקוט גרסינן והתקין והיא היא:

וירא ה' וגו'. זהו רמז לקריאת האגליגן שרואה מעשיהם הבלתי הגונים:

וינחם ה'. זהו קישוט לפורענות:

אמחה. זהו הדין:

מהו דכתיב לכן יכיר מעבדיהם והפך לילה וידכאו. אמר ליה משהקב"ה רואה מעשיהם הופך יום ללילה והקשיטן לפורענות ואחר כך פורע מהן כך בתחלה ראה מעשיהם וירא ה' כי רבה רעת האדם (פ' בראשית) ואחר כך קשטם לפורענות דכתיב. נחם ה' כי עשה את האדם בארץ (פר' בראשית) ואחר כך נפרע מהם ויאמר ה' אמחה:

מהו דכתיב לכן יכיר כו'. ובדור המבול משתעי כמ"ש לעיל סוף פרשה כ"ו שאיוב בא לפרש מעשה דור המבול:

אין הקב"ה כו' ויכיר מעבדיהם פירושו יכירנו לאחרים שכשהקב"ה רוצה להפרע מהם יכיר מעבדיהם בתחילה לב"ד של מעלה. והפך לילה ע"ד והבאתי את השמש בצהרים. שהשי"ת מקדיר המאורות אצל הנענשים. והוא ההפוך שמהפך את יום ללילה:

אגלוגין כתב המוסף הערוך שצ"ל אלוגין ופירושו בל"ר ספר זכרון אשר בו ישובח אדם או יגונה. ובערוך הביא אלוגלוגון ופי' שטר חוב ודין:

והקשיטן לשון קישוט והכנה (מת"כ):

כך מתחלה וירא כו' ולשון וירא הוא ג"כ פועל יוצא לאחרים. כלומר שהקב"ה הראה למלאכים כי רבה רעת האדם בארץ שקרא אגליגון שלהם:

ואח"כ וינחם ה' וגו' פי' שנהפכה מדת הרחמים למדת הדין ומשנהפך גם הרחמים לדין מאז ויאמר ה' אמחה את האדם שנגזר עליהם כליון גמור. ואח"כ בא עליהם הפורענות:

יעשה מדה. כד"א וכן לא יעשה:

[יקוו כו' ע"ל פ"ה]. אותן שהיו פה מקודם ואלו הן המים ולכן אמר אמחה במים:

גסטריות. [פירש"י] שלטנות:

הלא בדבר כו'. פירש"י דדייק מלת בראתי דמשמע בלא עמל ויגיעה כד"א בדבר ה' שמים נעשו:

מה הם סבורים גסטריות אני צריך. חיילות אני צריך להביא עליהם. דבר אני מוציא ומכלה אותם מן העולם:

ס"א. והיינו אשר בראתי. עשיתי לא נאמר אלא בראתי דמשמע בלא שום יגיעה בראתיו. ע"כ:

מהו לשון זה אמחה. היה לו לומר אשמיד אכלה א"ר ברכיה כלום בראתי אותו אלא מן העפר מי ממחה את העפר אלא המים:

יעשה מדה למים לעיל ריש פ"ה ע"ש:

ויאמר ה' אמחה את האדם וס"ד אשר בראתי מעל פני האדמה. וה"ק אמחה את האדם כדי להעבירו מעל פני האדמה כי בעבורו נדחו המים מעל פני האדמה:

אריות גסטריות ובילקוט גרס חילות וגיסטריות. ועיקר הגירסא אהליות. והן כלי מצור:

לא בדבור כו'. ולכן כמו שבראתיו בדבור כן נאבדו בדבור בקוראי למי הים כדכתיב הקורא למי הים ודרשינן לה לעיל פ"ה במבול:

א"ר ברכיה כו' אשר בראתי דבק עם מעל פני האדמה כלומר אמחה במים את האדם אשר בראתי כו' שנברא מעפר האדמה כי המים ממחה העפר (נזה"ק):

איסטרובולין. [פירש"י והערוך] ריחים התחתונה ודייק את האדם שהוא קיומו של אדם וזה הריחים כד"א לא יחבול ריחים ורכב כי נפש הוא חובל:

עפר של אדם הראשון. דייק ה"א הידיעה של האדם:

לוז. פירש"י עצם קטן הוא קשר גודלו כמו לוז ועומד בסוף השדרה. [והוא קשה מאוד אפילו אש ומים אין מכלין אותו והוא נשאר בקבר ואינו נרקב וממנו הקב"ה עתיד לבראות את האדם]:

מציץ. לשון ויצץ ציץ:

איתיתיה. הביאו לידי ואני מודיע לך כי כן הוא וכן עשה אנדריאנוס הביא לו אחד:

טחנו. ר' יהושע את הלוז:

ס"א. אפילו של אדה"ר. שהיה נקבר בעת המבול נמחה והיינו אמחה את האדם אשר בראתי אדם הראשון. עד כאן.

אמחה את האדם אשר בראתי אפילו אצטרובלין של ריחים נמחה. פירש רב האי אצטרובולין ריחים התחתונה ומפיק ליה מאת האדם את אפילו דבר שאינו ראוי למחות כמו אבן וכך דרשה רבי יהודה בר סימון בצבורא וכו':

ואפילו לוז של שדרה שממנו מציץ הקב"ה את האדם לעתיד לבא נמחה. ומפיק ליה מאת האדם אשר בראתי כלומר דבר שממנו נברא בו אני נפרע:

אמר ליה מהיכן הקב"ה מציץ את האדם אמר ליה מלוז של שדרה אמר ליה מנין אתה יודע אמר ליה אייתי לי ואנא מודע לך:

מלוז. קשר גדלו הוא כלוז אגוז קטן שלועזים מליי"ר ועומד בסוף השדרה והוא אינו כלה לעולם וכך מפורש בויקרא רבה וינאץ השקד זה לוז השדרה וכן תרגום ירושלמי בטנים ושקדים משח דלוזין:

אפי' אסטרובלין וז"ל המעריך אסטרובלין י"מ רחים התחתונה. ולא נהירא דא"כ היינו רחים ונ"ל שהוא הציר של ברזל שהוא מסבב את הרחים עכ"ל ולקמן פ"ל מביא ע"ז קרא דאיוב אבנים שחקו מים ופשט הכתוב שהמים שחקו את האבנים:

עפרו של אדה"ר האדם אשר בראתי פי' אדם יציר כפי:

לא קבילו מיניה כדאיתא בפרק חזקת הבתים א"ר בנאה נסתכלתי בשני עקביו של אדה"ר כו' הרי דעדיין קיים:

אפילו לוז כו' ולמד מסיפא דקרא ותקות אנוש האבדת זהו לוז של שדרה שהוא התקוה של כל האדם שממנו יחיה לעתיד:

לוז פי' עצם קטן כאגוז ועומד בסוף השדרה:

מציץ מלשון ויצץ ציץ. צורך קיום לוז זה להראות אמתות התחייה לאנשים. שלפי הטבע היה ראוי שיפסד. אלא שה' עשה כן להורות שהגוף עודנו קיים לפני ה' ויעמוד לקץ הימין (יפ"ת):

טחנו רבי יהושע את הלוז:

הסדין חתיכת ברזל גדולה שמרדדין עליו מתכות וקורין לו קוואדלא בלע"ז:

ממחה. משתרר עליהם ומוחה בידם את אשר אינו ישר בעיניו:

בלוסים [פי' התוספות בב"מ ר"פ המקבל מעורבים וכ"פ בערוך ועוד] כתבו התוספות במסכת גיטין סוף פרק האומר וז"ל בלוסים וחתומים ומעורבים:

מזגו. יש לו מזג רע שאינו רוצה לפתוח אוצרותיו ובערוך גרס עינו של מלך רעה והיא היא:

המאושרים. הטובים והמשובחים שבאוצרותיו:

סריות. סרחון. [ה"ג כך אלו החשובים שבהם כך עשו הגרועין כו']:

אלפא ליין. [פי'] הערוך ורש"י אלפא פירושו הראש והמובחר כמו האלף שהיא בראש לכל האותיות ובמסכת מנחות אמרו תקוע * אלפא ליין פי' שם מקום שהיה שם יין טוב וכן פי' הכתוב אדם אחד מובחר מצאתי וזהו נח שנאמר כי אותך ראיתי וגו':

[ה"ג רש"י לא יין אמחה וכו']:

ט' מאות כו'. דכתיב דבר צוה וגו' שצוה התורה שתהיה נתונה אחר אלף דור והיא נתנה לעשרים וששה דורות י' דורות מאדם עד נח וכן מנח עד אברהם ומאברהם עד משה ששה דורות הרי חסרים תתקע"ד דורות:

המילה. נתנה לעשרים דורות הרי שחסר תתק"ף דור:

ס"א. למלך שהיה לו אוצרות בלומין. שהצניע שם מיני סריות אשפה ורקיבות והיו בני אדם מליזים כסבורים הם שהצניע המלך דבר חשוב:

המאושרים. החשובים שבהם:

אמרו החשוכים שבהם כך. חשוכים חשובים ושם כינוי הוא כמו שאנו קורין לחכם שבעובדי כוכבים טיפש:

מאלף מצאתי. כהדא מכניס וזטחא אלפא לסולת:

המאושרים כך עשו הגרועים על אחת כמה וכמה. פי' כך עלה בדעתו של הקב"ה לומר אם הדורות הללו המאושרים שבהם כך עשו אלו היו אותן שעלו במחשבה לבראות על אחת כמה וכמה. הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף מצאתי מן החשובים שבהם מצאתי וזה היה נח שממנו הושתת העולם. אלף לשון מעולה כמה דתנינן במסכת מנחות תקוע אלפא ליין מכניס וזטחא אלפא לסולת. כפרים אלו הם משובחות לעשות בהן מכל עיירות ארץ ישראל:

ה"ג אלף דור עלה במחשבה לבראות כמה נמחו מהן רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בר יוסי תתקע"ד דורות מה טעם דבר צוה לאלף דור זו התורה והכי פירושו תתקע"ד דורות נמחו בדור המבול עשרה דורות מאדם עד נח עשרה דורות מנח ועד אברהם ומאברהם עד משה ששה דורות הוי דבר צוה לאלף דור ואין דבר אלא תורה דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה וגו' (פ' יתרו):

רבי לוי בשם ר' שמואל בר נחמן תתק"פ דור. ממה שהיה ראוי לעמוד מהם כיון שבא אברהם נתנה לו המילה דכתיב דבר צוה לאלף דור זו מילה. ע"כ:

אמחה אני ממחה כו' פי' לשון מוחה וממחה בלשון חכמים. והוא על ביטול והשבתת רצון אחרים. ופי' אני מבטל רצון בריותי ואין בריותי מבטלים רצוני:

ד"א אמחה את האדם אמר רבי אלעזר כצ"ל. (א"א) ור' אלעזר מפרש אמחה מחייה כפשטיה. על הדורות שנמחו לעולם. ואומרו אשר בראתי אשר עלה במחשבתי לבראתם. דמחשבה דקב"ה כמעשה חשוב (יפ"ת):

אוצרות בלוסים פי' הערוך מלוכלכים ובני המדינה היו סבורים שהיו האוצרות מלאים כל טוב. אלא שבעל האוצר צר עין מלפתוח ומלהנות אותם מהם:

המאושרים שבהם פי' הטובים והמשובחים שבאוצרותיו. ודריש אשר בראתי מאושרים. והנמשל הביא הנבחרים מהתתקע"ד דורות וראו הכל רעתם. ואז אמר הקב"ה מעתה אמחה את האדם אשר בראתי (יפ"ת):

זו התורה והתורה ניתנה בדורו של משה שהוא דור כ"ו שעשרה דורות מאדם עד נח ועשרה דורות מנח עד אברהם. וששה דורות מאברהם עד משה נמצא שנימוחו תתקע"ד דורות ונקראת התורה דבר כדכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. כדמייתי בשוח"ט מזמור ק"ה:

זו המילה שניתנה לאברהם שהוא דור עשרים נמצא שנימוחו תתק"פ דורות. ונקראת המילה דבר דכתיב וזה הדבר אשר מל יהושע (שוח"ט):

זו המילה לאלוף שבדור למעולה שבדור כדתנן אלפא לשמן כצ"ל. ור"ל שבמסכת מנחות איתא תקועה אלפא לשמן. פי' עיר ששמה תקועה אלפא לשמן השמן שלה ראשון ומובחר לשמנים וז"ש לאלוף והמובחר שבדור וזהו אברהם:

[נעשה בעשרת גרסינן]. [ה"ג במדרש חזית בפ' משכני המוצאים בנים ובנות המוציאים כו' אין כתיב] אלא המוצאים. ודייק המוצאים לשון מצא טוב מצא חן [וצדיקים הם מציאה משל למרגליות שנפלה לחול כמו שפירש"י ר"פ וישב] וכה"א מצאתי דוד עבדי ומצאת את לבבו:

במאד מאד. תרי זמני. ובאיכה רבה ובמדרש חזית מסיים א"ר תנחומא אית ליה חורי ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום. בכל המדרשים גרס [נאמר בשבט יהודה וכו' וכן גבי כולם ובילקוט יחזקאל גרס] נעשה וי"ל נעשה בקרבם עבירות חמורות עד שנאמר עליהם כך וכך:

אלא אותה ההפוכה כו'. עיקר מדרש זה מקומו במדרש איכה ולכן מסיים ונקט לישנא דקרא ומפרשו והולך שהכתוב עצמו מספר והולך דרך שאלה ותשובה ואמר סדום ההפוכה כמו רגע ולא נשאר בה פליטה והוא משום שלא חנו בה ידים למצות אבל אלו יושבי יהודה וירושלים ידי נשים רחמניות וכדמפרש והולך:

לא חלתה. מצאתי בפירש"י לשון שיכון כד"א על ראש רשעים יחול כלומר לא שכנה יד העשיר ביד העני לעוזרו ולתומכו במתנותיו:

ידי נשים וכו'. במדרש איכה ראיתי שהאשה לקחה גלוסקא מפי בעלה ומפי בניה והלכה ומברה בו את שכינותיה ומנחמת אותם ומעלה הכתוב עליהם כאלו בשלו ילדיהן למצות וכן פירש"י כאן [ועי' מדרש איכה פ' ידי נשים ובפ' חלק פירש רש"י שהיתה מזמנת חברתה ואוכלת בנה אלמא רחמניות היו וכן פירושו כאן ועי' בספר תניא]:

לברות. לקיים מצות הבראה:

[ה"ג אמר ר' חנין נאמר בכרכי הים ודו"ק וכ"ה במדרש חזית ובערוך ערך כרת גורס כגירסת הספר]:

שחייב כרת. בלי פליטה ובדור המבול היה פליטה נח וביתו ויבא הפליט גם הוא:

ה"ג רש"י בזכות גר אחד וירא שמים כו'. ובדור המבול לא כן היה ולפיכך נאבדו:

אמר רבי ברכיה נעשה בשבט יהודה ובנימין מה שלא נעשה בסדום. בסדומיים כתיב וחטאתם כי כבדה מאד (פר' וירא) חדא זמנא. ובשבט יהודה ובנימין כתיב עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד (יחזקאל ט ט) תרי זימני ואית קרא דמחוור מן הדין ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ואותן סדומיים לא נותר בהם פליטה ואלו נשתייר בהם פליטה אלא ההפוכה כמו רגע מי גרם להם כלומר מפני מה לא נשתייר בהם פליטה לפי שנאמר בהם ולא חלו בה ידים (איכה ד' ו'):

אמר רבי תנחומא לא חלת יד ליד. לפי שלא פשטו ידיהם במצות:

ס"א. חלו לשון שיכון כמו על ראש רשעים יחול (ירמיהו כ״ג:י״ט-כ׳) כלומר לא שכנה יד עשיר ביד עני ליתן לו משלו. ע"כ:

אבל אלו פשטו ידיהם למצות. דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן (איכה ד׳:י׳):

כל כך למה היו לברות למו על שבר בת עמי. ומפורש במדרש איכה שהיתה נוטלת גלוסקאות מפיה ומפי בעלה ומפי בנה והולכת ומברה את שכינתה ומנחמת אותה והעלה להן הקב"ה כאלו בשלו ילדיהן לגמילות חסדים הדא הוא דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן כל כך למה היו לברות למו בשבר בת עמי לברות כמו להברות:

אמר רבי חנין. נעשה בכרכי הים מה שלא נעשה בדור המבול שנאמר הוי יושבי חבל הים גוי כרתים (צפניה ב' ה') גוי הראוי ליכרת באיזה זכות עומדים בזכות גר אחד וירא שמים אחד שעומד מהם הקב"ה מקבל מידם אבל דור המבול לא היה יכול לעמוד להם שום זכות:

ר' לוי הוה פתח ליה לשבח. גוי כרתים גוי שהוא כורת הברית כמה דתימא כורתי בריתי עלי זבח (תהלים נ' ד') וכן מפורש בפסיקתא דרב כהנא ובמדרש חזית:

רק רע כל היום משמע דוקא ביום ולא בלילה. ולא ס"ל מה דדרש לעיל פ' כ"ו גם בלילה לא שכב לבו:

הוי חושבי כו' מדבר על עשרת השבטים:

אותן לא נשתייר כו' מ"ט אותן שנמוחו במבול נמוחו הם וזרעם. אבל בעשרת השבטים נשאר להם שארית וכי משוא פנים יש בדבר:

אלא בזכות כו' אבל בדור המבול צפה הקב"ה שאין תוחלת בזרעם לעולם:

הה"ד והנה נותרה כו' האי קרא בירושלים איירי מ"מ מייתי ראיה כי מה שיציל ה' האבות הוא בזכות הצדיקים שעתידים לצאת מהם (יפ"ת):

מוצאים בנים ובנות אכ"כ דקרא כתיב והנה נותרה בה פלטה המוצאים בנים ובנות הנם יוצאים אליכם. ודריש דהול"ל הנם מוצאים בנים ובנות אליכם. וחיה משמע שמוצאים להגלות מירושלים לבבל ולא היה צריך קרא להאריך. אלא דביציאת הצדיקים העתידים היא. וה"ק והנה נותרה בה פליטה בשביל המוצאים בנים ובנות. שהם הבנים והבנות הצדיקים שעתידים לצאת מהם (יפ"ת):

עון בית ישראל כו' ביושבי ירושלים מדבר והם שבט יהודה ובנימן. וקראם בית ישראל שגם הם בני ישראל (יפ"ת):

במאד מאד תרי זימני וה"ג במאד מאד א"ר תנחומא אית לן חורי (פי' פסוק אחר) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ואותן לא נשתייר מהם פלטה וכו'. אלא אותה ההפוכה כמו רגע לא פשטו ידיהם במצות שנאמר לא חלו בה ידים ואמר רבי תנחום לא חלת יד ליד שלא פשטו ידיהם במצות. ברם אלו פשטו ידיהם במצות שנאמר (שם) ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן כצ"ל (א"א) וכן הוא באיכה רבתי:

אלא אותה ההפוכה כו רגע כו'. ר"ל שהכתוב עצמו מספר והולך דרך שאלה ותשובה ואמר סדום ההפוכה כמו רגע ולא נשאר בה פליטה הוא משום שלא חלו בה ידים למצות. אבל אנו יושבי יהודה וירושלים ידי נשים רחמניות כו' כדמפרש והולך:

לא חלת יד ליד מפרש לא חלו לא שיכנו כד"א על ראש רשעים יחול. כלומר לא שכנה יד העשיר ביד העני לעוזרו ולתומכו במתנותיו כמ"ש יד עני ואביון לא החזיקה וגו':

ברם אלו כו' אבל אלו יהודה וירושלים פשטו ידיהם במצות שנאמר ידי נשים כו' בשביל שהיו לברות למו ר"ל שעשו הבראה לאבל ולא היה להם מה ליתן לבניהם. נחשב להם כאילו בשלו ילדיהן. ועיין מ"ש באיכה רבתי:

בזכות גוי אחד בזכות וירא שמים אחד כצ"ל:

גוי שכרת ברית שמעמידים ג"צ הכורתים ברית בברית קדש ואמר אעפ"כ לא יעמוד להם זכות זה אלא לפי שעה. אבל לעתיד והאבדתיך מאין יושב (נזה"ק):

[פדגוג. אומן המגדל בני המלך ומלמדן ומדריכן בד"א וע"ל רפ"א]:

וזה קיים. בתמיה:

ועד בהמה כו'. שמפני רוב טובה מבהמות ועופות וחייתו ארץ בעטו במקום לפיכך יאבדו גם המה:

סיידה. בסיד:

כיירה כו'. ציורים בכותלים ובקירות:

מפקיע. לשון שבירה כמו דאמרינן במסכת ביצה מתיר מפקיע וחותך:

בחיצאות. במחיצאות יריעות מרוקמים:

כליות. כילת חתנים:

זיל ואשתמן כו'. הצייד חזר והניח אותו ואמר ליה לך והשמן עצמך ואחר כך חזור ובא אלי והעוף הזה הלך ועשה כן ומפני זה שמנו עבו ובעטו בהקדוש ברוך הוא:

כלום הוציא את בני לתרבות רעה אלא זה. בני אבד וזה קיים. לפיכך מעוף השמים ועד בהמה שלפי שהיו אוכלין בהמות שמנות בעטו בהקב"ה ויצאו לתרבות רעה:

אסף עוף השמים ודגי הים. למה. לפי שהם הכשילום:

ס"א. ומכניע בחצאות. הכניע והשפיל המחיצות ומקרע בכילאות (הוי לזנות לפי והריעות):

מתחילה קודם המבול היתה אימתן של בריות נופלת על העופות משום דכתיב ורדו בדגת הים ובעוף השמים (פ' בראשית) וכו'. עד כאן:

כד הוה חד צייד. אומר לעוף לך ותשמן עצמך ואחר כך שוב אלי והוא היה עושה כן:

משל כו' דכתיב אמחה וגו' מאדם עד בהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאה. לכך אמר משל כו' שגרמו להוציא את האדם לתרבות רעה. שמפני רוב טובה מבהמות ועופות וחיתו הארץ השמנים שמנו עבו ובעטו בהקב"ה:

וזה קיים בתמיה:

רבי פנחס אמר כו' טעם אבוד הב"ח עם האדם הוא לפי שלא נבראו אלא בשביל האדם. וע"ז אמר משל כו':

סיידה בסיד:

כיירה כו' ציורים בכתלים ובקורות:

ומפקיע לשון שבירה:

בחיצאות במחציאות:

בכליות פי' כילת חתנים:

הם הכשילו כו' פי' הב"ח הכשילו את הרשעים. ומפרש כיצד הכשילום כד הוי צייד עופא כו':

זיל ואשתמן כו' פי' הצייד חזר והניחו ואמר לך השמן עצמך ואח"כ חזור ובא אלי. והעוף היה הולך ועושה כן ומפני זה שמנו עבו ובעטו בהקב"ה. וזה מייתי לראיה לרבי יודן דקאמר משל לפדגוג:

בלוריות. פירש הערוך חתיכות:

הכל קראו תגר. הקדוש ברוך הוא והנביאים כמו שמפרש והולך:

אלא למען יכרת. הכסף והזהב:

כאינש כו'. כאדם האומר ימח שמו של פלוני שהוציא בני לתרבות רעה כך יכרת הכסף שהוציא את בני לתרבות רעה:

בלריות. אוצרות:

אם לא נכחד קימנו בדור המבול משתעי. ומפ' קימנו מל' היקום אשר ברגליהם שהממון הוא היקום ומעמיד האדם על רגליו:

שהיו רואים כו' שהממון נקרא יתר כמו והניחו יתרם לעולליהם:

בלריות של זהב פי' במוסף הערוך בל"י לבנה קטנה והמעריך כתב בלריות פירושו כדורים:

נתכות באש כצ"ל שגם אש המטיר עליה' כדלעיל בפ' כ"ז:

אמר ר"ע הכל קראו תגר על הכסף כלומר כל הנביאים כולם צווחו שעיקר הסבה הגורמת לחטאים הוא רוב הטובה המושפעת להם:

על הכסף והזהב שיצא כו' כמ"ש ז"ל שהירוד שבישראל הוציא תשעים חמורים טעונים כלי כסף וזהב ושמלות:

אלא למען יכרת דקאי על כספם וזהבם שהכשילום:

כאינש כו' כאדם האומר ימח שמו של פלוני שהוציא את בני לתרבות רעה. כך יכרת הכסף שהוציא את בני לתרבות רעה:

הטווס. פאפ"ו בלע"ז:

זונין. פירש הערוך גרעינין שחורות הנמצאים בין החטים ובפירוש רש"י משמע שהוא הרגי"ן שעושין ממנו פת בארץ אשכנז והוא מין חטין ולכך נקרא זוני"ן על שם ותזנה הארץ:

אלין זונייא כו'. אלו זונין הגדלין בין התבואה מן דור המבול ואילך נתגדלו ונשארו כך:

אותן גרעינים שחורים. המעורבים בחטין שלועזים נייל"א הן אותן זוניא שנשתיירו בדור המבול ולכך קורין אותן זונייא שזנתה הארץ והוציאה שלא כדרכה. ע"כ:

אלין זונייא מדרא דמבולא אינון. אותן זנין שעדיין נמצאין בתבואה כמעט. עדיין הן נשתיירו מדור המבול שעשתה כל הארץ זונין והיא כמו חטה דקה וארוכה וקורין אותה בלע"ז מוליין:

הכל קלקלו כו' דבחטאם מתו לפי שגם הם נזקקו לשאינם מינם. ואע"פ שאין להם דעת מ"מ יש להם יצה"ר והבחנה לרעה:

הטווס פפא"ו בלע"ז:

אף הארץ זנתה נראה דיליף לה מדכתיב ותשחת הארץ הכוונה שבהשגחת ה' בעונם היה הארץ ג"כ מזנה ומקלקלת פירותיה (יפ"ת):

והיא מסקה זונין זרעונים שחורים שנמצאים בין החטים. ואפשר שנקראו זונין ע"ש ותזנה הארץ (מת"כ):

אילין זוניא כו' אלו זונין הגדלין בין התבואה מן דור המבול הם. כי מאז התחילו להמצא בעולם שאז זנתה הארץ ונשאר כך טבע הארץ להוציא זונין מהחטים תמיד (יפ"ת):

[זריבתן לחלטנית גרסינן]:

זריבתם. כמו צריבתם כלומר שריפתם וכן פי' רש"י בספר איוב:

לחלטנית. לחלוטין כמה דאת אמר לצמיתות ותרגם אונקלוס לחלוטין ורצה לומר ששריפתם היתה שריפה גמורה מן אש של גיהנם שאש שלנו אינו אלא חלק ממנו ובו קבלו עונשן ויש להם חלק לעולם הבא גם יש לומר מלשון חלוט ורותחין ועיין זה בירושלמי בפרק חלק:

גם אהבתם. מלתא באפי נפשה היא וע"ל במדרש קהלת סוף סדר תניינא:

וחלק אין להם. גרסינן וסיומא דהאי קרא דגם אהבתם הוא על דברת כו'. אין זה לשון הכתוב אלא כעין פירוש הוא ובכתוב כתיב בכל אשר נעשה:

וחלק אין להם וכו'. צ"ל בעוה"ז אבל בעוה"ב יש להם כמו ר' יוחנן דעליה קאי [והכי משמע במדרש קהלת וע"ש]:

אתמהא. אם נח מצא חן לפניו בצדקתו אשר עשה איך אמר נחמתי כי עשיתים על כלם ובפירש"י מצאתי דדרש סמיכות וי"ו של ונח כלומר נחמתי גם על נח [וכ"מ קצת לקמן ר"פ כ"ט ור"פ ל"א אבל ל' אתמהא לא משמע הכי]:

אלא שמצא חן. משמע לפנים משורת הדין דוגמת שאחז"ל חן אשה על בעלה חן מקום על יושביו אף על פי שאינו כדאי:

ס"א: אמר רבי יוחנן משפט דור המבול שנים עשר חודש נטלו דינם ויהיה להם חלק לעולם הבא. חזר רבי יוחנן ואמר אי אפשר שיהא להם חלק לעולם הבא הדא הוא דכתיב בהם בעת יזורבו נצמתו בעת שנפל עליהם זרם מים בשעת המבול מאותה שעה היו נצמתין ונחלטין בגיהנם ושפיל לסיפיה דקרא וחלק אין להם עוד לעולם על דברת בני אדם על דבר אותו חטא שעשו בעולם:

כי נחמתי כי עשיתים. וסמיך ליה ונח משמע אפילו מנח נחם הקב"ה על שעשאו והיינו תמיהא מאחר שנתחרט ממנו למה לא שטפו עם האחרים אלא אפילו נח שנשתייר מהם לא היה ראוי לכך אלא שמצא חן בעיני ה':

הוא מצא. הטובה והחן מאת הקב"ה אבל הקב"ה לא מצא חן בעיניו דלא כתיב וה' מצא וגו'. ע"כ:

משפט דור המבול כו' דבחדש השני בי"ז לחדש נבקעו כל מעיינות תהום רבה. ולשנה הבאה בחדש השני בכ"ז יום לחדש יבשה הארץ. התוספות הן י"א יום שימות החמה יתרים על ימות הלבנה:

נטלו דינם שכן משפט רשעים בגיהנום י"ב חדש כדתנן בפ"ד דעדיות:

ואין להם חלק לעוה"ב. כצ"ל וכן הוא בספרים המדוייקים (יפ"ת ונזה"ק) וכן הוא בפ' חלק:

דאמר ר"י בעל המדרש קאמר לה. כלומר דהא דקאמר שנטלו דינם היינו משום מ"ש כל טיפה כו' (יפ"ת):

בעת יזורבו נצמתו בדור המבול מדבר:

זריבתם לחלטנית היתה ופ' הפ' בעת יזורבו שזב עליהם המטר כמו מן המרזב. נצמתו שנחלטו לאבדון עולם (לפי שהיה זב המטר עליהן בחליטה וברותחין) כמ"ד לצמיתות לחלוטין ועיקר הלימוד של החמימות מסיפא דקרא בחומו נדעכו ממקומם בחומו בחמימות:

גם אהבתם כו' מייתי האי קרא לראיה דבני המבול אין להם חלק לעוה"ב. והאי קרא בדור המבול מתפרש. דלעיל מיניה כתיב והמתים אינם יודעים מאומה ואין להם שכר עוד כי נשכח זכרם. והיינו דור המבול שנמוחו מן הארץ בלי זכרון (יפ"ת):

על דברת בכל כו' לזה העתיק על דברת לומר שבי"ת בכל בי"ת הסבה. וענינו שעל סיבת העבירות שעשו בעוה"ז אין להם חלק לעוה"ב (יפ"ת):

ונח מצא חן אתמהא כי נחמתי כי עשיתם משמע דיצירת האדם בכלל שלא לצורך והיכי קאמר תו ונח מצא חן על כן דורש שגם נח בכלל כי נחמתי ורק נח מצא חן בתורת חסד לקרבו אצלו. והיינו בזכות תולדותיו הצדיקים העתידים כדלקמן סוף פרשה כ"ט (נזה"ק):