בני יפת וגו'. מאמר זה מצאתיו בירושלמי פ"ק דמגילה קצת בע"א [ועל המעיין לעיין וקצתו תמצא בבבלי בפ"ק דיומא]:
ורודנים. כך כתוב ריש דברי הימים:
בני דודכן אנן. כלומר לא היו מקרבין לישראל אלא להנאת עצמן:
ובאין ורודין אותן. כשמטה ידם בעונש שמים כן פירש"י ריש דברי הימים:
עץ יוסף
זו אפריקא עיין יומא דף י"א וירושלמי מגילה פ"א הלכה ט' בשמות חילופים. ועל מדי כתב ומדי כמו שהוא בתורה. וכך הוא תיקון לשון המדרש גומר זו אפריקא. ומגוג גירמניא. ומדי מדי. ויון מוקדניא. ותובל אסניא. משך ותוניא. ותירס ר' סימון אמר זו פרס כו':
גירמנקייא וכן הוא בירושלמי הנ"ל:
אלסיטרוס אטליא ודורדניא. הנה כתוב ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים ותרגום אליסי טרוס איטליי וסרדיאה ודרודינייא.כן הוא הובא נוסחא זו בערוך ערך אלס. ואפשר שבכאן הוא ט"ס וכך צ"ל ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים אלסו וטרסוס איטליה דרדינייא. שזה הוא ל' תרגום דרב יוסף ובנוי דמקדון אלסו וטרסיס איטליין ודרדנייא. ותיבת אלסוטרוס דכתיב כאן במדרש הוא שני תיבות אלסו טרסיס:
בני דודיהן של ישראל. שישראל מבני שם ואלו מבני יפת אחיו. ואין זה ליחוד שם לאלו. כי כל בני יפת וחם ג"כ הם בני דודיהן של ישראל. אלא לומר שעם היותם בני דודים באים ורודים ואינן שומרים דרך הקורבה. או לומר שפעמים מראין עצמן קרובים כשישראל בעליה כרבי חנין (יפ"ת):
באים ורודים שהם הקשו על ישראל עול יותר מכל האומות וכמ"ש ביוסיפון שצפו בן אליפז מלך בכתים ונשארו זרעו לעולם דכתים באטליא והיו קרובים לישראל ורדו בהם:
כנגד בימה. כלומר משפטיו ודיניו וכדלקמן מקום המשפט ששם דנין נקרא בימה כדאמרינן בתנחומא ויבקש להרוג את משה העלה משה לבימה [וכ"פ הערוך ערך נס]:
רשע. ר"ל עשו הרשע וסוף המזמור יגמר נא רע רשעים כו' עד גמירא מוכיח שעל עשו אמרו אע"ג דרש"י ז"ל בפ"ק דמ"ק מיישבו לא ס"ל להאי תנא והאי בן ימיני יש ליישבו שעל יצחק אבינו נאמר שהיה מיומן ומזומן לקרבן לה':
נמרוד. נקרא כוש ככתוב וכוש ילד את נמרוד וכדלקמן:
כנמרוד. כ"ף הדמי"ון מורה שמדמה אדם לנמרוד וזהו עשו וכדמפרש ואזיל:
מה זה צד. שכן כתוב גבור ציד:
אף זה עשו לא גנבת כו'. הדיין החליט לאמת ויציב שעכ"פ גנב ולא השגיח במה שאמר לא גנבתי רק שיאמר לו מי גנב עמו והכל כדי שיודה הנתבע או שיסתתמו טענותיו ועיין בפרשת דברים ובפתיחתא דמדרש רות ויתבאר לך:
עץ יוסף
שנתבלעה משפחתו של פוט בתוך משפחות כוש. ומצרים וכנען ולא נהי' ממנו לאום מיוחד וממלכה מיוחדת מאחר דלא נודע איה מקומם. אבל ממה שפרט יחזקאל שמם לדורות נודע כי עדיין הם קיימים. ומה שלא נתפרסם שמם לדורות צ"ל לפי שהיו ממלכה שפילה נטפלים לבני כוש (נזה"ק):
כנגד בימה כו' והא דקראו בן ימיני על שנשבע לו בימינו כדאיתא בשוח"ט פסוק תהי ידך על איש ימינך. אי נמי לפי שארצו בדרומה של א"י ולקמן פ' מ"ב שג' שמות נקראו לנמרוד כוש ונמרוד ואמרפל. הרי כוש ונמרוד אחד. א"כ מ"ש כאן כנמרוד גבור ציד היינו אותו שכתוב בו איש יודע ציד. וכמו שנמרוד נקרא כוש כך הוא ג"כ כוש והוא בן ימיני:
כנגד בימה כו' הצלחתו הרמה. א"נ בימת הדין. והמוסף הערוך פי' בל"י בנין גבוה מוכן לדרוש ברבים או לדון או לוכח:
וכי כושי היה פי' הלא כתיב ויצא הראשון אדמוני:
כמעשה נמרוד כדמפרש ואזיל. ומשום דנמרוד נקרא כוש כמו שכתבתי לעיל. לכן כל העושה כמעשיו ג"כ נקרא כוש:
צד את הבריות שהיה צד האנשים בפיו ומטעה אותן עד שהיו מודים בפיהם:
לא גנבת בתמיה וכי לא גנבת. אב מה שאנו שואלים לך מי היה בחברתך. וכשרואה שהדבר פשוט להם שהוא גנב היה מאמין ונתפס בדבריו והודה. פ"א בניחותא יודעים אנו שאתה לא גנבת. אבל הגידה לנו מי היה עמך שהוא הגנב ולא אתה. ובשמעו כן היה מודה מי היה עמו בחשבו שהוא ימלט (יפ"ת):
הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' – חֲמִשָּׁה 'הוּא' לְטוֹבָה, וַחֲמִשָּׁה 'הוּא' לְרָעָה (חמש פעמים נאמר 'הוא' במקרא לשבח, על מי שעמד בצדקו מתחילתו ועד סופו, וחמש פעמים לגנאי, על מי שעמד ברשעו).
(חמישה לרעה:) הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה',
הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם (בראשית לו, מג),
הוּא דָתָן וַאֲבִירָם (במדבר כו, ט),
הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז (דברי הימים ב כח, כב),
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א, א).
וַחֲמִשָּׁה 'הוּא' לְטוֹבָה:
אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם (דברי הימים א א, כז),
הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (שמות ו, כז),
הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה (שם, כו),
הוּא חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ (על פי דברי הימים ב לב, ל),
הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל (עזרא ז, ו).
רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין (אמר): אַף אִית לָן חַד 'הוּא' טָבָא מִן כֻּלְּהוֹן (גם יש לנו 'הוא' אחד שטוב מכולם): הוּא ה' אֱ־לֹהֵינוּ(תהלים קה, ז), שֶׁמִּדַּת רַחֲמָיו לְעוֹלָם.
מתנות כהונה
חמשה הוא כו'. מלת הוא לשון הפלגה הן לטוב הן למוטב מתחלתו ועד סופו כמו שדרשו הוא אהרן ומשה הוא אחשורוש ולקמן הוא ה' וגו':
וחמשה הם לטובה אברם הוא אברהם הוא משה ואהרן. אברם הוא אברהם פסוק הוא ריש דברי הימים:
הוא עזרא כו'. ודוד הוא הקטן לא קחשיב ליה מדלא כתיב הוא דוד:
אית לן כו'. יש לנו עוד הוא הטוב מכל אלה הוא ה' כו':
עץ יוסף
ה' הוא לטובה פי' שכתוב אצל צדיקים. משום דלשון הוא מורה על המשך האדם במצב אחד בלי השתנות בין לטובה בין לרעה כדאמרינן בפ"ק דמגילה הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. וכן לענין צדיקים הוא צדיק מתחלתו ועד סופו:
הוא אהרן ומשה ודוד הוא הקטן הוא חזקיהו. כצ"ל (יפ"ת). וכן הוא באס"ר. ותרתי הוא דגבי משה ואהרן כחד חשיבי. ולא בא הכפל אלא לומר ששניהם שקולים זה כזה כדלעיל פ"א:
הוא יחזקיהו המלך. לאו למימר דהיינו הוא יחזקיהו הסיר את הבמות (דברי הימים ב ל״ב:י״ב) כיון דרבשקה לא כיון בו אלא לגנותו. איך יחשוב בכלל הוא הנאמר לטובה אלא היינו והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון (ד"ה ב' ל"ב) ואע"פ שלא הודו לו כדתנן בפסחים חשבו לטובה כיון דלטובה נתכוון הכי גרסי' בשוח"ט בפי' ריש מזמור ק"ה ובילקוט שם (יפ"ת):
חד טבא מן כלהון כו' כלומר מתחלת בריאת העולם ועד סופו תמיד הוא רק טוב ברחמים והוא טב מכלהון כי האדם אף בהיותו צדיק הרי כבר נאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובהכרח נמצא בו לפעמים שינוי קצת (נזה"ק):
ששם ננערו. בבל היא הארץ השפלה מכל הארצות לפיכך ננערו שם:
מנוערת. נתרוקנה מן המצות:
מן התרומה כו'. שכל מצות התלויות בקרקע אינן נוהגת אלא בא"י לבד:
בתשניק. לשון זוהמא כמו שפירש"י ריש פרשת מקץ ולשון צרה וצוקה [ועי' בערוך ערך שנק]:
בלא נר. פירש"י שאין שמן מצוי בבבל והביא ראיה ממסכת שבת:
בלא מרחץ. פירש רש"י לחוסר עצים ומביא ראיה מאגדה:
שריה מתים כו'. פירש"י ת"ח כדאמרינן בקדושין אמר לו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה אמר כתיב למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה. שנער נוטריקון שריה נערים:
[מביטין כו'. בירושלמי ל"ג ליה]:
[שונא וער. וה"ג ג"כ בירושלמי פרק תפלת השחר ובפ' תמיד נשחט]:
מעצה ההיא כו'. מעצת דור הפלגה:
מארבע. מארבע ארצות בבל וארך ואכד וכלנה:
תלתסר. פי' של רסן:
ולא עשה. לא עכב הקב"ה באהבתו אותו כן הוא בילקוט תהלים:
אלא כיון כו'. שנאמר גם אשור נלוה עמם (תהלים פ"ג):
מפריח כו'. שברח מארצו לאהבת ה' יתברך:
מכונן כביצה. מסובב ומקושר [ועי' בערוך ערך כן הששי]:
היו זרוע וגו'. סופיה דקרא גם אשור נלוה כו':
ללווט. לקללה לוט דרש לשון לווט:
רש"י
ס"א. בתשניק. חונקת האדם מרוב זוהמא וינער ה' תרגומו ושניק:
בלא נר. כהדא דגרסינן במסכת שבת מה יעשו אנשי בבל שאין להם שמן כו' לא כך ולא כך:
בלא מרחץ. כהדא דתנינא באגדתא גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון מאז שכבת לא יעלה הכורת עלינו בתחילה לא היה ארזים בבבל עד שעמד אותו רשע ועקרן מארץ ישראל ושתלן בבבל הדא הוא דכתיב גם ברושים (ישעיה י"ד):
ששריה מתים נערים. תלמידי חכמים שבה כי הא דגרסינן אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה אמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב:
אתה יצאתה מארבע. בבל וארך ואכד וכלנה:
חייך שאני נותן לך ארבע. דכתיב ויבן את נינוה ואת רחובת עיר ואתכלח ואת רסן וגו' הרי ארבע:
אתמול אפרוח. אתמול מפריח מעשים טובים שברחת מן העצה הרעה על קדושת שמי ועכשיו ביצה שחזר לקלקולו ונשתתף עם שונאינו בחורבן בית המקדש דכתיב גם אשור נלוה עמם (תהלים פ"ג) והרי אתה מכונן כביצה:
עץ יוסף
חרן ונציבן וקטוספין. הם ארך ואכד וכלנה. ובבל הוא שנער עיין יומא י"א. והן ג' מדינות במלכות בבל:
זו בבל וה"פ דקרא ותהי ראשית ממלכתו בבל ומלכותו היתה ארך ואכד וכלנה בארץ שנער (יפ"ת):
ששם ננערו לפי שהיא עמוקה ושנער נוטריקון שם ננערו:
מנוערת מן המצות התלויות בארץ כגון תרומה ומעשרות וכו':
בתשנוק דריש שנער כמו תמות בנוער נפשם ומלת תשנוק עיקר שינוק שתרגום בנוער כן (רד"ל) או כמו לא יצר צעדך דמתרגם לא ישנק (א"א). ובלא נר פרש"י שאין שמן מצוי בבבל. ובלא מרחץ לחוסר עצים:
מתים נערים פי' החכמים שבה להיותם בח"ל לא יאריכו ימים. דלמען יאריכון ימיך על האדמה כתיב וכדאמר בפ"ק דברכות. ולרבותא נקט שריה וכ"ש הדיוטות דלית להו זכות תורה:
מביטים בתורה עד שהם נערים. שיושביה בעלי תורה מקטנותם (יפ"ת):
שונא וער שהשונא נקרא ער כמו ויהי ערך:
מן העצה ההיא שיצא מן העצה של הארץ ההיא שלא היה עמהם בעצה כלל:
לחלוק על הקב"ה שהיו נשמעים לנמרוד שהיה ממריד את העולם:
תלתסר יתכן שהוא מ"ש אצל סנחריב ובני עדן אשור בתלשר:
ולא עשה אלא כו' פי' שלא עשה כמו שהתחיל אלא שמרד בהקב"ה ונשתתף בחורבן הבית וכמ"ש על עמך יערימו סוד וגו' גם אשר נלוה עמם וגו' אשר אמרו נרשה לנו את נאות אלהים היינו חורבן ביהמ"ק שנשתתף עם מואב ועמון וז"ש אתמול אפרוח עכשיו ביצה שהלך לאחור ולא לפנים שבדור הפלגה לא מרד בהקב"ה ועתה בבית מקדשו מרד בו ונעשה מהאפרוח ביצה:
מכונן פירוש מסובב ומקושר וכן הביצה מסובבת וקשורה בקליפתה:
לבני לוט סלה ללוט. כל התשעה אומות שחשב הם בני קללה ולווטא:
אין אנו יודעים שיכולים לפרש כך וכך. ובכלח אין להסתפק דאי עלה קאי לא הול"ל היא העיר הגדולה אלא העיר הגדולה:
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: כָּל מוֹנִיטָא (מטבע, כלומר סימן ההיכר) שֶׁל מִצְרַיִם אֵינָהּ אֶלָּא בַּיָּם (שמות כל בניו מסתיימים ב'ים', ונדרשים על הים):
לוּדִים – לוּדֵי יָם.
עֲנָמִים – עֲנָמֵי יָם, כִּשְׁמָן (כך הם נקראים גם היום).
לְהָבִים – לַהַב יָם.
נַפְתֻּחִים – נַפְתּוּחֵי יָם.
פַּתְרֻסִים – פַּרְוִיטוֹת. כַּסְלֻחִים – פְּקוּסִים (אלו שמותיהם בימי החכמים).
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: פַּתְרֻסִים וְכַסְלֻחִים הָיוּ מַעֲמִידִין הוּטְלִיסוֹן (חנויות בשוק), הָיוּ אֵלּוּ מְגַנְּבִין נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְגַנְּבִין נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ (כשבאו הנשים לקנות, היו אלו חוטפים את נשותיהם של אלו). מַה יָּצָא מֵהֶן? פְּלִשְׁתִּים – גִּבּוֹרִים (ענקים), כַּפְתֹּרִים – נַנָּסִים.
מתנות כהונה
מוניטא. מטבע שלהן ועיקרם:
ה"ג בילקוט אינה אלא פסולת:
ענמים ענמי ים כשמן נפתוחים נפתוחי ים. כלומר כל אלו כשמן של עכשיו כן נקראו בעת ההיא אבל פתרוסים נקראו עכשיו פרוויטות וכסלוחים פקוסים וכן לקמן חשיב שנשתנו שמם וקצתם שלא נשתנו ובפירש"י מצאתי הגירסא בדרך אחרת ופי' פרוויטות פקוסים מיני ממין ידועות ביניהם ובילקוט לא גרס מן לודים כו' עד פקוסים וזו היא הגירסא היותר מיושבת:
הוטליסון. כמו אוטלסון ופי' חנויות:
מה יצא מהם כו'. ולכן כתיב יצאו מהן פלשתים ולא כתיב יולדו שיצאו דרך זימה כ"מ בפירש"י:
אינן נפתחים. דליברש בלע"ז כלומר אין בהם אחד שלא תמצא בו מום:
פרווטיות. הם היו יודעים דבר מום בשם זה:
פקוסין. קונטירי"ש בלע"ז.
פתרוסים. חנויות:
והיו מגנבים. בשעה שהנשים באות לקנות מהם דבר היו מגנבים נשותיהן ומהם יצאו פלשתים ואת כפתורים והכתוב מוכיח שלא דיבר הכתוב בתולדותם כמו בשאר תולדות ומצרים ילד וכנען ילד אבל הכא כתיב אשר יצאו משם מכלל שנא היה להם הולדה כי אם בזמה:
פלשתים גבורים:
וכפתורים. בני זמה הם וננסים היו:
בכולן היו יודעים בהם מום לכך הוא אומר אינן נפתחים אין אחד בהם ישר ופתוח:
עץ יוסף
מוניטא של מצרים מטבע וחותם משפחות מצרים אינם אלא באותיות ים בסופם על שם סופם כדלקמן:
לודים לודי ים ענמים ענמי ים להבים להבי ים. כצ"ל ור"ל שבד"ה כתיב לודיים לדרוש לודי ים וה"ה בכולם וכמו שהוא מפורש ברש"י ד"ה הנ"ל (יפ"ת):
פתרוסים פרוויטות כסלוחים פקוסים. הוא ענין אחר שמתחיל לדרוש השמות עוד הפעם:
הוטליסון יחידים רווקים בלא נשים כדלעיל פ' י"ט. ועיין בערוך:
היו אלו מגנבין כו' כלומר שהיו מחליפין נשותיהן אלו באלו. מהם יצאו פלשתים והנם ממזרים ופסולים:
פלשתים גבורים כפתורים ננסים זה ג"כ מילתא אחריתי לפרש שם פלשתים וכפתורים. ופירושו פלשתים גבורים מפולשים ומפורסמים בגבורתם וגדולם. כפתורים ננסים קצר ועגול ככפתור (נזה"ק):
וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר [אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל] – אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם שֵׁם הוּא הַגָּדוֹל אִם יֶפֶת הוּא הַגָּדוֹל. מִן מַה דִּכְתִיב (ממה שכתוב): אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י), הֱוֵי (הרי) יֶפֶת הוּא הַגָּדוֹל (שהרי בנו הבכור של נח היה בן מאה בשנת המבול, ושם היה בן מאה רק שנתיים אחריו).
נקרא שמו יקטן. דהא כתיב ושם אחיו יקטן וכל היכא דכתיב ושם פלוני כך וכך דייק בשמיה ודרשו אם לא כתיב טעמו ונימוקו עמו כמו ויקרא שמו נח לאמר זה ינחמנו שם האחד גרשום ושם האחד אליעזר ודומה לאלו והיכא דלא כתיב בהדיא דרשו חז"ל כל אחד ואחד לפי ענינו וזיל גמור ומצאתו כי תדרשנו:
ואת עסקיו. כלומר עניו בעצמו ושפל בכל ענייריו שלא היה מגביה עצמו בשום דבר:
ומה אם הקטן כו'. עיין לעיל פ"ו:
ומה אם הקטן. שהיה קטון בשנים:
רש"י
ממה דכתיב שם בן מאה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול. ששנתים אחר המבול היה שם בן מאה שנה ולא יותר ואנו יודעים שנח הוליד בן בן חמש מאות שנה כדכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת ובשנת שש מאות ירד מן התיבה נמצא בנו הבכור באותו הפרק בן מאה שנה וכתיב שם בן מאה שנתים אחר המבול הא למדת שיפת הוא הגדול. ואם תאמר שלא הוברר לנו ע"י החשבון שאמרנו חם ויפת אי זה מהם גדול לפיכך גילה לנו הכתוב אחי יפת הגדול שיפת הוא הגדול ומה שאמר הכתוב את שם את חם ואת יפת שהקדים את שם לאחיו לפי שהיה צדיק:
עץ יוסף
אבי כל בני עבר וס"ד אחי יפת הגדול:
מן מה דכתיב כו' הרי יפת הגדול שהרי בן ת"ק שנה היה נח כשהתחיל להוליד. והמבול היה בשנת ת"ר לחיי נח. נמצא שהגדול שבבניו היה בן ק' שנה. ושם לא הגיע לק' שנה עד שנתים אחר המבול. ועיין ביפ"ת ובנזה"ק:
מכירין יחוסיהן שהרי היו בחיים לפניהם מאדם עד נח. וכן כל י' דורות מנח ראו זא"ז על כן קראו לבניהם שמות על שם המאורעות שקרו אותם ואך אחר שנתמעטו השנים ואין אדם מכיר יחוס אבותיו שכבר מתו ע"כ קראו שם בניהם כשם אבותם שלא ישכחם:
משתמשים ברה"ק לקרוא הבנים מעין מאורעותיהם אשר יהיו לעתיד והיו קוראים לשם המאורע:
ולעבר יולד ב' בנים כו'. בס"ע וא"ת בתחלת ימיו הלא יקטן אחיו היה קטן ממנו והוליד משפחות הרבה ונתפלגו כו' ע"ש וברש"י בחומש:
חֶבֶל יַמָּא (שם מקום) – תְּכֶלְתָּא דְּבָבֶל (תפארתה של בבל בטהרת הייחוס).
צוֹר, צָיָר (שמות מקומות) – תְּכֶלְתָּא דְּחֶבֶל יַמָּא (תפארתו של חבל ימא).
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין הַנְּהָרוֹת כַּגּוֹלָה לַיִּחוּסִים (האזור שבין הנהרות מיוחס כמו הגולה, היא בבל).
בֹּאֲכָה סְפָרָה – טַפְּרֵי (שם מקום).
הַר הַקֶּדֶם – טוּרֵי מַדִּינְחָא (הרי המזרח).
מתנות כהונה
פפייר. פי' הערוך שם עשב ועושין ממנה קליפין והיו לובשין אותו. והרמב"ם והרא"ש פירשו ג"כ פרק ט"ז דמסכת כלים שהן לבוש של מין זמורות:
ומצפים למיתה. כלומר אינן מכירין בשום טובה שיהא אימת המות קשה עליהם:
מישה מיתה. כלומר בני מיתה שכולם ממזרים כדאיתא בפרק עשרה יוחסין:
חולה. כלומר רובם מיוחסים כמו רוב החולים לחיים:
ה"ג בירושלמי דפרק עשרה יוחסין. עילם וגבבי גוססות וגבבי שם מדינה גוססות כלומר רובן ממזרים כמו רוב גוססים למיתה:
חבל ימא. שם מדינה:
תכלת כו'. כלומר הפאר והנוי של בבל ליוחסין והערוך פי' התכלית והסוף:
רש"י
בבל בריאה. שכולן מיוחסין ואין בהם פסול כדאמרינן לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה פירוש שלא הניח בה פסול שהעלה כל הפסולין שבה כדתנינן עשרה יוחסין עלו מבבל כהנים וכו' עד שתוקי ואסופי:
מישא מתה. כולן חשובין כמתין שכולם ממזרים:
מדי חולה. רובן כשרים כמו רובן של חולים לחיים:
גובבי. גוססת רובן למיתה רוב גוססין למיתה רובן ממזרים:
פפייר. כלי מן קנים שבמים שלועזים פייל"א:
עץ יוסף
מקום הוא כו'. ורב הונא ידע את המקום ששמו כך ובני משפחה זו:
שהם אוכלים כרישים שהם עניים שאין שם לחם ושמלה וצריכין לאכול כרישין וללבוש כלי פפייר. ולכן מצפים למיתה בכל יום מרוב עניים. כרישין הוא כרתי. פפייר עשבים שהיו עושים מהם נייר והיו עושים מהן ג"כ מלבושים. וי"מ שהוא מין אילן בעל פארות רבות ואורגים מהם כמעשה מצודה (יפ"ת):
מישא מיתה ממזרים גמורים כולם (רש"י):
חולה רובן כשרים ומיעוטן פסולים כחולים הללו שרובם לחיים:
גוססות רובן פסולין ומיעוטן כשרים כמו רוב גוססים למיתה: