בראשית רבה · פרשה לח

זה התיר כו'. עיין כ"ז לעיל פרשה ל"ב:

מחטייה. מפני החטא:

וזה שכאן. וסמיכה שנבנה כאן יהא סומכו מן המזרח:

ס"א טלטלימו. בעניות:

חילך. כמו חלכאים:

לאלף ותרנ"ו שנה. שמיום שנברא העולם ועד דור המבול יש אלף ותרנ"ו שנה וכן מפורש בספר יצירה:

רבנן פתרי כו' אויבי דוד שהם דואג ואחיתופל ודעת רבנן שעל שאמר בלשון רבים אלהים יראני בשוררי אל תהרגם שהתנבא גם על אחיתופל:

פן ישכחו הדורות שאם ימותו ישכח עונשם שיחשב שמקרה קרה להם למות באפס זמן:

טלטלמו טלטל אותם שיגלו טלטול הגוף. ומ"ש הורידמו על הורדת כבוד ומעלה. שדואג היה אביר הרועים ראש סנהדרין. ושכח תורתו. ואחיתופל יועץ למלך ולא נעשתה עצתו וחנק עצמו:

ולנו מה יעשה מגננו ה'. ע"ד מ"ש לעיל פרשה ל"ב ואני כאשר עשו כן עשיתי כו' שעם היות שעשיתי ג"כ כמעשיהם לא אירא כו' מגננו ה' (יפ"ת):

זה התיר כו' אחד התיר ג"ע ואחד התיר שפ"ד. וענין התרתם פירשתי לעיל פ' ל"ב:

קונעתו אשתו כן פי' הערוך. וזיטיוטיס פירוש מסולק מן החיים או שואל צדקה:

אל תהרוג דור הפלגה כלומר לא הרגתם פן ישכחו עמי. והכוונה שכמו כן יעשה באויבי ישראל עכשיו (יפ"ת):

טלטלמו להפיצם על פני כל הארץ:

מלמעלן למטן מהמגדל הגבוה אשר בנו:

ולנו מה יעשה מגננו ה'. שאף ע"פ שישראל חטאו כמותן ה' מגן בעדם ולא הענישם כמותם:

מחטייה מפני החטא:

אחד לאלף כו' שמבריאת העולם עד שנת המבול אלף ותרנ"ו שנה. ולפי שהמבול היה מארובות השמים חשבו כי זה דרכו של רקיע להתמוטט אחד לאלף ותרנ"ו שנה לפי שינוי מצבי הכוכבים. ולא יד ה' עשתה זאת בכוונה:

שכאן סומכו מן המזרח. המגדל הזה אשר יבנו בארץ שנער כי היה במזרח העולם בנסעם מקדם והיינו טורי מדינחא ובודאי לא נסעו לקצה אחר לגמרי:

דבר שפתימו ויהי כל הארץ. מזה נמשך להם החטא שע"י זה היו נשמעים זא"ז בעצתם. לכן היה עונשם בבלבול הלשונות (יפ"ת):

במלבן. כלי כלי שבו כותשין ומלבנין השעורים:

ועד הוא סליק כו'. ובעוד שהמקל עולה טרם שיורד אינו חוזר למוטב אפילו בעת וברגע ההיא:

ועד הוא סליק ועד הוא נחית לא תסור וכו'. בעוד שהוא מגביה ידו מן המכתש וירד להכות לא תסור מעליו אולתו כך דור הפלגה לא למדו מדור המבול:

במלבן הוא יד המכתשת שכותשין עמו (יפ"ת):

סבור שהוא מביאו כו' ואלעיל קאי (יפ"ת):

ועד הוא סליק כו' בעוד שמגביה המטה מעליו עד שחוזר ומורידו עליו כבר שכח מוסרו ולא תסור מעליו אולתו. ומפרש בעלי בעודו מעלה המטה עד שמורידו (יפ"ת ונזה"ק):

כך דור המבול כו'. שמיד אחר זמן מועט מהמבול חטאו בדור הפלגה:

שנתים אחר המבול. התחילו בעצה זו ומאז כבר נתמלאה הארץ באשר פרו ורבו אז חוץ לטבע וכמש"ל פל"ו סי' ד' ועל אותו הפרק כבר נאמר ויהי כל הארץ שפה אחת:

אם קידמך. שקידם לכבד אותך ובילקוט משלי גרס קיבלך:

לא סוף דבר כו'. שראוי לקללה אלא אפילו המשיב רעה תחת רעה והאי דכתיב משיב רעה תחת טובה פי' במקום הטובה שיש בידו לגמול אותו ומשלם אותו רעה מפני שרעה גמלהו מקודם לכן וכדמפרש רבי אלכסנדרי וכו' וחדלת מעזוב לו מפני שרעה גמלך מקודם כמו שאמר חמור שונאך ובפירש"י ז"ל גרס בדברי ר' אלכסנדרי רעה תחת רעה וגירסת הילקוט אלא אפילו רעה תחת רעה שאמרה תורה כו' עליו הוא אומר כו'. וגירסא זו נוטה לפירושי אבל רש"י כתב דט"ס הוא וכן בילקוט ל"ג ליה ושוב מצאתי באב"א שפי' כמו שפירשתי:

בדורות הללו. כלומר בדורות הכתובים לפנינו בפרשה:

שפה אחת כו'. זו היא טובה גדולה להן ובאו הם לשלם רעה:

א"ר אלכסנדרי משיב רעה תחת רעה. שאמרה תורה כי תראה חמור שונאך. ומה שכתוב עליו הוא אומר משיב רעה תחת טובה טעות הוא:

גמל עליך תחלה. ולכן לא תצא ידי חובתו במה שתאכילהו כמו שהאכילך. ודרש לה אמשיב רעה תחת טובה שפירושו המקדים לחבירו כמו שקידמו לבד שנקרא רעה בערך הראשון כיון שאינו מוסיף עליו. לא תמוש וגו' (יפ"ת):

משיב רעה תחת רעה הכוונה כמו שפירש ר' אלכסנדראי כי תראה חמור שונאך כו'. ובילקוט הגירסא להדיא כן וז"ל לא סוף דבר משיב רעה תחת טובה אלא משיב רעה תחת רעה שאמרה תורה כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו. ור"ל שמפרש משיב רעה תחת טובה במקום שהיה יכול לעשות עמו טובה עשה עמו רעה על שהוא עשה לו רעה קודם. מ"מ לא תמוש רעה מתוך ביתו. וכמו שמפ' ר' אלכסנדראי:

פתר קרייה. דבכה"ג מיירי קרא ששבו והרעו שנית במקום שהיה להם להשיב טובה תחת הטובה שגמלם (יפ"ת):

טח עיניהם כו'. שלא זכרו מה שנעשה בהראשונים וכדמפרש ואזיל:

לא הוה כו'. וכי לא היה להם ללמוד ממה שנעשה [בהראשונים] בתמיה:

כי טח מראות עיניהם. כך דור הפלגה לא הכירו נסים של הקב"ה שנעשה להם בדור המבול שהציל נח ובניו שיצאו מהם:

לא ידעו ולא יבינו כו' שאלו החוטאים לא לקחו מוסר מעונש הקודמים כדמפרש ואזיל:

הנפילים היו בארץ וסיפא דקרא וגם אחרי כן כלומר שעם שראו באבוד הקודמים לא לקחו מוסר וכדלעיל בפרשה כ"ו:

בדור אנוש. שהציף הקב"ה שלישו של עולם ולא לקחו מוסר:

רפינו את בבל. כלומר דור הפלגה שהיו בבבל שנאמר וימצאו בקעה בארץ שנער זו בבל כדמפרש לעיל פרשה ל"ז והיה להם ללמוד ולקבל רפואה מהם ולא נרפאתה:

ה"ג בילקוט דברים אחוזים וסגורים שלא נתפרש חטאתם כהאי דכתיב הדלת סגרו ות"א אחדו וכן פירש"י:

רפאנו את בבל בדור אנוש. שלא הציף אלא שליש של עולם:

ונלך איש לארצו. שנפלגו איש ללשונו בארצותם:

פתח רפאנו את בבל כו' דור המבול שייך לבבל כי ננערו שם כל מתי המבול כמ"ש שם לעיל פ' ל"ז. ודור הפלגה היה בבבל. ושייכות דור אנוש לבבל יתכן דיליף ג"ש אז הוחל ואצל הפלגה וזה החילם ועיין לעיל פכ"ג:

בדור אנוש כלומר שבקשנו שתקח מוסר ותרפא ממה שנענשו דור אנוש. ולא הועיל וגם לא נרפאתה ממה שראתה בדור המבול:

עזבוה בדור הפלגה ונלך איש לארצו כצ"ל. וכדאיתא לקמן פ' ל"ט:

איש לארצו שנענשה שהפיצם ה' על פני כל הארצות:

נתפרש. שנאמר כי מלאה הארץ חמס וכן כי השחית כל בשר דרכו:

דברים חדים כו'. דברים אחדים דרש נוטריקון דברים חדים דברים על אחדים על שנים שנקראו אחד כדמפרש ואזיל:

חדים. לשון הרע כחרב חדה:

לבור. לברר:

אלא באו גרסינן:

אחודים. אחוזים יחד בשותפות אחת וכיס אחד לכלהם:

שפה אחת כו'. קרי ביה שפה השי"ן נקודה בימין מלשון השופה יין בפרק הזהב:

הא משפו כו'. מוכח והדעת שפוי ושוקט כי כן הוא אורח צדיקים סלולה. תרגום ואורחא דתריצין שפיא והכי מוכח גירסת הילקוט דגרס הא מסתייא דכולא בישא והכי גרסינן בערוך מסתו לשון מסתיים:

מה שדי כו'. לא בקשו רק הם למטה והוא למעלה:

לא נתפרש. פי' כדלעיל:

דברים אחדים. אחוזים ומסוגרים:

מעשה דור הפלגה לא נתפרש. דכתיב דברים אחדים סגורים כמו ואת הדלת סגרו מתרגמינן אחדו:

הא משפו דכולא בישא. זה יין שהורק מכלי אל כלי רע הוא משפו דאייר בלע"ז:

דברים אחודים כלומר דברים נעלמים וסגורים. והדלת סגרו ת"א אחדו. שמעשה דור המבול נתפרש דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ כי מלאה הארץ חמס. אבל מעשה דור הפלגה לא נתפרש סיבת חטאם ובמה חטאו כי בנין המגדל אין זו כ"כ עון פלילי כפי הנראה ממשמעו. אלא ודאי יש דברים בגו דבר סתר ונעלם (נזה"ק):

דברים חדים כו' צ"ל ור' יוחנן אמר ודברים אחדים שאמרו דברים חדים כו'. שהרי נזכר בריש האגדה ר"י (יפ"ת):

דברים חדים לשון הרע שהוא כחרב חדה ומשום דמפיק לה בלשון אחדים לכך דרשינן מיניה תרתי דברים חדים ואחדים כלומר שאמרו דברים חדים באחדים וכדמסיים שאמרו דברים חדים על ה' אלהינו ה' אחד. ועל אברהם הנקרא ג"כ אחד דכתיב אחד היה אברהם (יחזקאל נ"ג):

זה פרידה עקרה כי בזמן הפלגה היה אברהם בן מ"ח שנה ודורות שלפניו הולידו לשלשים שנה. וכוונתם בזה שאברהם המוכיחם ומודיעם אמונת האל ב"ה אם היה לו בנים היה יתכן שתשאר אמונתו ביד בניו. אך מאחר שאין לו זרע ישכח שמו מן העולם ושם ה' אחד שהוא מודיעו (יפ"ת):

לבור לו מרומז במ"ש וראשו בשמים שאין רצוננו לדור בארץ אלא נעלה לשמים:

ונעשה ע"ז בראשה בסנהדרין דף ק"ט יליף ממ"ש ונעשה לנו שם וכתיב ושם אלהים אחרים:

ותהא נראת כו' הענין הזה שחכמיהם וכומריהם מנהיגי ההמון התחכמו כנגד אברהם שהוכיחם להאמין בה' והם אמרו לההמון לעשות עמו מלחמה. ועיין ביפ"ת ונזה"ק:

ודברים אחודים אחוזים ואחודים ותפוסים כמ"ש ותתפשהו בבגדו ות"א ואחדתיה בלבושיה. ומ"ש ודברים פירושו מלשון ענין וחפץ וכמ"ש על דבר פשע על שור וגו' שמגודל השלוה וההרווחה היו אחוזים זה בזה וכולם מוסכמים בדעת אחת:

רבנן אמרי שפה אחת. דריש שפה בשין ימין מלשון השופה יין:

לאחד שהיה לו מרתף כו' וכן הקב"ה מאחר שראה דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה שהחמיצו אמר א"כ כן יהיו כל הדורות:

הא משפו מוכח והדעת שפוי כי כן הוא כולם:

אמרו מה שדי כי נעבדנו. שלא רצו להיות תחת שעבודו. ומ"מ לא רצו להתגבר עליו. וזה כאומר או אני או אתה בפלטין שלא היה כוונתם אלא להפרד ממנו. אבל דור הפלגה שעשו מעשה להראות בפומבי מרדם בו הו"ל כאילו עושין מלחמה ממש:

דור הפלגה נשתיירה כו' קושיא היא:

מעשה דור המבול נתפרש כו'. נשנה כאן לומר שעל ידי שהיה שלום ביניהם כיסה עליהם הכ' ולא גילה על עונם:

דברים חדים ומרים שכפרו בהשגחה ואמרו שהמבול טבע היה:

אחת לאלף כו' נתב' לעיל סימן א':

מן מדינחא כו'. נסעו ממזרח דכתיב קודם לזה ויהי מושבם וגו' הר הקדם וארץ שנער גם היא במזרח בתמיה ומשני אמר רבי אלעזר כו' [ובילקוט גירסא אחרת וגירסא שלפנינו היא ג"כ גירסת רש"י והאב"א]:

ובסוף מצאו. דייק מדכתיב וימצאו משמע שכלם חפשו ומצאו כד"א ויבוקש הדבר וימצא. ור' נחמיה סבר שהקב"ה המציא להם הבקעה ע"ד שאחז"ל ג' דברים באין בהיסח הדעת ואחד מהן מציאה וכו' ומן הראוי לא היה להן למצוא בקעה גדולה כ"כ אלא שהקב"ה המציאה להן דרך מציאה כדי שלא יאמרו אלו מצאנו בקעה מחזקת כולנו היה מתקיים מחשבותינו:

[שאתה מוצא כו'. עי' בש"ר פמ"א] [ה"ג ששטן קופץ א"ר חלבו]:

נסעו ממדינחא. דכתיב ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם שהוא במזרח כדמוכח בראש השנה כ"ד שעי מכסי סיהרא:

נסעו מן מדינחא כו'. בתמיה איך יתכן לומר שנסעו ממזרח בלכתם עדיין למזרח שהרי גם בקעה זו היתה לצד מזרח העולם כדלעיל סי' א':

מקדמונו של עולם כי השי"ת נקרא אלהי קדם:

לא בו מצד גמולי שיתן לנו. ולא מצד חיוב היותו אלוה. או פירושו לא בו לא לעבדו. ולא באלהותו פי' ואף לא לשמור לו יראת אלהות. כענין הפילוסופים שאע"פ שלא יתעסקו במצות. ישמרו לו תורת אלהות וישבחוהו וירוממוהו ויבקשו לדבק שכליהם בשכלותיו (יפ"ת):

ובסוף מצאו אחר החיפוש כד"א ויבוקש הדבר וימצא. ומן הדין היה שלא ימצאו אלא לנסות את הרשעים נותן להם מקום לטעות. ועיין במ"ר פ' כ'. ור"נ אמר אם ללצים הוא יליץ כלו' וימצאו הוא לשון המצאה שהקב"ה המציאה להם ללמדך שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו (נזה"ק):

כ"מ שאתה מוצא ישיבה כו' דוישבו שם מיותר אלא ללמדך שכל מקום כו'. ור"ח בא לפרש ישיבה זו היינו ישיבת שלוה וכאשר ישבו ישיבת שלוה היה השטן מקטרג ואמר ר' לוי כ"מ שאתה מוצא אכילה ושתיה דהיינו בריבוי. השטן מקטרג וכן כאן היה ישיבת שלוה ברבוי האכילה כדאיתא לקמן במד"ר פ"ט ע"ש (נזה"ק):

מצרים אמר לכוש. כלומר לא שדבר איש לרעהו דמשמע יחיד ליחיד אלא אומה לאומה [וכ"פ רש"י בחומש]:

משתרפה כו'. מקונח ועבר מן העולם כד"א פ' סדר תעניות אי שריף מר פינכא וכן פירש"י ודרש ונשרפה כמו ונשרפה השי"ן בקמץ גדול פי' נהיה נשרפים ועוברים מן העולם:

[ה"ג אלין עממיא מצרפא וכ"ה בילקוט]:

הוות מצלח כו'. המלאכה היתה מצלחת ועולה בידם כשבא לבנות ולקבוע אבן אחת היו נקבעים שנים ודייק מדכתיב ותהי דמשמע שהיה כן מעצמו ומאליו וכן והחמר היה כו':

אתי למישויע כו'. כשבא לטוח ולחבר שנים היו נטוחים ארבע:

קרון דבתריה כו'. קראו המקרא שלאחריו:

ויחדלו לבנות ודייק דהל"ל ויחדלו לבנות ותו לא או הל"ל העיר והמגדל אלא בא להשמיענו שחדלו מבנין העיר ולא בנו בה כלום והאי דכתיב וירד כו' על מחשבתם הוא דקאמר:

שהוא קטן. אותו שליש שהוא קיים עדיין:

כאלו חגבים. מפני רום המגדל:

אין שם. האמור כאן:

פי כסיל וגו'. שפיהם הכשילם שכן היה להם בסוף שנאמר ויפץ ה' אותם וגו':

משתרפא מגו עלמא. כמו שורפה חיה כלומר עתידין להיות נבלעים מן העולם:

מי אמר למי שמאחר שהיו כאן כל בני עולם בעצה אחת אין שייך לומר שאמרו יחידים איש אל רעהו. על כן דורש על משפחות ודורש שמצרים אמר לכוש שכאן כתיב הבה נלבנה לבנים ואצל מצרים כתיב הבה נתחכמה וגו' בחומר ובלבנים. ונקט מצרים וכוש שהם מבני חם המפורסם ברשעות ואחריהם נמשכו גם בני יפת ובני שם (נזה"ק):

עתידין אלו כו'. דריש ונשרפה בקמ"ץ ופיהם הכשילם לומר שעתידין להשתרפה מן העולם. ופי' למשתרפיה להיותם נבלעים מהעולם כמו שורפה חיה (יפ"ת):

הות מוצלחה בידם דפתח בלבנים וסיים באבן. ושנינו בפ"ק דב"ב דלבנה הוא חצי אבן. ולכן אמר ותהי להם הלבנה לאבן דייקא שמאחד נעשה שתים:

למבני חדא משום דאורחא למיבני חדא חדא. והטיחה תרתין תרתין נקט הכא חדא וב' והכא ב' וד':

אתי למישויע כו' כשבא לטוח ולחבר שנים היו נטוחים ארבע:

מגדל בנו פי' לגמרי. עיר לא בנו לגמרי. והקשה מוירד ה' לראות את העיר דמדאקדים עיר היא נבנית תחלה. ולכן אי אפשר שהמגדל שאחריה נגמר והיא לא נגמרה. ומשני דא"כ לימא נמי ויחדלו לבנות המגדל ומדלא קאמר הכי ש"מ דמגדל גמרו (יפ"ת):

קרון דבתריה קראו המקרא שלאחריו:

שלישו נשרף כו' הכי גמירי לה (יפ"ת):

שלישו שקע בפ' חלק פרש"י שליש נבלע משוקעת היא בקרקע עד שלישה ושליש של מעלה נשרף ושליש אמצעי קיים בקרקע:

וא"ת שהוא קטן. שליש הנשאר:

אין שם אלא ע"ז דילפינן גז"ש נאמר כאן שם ונאמר להלן שם ושם אלהים אחרים לא תזכירו:

פי כסיל שבדבר שנתיראו והוציאו מפיהם מגורת רשע היא תבואנו. הם אמרו פן נפוץ על פני כל הארץ. על כן ויפץ ה' אותם:

מה נאמר. מה היה לנו לומר אילו לא כתב בני האדם וכי בני חמריא וכו' חמורים וגמלים:

אלא בנוי כו'. בניו של אדם הראשון שאחזו דרכו כדמפרש ואזיל:

האשה אשר נתתה וגו'. שכפה בטובתו שנתן לו הקב"ה שכל השורה בלא אשה שורה בלא טובה:

ה"ג בילקוט כך ש"ס שנים מדור המבול כו'. כלומר עדיין לא היה זמן ארוך שהציל אותם הקב"ה מן המבול כ"א ש"ס שנה כדאיתא בסדר עולם והם כפו בטובה זו ואמרו אחד לאלף ותרנ"ו שנה העולם מתמוטט כו' כדלעיל ריש ע"א או ר"ל שהטובה היא שהיו כולם לשפה אחת כו' ומפני זה החילו את זאת והאב"א מקיים גירסת הספר שכתיב שנתים מדור המבול עד נמרוד שהמרידן על הקב"ה:

[הואיל והן עם אחד גרסינן]:

הואיל והן כו'. שיש שלום ואהבה ביניהם אקבלם אע"פ שלפי מעשיהן אינן ראויין לקבל בתשובה:

שנאמר ועתה. וכאילו אמר הרי תשובה:

והם ענו לא. כלומר לא נשוב והקב"ה השיב יבצר מהן וגו' וכן דרשו לעיל פרשה כ"א על ועתה פן ישלח ידו וגו':

מגממין. כורתין הענפים וזהו יבצר לשון בצירה שייך גבי כרם וכן יבצר מהם ל' משפחות כדלקמן:

הואיל ועם אחר ושפה אחת וכו'. נמצא בהם דבר טוב שאוהבים זה את זה:

ועתה ישראל מה הן הקב"ה אמר להם הן. דכתיב הן עם אחד ופתח להם פתח של תשובה דכתיב ועתה והם אומרים לא. דכתיב ועתה לא יבצר. אמר הקב"ה יבצר מהם:

גוממין אותו. כורתין אותו כמו גוממו עם השופי:

מעשר ירידות בפדר"א פ"א מפרש עשר ירידות ירד הקב"ה על הארץ אחד בג"ע. וא' בדור הפלגה. וא' בסדום. וא' בסנה. וא' במצרים. וא' בסיני. וא' בנקרת הצור. וב' באהל מועד. וא' לעתיד לבא. וכן הוא בילקוט בראשית סי' כ"ו:

בני חמריא וכי ס"ד דבני חמרי אינון דאצטריך למימר בני האדם:

בנוי דאדם קדמאה. שיחסם לאביהם הראשון שנדמו אליו במה שהיו כפויי טובה כמותו כדמפרש ואזיל:

האשה אשר נתת כו' שכפר בטובתו שנתן לו הקב"ה. שכל השורה בלא אשה שרוי בלא טוב:

שנתים מדור המבול כו' מיד שנתים אחר המבול התחילו בעצה זו וכמו שכתבתי לעיל סי' ב' וסימן ג' ובילקוט גרס כך ש"מ שנים מדור המבול כו' כלומר שעדיין לא היה זמן ארוך שהציל את נח ובניו בתיבה לשום להם שארית בארץ שלפי שנותיהם שהיו ימים מרובים. ש"מ שנים למועט נחשב:

הואיל והם עם אחד כו' דגדול כח השלום כדלעיל בפירקין. ואלולי זה היה ננעל מהם דרכי התשובה לכובד חטאם:

אם עושים תשובה אני מקבלן סמך אהא דדריש בסמוך ועתה לא יבצר מלמד שפתח להם פתח של תשובה. ודריש רישא דקרא נמי בכה"ג דה"ק הואיל והם עם אחד ושפה אחת לפיכך ועתה היא תשובה שבזכות זה פתח להם פתח של תשובה:

ר' נחמיה כו' הוא מפרש קרא כמשמעו ולא מוקי ועתה לתשובה (נזה"ק):

מלמד שפתח כו' בא לרמוז על תשובה וכמ"ש בתנחומא כאן אע"פ שמרדו כו' אם עושין תשובה אני מקבלן:

ואין ועתה אלא תשובה. וכאילו אמר ואף עתה הרי תשובה. והם ענו לא כלומר לא נשוב והקב"ה השיב יבצר מהם. ודרש יבצר לשון בצירה וכריתה. וענין הפתח של תשוב' היא התעוררות מלמעלה הניתן בלב האדם הנקרא איתערותא דלעילא:

מגממין אותו פי' קוצבין וכורתין אותו. כך כרת ה' מהם שלשים משפחות כדלקמן:

הבה ארדה כו'. כך כתבוהו לתלמי המלך:

אעשה נבלה. אעשה אותם נבלה:

הוה חד מנהון כו'. כשהיה אחד מהם אמר לחבירו הבא לי קולב פירש"י קרדום ובערוך גרס כולב ופירש בו צבת:

והוא היה נותן לו מגרופה. פי' רחת פאל"א בלע"ז:

הוה מחי כו'. וחבירו היה מכה אותו [הכה ופוצע את מוחו]:

ה"ג בילקוט בני צור לצידון ר' נחמיה אומר:

בראשי ההרים. כלומר במקום גבוה ומשם קבל וכנס אליו כל ארץ וארץ את אנשיו [ובילקוט ורש"י גריס בראשי תורין כלומר במקום גבוה כתורן בראש ההר] ודייק מדכתיב ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ:

אין ויפץ כו'. דרש ויפץ כמו ויצף כמו כשב כבש:

[ה"ג והציף שלשים משפחות]:

תרתין חורנייתא. ב' משפחות החסרים משלשים:

שני גוים. הרי שהגיע מההפכה הזאת טובה לאברהם ולישמעאל וליצחק:

קולב. קרדום:

מגרופי. רודיבל"א בלע"ז:

הלכו בני צור לצידון ובני צידון לצור. והיינו ניפוץ שכל אחד ואחד נפוץ במקום חבירו:

רבי נחמיה אומר כל אחד ואחד תופס ארצו שהיה תחילת שבתו שם ולשם הוא חוזר אלא מהו ויפץ שנכנסו כל הארצות בראשי תורין במקום גבוה שרואה משם פני כל הארץ והיינו דכתיב על פני כל הארץ:

והיתה כל אחת בולעת אנשי מקומה. שנפצה כל אומה ואומה אשה מאת רעותה שלא יספו עוד להקבץ יחד שכל אחת בולעת אנשי מקומה:

אחד מן הדברים כו'. עיין בתנחומא סדר שמות סימן כ"ב. ובפ"ק דמגילה דף ט'. ובמס' סופרים פ"א. ובילקוט ריש סדר בראשית ולעיל פ"ח:

הבה ארדה ואבלה כתבו לו זה במקום נרדה ונבלה. שלא לתת לו פתחון פה לומר שתי רשויות יש:

משפתם אעשה נבלה. שתנבל עצתם וכדמפרש. או פירושו שיהרגו זה את זה כדמפרש ויהיה ונבלה לשון נבלה:

קולב ובערוך גורס כולב בכ"ף תרגום ואת קרדומו וית כולביה:

מגרופי פי' רחת:

הוה מחי ליה כו'. וחבירו היה מכה בו ופוצע כו':

הלכו להם בני צור כו' ס"ל שטרם בואם בבקעה היה לכל אחד מקום מיוחד כדכתיב מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם לגוייהם ומדכתיב ויפץ משמע שבערבוביא נפוצו מבבל על פני כל הארץ ולא הוליכם איש לארצו לכן אמר ר"י שלא חזר איש לארצו אלא בני צור לצידון ובני צידון לצור. ולפ"ז מ"ש תחלה בארצותם לגוייהם לאו ארצות דהשתא:

מצרים תופסת לארצו. הגי' מוטעת וכצ"ל ונמצאים תופסים לארצם. פי' הבאים מחדש הם תפשו הארצות בשמם הקדום (הרד"ל):

כאו"א תופס ארצו כו' כל א' חזר לארצו הראשונה ממש. ומ"ש ויפץ ה' אותם משם היינו שמהפרדם מיד נמצאו כל אחד בארצו כדמפרש שנכנסו כל הארצות בראשי ההרים המשקיפים אל מול פני הבקעה שהיו שם דור הפלגה. ומשם כל אחת ואחת בלעה ושאפה לה אנשי ארצה (ועיין ביפ"ת ונזה"ק):

אמרי אין ויפץ כו'. דרש ויפץ כמו ויצף שהציף הים מהם שלשים משפחות:

מהיכן עמדו מאברהם. לפי שהוא נתגרה בדור הפלגה ומיחה בידם כדאיתא בפדר"א לפיכך ירש חלקם (נזה"ק):

עמדו מאברהם וזהו ואעשך לגוי גדול כמ"ש במ"ר פ' כ"ב:

תרתין חורנייתא ב' משפחות החסרים משלשים:

הוה יתיב כו'. היה יושב לפניו ללמוד ממנו תורה:

לית סבר. אין אתה מבין:

דאנא גלי כו'. אני גולה מארצי:

מהיכא כו'. מאיזה צד ואיקלים היא ארץ מולדתך [ובילקוט גריס דאנא גלי מן אתראי א"ל מהיכן את]:

בורסיף. מקום אחד יש בבבל שמו בורסיף ואויר שלו משכח התלמוד כדאיתא בפרק חלק בבל ובורסיף סימן רע לתורה מאי בורסיף בור שפת ובערוך ערך חצצרות וברסיף נוטריקון בור מן הספר ע"ש שמשכח התלמוד:

בולסיף. נוטריקון בלל שפת:

הוה יתיב כו' היה יושב לפניו ללמוד ממנו תורה:

לית סבר אין אתה מבין:

דאנא גלי כו' אני גולה מארצי. ואין דעתי נוחה עלי או מטרדת גלותו או שטבע ארצו היה נוח לו יותר:

מהיכא כו' מאיזה צד ואיקלים היא ארץ מולדתך:

בורסיף מקום אחד יש בבבל ושמו בורסיף ואויר שלו משכח התלמוד:

אלא מן בולסיף דהיינו בבל. ונקראת כן מענין בלל ה' שפת. עיין יפ"ת:

אף היא לא תברא. אף זה אין סתירה ושבירה לדברינו:

בשרו שיש לאביו כו'. דאל"כ היאך בשרו שיבא אל אבותיו לעוה"ב אם לא עשה תשובה ועיין זה לעיל ריש הסדר:

שיש לאביו חלק לעולם הבא. לפי שעשה תשובה והוא בא עליו לעולם הבא:

מי שנכפל שמו כו' עי' לעיל פ' ל' סי' ד':

אף היא לא תברא. אף זה אין סתירה ושבירה לדברינו:

דיפו. ממקום יפו:

עובד. עושה ובילקוט גרס מוכר:

חד זמן כו'. פעם אחד בא איש אחד ורצה לקנות צלמים וא"ל אמור בן כמה שנים אתה והיה אומר לו בן נ' או ס' וא"ל אברהם אוי לו לזה האיש שכבר הוא בן ס' ורוצה להשתחות לצלם שאינה אלא בן יום אחד:

חד זמן כו'. פעם אחת באת אשה אחת והיתה טוענת בידה קערה אחת גדולה מלא סולת ואמרה לו הרי לך זה קחהו והקריב אוחה למנחה לפני הצלמים:

קם נסיב. קם אברהם ולקח בקלוסא פי' הערוך כורמיזה שמכין בו ורש"י גרס בולקסא ופי' מקל:

ותבריהון כו'. והיה משבר את כל הצלמים:

ויהב כו'. היה נותן את המקל ביד גדול הפסילים שהיה ביניהם ואותו לא שיבר:

כיון כו'. כיון שבא אביו תרח:

אמר מאן עבד גרס. פי' א"ל לאברהם מי עשה להן כזאת א"ל מה נכפור ממך:

קריבת לקדמיהון כו'. הקרבתי אותו סלת לפניהן והיה פסל זה אומר אני אוכל ראשונה כו':

קם הדין כו'. עמד זה הגדול שביניהן ולקח המקל ושבר את כולם:

[מה אתה מפלא בי גרסינן]:

מפלה. פי' מתעולל בי [והונה אותי ומלעיג עלי וכ"פ הערוך]:

וידעין אינון. בתמיה וכי יודעין הן מאומה להבין ולדבר ולהתנענע:

ולא ישמעו כו'. בתמיה:

נסביה כו'. תרח לקח לאברהם ומסרו לנמרוד:

א"ל נסגוד כו'. נמרוד אמר לאברהם אם לא תשתחוה לאלה בא ונשתחוה לאש:

דמטפין. שמכבין. כפשתה כבו תרגום כבוצנייא עמו וטפו:

לעננא כו'. לעננים שטוענין ונושאין את המים:

ה"ג לעננא א"ל א"כ כו':

דמבדר. שמפזר:

ונסגוד לבר אינשא. נשתחוה לבני אדם שהוא מלא נקבים והרוח נשאר בקרבו [וה"ה לכל חי אשר ע"פ האדמה]:

מילין כו'. דברים ריקים אתה מדבר:

הוה תמן כו'. היה שם הרן בן תרח והיה עומד מחולק בדעתו עם מי יסכים דעתו ואמר ממ"נ כו':

מן דאברהם. מן אמונת אברהם אנכי:

אמרין ליה כו'. אמרו לו להרן של מי אתה:

ונחמרו כו'. שמעצמו היה לו לידע שאין באש ממשות אלהות גם למדו חז"ל המוסר עצמו ע"מ שיעשו לו נס אין עושין לו נס דכתיב הן לא ידיע ליהוי לך מלכא מציל אי לא מציל ידיע כו' והרן סמך על הנס:

ויצא ומת כו'. בשוחר טוב איתא שנטלו המלאך והשליכו לפני אביו:

מה את מפליא בי. מה את מלעיג עלי כמו ותשוב תתפלא בי (אמר המגיה גם דברי רש"י אלו שייכים לקמן פרשה ל"ח):

פינך. היא קערה כדגרסינן מלחיך פינכי:

בולקסא. קולב"א בלע"ז מצייג"א:

מפלה בי. מצחק ומלעיג עלי כמו ותשוב תתפלא בי (איוב י' ט"ז):

הושיב לאברהם מוכר. שלא היה אברהם מפרסם אמונתו עד עכשיו (יפ"ת):

חד זמן כו' פעם אחת בא איש אחד ורצה לקנות. וא"ל אמור בן כמה שנים אתה. והיה אומר לו בן חמשים או בן ששים. וא"ל אברהם ווי ואוי לו לזה האיש שכבר הוא בן ס' ורוצה להשתחוות לזה שאינו אלא בן יום אחד:

חד זמן כו' פעם אחת באתה אשה אחת והיתה טוענת בידה קערה אחת גדולה מלאה סולת. ואמרה לו הרי לך זה קחהו והקרב אותה למנחה לפניהם:

קם נסב קם אברהם ולקח קרדום והיה משבר את כולם והיה נותן את הקרדום ביד הגדול שבהם. ואותו לא שיבר:

כיון שבא אביו תרח א"ל לאברהם מי עשה להן כזאת. א"ל אברהם מה נכפור ממך:

קריבת לקדמיהון כו' הקרבתי אותו סלת לפניהם והיה זה אומר אני אוכל ראשונה כו' עמד זה הגדול שביניהם ולקח הקרדום ושבר את כולם. וכיון בזה לתופסו שיבין כי אין בהם כח מאומה. ואחר שאין בהם כח איך יתכן שידבק בהם השפע:

מפלי בי מצחק בי:

ויודעין אינון בתמיה וכי יודעין הן מאומה להבין ולדבר:

נסביה כו' לקח תרח לאברהם ומסרו לנמרוד שהיה מלך. שהוא יהרוג את אברהם שהיה מערער על אמונתו:

א"ל נסגוד לנורא. נמרוד אמר לאברהם אם לא תשתחוה לאלה בא ונשתחוה לאש שהוא היותר יפה ופועל בעולם:

דמטפין שמכבים את המים:

לעננא כו' לעננים שטוענין ונושאין את המים:

דמבדר שמפזר עננים:

ונסגוד לבר איניש. נשתחוה לבן אדם שהוא מלא נקבים והרוח נשאר בקרבו:

מילין את משתעי כלומר טענות נציחיות שלפי דבריך לא נסגוד לשום נמצא מהשפלים. והוא לא היה מודה בסבה הראשונה ית' לפי שאינו נראה בחוש (יפ"ת):

הוה תמן כו' היה שם הרן בן תרח והיה עומד מחולק בדעתו עם מי יסכים דעתו. ואמר ממ"נ כו':

מן דאברהם מן אמונת אברהם אנכי:

אמרין ליה כו' אמרו לו להרן של מי אתה:

ונחמרו כו' שאין עושה הקב"ה נס אלא למי שמוסר עצמו שלא על מנת שיעשו לו נס כדאיתא בחזית פסוק זאת קומתך:

ויצא ומת כו' שכשראו שהוא קרוב למות הוציאוהו שימות בחוץ. או כשראה שהאור שולט בו הודה לנמרוד והוציאוהו לחוץ שינצל. ולא הועילו שכבר שלט האור במעיו (יפ"ת):

הה"ד וימת הרן על פני תרח. פי' שמת בסיבת תרח אביו על שקבל לפני נמרוד על אברהם. ופי' על פני בסבתו (יפ"ת):

היה גדול מנחור כו'. פירש"י דכתיב ויולד את אברם ואת נחור ואת הרן:

ה"ג נמצא אברהם גדול מהרן ב' שנים:

לו' שנים. שהרי אברהם היה גדול משרה י' שנים שהרי כשנולד יצחק היה הוא בן מאה שנה והיא היתה בת צ' שנה ונמצא כשהיה הוא בן י' נולדה שרה ואז היה הרן בן ח' צא מהן שנה לעיבורה של מלכה ושנה לעיבורה של יסכה היא שרה נמצא כשבא הרן על אשתו ונתעברה היה בן ו' שנים:

ואברם אינו מוליד בתמיה. ומשני שלכך כתיב ותהי שרה כו' להודיע שהעקרות לא הי' מצדו רק מצדה [וע"ל רפמ"ה ובפ' בן סורר]:

הוה לה. היתה לה אח"כ ולכך כתיב אין שפירושו כמו הן כלומר הן יהיה לה אח"כ ולא עתה כמו שדרשו ביבמות בפרק החולץ ובן אין לו עיין לו [ועיין עוד באיכה רבתי בפ' בכה תבכה]:

פצחי רנה וצהלי. מדבר בציון:

אברהם גדול משרה עשר שנים. דכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד וגדול מהרן שתי שנים דכתיב ויולד את אברם את נחור ואת הרן וגדול מנחור שנה ומהרן שתי שנים והוא הוליד מלכה לו' שנים ונולדה לז' ושרה נולדה לשמונה:

שנה לעיבורה. של כל אחת ואחת נמצא כשנולדה שרה היה הרן בן תרח שמונה שנה ואברם בן עשר שנים הרי שהוליד הרן את מלכה לשש:

אברהם גדול מנחור שנה אחת. מדחשיב ליה קרא ברישא. וכן נחור מהרן:

נמצא הרן קטן מאברהם ב' שנים כצ"ל (יפ"ת). או צריך להיות נמצא אברהם גדול מהרן ב' שנים (א"א):

שנה לעיבורה ר"ל שאברהם נשא אשה לשרה זו יסכה בת הרן. שנקראת יסכה על שם שהכל סכין ביופיה או לפי שסוכה ברוח הקודש כדאיתא בפרק בן סורר. ואברהם גדול משרה עשר שנים כדכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים תלד. ומהרן היה גדול אברהם ב' שנים כדלעיל. והרן קודם שהוליד את יסכה זו שרה הוליד את מלכה. ונמצא כשהיה אברהם בן י' נולדה שרה ואז היה הרן בן ח' צא מהן שנה לעיבורה של מלכה ושנה לעיבורה של יסכה ר"ל שהרן הוליד מלכה לשש שנים ונולדה לשבע. והוליד יסכה זו שרה לשבע ונולדה לשמונה:

הרן מוליד לשש שנים. כצ"ל. הרי שבני דורו של אברהם היו ממהרים בהולדה. ואברם אינו מוליד אתמהא ר"ל איך אברם לא יוליד אחר היותו בן כמה שנים:

אין לה הוה לה. דאין לה משמע לשון הווה שעתה בעת הספור אין לה אבל אח"כ היו לה:

רני עקרה לא ילדה איידי דעסקינן בקרא דעקרה מסיים סדרא בקרא דגאולה דמיירי מעקרה כדרך המדרש לסיים בענין גאולה (יפ"ת). ופסיקתא רבתי פ' ל"ב גרס רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה. והוה לה שנא' ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה: