בראשית רבה · פרשה לט

ליפותך יפיך. פי' שתהא אתה יפה:

ושכחי עמך. כל אותן שעובדים עבודת כוכבים:

לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם בלי מנהיג. ראה שמים וארץ ראה שמש ביום וירח בלילה וכוכבים מאירין אמר אפשר שיהא דבר גדול כזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר אני הוא בעל העולם:

ויתאו המלך יפיך. יתאו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ליפותך בעולם:

לך לך מארצך ושם תעבוד אותי בארץ ישראל שכל זמן שאתה בחוץ לארץ כאלו אין לך אלוה:

שמעי והטי אזנך. לדברי. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך מפורש בתנחומא זו עבודת כוכבים שנאמר אומרים לעץ אבי אתה:

שמעי בת וראי. שהוקשה לו מ"ש לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך שה"ל למימר בהיפך לך לך מבית אביך וממולדתך ומארצך. ע"כ דרש שהכוונה על הליכת הנפש שתעזוב ותשכח מנהגי ארצה. וא"כ הסדר בהיפך תחלה שוכחים מנהגי ארץ ואח"כ של המשפחה ואח"כ של בית אביו. וסדר זה מפורש בפסוק שמעי בת וגו' ושכחי עמך ובית אביך שהמזמור הזה כולו מדבר באברהם יפיפית מבני אדם דרשי' ליה בפ' נ"ט באברהם. וכן בתנחומ'. ובפרקין דרשי' בי' אהבת צדק וגו' ולקמן פ' נ"ט דרשי' ביה בנות מלכים ביקרותיך כו'. להכי דריש נמי ביה קרא שמעי בת וגו':

וראה בירה ענין המשל מי שרואה בנין יפה ומסודר מבין ומודה שיש אדון ובעל לבירה זו ואומן חכם בנה אותה. אך ראה שהבירה נשרפת באש. אז חשב שאדונה ובעלה עזב אותה. עד שאמר לו בעל הבירה אני הוא אדון הבירה ובעלה ובכוונה מאתי היא בוערת. כך העולם מעיד על עצמו שיש לו בורא. מנהיג בחכמה ובחסד. אך כשראה הבורא שהרשעים מפסידים העולם והאבדון והכליון בוער כאש. ומזה נתבלבלה דעת אברהם. עד שנגלה עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם ואדונו. ובכוונה נעשה כל הכליון והעונש. וזהו מ"ש ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו שרוצה בעבודתו:

ליפותך בעולם דהיינו שיתגדל שמך בעולם בפרסום השגחתי על ידך. ומזה תדע נאמנה כי הוא אדוניך המשגיח עליך. לפיכך והשתחוי לו להיות נכנע לעבודתו יתברך כעבד לאדוניו. וממנו יראו וכן יעשו עמים רבים. כענין הנפש אשר עשו בחרן אלו הגרים שגיירו. ואהא מסיק וקאמר הוי ויאמר ה' אל אברם לך לך. כלומר בעבור זה צווהו ה' להרחיק נדוד מארצו ומבית אביו ולטלטל עצמו כדי לפרסם השגחתו בעולם על ידו. (נזה"ק):

אפופלסמון. שמן מור:

ר' ברכיה פתח לריח כו'. כלומר שהוא כשמן הטוב שריחו מתפרסם לשבח בהיותו מורק מכלי אל כלי ומתטלטל ממקום למקום. אף כך אברהם ע"י טלטול נתגדל שמו בעולם בפרסום השגחת ה' עבור מעשיו הטובים. ומזה יתדבקו בו הרבה גרים. והיינו דמסיק ודריש עלה במדרש חזית סיפא דקרא על כן עלמות אהבוך אלו גרים שגיירו (נזה"ק):

שאיחה. שחיברה ותפרה:

ה"ג במדרש חזית כל באי עולם לפני הקב"ה [ובערוך ערך אח גרס כגירסת הספר]:

ה"ג כחומה נבנה עליה וגו'. נצילנו ונבנה אותו בעולם:

מעמיד דברים כו'. לחזק ולעמוד באמונת ה' יתברך:

[מה הצורה גרסינן]:

מתקיים עליו. לעמוד ולהשגיח ולהציל מיד הקמים עליו:

זה חנניה כו'. שהושלכו גם הם בכבשן ונצולו:

אחות לנו קטנה. זה אברהם שאיחה להקב"ה עם כל העולם כולו כזה שהוא מאחה את הקרע:

קטנה. שעד שהיה קטן סיגל מצות ומעשים טובים:

ושדים אין לה. אב לא למדו רב לא היה לו מהיכן היה לומד תורה ס"א:

אם מעמיד דברים כחומה. כנגד נמרוד כחומה שאדם הדן עם חבירו וממאן לעשות רצונו הוא נעשה כנגדו כחומה כמה דאת אמר ונתתיך לעם הזה לחומת נחשת בצורה ע"כ ומפרש בתנחומא נבנה עליה טירת כסף אם נותן נפשו על קדושת שמו נבנה עליה טירת כסף אגדל את שמו בעולם. ואם דל הוא מליתן נפשו על קדושת שמו נצור עליה לוח ארז:

ס"א. מה הצורה הזאת אינה אלא לשעה שצרים בששר. ע"כ:

אמר אני נותן נפשי על קדושת שמך אני חומה מעמיד אני דברי כחומה ושדי כמגדלות אלו בני חנניה מישאל ועזריה שאף הן עתידין להעמיד דבריך כמגדלות שמוסרים נפשם לכבשן האש:

ר' ברכיה פתח אחות כו'. יבואר ע"פ מאי דאי' במדרש שבחטא אדה"ר נסתלקה שכינה למעלה. וכן בחטא דור אנוש ודור המבול והפלגה נתרחק יותר אור קדושת השכינה מלמטה למעלה. ותחילת התיקון היה אברהם שעל ידו נעשה שוב חיבור וקישור בין עליונים לתחתונים. וז"ש שאיחה פי' שחיבר ותפר את כל באי עולם אל הקב"ה (תרגום לתפור לאחאה). וע"ז מפרש בר קפרא כזה שהוא מאחה את הקרע. כי מתחלה היו העליונים ותחתונים לאחדים. ואח"כ בחטא אדם נעשה כקרע ביניהם. ואברהם אבינו בכח צדקתו איחה את הקרע לחברם יחד (נזה"ק):

קטנה שעד כו'. תיבת קטנה היא ציון על תיבת קטנה שבפסוק:

שעד שהוא קטן כו'. וכמ"ש לעיל פ"ל ב' ג' שנה הכיר אברהם את בוראו:

לא הניקוהו לא מצות כו'. פי' שלא היה לו מי שילמדוהו להכיר להקב"ה אלא הוא מעצמו הכיר וקיים הכל מעצמו כמ"ש לקמן פ' נ"ה נעשו כליותיו כב' כדים של מים והיו נובעין חכמה כו':

מה נעשה לאחותינו כו'. ביום שגזר עליו נמרוד גזירה קשה לירד לתוך כבשן האש (כדאי' לעיל פ' ל"ח סי' י"ט) והוא כי אף אם ימסור נפשו יש צדדים אם להצילו אם לאו. כי מצד עצמו יותר היה טוב לו למות על קידוש השם לזכות נפשו באור הנצחי. ולא ניצל אלא כדי להקים ממנו זרע קדוש. ולפי שיצאו ממנו ג"כ רשעים היו בזה מימינים ומשמאילים. וכן אם לא ימסור נפשו יש צדדים אם להרחיקו מאז מהשגחה העליונה. או אם עדיין ראוי לקרבו באשר לא עשה כן אלא מחמת אונס מיראה וכ"ש למ"ד ב"נ אינו מצווה על קדוש השם:

אם חומה היא כו' אם מעמיד כו'. כדמפרש בתנחומא אם נותן נפשו כחומה זו שהיא עומדת מפני מלחמות הרבה וימסור עצמו על קידוש השם נבנה עליה טירת כסף אלו ישראל שקראם כנפי יונה נחפה בכסף. אבל אם הוא דל במצות ומע"ט לעבוד את השם בלב שלם ולפיכך לא ימסור עצמו על ק"ה. ובתנחומא הגי' ואם דל הוא מלמסור נפשו על ק"ה. נצור עליה לוח ארז. מה הצורה הזו שבארז נוחה לטשטש ואינו מתקיים אלא לשעה. כך אין אני מתקיים עליו להשגיח בו אלא לשעה בימיו באשר עכ"פ לא עשה כן אלא מיראה. אבל מ"מ לא אתקיים עליו לדורות להקים ממנו זרע הגון המתקיים לדורות (נזה"ק):

כחומה נבנה עליה כצ"ל דהא נבנה עליה כתוב (יפ"ת):

אמר לפניו כו' אני חומה. למסור נפשי על ק"ה. וכן גם שדי כמגדלות זה חנניה מישאל ועזריה. כלו' עבור זה גם זרעו יהיו בדוגמתו כי ידמו לשורשם והמדרש סידר כן הדברים בדרך שאלה ותשובה. ועיקר הכוונה לומר שאברהם מסר נפשו בכל לב בלבב שלם. ולכך זכה להעמיד צדיקים כמותו והוקם ממנו גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו ושמו ית' נקרא עליהם כדכתיב כי חלק ה' עמו (נזה"ק):

שנכנס בשלום ולא הזיקוהו בידים כדרך הנדונים למיתה כי יד כל העם בו מיד (יפ"ת):

ויצא בשלום וכמוצאת לשון יציאה כמו היא מוצאת בשור"ק המ"ם:

החכמה תעוז לחכם זה אברהם. כצ"ל והכי אי' בק"ר ועוז הוא ענין נבואה דאין עוז גדול מזה להיות קרוב לה' ומתייחד אליו הדיבור. מעשרה שליטים אשר היו בעיר הדורות אשר שלטו בעולם הדומה לעיר קטנה:

מעשרה דורות שמנח ועד אברהם. עשרה דורות הם שם ארפכשד שלח עבר פלג רעו שרוג נחור תרח אברם הרי ביחד עם אברהם יש י' דורות. וחושב דרך כלל י' דורות עם אברהם:

אלא עמך ודריש לך לחודך דברתי ולא לעשרה דורות שקדמוך (יפ"ת). ובק"ר פ' החכמה תעוז הגי' שמנח עד אברהם לא בחר הקב"ה בכולם ולא כרת אתם ברית אלא עמו:

רפינו. כן הוא הקרי וע"ל פל"ח:

רפאנו את בבל בדור אנוש. שלא שטפו מים אלא שליש של עולם בדור אנוש ונתרפאת בבל מאותו שטף ולא נתרפאת בימי המבול שכיון שלא שבה בימי המבול נשטפה:

עזבוה בדור הפלגה. ונלך איש לארצו על כן קרא שמה בבל כי שם וגו' ונתפרשו הכל משם ואף אברהם פי' דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך:

רפאנו את בבל כו'. לעיל פ' ל"ח סי' ה'. ושם מבואר מ"ש ונלך איש לארצו שהפיצם ה' על פני כל הארצות כל אחד לארץ המיוחד לו כפי מדרגתו. והיינו דמסיק ויאמר ה' אל אברם לך לך כלו' גם לאברהם נאמר לך לך היינו אל ארץ המיוחדת לך (נזה"ק):

אין דין. אין מקום לדין גמור בלא רחמים:

אין עולם. א"א לעולם להתקיים:

אתה תופס כו'. אתה אוחז החבל בשני ראשיו והוא דרך משל:

את בעי כו'. אתה רוצה העולם ותרצה גם הדין:

סב לך כו'. קח לך אחת מהן שאם אין אתה מותר מעט לפנים מן השורה אין העולם יכול להתקיים:

אמר ר' יצחק. למה סמך הכתוב מיתת תרח ליציאתו מחרן:

פתח. אהבת צדק כו'. מייתי זה לתרוצי יתורא דלך לך:

חלילה לך כו' נשבעת כו' מערים על השבועה. דמצינו לשון זה בחילול שבועה לא יחל דברו:

נשבעת ואמרת כמ"ש אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ:

מבול של אש אתה מביא. גם זאת חלילה לך אחר שגם זה הוא כליה מאי נ"מ בזה:

השפט כל הארץ לא יעשה משפט. דריש דה"ק מי שהוא שופט כל הארץ כמוך ראוי שלא יעשה משפט שהוא דין גמור שאין העולם מתקיים בדין גמור. אלא צריך לשתף דין ברחמים:

אין דין פי' אין מקום לדין גמור בלא רחמים:

אין עולם א"א לעולם להתקיים:

תופש החבל בתרין ראשין. מי שרוצה לקרב אליו דבר רחוק צריך לקשור ראש האחד של החבל באותו דבר והראש השני בידו. אך אם תופס שני ראשי החבל בידו לא ישיג מבוקשתו לעולם:

את בעי עלמא כו'. אתה רוצה העולם ותרצה גם דין דקושטא בלי וויתור קצת. ועיין בויק"ר פ"י:

סב לך כו'. קח לך אחד מהן שאם אין אתה מוותר מעט לפנים מן השורה אין העולם יכול להתקיים:

אברהם אהבת צדק כו'. פי' אהבת לצדק את הבריות ושנאת מלחייבין. ופירושו אהבת לצדק את הבריות אם ימצא להם זכות. ושנאת מלחייבם אף אם לא ימצא להם זכות. שהרי בקשת להטות עליהם חסד וגם בקשת לזכותם מפני השבועה (יפ"ת) ומזה ראיתי טוב לבך מאד. ע"כ זכית לנבואה הנקראת שמן ששון כי אין שמחה למעלה משמחת השגה וקבלת השפע:

אלא עמך וזהו שאמר לך לך לומר לך לחודך היה דבור הנבואה כדלעיל סי' ד':

מתבקש לו כו'. עי' בפירש"י סוף פר' ל"ח:

אצא. מארצי ומבית אבי כדבר ה':

ואומרים הניח גרס. פי' כן יאמרו הבריות ויש חלול שם שמים בדבר:

לעת זקנתו. של תרח הניח אברהם:

לך אני פוטרך. לך בתרא קדייק:

מקדים מיתתו כו'. בשביל דורות העתידים שלכאורה יסברו שמת קודם צאתו:

אם לענין חשבון. שנים של תרח אתה מוצא שהיו ר"ה שנים ואתה מוצא בצאת אברם מחרן עדיין נשתיירו משנותיו של תרח ס"ה שנים תדע שכן הוא בן שבעים שנה הוליד תרח את אברם ואברם בן שבעים שנה בצאתו מחרן דמה שכתוב בן ע"ה זהו היה ביציאה שנייה אחר חזרתו מברית בין הבתרים כדאיתא בסדר עולם ומכל מקום בראשונה היה בן שבעים. שבעים ושבעים שתי פעמים הם ק"מ נמצא שכשיצא אברם מחרן עדיין היו משנותיו של תרח ס"ה שנה ואתה סומך מיתתו ליציאה. ונראה בעיני לפרש דבר זה שנית לפי שמפורש בערבוביא. אם לענין החשבון צריך מתבקש לו לתרח ס"ה שנה לחיות כשיצא אברם בראשונה מחרן שבן שבעים שנה היה תרח כשהוליד אברם. ותנינן בסדר עולם אברהם אבינו בן שבעים שנה היה כשנדבר עמו בין הבתרים וחזר לחרן ועשה שם עוד חמש שנים נמצא שכשיצא מיציאה הראשונה שלא היה תרח אלא בן ק"מ שנה ומה שנאמר ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן זה היה ביציאה שנייה:

אם לענין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ס"ה שנים כצ"ל (יפ"ת) ור"ל שהרי כשנולד אברהם היה תרח בן ע' שנה. ותנינן בס"ע אברהם בן ע' שנה היה כשנדבר עמו בין הבתרים. וכן הוא בתרגום דרב יוסף (ד"ה א' ז' פסוק כ"ו). וחזר לחרן ועשה שם עוד ה' שנים נמצא כשיצא מיציאה הראשונה לא היה תרח אלא בן ק"מ שנה ועדיין מתבקש לו לתרח ס"ה שנה שהרי חיה תרח ר"ה שנה. שמ"ש ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן זה היה ביציאה שניה. ואע"ג דבתר הכי כתיב המראה של בין הבתרים אין מוקדם ומאוחר בתורה. וכמ"ש תוס' פ"ק דברכות:

מתחלה אתה דורש כלומר מתחלה צ"ל שלפי שהיה רשע נחשב כמת בחייו. והא רמיז לה קרא הכא בתרח לפי שהיה א"א מפחד כו' (ועיין ביפ"ת ובנזה"ק):

בחייהם קרויים מתים וכל זמן שהיה אברהם עמו חיה בשביל אברהם:

לך אני פוטרך כו'. לך בתרא קדייק (מת"כ ונזה"ק) אמר לו הקב"ה לך לך וכו' ומבית אביך הרי פטרו:

שאני מקדים מיתתו להורות שכאילו יצאת לאחר מיתתו נחשב לפני והוא ג"כ מטעם הנ"ל לפי שהרשעים בחייהם קרוים מתים:

שתי פעמים. דריש לך בתרא ככתיבתו לשון הליכה:

מארם נהרים כו'. פירש"י ובא לא"י ושם דבר עמו בין הבתרים ומבין הבתרים חזר לחרן ונתעכב שם חמש שנים [ועי' בילקוט גופא דעובדא בשם ס"ע]:

עמך הייתי. עמך דרש עמך העי"ן בחיר"ק:

[שנדבת לשמי גרסינן וכ"ה בילקוט תהלים:

שכנסת אתה לי גרסינן]:

החיילות כו'. חילך הוא לשון חיל והם אותם שגייר והכניסם תחת כנפי השכינה שנאמר ואת הנפש אשר עשו:

ה"ג מהדרי קודש מהדרו של עולם]:

מהדרו של עולם. פירש"י ממזרח שהוא הדרו של עולם כד"א קורא ממזרח עיט ונאמר על אברהם מי העיר ממזרח צדק וגו':

מרחמו של עולם. מעת שנברא העולם דכתיב בהבראם ודרשו חז"ל באברהם כלומר בזכותו ורש"י פירש ממקום שהאורה יוצאה כתינוק היוצא מרחם אמו:

ה"ג בילקוט תהלים ואשכונה מדבר באברהם:

למה כיונה: קופצת. כלומר מנענע מעט מעט לפי שא"א לפרוח באחד אם לא שיתנענע גם האחר קצת או מלשון לא תקפוץ כלומר כובשת את האחד על הגוף למען ינוח:

ה"ג נדנוד אחר נרנוד טלטול:

ה"ג וא"ת גהץ. [וכ"ג הערוך] והוא לשון גיהוץ כלומר מאחר שהיה מלובן ומזורז לצאת למה נתעכב בחרן ה' שנים כמו שכתבתי למעלה בשם סדר עולם:

אבל משהורשה כו'. דייק מדכתיב כאשר דבר ה' ללמד שמיד שבא עליו דבר ה' היה הולך הוא:

ופוחזים. פי' הערוך קופצים כלומר עוסקים בליצנות ושחצנות:

לסולמה של צור. פירש"י פ"ק דביצה צור היתה יושבת על הר גבוה והיו עולין לה במעלות לפיכך קורין אותה סולם:

הארץ הזאת. ה' דהארץ קדייק הארץ המיוחד שחמדת אותה:

ב' פעמים. אחת כאן ואחת גבי עקידת יצחק:

רבי יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר לך לך שני פעמים אחד מארם נהרים וא' ארם נחור עיר אחת נקראת ארם נהרים על שם שהיו שתי נהרות מקיפות אותה. ואחרת היתה שמה ארם נחור:

ר' נחמיה אמר לך לך שתי פעמים אחד מארם נהרים. ביציאה ראשונה ובא לארץ ישראל ואז נדבר עמו בברית בין הבתרים ואחד שהפרידו מבין הבתרים והביאו לחרן:

מהדרו של עולם הקדשתיך. ממזרח שהוא מקום הדרו של עולם דכתיב קורא ממזרח עיט:

מרחם משחר מרחמו של עולם שחרתיך. ממקום שהאורה יוצאת כעובר היוצא ממעי אמו מפורש בתנחומא עמך הייתי בשעה שזיינת חיילותיך ונתנדבת להלחם עם המלכים:

ס"א. ושותים ופוחזים. גבוהי עינים היו ולועזים גייש:

לך לך שתי פעמים לך בקמ"ץ ג"כ לשון הליכה. והיינו אחד מארם נהרים ואחד מארם נחור. כי יש שני ארם כמ"ש ריש תולדות פדן ארם ופרש"י שני ארם ארם נהרים וארם צובה: ומפורש בתורה סדר חיי שרה וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור. וכן בריש ויצא וילך חרנה והיינו פדן ארם שכתוב בסוף תולדות וילך פדנה ארם. וא"כ מ"ש מארם נהרים היינו מ"ש מארצך. ואחד מארם נחור הינו מעיר נחור. ואלו ב' המקומות היו סמוכים זה לזה אלא שהיה נהר מפסיק ביניהם ואברהם היה מתגורר בשניהם יחד. שבאחד היה מתגורר מצד רכושו ומקנה קנינו. ובאחד היה מתגורר בעיקר שכונת דירתו וצוה לו הקב"ה להסיע עצמו משניהם יחד (נזה"ק):

ר' נחמיה כו'. ס"ל שארם נהרים וארם נחור נכללו שניהם בסתם במאמר אחד. משום דתרוייהו כחדא חשיבי. אלא חד לך רמז על מה שהפריחו מבין הבתרים והביאו לחרן ושוב חזר לא"י. וכדאי' בסדר עולם הובא לעיל סימן ז':

הה"ד עמך נדבות כו'. כל המזמור הזה נדרש באברהם בחלק ובשוח"ט ק"ו ובויק"ר פ' כ"ה דברים רבה פ' ב'. ובא לתקן בזה שיטת מ"ד בסמוך והפריחו מבין הבתרים והביאו לחרן (אולי צ"ל והבריחו מבין הכותיים והביאו לחרן ועיין רמב"ן) עמך הייתי בעת נדבות שנדבת נפשך למסור אותה לכבשן האש על קדושת שמי. כענין שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ושע"י פרסום נס זה הייתי עמך ביום חילך ביום שכנסת לי כל החיילות והאוכלסין שנתגיירו ע"י פרסום הנס של אור כשדים:

שהייתי עובד עכו"ם כל שנים הללו. ס"ל כמ"ד שבן מ"ח שנה הכיר את בוראו (יפ"ת):

מה טל פורח כי בזרוח השמש הטל הולך לו ואיננו כאילו עשה לו כנפים ויפרח לו. וזהו לשון מפריח הטל שבריש תענית וכדאי' (הושע ו) כטל משכים הולך:

אף עונותיך פורחים כי כאשר זרחה שמש חכמתו של אברהם והכיר את בוראו בהכרה גמורה בעבור שנתקדש בקדושת הארץ אשר היושב בה נשוא עון. פרח ונמחק ממנו כל עון ילדותו ונעשה כבריה חדשה:

מה הטל הזה סימן ברכה לעולם. אף אתה סימן ברכה לעולם דהיינו להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה לתקון העולם אשר בו תלוי עיקר ברכות העולם וכן כתיב והיה ברכה:

הה"ד מי יתן לי כו' דריש מקרא זה על אברהם כשהגיע מאור כשדים לחרן שבאותו הפרק היה מתאוה ללכת לכנען אלא שעדיין לא הורשה ע"פ הדבור והוצרך להתעכב שמה כדי לגייר גרים:

למה כיונה כו' קופצת באחת מאגפיה. סותמת אחת מאגפיה שינוח אצל גופה שהיונה אינה נחה פריחתה על איזה מקום. אלא נחה באחת מאגפיה ופורחת בשניה. כך רצה אברהם לרוץ תמיד בלי מנוחה בנתיים עד בואו אל מקום הקודש:

נדוד דה"ל למימר נוד ודורש כפל הד' נדידה וטלטול הרבה. ובילקוט כאן הגירסא נדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול:

אלין במדבר סלה שמוטב לו ללון במדבר של ארץ ישראל מללון בפלטריות של הרשעים של דור הפלגה:

ואם תאמר שלא גהץ כו'. לשון שמחה ור"ל וא"ת שלא שמח אברהם על דברי המקום באשר לא היה אז כשבא לחרן מן הזריזין המקדימין ללכת אל ארץ הקדושה כי אעפ"י שהוצרך לשבת בחרן כדי לגייר גרים מ"מ לא היה לו להתעכב כ"כ. על זה אמר לא כן הדבר אלא למה לא יצא לפי שעדיין לא הורשה:

בשעה שהיה אברהם כו'. מדכתיב ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה וגו' וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת דה"ל להבטיחו הבטחה זו מיד בבואו אל גבול הארץ אלא כאשר בא לא"י וראה אותם עוסקים בישובו של עולם אז אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת ובאשר ה' רצון יראיו יעשה לפיכך ענהו ה' משמי קדשו ואמר לזרעך אתן את הארץ הזאת אשר בחרת:

ופוחזים עוסקים בליצנות:

לסולמה של צור צור היתה יושבת על הר גבוה והיו עולין לה במעלות לפיכך קורין אותה סולם (רש"י):

[ה"ג פנ"ה ובילקוט] אם הראשונה מן מה דכתיב אל ארן המוריה הוי שנייה חביבה מן הראשונה. פירוש מדלא אמר ג"כ אל ארץ כנען ופירש אותה בהדיא ארץ המוריה הרי גלה שההליכה ההיא היתה חביבה עליו וכן פירש"י לקמן פרשה נ"ה:

מאפרכי שלך. בערוך משמע כל העיר בכללה:

על כל פסיעה כו'. שאם גלה אותה מיד היה מקצר הדרך למהר ביאתו שמה ועכשיו היה הולך ומהלך למצוא אותה ארץ שדבר לו המקום וכן פירש הרמב"ן:

ואית תחומין כו'. וכי יש תחומים במעים לידע מי הוא החביב יותר ששניהם אהובים עלי:

משהה כו'. משהה וממשיך לבם ועיניהם תלויות ומצפות מתי יגלה להם ובפרשה נ"ה פירש"י מתלא לשון עייפות כד"א ותלה הארן ולקמן בפרשה נ"ה גורס מתהא והוא לשון תוהו ובוהו:

אית תחומי במעיא. וכי יש תחומים במעים שאני יודע איזה מהם אני אוהב יותר:

אם הראשונה ממה דכתיב אל ארץ המוריה הוי. שניה חביבה מן הראשונה. כצ"ל (א"א) וכן הוא לקמן פ' נ"ה. משום דארץ המוריה רמז שמשם הוראה או יראה יוצאה לעולם כדלקמן בפרשה נ"ה. פירוש אחר איזו חביבה לפני ה' טפי וקאמר שנסיון העקידה חביב טפי ולכך זרזו יותר בו שהורהו הדרך באומרו אל ארץ המוריה (יפ"ת):

מאיפרכיא שלך כלל המחוז. ושכונתך היא המדינה ששוכן בה ולפ"ז מבית אביך ירמוז על העיר שיושב בה והוא בית אביו. או יהיה פירוש איפרכיא המדינה. והשכונה העיר שסמוך להמדינה אשר שוכן בו ומבית אביך בא לרמז לו שיפרד מהם (יפ"ת):

זו שכונתך וכן לקמן בפרשה נ"ט גרסינן מארץ מולדתך זו שכונתך אבל במד' רות גרסינן וארץ מולדתך איפרכיא שלך. ועיין ביפ"ת:

ולמה לא גילה לו. פי' ארץ כנען. ומשני כדי לחבבה בעיניו שיהיה תאב לידיעתה ותבוא לו הידיעה אחר התשוקה כדאמר רב הונא משהא הקב"ה ומתלא עיניהם וכו' (יפ"ת):

על כל פסיעה ופסיעה. שמי שמגמתו למקום ידוע סמוך לבו שבהגיע שם ינוח. אבל מי שהולך בלי ידיעת מקום תחנותו יראה בעיניו כל פסיעה ופסיעה משא כבד. ולכן כל עוד שיהיה פוסע יגדל שכרו. והכי אי' במדרש תנחומא:

זה יחיד לאמו כו'. הלשון קצר פה וה"ג לקמן פ' נ"ה א"ל תרין בנין אית לי א"ל את יחידך א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו כו'. ובאמת אברהם לא השיב דבר אלא לפי שבמאמר בנך יסופק איזה בן כו' לכך הוסיף הקב"ה ביאור בדבריו אלא שהמדרש סידר הדברים כאילו אברהם היה מתווכח עמו (יפ"ת):

משהא הקב"ה כו' כלומר משהה להם הדיבור בדבר מצוה להעמידם בתוחלת ממושכה כדי להרבות שכרם דלפום צערא אגרא. אל הארץ אשר אראך. ועל אחד ההרים אשר אומר אליך. ולא גילה לו כדי להרבות שכר על כל דבור ודבור. וכיוצא בו הרבה בתנ"ך:

ר' ברכיה כו'. חוזר למעלה שקיצר ביחוס בני נח ואח"כ ויאמר ה' אל אברם ועם אחד מהם לא נתייחד הדיבור:

פמליא שלו. חיילותיו:

ועשה צבורים. מאותו עפר שנפלה המרגלית שמה:

את הראשונה. צבור הראשון:

השני גרסינן:

אמרו מצא המלך כו'. דרך שמחה ובשורה טובה:

ומצאת וגו'. לשון מציאה נופל על דבר המתבקש כד"א ויבוקש הדבר וימצא:

מכברות. בליי"ש בלע"ז:

ר' ברכיה כו'. איתורא דלך לך קאי דרמיז מנין כל הדורות הראשונים היו בעבורך. ולכך ראוי שתפרד מהם לעבודתי (יפ"ת):

פמליא חיילותיו:

ועשה צבורים מאותו עפר שנפלה המרגלית שמה:

את הראשונה צבור הראשון:

ובג' מצאה התחיל במשל בג' על ג' בני נח שמיחס אותם אחר המבול ולא מצא אלא בשלישי היינו בזרע שם. ושם מצא שחושב סוף סדר נח יחוס שם פעמיים. קודם הפלגה ואחר הפלגה. ובפעם ב' מונה עשרה דורות עד אברהם ומונה בקיצור וכשהגיע לאברהם אמר ויאמר ה' אל אברם:

מצא המלך דרך שמחה ובשורה טובה:

אלא בשבילך כדי להזכיר אברהם באריכות. ובמדרש רות בסופו הגי' אלא בשבילך אברם הוא אברהם כלומר זהו שצפיתי. ויחלתי לו בקשתיו ומצאתיו:

ומצאת וגו' לשון מציאה נופל על דבר המתבקש כד"א ויבוקש הדבר וימצא:

ומנח לא העמדת כו'. ושוב כל יוצאי חלצי לא יהיו אלא אומה אחת יחידה עמהם אלא שיהא יתירה על ע' אומות אומה קדושה כמו לשון הקודש שהוא יתר על ע' לשונות ביחוד בקדושה פרטית:

ואעשך. לשון בריאה כד"א ויעש ה' אלהים וכן הוא בתנחומא:

בריאה חדשה. שהוציאו ממזלו הראשון גם בברית המילה נשתנה לעילוי:

שלש גדולות. ואעשך לגוי גדול ואגדלה הרי שנים ואעשך גם הוא לשון גדולה כד"א אשר עשה את משה ואת אהרן פירוש אשר הגדיל את משה הכי איתא בפרשת נשא פרשה י"א וכ"מ באב"א:

וארבע ברכות. ואברכך. והיה ברכה. ואברכה. ונברכו:

ממעט פריה ורביה. פירש"י שאין דרך ארץ לשמש מטתו בדרך:

היציאה. הממון שעיקרו עומד להוצאה:

ממעט את השם. פירש"י אינו יכול לקיים מצות הש"י כמו שהוא במנוחה בביתו:

ולפום דאמרי כו'. ולפי מה שאומרים הבריות המושלים משל הנוסע ועוקר דירתו אפילו רק מבית לבית מאבד חלוק או כה"ג ממקום למקום אחר מאבד נפש אחת כלומר מטורח הדרך נחלש הגוף ונאבד הדרו:

ברם את. אבל באמת את כו':

ר' ברכיה חוזר על ואגדלה שמך:

מוניטין. מטבע:

ה"ג אברהם ואגדלה שמך יצא לו מוניטין וכ"מ באב"א בשם התוספות פרק הגוזל עצים:

ואגדלה שמך. משמע ששמו יוצא בכל העולם:

בחור ובתולה. פירש"י בפרק הגוזל רמז ליצחק ולרבקה ואולי אחר שנולדו יצא המטבע או קודם והיה דרך נבואה ועי"ל שרמז על שהיו שניהם זקנים ועשו פרי כמו בחור ובתולה ובתוספות פרק הגוזל קמא איתא שמצד אחד היה כתוב זקן וזקנה וכו' דאילו הצורות הא אסור לעשות צורת אדם:

מקל ותרמיל. רמז שהיה בראשונה רועה צאן:

ותרמיל. שק קטן שבו מצניעין הרועים מאכלם כד"א בכלי הרועים ובילקוט:

קובע אני לך ברכה כו'. והיה ברכה דייק כפירש"י בחומש ועיין בפרשה נשא פ' י"א:

ה"ג שלך קודמת לשלי משהן אומרים כו' ועיין כל זה בפר' נשא פרשה י"א:

ה"ג שמים אין כתיב כאן אלא השמימה אמר הקב"ה בה"א בראתי כו'. וכן היא גירסת הילקוט ורש"י:

ה"ג בילקוט ורש"י מנין ואברככה מה אברככה רמ"ח אף אותיותיך רמ"ח. ולא קחשיב וי"ו השימוש וכן פירש"י:

שם. לשון שומת ב"ד ור"ל קנה בשומא ושוייה:

כיצד. כלומר כיצד היה כחו גדול:

חלא מזיל חמרא גרסינן פירוש כל מקום שיש חומץ הרבה היין הוא בזול כן היה ניצול יין נסך כדי שיהיה יין כשר בזול ומצאתי דגרסינן חלא ומזיל כו' ופי' החומץ היה ניצול כדי שהיין יהיה בזול והרואה יראה כי איננו נכון:

ונצטרך ליטול. מפני שהיה מתברך באותה פרוטה:

[כבר כתיב ואברככה גרסינן]:

ולמאן דחזי כו'. ולמי שראוי והגון בעיניך להתברך ברכהו:

ומנח לא העמדת שבעים אומות. כלומר והלא נבראו שבעים אומות ואתה אומר לי ואעשך לגוי גדול ואין עשייה אלא בריאה וכבר הם ברואים אלא ואעשך ממה שאני בורא אותך בריה חדשה ע"כ:

ואשימך לגוי אין כתיב כאן אלא ואעשך לגוי. ממה שאני בורא אותך בריה חדשה. שאתה נימול את פרה ורבה ותהיה לגוי גדול ואין עשייה אלא בריאה כמה דתימא ויעש אלהים את הרקיע:

ג' גדולות. ואעשך לגוי גדול א' ואגדלה שנים ואברהם היו יהיה הרי שלשה:

ד' ברכות. ואברכה מברכיך והיה ברכה ונברכו בך הרי ד' אמר ר' ברכיה לפיכך נתן לו ברכות הללו שהדרך גורמת לג' דברים הללו:

ממעטת פריה ורביה. שאין דרך ארץ לשמש בדרך:

וממעטת את היציאה. נכסיו:

וממעטת. את השם. שאין אדם יכול לעסוק במצות בדרך כאדם שיושב בשלוה בביתו:

מבית לבית חלוק. אפילו כשאין אדם יוצא אלא מבית לבית אי אפשר שלא יאבד חלוק או דבר אחר:

מאתר לאתר נפש. ממקום למקום פעמים שמאבד נפש אחת מנפשות ביתו מרוב הדרך ומטורח:

ברם את לא ממון תחסר ולא נפש תאבד:

מוניטין. מוניטה בלע"ז ומצודתי בשוחר טוב מפר' מוניטין דידי:

הבט נא השמים אין כתיב כאן אלא השמימה. בה"א זה בראתי את עולמי הריני מוסיפו על שמך וקוראך אברהם ואת פרה ורבה:

ואמר ר' יודן והיו אותיותיך מנין אברככה. מה אברככה מנין רמ"ח אף אותיותיך אותיות שבשמך רמ"ח וא"ו שבואברככה אינה מן המנין שאינה באה אלא לשמש בתיבה:

שבתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים שבו כמנין אברם הוסיף בו ה"א המליכו על רמ"ח אברים שבאדם שתי עיניו שתי אזניו וראש הגויה שאברהם כמנין רמ"ח אברים ואברככה כמו כן מנין רמ"ח אברים. ס"א. שראה זרעו. ושמע באזניו שיצאו ממנו ששים רבוא ומעכשיו הוא מוליד ולא היה עליו שום אבר לבטלה ע"כ:

לא שם אדם פרה מאברהם עד שנתברך. לא קנה אדם אפילו פרה מאברהם עד שנתברך שדרכו של קונה בשעה שהוא קונה שהוא שם את הדבר כמה הוא שוה:

ולא שם לו. שלא מכר לו עד שנתברך שכל מי שעושה עמו סחורה מתברך ממנו בין ליקח ממנו בין למכור לו:

ומנח לא העמדת כו'. ומאי רבותא והרי בריתו של נח יקר מברית שלי שבעים פעמים:

אותה אומה כו'. שהאחד שלך יקר שאותה אומה כו' אני מעמידה ממך. שמ"ש ואעשך לגוי גדול היינו גדול במעלת החשיבות והוא גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו (נזה"ק). ואפשר שבאמת לא עבר הויכוח הזה בפועל בין אברהם להקב"ה אלא שנשמר הקב"ה בדבריו ממה שהיה אברהם יכול להקשות לו (האב"א). וכה"ג כתבתי לעיל סימן י"ב:

אתנך אשימך משמע שהוא עצמו כבר עשוי אך שיתן וישים לו דבר שלא היה לו. אך אעשך משמעותו שיעשנו בריה חדשה כד"א ויעש אלהים את הרקיע. וכן הוא במד"ר פ' י"א בהדיא. וכן הוא בתנחומא:

בריאה חדשה שהוציאו ממזלו הראשון גם בברית המילה נשתנה לעילוי:

שלש גדולות שבג' גדולות רמז לג' אבות שהגדולה נשואה. ובברכות רמז לד' אמהות שהברכה לרגל הנשים כדיליף מלאברהם הטיב בעבורה (יפ"ת). וכך צריך להיות שהן שלשה אבות וארבע אמהות. והלא גדולות אינן אלא שתים. ואעשך גדולה היא דכתיב ה' אשר עשה את משה כצ"ל (א"א) וכן הוא בבמד"ר פי"ג. ור"ל והלא גדולות אינן אלא ב' ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך. אבל ברכות ד' ואברכך. והיה ברכה. ואברכה. ונברכו. ומתרץ שתיבת ואעשך גם הוא לשון גדולה כדכתיב אשר עשה את משה שפירושו אשר הגדיל:

ממעטת פ"ו שאין דרך ארץ לשמש מטתו בדרך (רש"י):

היציאה הממון שעיקרו עומד להוצאה:

ממעט את השם כי בדרך אינו יכול לעשות מעשים טובים ואין פרסום. ומ"ש לעיל טלטל עצמך בעולם ושמך מתגדל. שהאמת שאצל בני אדם שאינם גדולים ומפורסמים שמם מתמעט בדרך אך הגדולים והמפורסמים אם נוסעים ממקום למקום אז שמם מתגדל הרבה יותר:

ולפום דאמרי אינשי כו'. ולפי מה שאומרים הבריות משל הנוסע ועוקר דירתו אפי' רק מבית לבית אי אפשר שלא יאבד חלוק או דבר אחר:

ומאתר לאתר נפש פי' ממקום למקום נאבד נפש. כלו' מטורח הדרך נחלש הגוף ונאבד הדרו:

ברם את כו' פי' אבל באמת אתה לא יחסר לך כלום. וזהו והיה ברכה שיעמוד בברכתו (נזה"ק):

ארבעה הם פי' שאלו ד' רמזה תורה שיצא להם מוניטון והתקינו להם מטבע יוצא בעולם:

מוניטון פי' מטבע:

אברהם ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך. וכמ"ש אצל יהושע ודוד ומרדכי. ועיין ב"ק דף צ"ז מטבע של ירושלים ומטבע של אברהם אבינו:

זקן וזקנה היינו אברהם ושרה. בחור ובתולה יצחק ורבקה (רש"י פ' הגוזל). גם י"ל דהכל קאי על אברהם ושרה דבשרה כתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה ואברהם נמי חזר לימי נערותו כדאי' מ"ר לקמן פרשה מ"ח. לכן היה מטבע שלו מצד אחד זקן וזקנה ומצד אחד בחור ובתולה לרמוז שנהפכו מזקנים לבחורים וכענין דוד דמקל מכאן ומגדול מכאן. וכן מרדכי. לרמוז שתי מצביהם הנהפכים בחסדי ה'. וכן הוא בענין המוניטין של יהושע שור מכאן וראם מכאן. והיינו כמ"ש בספרי שור כחו קשה אבל אין קרניו נאות ראם קרניו נאות אבל אין כחו קשה וניתן לו ליהושע כחו של שור וקרנים של ראם (יפ"ת ונזה"ק):

זקן וזקנה כו'. מצד אחד היה כתוב זקן וזקנה וכו' דאילו הצורות הא אסור לעשות צורות אדם:

בכור שורו ויהושע בא מאפרים:

מקל ותרמיל רמז שהיה בראשונה רועה צאן והיה לו מקל ותרמיל:

שק ואפר מכאן ובסוף אס"ר הגירסא מרדכי מכאן ואסתר מכאן:

קובע אני לך ברכה כו'. דרש והיה ברכה והיה בברכת י"ח. ומסיק ואמר אבל אין אתה יודע אם שלי קודמת אם שלך קודמת א"ר אחויה שלך קודמת וכו'. ובתנחומא מהו והיה ברכה שברכתך קודמת לברכתי בתחלה אומר מגן אברהם ואח"כ מחיה המתים. ועיין במ"ר פ' י"א הגירסא הובא ברש"י בחומש כאן:

אלא השמים צ"ל אלא השמימה ויש כאן שני ההי"ן מיותרים האחד לרמוז על שבה"א ברא שמים כמ"ש לעיל פ' י"ב. והה' הב' לרמוז שעל ידי שיוסיף לו ה' על שמו יהיה פרה ורבה. ומייתי הא הכא לפרושי הא דכתיב הכא ואגדלה שמך והיה ברכה כלומר אגדל ה' בשמך והוא אות ה' של שם המיוחד שבו נברא העולם. והעיקר בזה כגירסת הילקוט שגריס הכי הבט השמים אין כתיב כאן אלא השמימה כו' (נזה"ק):

מוסיף ה' על שמך ואת פרה ורבה. ואע"פ שכבר הוליד גם מקודם את ישמעאל. מ"מ לא היה זרע המיוחס אחריו:

והיו אותותיך כו' דהיינו ואברכך. וה"ג והיו אותיותיך כמנין ואברככה דהיינו רמ"ח שכן עולה אברהם ואע"ג דלא כתיב אלא ואברכך ה"ל כאילו כתיב ואברככה שהה' בכח אע"פ שחסרה מהמבטא (יפ"ת):

לא שם לשון שומת ב"ד שיהיה סימן ברכה לנושא ונותן עמו. שהבא לקנות ממנו פרה לא הספיק להעריכה עד שנתברך. וכן הבא למכור לו פרה לא הספיק להעריכה לו עד שנתברך מזכות אברהם. והכי גמירי להו (יפ"ת):

ד"א והיה ברכה כיצד אברהם כצ"ל (יפ"ת). וגם זה פירוש לוהיה ברכה דר"ל שיהיה סימן ברכה לעולם שמתפלתו ומראהו יתברכו:

והן נפקדות ומה שלא נפקדה שרה בתפלתו יש לומר דמאבימלך ואילך הוא שהתחיל להתפלל על החולים והעקרות כמ"ש בפרשה נ"ב סי' ד' (יפ"ת):

לא סוף דבר כו'. כלו' אין צ"ל כשאברהם הלך אצל החולה אלא אף כשיראהו החולה בלי כוונת אברהם היה מתרפא בראיית אבן טובה שעליו כדלעיל:

אפילו ספינות כו' דלא מיבעי חולים שאברהם מתפלל עליהם או החולים שרואין פניו אלא אפילו ספינות שבים הגדול בסערה ואינם רואים פני אברהם ולא אברהם מתפלל עליהם היו ניצולים בזכות אברהם ע"ד אלהא דמאיר ענני כדאי' בפ"ק דע"א (יפ"ת):

אפילו ספינות כו'. כמ"ש ביבמות דף ס"ג ואמר ר"א מאי דכתיב ונברכו בך כל גויי הארץ אפילו ספינות הבאות בים אינן מתברכות אלא בשביל הצדיקים ע"כ:

ולא של יין נסך היו. ר"ל וכי לא היו בספינות נמי י"נ ואין ראוי שיועיל זכותו לדבר של קלקול. ומשני אלא חלא מוזיל חמרא כלומר שאפילו החומץ הטוב גורם זול ליין. וכן הכא בי"נ יש בו תועלת שיהיה הכשר נמכר בזול לאברהם ולהנפש אשר עשו בחרן:

אף לאיוב עשה כן. ארישא קאי שנתברך כל הנושא ונותן עם איוב (יפ"ת):

לא נטל אדם פרוטה. ב"ב דף ט"ו:

ונצטרך ליטול מפני שהיה מתברך באותו פרוטה:

קרי ביה בריכה. מדלא קאמר ברוך או מבורך רמיז בריכה (יפ"ת):

מקרב רחוקים והיינו הנפש אשר עשו בחרן:

לברך את עולמי כלו' הצדיקים כמו שבירך לאדם ולנח ולאברהם (יפ"ת):

מסורות לך ולאו דוקא אברהם לבד אלא הוא וזרעו הצדיקים קאמר. ומה שלא בירך אברהם ליצחק מפורש בפרשה ס"א (יפ"ת):

ולמאן דחזי כו'. ולמי שראוי והגון בעיניך להתברך ברכהו:

יקלו. הקו"ף פתוחה פי' יהיו נקלים ע"י אחרים ולא כתיב אקללם:

אנא. אני בעצמי:

תניא כו'. על והיה ברכה קאי:

בר סיסי. הוא לוי בר סיסי:

ונפסח. לשון פסח וצולע ועיין סוף מסכת סוכה:

וחס עליו. מרדכי היה חס על אחשורוש הרי נתקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה. וכדמפרש ואזיל אמר מרדכי יעקב בירך כו':

גלה לו. פתרון חלומות אמר [הקב"ה]. כן אמר מרדכי:

אין תימר כו'. א"ת שיתברכו שיהיו עשירים הרי כבר הם עשירים בלא ברכותינו יותר ממנו:

תני אלו ברכות ששוחה בהן ראשונה תחלה וסוף ובמודים תחלה וסוף. לפי שכן דרך בני אדם בנוהג שבעולם אדם בא לפני מלך בשר ודם מיד הוא כורע ומשתחוה בא לפרוש הימנו משתחוה והולך לו אבל כל זמן שמדבר עמו אין משתחוה לו על כל דבור ודבור שנראה כיוהרא וכ"ש לפני הקב"ה לפיכך בברכה ראשונה שוחה תחלה וסוף ובמודים שהיא אחרונה שוחה תחלה וסוף ולא אחרונה לכולן שעדיין יש שים שלום שבה הוא פורש ופוסע לאחוריו כבשר ודם שפורש מן המלך אבל אחרונה היא לשאר וכל זמן שמתפלל אין כבוד להשתחוות בכל פעם ופעם בכל ברכה וברכה הוא שאמרו כאן ומי שהוא שוחה על כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה:

כהן גדול. סוף כל ברכה שוחה והמלך תחלת כל ברכה וסוף כל ברכה:

כל משפחות האדמה. הדא הוא דכתיב ויודע הדבר למרדכי ויגד וגו' מרדכי מהול אחשורוש ערל וכי מה איכפת ליה אם מבקשים לשלוח בו יד ולמה חס עליו אלא אמר כלום יעקב לא ברך את פרעה כלום יוסף לא גילה את חלומו כלום דניאל לא גילה לנבוכדנצר את חלומו אף אני אעשה כן:

הם נשאלין לנו ואנו מגלין להן. ויגד לאסתר המלכה:

רבי נחמיה אומר. לכך הגיד שאמר מרדכי בעצמו אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובאיזה דבר הן צריכים לנו אם לעתר הן צריכים לנו אינון עתירים מינן. אם תאמר בעושר והלא הן עתירים ממנו אלא לשאלה כשהן נכנסין לצרה הן שואלין מכאן שמצוה לגלות מיד ויגד:

בכבוד של צדיק וכמו שהיה הענין אצל ירבעם עם הנביא שיבשה ידו כששלחה על הנביא ולא יבשה כשהקריב על המזבח:

ובוזי יקלו על ידי אחרים. הכא משמע דזו קולא היא ובבמדבר רבה פ"ח ובחלק משמע איפכא. ועיין נזה"ק מה שמתרץ:

יקלו ע"י אחרים הקו"ף פתוחה פי' יהיו נקלים ע"י אחרים ולא כתיב אקללם:

תניא אלו ברכות כו'. וברכה מל' ויברך על ברכיו לומר שישחו בברכה שהוא נזכר בתחלה ובסוף. ואע"ג שהשחייה מתקנת חכמים. יש לומר דברה"ק התקינו (יפ"ת):

באבות תחלה וסוף מהכא משמע משום כבוד אברהם שמשתחוים לה' שבחר בו. ובמודים מפני שדרך הודאה בהשתחוואה. ובשים שלום כורע ופוסע לאחוריו. ועיין ברש"י עוד טעמים:

שלא ישחה דחיישינן ליוהרא (יפ"ת):

כה"ג תחלת כו' פרש"י כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע עצמו יותר:

ונפסח נעשה צולע שהוא דבר קשה למי שאינו רגיל בה. ומ"מ נתרפא דלא קשה כולי האי. אבל לוי בר סיסא שהראה בריכה דקשה טפי לא נתרפא. ונראה דהיינו קידה כדאמר בפרק החליל (יפ"ת):

ולא נתרפא על שהטיח דברים כלפי מעלה כמ"ש בגמ':

הגשמים בזכותך שפי' בא בזכותך. שיהיה הברכה בכל העולם בזכותך. ומשום דטל ומטר אבי כל הצלחות העולם כדלעיל פרשה ל"ג נקטינהו הכא (יפ"ת):

הה"ד ויודע הדבר מילתא באנפי נפשה היא ובעי למדרש ונברכו בך כדבסמוך (יפ"ת):

מזקנים אתבונן כו'. פי' מזקנים אתבונן לשמירת המצות שהם יורו דרכם. וכן למד מרדכי מהראשונים מיעקב ויוסף ודניאל שגמלו חסד למלכים:

יוסף גילה לו חלומו דניאל גילה לנבוכדנצר את חלומו. כצ"ל (א"א):

אמר הקב"ה כן אמר מרדכי:

ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. צ"ל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. והוא בפרשת עקידה (נזה"ק):

אין תימר כו'. אם תאמר שנתברכו שיהיו עשירים הרי כבר הם עשירים יותר ממנו ולא מסתבר שיעשירו בזכותנו והם יותר עשירים ממנו:

והן נשאלין בזמן הנביאים הם שואלים לנביאים כמו נבוכדנצר ובלשצר לדניאל. ואף לדורות נמצא לפעמים צדיק יחיד בדורו שרה"ק שורה עליו לגלות דבר נעלם ונסתר למלכים (יפ"ת):

בשם רבנן דתמן אמר גרסינן. פירוש רבי ברכיה אמר כן בשם רבנן של א"י:

בן שבעים וחמשה כו'. בברית בין הבתרים היה בן שבעים כדאיתא בסדר עולם ובפרשת נשא והלך אל חרן ונתעכב שם ה' שנים ואח"כ הלך לארץ כנען כדאיתא בסדר עולם וכמו שכתבתי למעלה בשם רש"י:

גואל שאני מעמיד ממך. יהיה מתבקש לדבר בת שבעים וחמש כמנין הדס"ה זו אסתר שנשאת למלך בת חמשה ושבעים שנה כמנין הדס"ה:

וילך אברם וס"ד וילך אתו לוט. שהוא נטפל אליו מעצמו ולכך לא רצה להרחיקו ולקחו ג"כ בחבורתו. וזהו שבחו של לוט מבחירתו הטובה (נזה"ק):

בת מ' היתה במד"ר ותאמר רות המואביה אין קורין בת אלא לבת מ' שנה ע"ש. ובאסתר כתיב לקחה מרדכי לו לבת:

בת פ' שנה סובר כרבנן שבשעה שנשאה אחשורוש היתה בת ע"ה אלא שלא נקראת גואל רק בעת שנהרג המן ובטלה הגזירה וזה היה אחר חמש שנים. שנשאת לו בשנה השביעית והמן נהרג בשנת י"ב:

בת ע"ה אפשר שלמדו ממנין הדסה שהדסה בגימטריא ע"ד. ועם התיבה הוא ע"ה. ועיין בילקוט אסתר כל המאמר:

אתה יצאת שזה נחשב לזכות שעם היותו זקן מ"מ נסע במצות ה' (יפ"ת):

כאלו בראו. כד"א ויעש אלהים:

ויאמר אשר כו'. הכתוב יאמר אשר עשה כלומר אברהם למה כתב עשו:

אלו הגרים כו'. מלשון נפש דריש ענין הגרים שהם קונין נפש חדשה:

כאילו בראו שהביאו לחיי העוה"ב כי לכך נברא כי על שלימות הנפש שייך עשייה ממש כאילו הם בריות חדשות:

כאילו בראו כד"א ויעש אלהים את הרקיע:

ויאמר אשר עשה כלומר אברהם. למה כתיב עשו:

נתבקש להם. לאומות היושבים בה שלא נתמלא סאתם עדיין:

ה"ג לא בנה כו' וכדלקמן ג' מזבחות בנה הראשון על בשורת הארץ וכו' ובילקוט ורש"י גרס זה שיכון לבשורת הארץ ועיין פירושו לעיל בפרשת נח סוף פרשה ל"א:

לשעבר כו'. מקדם דייק מקודם היתה נקראת כן ולא אח"כ:

ועכשיו. פירש"י מימות ירבעם ואילך:

תמן קריין כו'. שם קורין לפועל טוב עמידה:

להרהון. עביט של מי רגלים עמילה והערוך מהפך עמידה לעמילה ועמילה לעמידה ורש"י פי' עמידה לשון חוזק וקיום כד"א יקח מכם עמדתו (מיכה א׳:י״א) ובירושלמי פרק רבי עקיבא גרס תמן צווחין לפעלא טבא עמדה וצווחין להרהון של מי רגלים עמידה ובסמוך גרסינן ג"כ לא רצה להקרות עמדה קורין אותו עמידה והרמב"ן בפרשת כי תצא בפסוק לא תתעמר בה הביא גירסת הירושלמי לפעלא טבא עמידה:

אהל שרה תחלה. משום כבודה בת מלך פנימה:

ויעבור אברם בארץ וגו'. והכנעני והפרזי אז יושב בארץ עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ כי לא שלם בארץ עונם עד עכשיו להתגרש משם:

לזרעך. אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח זה שיכן לבשורת הארץ מזבח זה שבנה לא בנה כי אם לבשורת הארץ שכן מפורש לפנינו ג' מזבחות בנה וכו':

מקדם לבית אל. מהו מקדם לבית אל לשעבר מקדם היתה נקראת בית אל ועכשיו בימי ירבעם היא נקראת בית און אמר רבי אלעזר לא זכתה שתהא נקראת בית העומד הרי היא נקראת בית עמל תמן קריין לפעלא טבא עמידא ולהרהון של מי רגלים עמילא בית העומד בית החומה כמו יקח מכם עמדתו:

ויט אהלה. א"ר חנינא אהלה כתיב נטה אהלה של שרה ואח"כ אהלו:

עד עכשיו נתבקש כו'. מסיפא דקרא דרש והכנעני אז בארץ שהיה להם עדיין זכות בארץ עד שיתמלא סאתם:

שלא בנה מזבח כו'. ולכן אמר לה' הנראה אליו כי מזה ניכר לו מעלת ארץ ישראל. באשר בח"ל לא זכה למראה נבואה כראוי ואין זה אלא מפני מעלת הארץ:

לשעבר היתה נקראת כו'. מפרש מקדם לבית אל לשון קדימה ר"ל מקודם היתה נקראת בית אל. אבל אחר זה כשהעמיד ירבעם העגלים של זהב נקראת בית און כדכתיב (בהושע ד׳:ט״ו) ואל תעלו בית און והיא בית אל כתרגומו. וכתיב (עמוס ה׳:ה׳) ובית אל יהיה לאון (יפ"ת):

תמן קריין כו'. שם קורין לפועל טוב עמידה לשון חוזק וקיום כד"א יקח מכם עמדתו (מיכה א׳:י״א) ולהרהון פי' לעביט של מי רגלים קורין עמילה לשון זוהמא כמו עמילן של טבחים:

אהלה כתיב ודורש המדרש בתחלה כפי הכתיב אהלה ואח"כ אהלו כפי הקרי:

שנטע אהל שרה תחילה כו'. כדקי"ל שצריך אדם לכבד את אשתו יותר מגופו. וכל כבודה בת מלך פנימה. ומלת נטע מל' ויטע אהלי אפדנו. ואפשר שצ"ל נטה בה"א:

ואחד לקניינה. שזכה בה שנאמר קום התהלך וגו' וכמו שאמרו חז"ל מכי דייש אמצרא קנה ועיין עוד לקמן סוף פ"מ תניינא:

ה"ג אלא שלא יפלו בניו בעי:

שהקריא כו'. הרגיל אותו בפי הכל עד שכולם קראו בשם ה' וקרי ביה והקרא או ויקריא:

ולהכניסם ויקרא דרש שקרא אותם להביאם בשם ה' יתברך:

מחקה. לשון חיקוי ודמיון:

אחד לבשורת הארץ זה הראשון. ואחד. שלא יפלו בניו בעי זה שני:

ואחד לקנינה. זה שלישי. ראשון וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לבשורתה. שני ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח התחיל מתפלל שלא יפלו בניו בעי:

לקנינה. דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה וסמוך ליה ויאהל אברם וישב באלוני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה':

ס"א ובגמרא לא נקט בנין המזבחות כסדרן כי אותו שבנה בעי לא היה שלישי כי אם שני והכתוב מוכיח כי שניהם כתובים כאחד זה אחר זה ומזבח של בשורה ראשון ומזבח של הקנין לאחרון ואיידי דבעי לפרש מעשה דיהושע קודם נקט ועשאו אחרון:

ויקרא בשם ה'. מקום שהיה רגיל להתפלל שם ע"כ:

התחיל מגייר את הגרים. הקריא שמו בפי הכל התחיל קובע חק:

אחד לבשורת הארץ. והוא אותו שבנה בעברו עד מקום שכם כדלעיל (יפ"ת):

ואחד לקניינה פי' לזכות שיהיה לו קנין בארץ. והוא אותו שבנה באלוני ממרא שבחברון כשאמר לו קום התהלך בארץ (יפ"ת):

ואחד שלא יפלו בניו בעי. והוא השני שבנה כשנעתק ההרה שצפה שעתידין בניו להנגף בעי בעון עכן. ומה שהקדים הג' שהוא לקנין הארץ משום דמאריך בדרשה בענין המזבח דעי שבקיה לבסוף (נזה"ק):

שלא יפלו בניו בעי שנאמר והעי מקדם ויבן שם מזבח:

זכותו של אברהם דריש לשון עליה ויעלו עפר וגו' לשון עליית זכרון:

מלמד שהקריא כו' שקריאתו כאן היה לצורך אחרים שבזה הקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה. ר"ל שפירסם מציאות אלהותו והשגחתו בעולם (נזה"ק). וגיר' הילקוט ויקרא בשם ה' צלי. ד"א ויקרא בשם ה' התחיל כו'. תחלה פירש ויקרא צלי שהתפלל שלא יפלו בניו בעי ואח"כ דורש שהקריא שם ה' בפי אנשי דורו:

ד"א ויקרא התחיל כו'. דלפירוש קמא לאו בגירות ממש מיירי אלא בהודעת פרסום שמו לבד והד"א מפרש שהתחיל מגייר גרים ולהכניסן תחת כנפי השכינה לשמור מצותיו ולהתדבק בדרכיו ממש:

הלוך ונסוע הנגבה שתמיד היה חושב ומחקה (לשון חיקוי ודמיון) בדעתו ענין עבודתו בבהימ"ק וכדלעיל פרשה י"ט שאברהם התחיל להוריד השכינה משמים. וביהמ"ק נקרא נגב וכמ"ש יחזקאל סי' כ"א אל יער שדה נגב. והנמשל והטף אל מקדשים ע"ש: