הנה עין ה' אל יראיו כו'. זה אברהם שכמו שהיתה עין השגחתו עליו בדבור מאתו ית' להצילו ממות מיד נמרוד וכמ"ש אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ואח"כ אמר לו לך לך מארצך וגו'. כן בשעת הרעב אמר לו גם כן שילך למצרים להנצל מהרעב. על כן פרט להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב. וגם בכוונה להביאו לנסיון עם שרה. ומ"ש יראיו לשון רבים שכולל גם שרה עמו:
חסד לאברהם שפירושו החסד שנשבע לו ה' לעשות לזרעו וזהו למיחלים שיחל לחסד ה' שנשבע לו (יפ"ת):
ממיתתו של נמרוד שהשליכו לכבשן כדלעיל פ' ל"ח:
לחיותם ברעב שהצילו ה' בהיותו בארץ ישראל ונתן בלבו לרדת מצרימה ונתנו לחן ולחסד במקום לכתו (יפ"ת):
פתח אשרי הגבר כו' כלו' שמאברהם נלמוד שלא להרהר כנגד ה' ביסורי הצדקים. והכוונה לתת טעם למה שהביא השי"ת הרעב הזה ואמר שזה לנסיון לאברהם אם יקרא תגר נגד ה' שהביאו לארץ רעבה שצריך ללכת משם:
ואם בא להקפיד כו' דורש שהפסוק מדבר ביסורים שהגבר אשר השי"ת מיסרו אשרי לו ואם בא להקפיד ולהרהר אחריך מתורתך תלמדנו (קרי ביה תלמדנו בחיר"ק התי"ו) ויבין באברהם שנתיסר ביסורין ולא הרהר וידע כי כך המדה להיות הצדיקים מעונים בעוה"ז:
טרף נתן ליראיו דורש טרף טירוף שפירושו נדנוד ומחסור ורע שיהיו תמיד ביסורין בעוה"ז ולא ישבו בשלוה כדלקמן פרש' פ"ד. וזה כדי שיפרעו איזה חטא קל שביניהם וישכנו לבטח בעולם הבא. וז"ש אבל לעתיד יזכור לעולם בריתו. כלו' ברית החסד אשר כרת עם הצדיק יזכרנו לעולם העתיד הוא העולם הבא עולם שכולו ארוך. והרש"ש גורס בעוה"ז. יזכור לעולם לע"ל:
אוותנטיאה כו'. חוזק וממשלה של אותו רעב שהיה בימי דוד לא היה ראוי לבא אלא בומי שאול וע"ל פרשה כ"ה הטעם ושם נתבאר כל מאמר זה:
[כולם לא באו גרסינן]:
בימי למך. האי דכתיב הראשון היה בימי למך:
של בצורת. פירש' לעיל פרשה כ"ה שנה עבדה שנה לא עבדה:
של מהומה. ראש חמור (בחמשים) שקל [צ"ל בפ']:
מ"ב סאין היו. בסלע או בשקל. והא תני בניחותא:
הולכת בסלע. בתחלת מגילת רות גרס בשקל:
ה"ג לא יצא לח"ל ואלימלך יצא ולפיכך נענש ויהי כו' ועיין ריש רות [ולעיל פכ"ה ולקמן בפרשת תולדות ובס"פ המוכר את הספינה והכי מסיים ג"כ רש"י ז"ל ובילקוט]:
רש"י
שנים וארבעים מדות ונעשו אחד וארבעים. שנים וארבעים מדות היו נותנים בדינר זהב עד שלא בא רעב ומשבא רעב לא חסר אלא אחת משנים וארבעים מדות בדינר אחד ולכך יצא אלימלך משם ולכך נענש:
עץ יוסף
עשרה רעבון כו' לעיל בפרשה כ"ה ושם פירשתיה. וטעם זכירתה פה כטעם הנ"ל שהרעב הזה לנסיון לאברהם. וז"ש כאן וכולן לא באו בימי אנשים שפופין כו' (יפ"ת):
אוותנטיאה פי' ממשלה וחוזק:
לא היתה ראויה בימי דוד. כצ"ל ועיין פירושו בפרשה כ"ה:
גרופית של שקמה. פי' אילן סרק. והוא דרך משל:
ודייטרוטין פי' כלים נאים:
בצורת גשמים מועטים:
של מהומה פרש"י נפלה המיתה בבהמות ונתיקר הבשר עד שהיו מוכרחים ליתן בעד ראש חמור שמונים כסף:
בשם רבי דוסא משני סאין היו ונעשה מאחת. כצ"ל ועיין פירושו בפרשה כ"ה:
ביפיה. ולכן החליט לאמת ויציב שיפיה יופי אמתי ומצריים גם המה יתמהו על זה:
הלכנו. כך אמר אברהם:
בארם נהרים כו'. ושם אינם שחורים כל כך ואפ"ה אין נאה כמותך ואף כי אם נבא למקום כעורים כו':
ה"ג טפילה ונעשו טפילה אברהם וברק:
ומשכת וגו'. הרי שהוא היה העיקר ויאמר אליה וגו' עשה עצמו טפל לה וכדמפרש ואזיל:
ה"ג אם תלכי עמי לקדש. לקדש שם היה דר ברק:
אלך עמך לחצור. מקום האויב יבין מלך חצור וכתיב סיסרא שר צבא מלך חצור. הרי שאמר אלך עמך לחצור היא עיקר והוא טפל לה וכן למ"ד אלך עמך למלחמה:
אפס וגו'. סיפיה דקרא כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא הרי שהיא נשארה עיקר אצל המלחמה וגם לענין השירה שעשה עצמו בה עיקר נעשה טפל לה וכדמפרש ואזיל:
לשון יווני הוא אפס. בילקוט לא גרס ליה ונראה שהוא לשון מיעוט כמו כי אפס כסף וממעט את ברק מן השירה וכן הוא באיכה רבה בפסוק בכה תבכה וע"ש:
[לך לבדך גרסינן]:
רש"י
שעל ידי הדרך. אדם מתבזה מפני טרחות הדרך ונמצא כעור. לשון אחר שאינו מלובש בבגדים הנאים הוא מתבזה כך שרה על ידי הדרך היתה מתבזת ואפי' כן לא נמצא אשה יפה כמותה:
עכשיו שאנו נכנסין למקום כעורין. במצרים לפי שהם סמוכים למזרח כולן מפוחמים ס"א ל' אחר מפני שמצרים יצאו מחם שהיה אביהם כדכתיב ובני חם כוש ומצרים וגו' ע"כ:
ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי. עשה עצמו טפלה. ברק היה עיקר דכתיב ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם אם תלכי עמי לקדש ותהיה ידך עמי להזעיק לי בני נפתלי ובני זבולון אלך עמך לחצור:
למלחמה. לפי שהיו משועבדים לחצור. דכתיב. וימכור אותם ביד סיסרא שר צבא חצור ואם לא תלכי עמי לא אלך שלא יאמינו לי אבל לפי שאת נביאה בך יאמינו:
ס"א ונעשה טפלה. מכל וכל אפילו על השירה דכתיב ותשר דבורה וברק מלמד שדבורה עיקר לשירה וברק טפל לה והוא שדבורה אומרת לו מה את סבור כו' ע"כ:
מה את סבור שתפארתה של שירה נמסרת לך לבדך. שאתה אומר עמי שאת עיקר חייך אינו כן אלא כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא ומפורש בתני דבי אליהו וכי מה טיבה של דבורה אצל ברק והלא דבורה במקומה וברק במקומו אלא אמרה לא כך כתוב בתורה ודרשו השופטים היטב וסמוך ליה כי תצא למלחמה מה ענין זה לזה אלא רמז לשופטים שמנהיגים בישראל שיצאו עמהם למלחמה ועוד לפי שברק שמש את הזקנים בחייו של יהושע ושמשן לאחר מיתתו לפיכך הביאוהו ונתנוהו אצל דבורה באותה שעה הראוהו לדבורה במה שהקב"ה מושיע את ישראל מבין האומות בבני אדם שמשכימין ומעריבין לבית המדרש ולבית הכנסת ועוסקים בכל יום בדברי תורה תמיד הן ומשמשיהן ומה נשתנה זבולון ונפתלי מכל השבטים ליעשות תשועה גדולה זאת על ידן אמרה נפתלי שמש את יעקב אביו ומצא ממנו קורת רוח זבולון שמש יששכר ועשה לו אכסניא ס"א:
עץ יוסף
הנה נא ידעתי כו'. ר"ל דלא הו"ל למימר אלא הנה אשת יפת מראה את. וידעתי למה לי. אעכצ"ל שבאלו כעת חידוש ידיעה (נזה"ק):
ר' פנחס בשם ר"א. בא לדרוש ס"ד מ"ש למען ייטב לי בעבורך וכו' וע"ז אמר שעשה עצמו טפילה שעיקר הטובה שייך לה. ולו בעבורה ובגללה:
אברהם וברק תחילה חושב כסדר. אך כשבא לדרוש בהם דורש תחילה מברק ואח"כ מאברהם כדרך המדרשים שהדבר שהוא עקרי בדרוש חושב בסוף:
ברק ותשלח ותקרא הרי שהוא עיקר במעשה כי אליו צוה ה'. והוא עשה עצמו טפילה במה שלא רצה ללכת מבלעדי דבורה. והיתה ברית כרותה לשפתים כי כן באמת נעשה לה טפל להיות עיקר התשועה בזכותה:
ר' יהודה ור"נ הוקשה להם מ"ש ואם לא תלכי עמי לא אלך. הלא היא אמרה לו בנבואה בציווי מהשי"ת:
אם תלכי עמי כו' ואם לא תלכי כו'. ס"ל שבאמת היה כאן שתי הליכות אחת שצותה אותו לקדש וע"ז בקש שתלך עמו. והשני הוא לחצור. והוא עמה. וז"ש ברק לדבורה אם תלכי עמי לקדש ובודאי טובים השנים מן האחד מאילו אהיה אני לבדי. ואז אוכל להכרית את סיסרא ועמו כליון גמור וממילא יפול מורא ופחד גם על הנשארים בחצור לכן והלכתי עמך אח"כ לחצור להכרית הנשארים שם. אבל אם לא תלכי עמי לקדש ובודאי בזכות עצמי לא אוכל לעשות כליון גמור וחרוץ בסיסרא ובעמו. אז ממילא לא אוכל לילך אח"כ לחצור למקום יבין מלכם. והלכו שניהם לתבור ואח"כ לחצור עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען. ואז אמרה שירה (כלי יקר):
אם תלכי עמי לשירה כו' שברק סבר שעיקר השירה יהיה נאמרת ע"י זכר ולא ע"י אשה כי קול באשה ערוה. ובאשר הוא כשר צבא ועיקר התשועה יהיה על ידו. ודאי לו נאה לומר השירה אך באשר אין שירה נאמרת אלא ברה"ק וברק לא היה רוה"ק שורה עליו לפיכך רצה להתחבר בעת אמירת השירה אל דבורה ששרה עליה רוה"ק להיות שפע רה"ק נאצל מעליה עליו כדי לאמר השירה ברה"ק:
כי לא תהיה תפארתך כו'. מלשון פאר ושירה כמ"ש ימלא פי תהלתך כל היום תפארתך. וכלשון מתקני הברכות יפארוך סלה. תפארת וגדולה. והשיבה לו שעל ידי שלא הלך בתמימות במצות השי"ת הפסיד שלימות השירה והניחה בידה. וז"ש ר' ראובן לשון יוני הוא אפס הניח. ועתה תהיה דבורה העיקר והוא הטפל:
למען ייטב לי בעבורך. שתלה טובתו בה. וכן היה לו שנאמר ולאברם היטיב בעבורה (יפ"ת):
כֵּיוָן דִּמְטָא לְמִכְסָא (כיוון שהגיע אברהם לבית המכס), אָמְרִין לֵיהּ (אמרו לו המוכסים): הַב מִכְסָא (תן מכס)! אֲמַר (אמר אברהם): אֲנָא יָהֵיב מִכְסָא (אני נותן מכס).
אָמְרִין לֵיהּ (אמרו לו המוכסים): מָאנִין אַתְּ טָעִין (בגדים אתה נושא; או: כלים אתה נושא)? אֲמַר (אמר אברהם): אֲנָא יָהֵיב דְּמָאנִין (אני נותן מכס של בגדים).
אָמְרִין לֵיהּ (אמרו לו המוכסים): דְּהַב אַתְּ טָעִין (זהב אתה נושא)? אֲמַר (אמר אברהם): אֲנָא יָהֵיב מִן דִּדְהַב (אני נותן מכס של זהב).
אָמְרוּ לֵיהּ (אמרו לו המוכסים): מְטַכְּסִין אַתְּ טָעִין (משי אתה נושא)? אֲמַר (אמר אברהם): דִּמְטַכְּסֵי אֲנָא יָהֵיב (מכס של משי אני נותן).
(אמרו לו המוכסים:) מַרְגָּלְיָן אַתְּ טָעוּן (מרגליות אתה נושא)? אֲמַר (אמר אברהם): אֲנָא יָהֵיב דְּמַרְגָּלְיָן (אני נותן מכס של מרגליות).
אָמְרִין לֵיהּ (אמרו לו המוכסים): לָא אֶפְשָׁר אֶלָּא דִּפְתַחְתְּ וְחַמֵּית לָן מַה בְּגַוַּהּ (אי אפשר, אלא תפתח ותראה לנו מה בתוכה).
שרה היכן כו'. שאמר כבוא אברם והל"ל כבואם שיפול אחריו שוב ויראו אותה וגו' ועוד שכבר עשה אותה עיקר:
נתנה. אברהם נתנה בתיבה:
כיון דמטא כו'. כיון שהגיע לתת המכס אמרו לו תן מכס:
אנא יהיב כו'. אני נותן מכס מה שתתבעו:
א"ל מאנין כו'. כלים אתה נושא בתיבה אמר אתן מכס הבא מן הכלים:
דהב כו'. זהב אתה נושא כו':
מטכסין. משי מובחר:
מרגלין. מרגליות:
אנא יהיב כו'. הכל כדי שלא יפתחו התיבה ויראוה בתוכה:
לא אפשר כו'. אי אפשר שתפטר אלא תפתח התיבה ותראה לנו מה שבתוכה:
איקונין. תואר:
נמסרו כו'. בה היו משערין היופי:
מתעלה כו'. דריש ויהללו כמו ויעללו בחילוף אותיות אחה"ע ורש"י פירש דייק ותוקח כד"א ולקחום עמים רבים כדלקמן וכן דרשו לעיל פרשה י"ו ויקח את האדם העלה אותו כד"א ולקחום עמים:
אנא יהיב כו'. אני אתן מאה דינרין:
ואיעלל כו'. ואכנס או י"ל אתעולל בה:
בעלייתן כו'. בעלייתן של הצדיקים הם מתעלין והולכין כשהם בירידה ובשפלות מניין שהם מתעלין והולכין:
מעלין כו'. ויעלו דרש לשון עלייה:
בעולם הבא. לימות המשיח וכן תמצא בהדיא סוף מסכת כתובות ועיין לקמן פרשה מ"ג:
ולקחום כו'. פסוק הוא בישעיה סימן י"ד ומדבר בעלייתן של ישראל:
רש"י
מאנין. בגדים:
מטכסין. מעילין:
מתעלה והולכת. דכתיב ותקח האשה וגו' כמה דאת אמר ויקח את האדם אמרינן עילה אותו ע"כ:
נתנה בתיבה שהטמינה בתיבה ובא אברהם לבדו. ומרומז גם בפסוק והיה כי יראו אותך המצרים משמע שיתכן שלא יראו אותך כי אטמינך:
כיון דמטא כיון שהגיע לתת המכס אמרו לו תן מכס:
אנא יהיב אני נותן מכס מה שתתבעו:
א"ל מאנין כו' כלים אתה נושא בתיבה. אמר אני אתן מכס הבא מן הכלים:
דהב כו' זהב אתה נושא:
מטכסין משי מובחר:
מרגלין מרגליות:
לא אפשר כו' אי אפשר שתפטר אלא תפתח התיבה ותראה לנו מה שבתוכה:
הבהיקה כל ארץ מצרים מזיוה. ואפשר שהכוונה שמגודל הפלגת היופי נשמע הקול בכל ארץ מצרים איש מפי איש עד כי כמעט כולם כאחד באו לראותה. וע"ד זה הבהיקה כל מצרים מזיוה (נזה"ק):
איקונין תוארה:
נמסרו לראשי הדורות. כלו' דמות צורתה נמסרה לראשי דורות כי אחד בדור תמצא לפעמים יפה כדמות צורתה. והיינו שיש קצת דמיון ליופיה עם של חוה:
ויראו אותה שרי פרעה. וס"ד ותקח וגו' ועל זה אמר מתעלה והולכת ותקח דרש שהוא לשון עילוי שלהכניסה לבית פרעה היו מעלין אותה בדמים זה אומר אני אתן כו' וזה אומר כו' לרוב מעלתה שהיו מתכבדין בדבר (יפ"ת):
ואיעלל עמה פי' ואכנוס עמה לבית המלך:
אין לי אלא בעלייתן. פי' אין לי שהצדיקים מתעלין והולכין אלא בעלייתן. אבל בשעת ירידתן מנלן שמ"מ הם מתעלים והולכין:
ת"ל וימשכו ויעלו אותו. דהו"ל למימר ויעלוהו אלא ללמדך שהיו מעלין אותו בדמים לזכות בעלייתו שלאחר ששלח המלך השלשים אנשים להעלותו מן הבור באו עוד שם אחרי' לזכות במצוה זו מפני עילוי הדמים לצדקה (נזה"ק):
ולקחום עמים כו' דמאחר דכבר אומר והביאום אל מקומם מה ת"ל ולקחום עמים אלא ללמדך שיקחו אותן בעילוי דמים מי יזכה להביאם:
[וירד אברם מצרימה ובישראל וגו' ה"ג לגור בארץ באנו באברהם כתיב כי כבד]:
[תשליכוהו וגו' גרסינן]:
על העם וגו' גרסינן:
עץ יוסף
וכבוש הדרך לפני בניך שמעשה אבות סימן לבנים:
כי זה שנתים הרעב. כלומר שע"י הרעב נזקק לרדת למצרים כי בטענה זו קראו יוסף (יפ"ת):
כתיב לגור שם. רמז למ"ש המגיד מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם:
באברהם כתיב כי כבד הרעב. שאם לא מפני כובד הרעב לא היה יוצא מא"י אלא היה סובל. כן ישראל שאלולי כובד הרעב שלא היו יכולים לסבול לא שלח יעקב את בנימן כדכתיב והרעב כבד בארץ ויהי כאשר כלו לאכול את השבר (יפ"ת):
ויהי כאשר הקריב. ר"ל כמו שאברהם כאשר הקריב לבא מצרימה נתירא מהם כן ישראל כאשר קרבו זה אל זה היינו המצריים לישראל וישראל למצריים יראו ישראל:
והרגו אותי ואותך יחיו שיהרגו הזכר ויחיו הנקבה. וכן במצרים אם בן הוא והמיתן אותו. וכן כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון:
באברהם כתיב ויהי כבוא אברהם כו'. רמז שכמו שאברהם בבואו נתכבד ביניהם והטיבו לו בחשבם כי שרה אחותו כן ישראל בבואם למצרים היו מכובדים עד מות השבטים (יפ"ת):
וילך למסעיו רמז ג"כ שישראל יעשו מסעות הרבה עד בואם לא"י ולא ילכו בבת אחת. והיינו אלה מסעי ב"י: