בראשית רבה · פרשה מא

סיקוסים. קשרים [ועי' בערוך]:

מהן שכרן כו'. דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא לעולם הבא [וכ"ה בהדיא בשו"ט ובמד"ר פ"ג ושם כל המאמר הזה והותר]:

מכוון למעלה. מפני שאין בו עקמומית כדלעיל:

יש להן תאוה. כדלקמן:

בתמתן. שם מקום:

דקלי. אומן בקי בנטיעות דקלים כדאמרינן חמר גמל גנן:

צופה מריחו. זכר אחד עומד ביריחו והיא מתאוה לקבל הרכבה ממנו:

ה"ג כיון שהרכיבוה אותה ממנו [ועי' במד"ר פ"ג ובס' בחיי פ' תזריע]:

תמן כו'. בבבל עושין כלים אף מן התמרה [וכ"ה בהדיא בשו"ט ובמד"ר]:

להלל. לשבח להקב"ה בחג הסוכות:

חריות. הענפים של דקל קורין חריות:

סיבים. סיב הגדל סביבו עושין ממנו חבלים ובשוחר טוב גרס בהדיא הסיב שלה:

סנסגים. כמין חוטין תולין ממנו כמו בגפן:

שפעת קורות. פירש הערוך קורות גדולות:

להקרות. לעשות ממנה תקרה על הבית ובשוחר טוב גרס וקירות לסוכה:

נופל כו'. מפני שכל הענפים הם למעלה בראשו:

להזדווג כו'. להרע להם:

לא עקומים ולא פקוסים. ס"א סיקוסים. לא עיקום ולא קשר:

מעשה בתמרה אחת בחמתן. שם מקום:

ולא היתה עושה פירות עבר אדם אחד וראה אותה ואמר תמרה זו צופה מיריחו. תמר צופה מיריחו והיא מתאוה להרכיב אותה ממנו. ובשוחר טוב מפורש מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן והיו מרכיבין אותה ולא היתה עושה פירות אמר להן דקלי אחד תמר היא רואה מיריחו ומתאוה לו והביאו לה ומיד עשתה פירות כך כל תאותן של ישראל וסיכוין להקדוש ברוך הוא:

מה התמרה כו' לפי שדוד אחז דמיון מתמר וארז אשר אין מעלתן דומים זה לזה כדמפרש לכן אומר הדמיון בשניהם להורות על מעלת כל אחד לא על חסרונם. שדבר שהוקש לשתי מדות אתה נותן לו כח היפה שבשתיהם:

לא עקומים בערוך גרס עומקים:

סיקוסים פי' סוף וקץ. ויש עצים קשורים הנקראים בלע"ז שלנו סענקעס. שהעצים החלקים הולכים גידי העץ מהשורש עד ראש העץ. כך הצדיקים כל מעשיהם לשם השי"ת והם ישרים. והרשעים דומים לקשורי העץ שהם עקומים ועקשים:

צילן רחוק שהם גבוהים והענפים מתחילין לגדל בגובה האילן. ולמטה הם בלי ענפים. כן בצדיקים עיקר תכליתם נצמח רק לבסוף בעוה"ב כי מפני שהם גבוהים וגדולים במעלת נפשותם מוכרחים לצרוף גדול מאד בעוה"ז עד שלבסוף יושלם נפשותם בתכלית הזכות והטוהר:

לבן מכוון למעלן כי במין הצומח הלב הוא הדבר הפנימי. ואם הוא חזק אז הוא מכוון למעלה בלי עקמימות. וכן בצדיקים לבם וחוזקם הוא רק למעלה לה' ועי"ז יתחזק לבם תמיד בבטחון חזק:

התמרה וארז יש להם תאוה. להתדבק למיניהם כעובדא דבסמוך. וכך הוא המדה בכל הצומח. אף הצדיקים שהם חלק אלוה ממעל מצד מקור נפשותם יש להם ג"כ תאוה לה' להתדבק בו ובדרכיו. ועל זה אמר שנאמר קוה קויתי ה' כלו' כל תוחלתי ותאותי הוא ה' להתדבק בו (נזה"ק):

בחמתן שם מקום:

ולא היתה עושה פירות. בבמ"ר פ"ג ובשוח"ט מסיים והרכיבו אותה ולא עשתה פירות עבר דיקלי כו':

תמרה היא צופה מיריחו. ויריחו נקראת עיר התמרים ובשוח"ט הגירסא תמרה היא צופה ומריחה ופירושו שהיא רואה וצופה תמרה פלונית ומריחה ריחה ולא תגדל פירות עד שירכיבו אותה ממנה וכן הארז יש בו תאוה ונמצא בו זכר ונקבה:

אין עושין ממנה כו' ת"ל ארז כו'. והנמשל בצדיקים שהם מביאים ההשפעה לעולם והעולם מתהנים בהם כמו מן הכלים (יפ"ת):

תמן כו'. פי' בבבל עושים כלים מהארז. והמת"כ פי' תמן בבבל עושין כלים אף מן התמרה וכן הוא בהדיא בשוח"ט ובמד"ר. ובבבל היו מצויין דקלים הרבה כדאי' בפסחים ריש דף ס"ח:

ת"ל כתמר יפרח כצ"ל דהיינו שכר פירותיהם הנאכלין בעוה"ז כדאיתא להדיא בבמדב"ר פ"ג:

אין בה פסולת כו'. מילתא אחריתא היא דדריש תו קרא בכלל ישראל דנקראו צדיקים כדכתיב ועמך כולם צדיקים (יפ"ת):

להלל לשבח להקב"ה בחג הסוכות:

חריות הענפים של דקל קורין חריות:

סיבים סיב הגדל סביבו עושין ממנו חבלים:

סנסנים כמין חוטין תולין ממנו כמו בגפן:

שפעת קורות קורות גדולות:

להקרות לעשות ממנה תקרה על הבית:

מהם בעלי אגדה. מהם בעלי מצות מהם בעלי צדקות. כן הוא במד"ר שם וע"ש:

נופל ומת מפני שכל הענפים הם למעלה בראשו:

להזדווג להרע להם. ואינו משמר עצמו שלא יוסיף על רצון הש"י וכמ"ש אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. ולומד מפרעה שהיה לו רשות ליקח מס מאברהם אך לא למשול באשתו. ועל כן נענש פרעה. ואגב דרשא זו הובא כל מאמר זה לכאן:

בראתן. מכת ראתן:

שהאשה רעה לו. תשמיש אשה ובפירוש רש"י מצא הטעם שהחולי ההוא מחליש האדם מאד עד שכמעט נופל ותשמיש מחליש ג"כ לפיכך חולי זה קשה לו מאד:

קורות ביתו. דייק מדכתיב ואת ביתו ביתו ממש:

עלו דטולמוסן כו'. הערוך פירש טולמוס איש בליעל ורשע ולפי זה יכול להיות שפירושו ההדיוטים בקשו לנעול מנעל של המטרונא שודאי אינו יוצא נקי וכן כאן ע"ד כלי שנשתמש בו קדש כו' וכה"ג אמרינן מסאנא דרב מכרעי לא בעינא וכל זה בפנ"ב ועיין שם פירושו בשם רש"י ולפי פירוש דהתם לא גרס ליה כאן ובירושלמי סוף פרק המדיר גרס עד דטולמסון דנגע בפונסא דמטרונא:

אברהם יצא בהבטחה. שאתה הבטחתו שלא ינזק שנאמר ואברכה וגו':

ואני יצאתי. ע"פ דברו שהאמנתי ושמתי בטחוני בך אע"ג שלא הבטחתני:

סירה. בית הסוהר שנלקחה בע"כ:

ואני בתוך הסירה. בתמיה וכי תצא זאת מלפניו:

מגלב. רצועה ומקל:

אין אמרת כו'. אם תאמר שאלקה פרעה ובני ביתו אלקה אותם ואם תאמר שאניחם אניחם:

וכל כך למה. הרי היה סבור פרעה שבהיתר לקחה:

בעיצור. עצירת נקבים שנאמר כי עצור עצר ה' בעד כל רחם וכמו שפירש"י שם:

בראתן לקה. ואדם חלש ממנו מאד עד שכמעט נופל בכל מקום שהולך ואין לך מכולן שהאשה רעה לו אלא ראתן בלבד שקשה לתשמיש המטה מפני שמחולי זה אדם חלש ותשמיש המטה מחליש:

טולמוסין. אנשי חמס דולמי בלע"ז תרגום אדם בליעל גברא טלומא:

ס"א נכנסו הנבלים. למנעלה של שרה:

טולמוסין. גלוטוס בלע"ז:

לשון אחר נכנסו הנבלים להתגרות ולזרז את פרעה ואומרים לו למה לא תקרב למסאנה לתשמיש:

חוץ לסירה. חוץ מן הצרה סירה כמו קוץ ודרדר:

ומגלב בידו. רצועה בידו ולועזין קודייר:

וכל כך למה. רוצעו המקום והלא בהיתר גמור לקחה דכתיב הנה הוא אמר לי אחותי היא וגם היא אמרה לי אחי הוא אלא שהיתה אומרת לו וכו' ע"כ:

בראתן מכת ראתן:

שהאשה רעה לו תשמיש אשה. פרש"י הטעם משום שהחולי הזה מחליש האדם מאד עד שכמעט נופל ותשמיש מחליש ג"כ לפיכך חולי זה קשה לו מאד:

ובו לקה פרעה. על שרצה לבא אצלה לקה באופן שלא יוכל. ועיין תנחומא כאן:

אפי' קורות ביתו. דריש ביתו כמשמעו שגם ביתו לקה וכמפורש בתורה שהבית לוקה בנגעים. ונכון להגיה כאן קירות ביתו. וכמ"ש ברש"י בחומש כותלי ולא קורות:

והכל אומרים על דבר. דורש על דבר כמשמעותו מלשון דבור ואמירה שבאשר ראו מכה כזה שהוא חוץ ממנהג הטבע היו אומרים שזה בודאי על דבר ששרה היא אשת אברם ולא אחותו שאברהם לא אמר אחותו אלא מפני היראה:

עלו דטולמוסין כו' פי' עבדי פרעה החצופים והרקים נכנסו בשליחות לחלוץ מנעלה ולהשכיבה במטה בעל כרחה (רש"י והערוך) דר' ברכיה מפרש את ביתו אנשי ביתו. לזה אמרו שבאו עבדיו כו' לכן נלקו עבדיו בנגעים לבל יוכלו להתקרב אצלה מכאב הנגעים (נזה"ק):

וכל אותו הלילה כו'. שבאה בטענה ואמרה אברהם יצא מארצו בהבטחה. שהשי"ת הבטיחו ואברככה ואגדלה שמך. ולשרה לא הבטיח אלא האמינה ובטחה בנבואתו. ואם היה אברהם ג"כ בתוך הצרה היתה שרה בוטחת ומאמינה על הבטחת השי"ת לאברהם. והיתה גם היא נצלת על ידי הבטחתו. ולא כן עתה שאברהם חוץ לצרה. והשיב לה הקב"ה לא בעבור הבטחה אני עושה. אלא תפלה אני שומע. וגדול שכר המאמין משכר המובטח ויתקדש שם שמים על ידך:

סירה בית הסוהר שנלקחה בעל כרחה:

ומגלב בידו שוט לסוס ומתג לחמור תרגומו שוטא לסוסיא ומגלבא לחמרא (מוסף הערוך):

אין אמרת מחי כו'. וזהו על דבר שרי שאמרה ודיברה שיכה והכה. וגם דורש על דבר שרי אשת אברם שדיברה ואמרה אשת אברהם אני:

וכ"כ למה פי' הרי היה סבור פרעה שבהיתר לקחה. אלא שהיתה אומרת אשת איש אני שכאשר ראתה שלא הועילה במ"ש אחי הוא גלתה הסוד שהיא אשתו:

אין אמרת מחי כו' וענין השאלה הוא שאם ח"ו היתה שרה מתרצת אליו לא היה המלאך עושה לו מאומה:

בעיצור עצירת נקבים וכמו שפרש"י שם:

על דבר לגז"ש. שאחרי שהעונש הוא מדה במדה נגד החטא. ואחר שחטאם אחד א"כ עונשם אחד ג"כ:

הה"ד ויוציאם כדלעיל שאברהם היה סימן לבניו:

הקפותיו. מה שנטל באמנה:

[ארבעה דברים כו'. ג"ז באיכה רבתי פ' ידו פרש צר אפס קצהו]:

וילך אתו לוט. סיפיה דקרא ואת כל רכושם משמע שגם רכושו היה לו בעבור אברהם או י"ל מה שהלך עמו בטוח בדבר ה' ונחשב לו לדבר טוב:

ועתה לכה נא וכו'. כל אלו מקראות מדברים בעמון ומואב ובני לוט:

ויהי אחרי כן. פסוק הוא בד"ה ב' סימן כ':

ידו פרש צר. מדבר בעמון ומואב [וע"ש במדרש איכה ובפירש"י]:

חטא שלהם. ששכרו את בלעם לקלל ישראל:

ובמים וגו' גרסינן. וסיפיה דקרא ואשר שכר עליך את בלעם נראה דה"ג ומה ענה וגו'. כי לא קדמו ישראל בלחם וישכור עליו את בלעם לקלל (נחמיה י' ג') וישלח ויקרא לבלעם בן בעור לקלל אתכם (יהושע כ״ד:ט׳) והמדקדק ימצא כי נכון הוא [ואח"כ לתקופת השנה מצאתי בספר א"א שכתב כן בשם נ"א באיכה רבה פר' הנ"ל וברוך האל שכוונתי דעת הגדולים]:

עמדו כו'. והרי הם ד' לא יבא עמוני כו' עד אשר לא קדמו כו' הרי אחד. זכור נא מה יעץ וגו' הרי שנים. כי לא קדמו ישראל בלחם הרי שלש. וישכור עליו את בלעם לקלל הרי ד':

למסעותיו. שהלך בהם חזר להתפלל שם:

הקפותיו. מה שנטל באמנה:

הה"ד ויוציאם כו' משום שכל ענייני אברהם סימן לבניו. לכן אמר הכ' ואברם כבד לרמוז שגם כן בניו יצאו ברכוש גדול ממצרים (יפ"ת):

במסעיו שהלך כלו' בחניותיו. וקרא חניותיו בשם מסעיו שמקום חנייתו אף הוא קרוי מסע לפי שממקום החנייה נוסע פעם אחרת (הרא"מ):

לפרוע הקפותיו יתכן שבעת הרעב פיזר כל אוצרותיו לצדקה על כן הוכרח בלכתו למצרים ליקח בהקפה על בטחון השי"ת. ובחזירתו ממצרים פרע הקפותיו (נזה"ק):

דברים טובים כו' דאשמועינן שע"י הלוכו את אברהם עשה את כל הרכוש ואת כל הכבוד הזה (יפ"ת):

וילך אברם וגו' וילך אתו לוט בריש לך לך (בראשית י"ב ד'). וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים (שם י"ג ה'). וישב את כל הרכוש וגם את לוט ורכושו השיב (שם י"ד ט"ז). ויהי בשחת אלהים. הרי כתוב ד' פעמים שהיו לו טובות ע"י אברהם וחשב ד' ענינים שונים. אחד שלא התערב עם העכו"ם כי אברהם הצילו מהם ועי"ז לימד עכ"פ האמונה האמתית. והשנית בקניני הזמן כי היה לו מקנה רב בזכות אברהם. השלישית הצלה מהמלחמה. הרביעית הצלה ממות ומעונש סדום שזה מן המיתה ממש:

לא דיין כלומר ראה נא רעת לבם כי שכחו טובות אבותינו עליהם. והם גמלו עלינו רעה יותר מכל העמים. ולכן נכתב חטא שלהם בד' מקומות להורות על רעת לבם משכיחת הטובות הד'. ולכן עמדו ד' נביאים וחתמו גזר דינם מה שיהיה באחריתם באין השבה מאומה לטובה עוד:

מלאכים אל בלעם וכמ"ש שבלק היה מלך מואב. וכן בסוף בלק ויחל העם לזנות אל בנות מואב. והשכירות לקלל את ישראל ומה שהחטיאו אותם בזנות כחד חשיב שעל שראה כי לא נעשתה עצתו הראשונה בקללה כרצונו חזר לעשות זנות:

ויאסוף אליו את בני עמון. ר"ל שעגלון מלך מואב אסף את בני עמון ועמלק ויך את ישראל:

על כל מחמדיה. וס"ד אשר צוית לא יבואו בקהל לך. והיינו בני מואב ובני עמון. שרצו עמון ומואב לבוז את התורה כדי לעקור לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה':

ונכתב חטא שלהם. פי' חטא האחד היינו מה ששכר את בלעם נכתב בד' מקומות וכאן חסר וכך צ"ל ונכתב חטא שלהם בארבע מקומות (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'. (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור. (נחמיה י״ג:ב׳) כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים וישכור עליו את בלעם לקללו. (יהושע כ״ד:ט׳) וישלח ויקרא לבלעם בן בעור לקלל אתכם:

ירמיה אמר לכן הנה כו'. כתיב שם הילילי חשבון וחשבון ממואב הוא (יפ"ת):

ה"ג בנותיך וגו' ר' טוביה בר יצחק אמר ב' מציאות והכי מוכח בילקוט ולקמן פר' וארא:

שני אהלים שמיעוט אוהלים שנים רמז לרות המואביה ונעמה העמונית (אמו של רחבעם) שהנשים נקראות אהל כמו כי שלום אהלך. שובו לכם לאהליכם וזולתם. והטעם כי בזכות אברהם היה ללוט ההולך ברגליו זכות שיצאו ב' פרידות טובות ממנו להדבק בזרעו (יפ"ת):

דכוותה קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות ר' טוביה בר רב יצחק אמר ב' מציאות כצ"ל. והכי פירושו דכי היכי דהכא פי' רבי טוביה אהלים על רות ונעמה הכי נמי פי' הנמצאות על רות ונעמה וכדלקמן פרשה נ' (יפ"ת):

ב' מציאות טובות. הנמצאות רמז לב' מציאות טובות הנמצאות בהן:

מצאתיו בסדום שמאז שם ה' עינו עליו שנתן פליטה בעבורו לבת לוט כדדרשינן בהנמצאות:

מצאתיו בסדום שלא נמצא בכולם זרע צדק רק דוד שעתיד לצאת מלוט (יפ"ת):

זמומה. זמם היה נותן בפיהם כדי שלא ירעו בשדות אחרים:

הותר הגזל. בתמיה:

פרדה כו'. פרד אינו מוליד לכן קורין לכל עקר פרד:

ואין אוכלין כו'. לכן אף אם אוכלין בשדות אחרים משלהן הם אוכלין ואין בו גזל:

עד עכשיו כו'. כלומר עדיין יש להם זכות בארץ שלא נתמלא סאתם עדיין:

בהמתו של א"א כו' שמריבתם היתה על מה שלא יחושו לגזל לרעות בשדות של אחרים. והכנעני והפריזי אז בארץ הוא תשובה על דברי הרועים כדמסיק ואזיל (יפ"ת):

זמומה זמם היה נותן בפיהם כדי שלא ירעו בשדות אחרים בדרך הלוכם:

פרידה אינו מוליד לכן קורין לכל עקר פרידה. ואברהם טומטום היה:

ואינו מוליד וע"כ הזרע הנזכר היינו מה שאמר לו הקב"ה לזרעך אתן הארץ הזאת ע"כ הוא לוט שהוא משאר בשרו. וגם גדל על ברכיו כבן (יפ"ת):

ואין אכלין כו' כלומר לכן אף אם אוכלים בשדות אחרים משלהן הם אוכלין ואין זו גזל:

אמרתי לו לזרעך נתתי במראה בין הבתרים. ומדכתיב התם ואת החתי ואת הפריזי וגו' משמע דוקא לכשיעקרו עכ"פ רוב האומות הנזכר שם והיינו שבעה עממין. ועדיין והכנעני והפריזי יושב בארץ. ומה שאמר בעל המאמר א"ל הקב"ה כך אמרתי כו' שהכתוב מקנטרן שאין הדין עמם מאחר שעדיין להכנעני זכות בארץ (יפ"ת):

עד עכשיו כו' עדיין יש להם זכות בארץ שלא נתמלא סאתם עדיין:

קלסתר. תואר ומראה פנים:

הפרד. לשון כסוס כפרד:

ואם אנא לדרומא כו'. בין כך ובין כך אנכי לדרום ואתה לצפון וכדמפרש לקמן ועיין זה במדרש בפסוק לב חכם לימינו:

מן כל אתר. מכל מקום יהיו החטין שלי:

ואשמאלה. בסגו"ל תחת אל"ף ראשונה פירושו ואני אלך אל השמאל:

ואשמאילה. לשון מפעיל לאחרים:

מן כל אתר כו'. מ"מ תרצה או לא תרצה אשמאיל אני אותך וכן הוא במדרש קהלת בפסוק לב חכם לימינו:

אם השמאל ואימינה. א"ל אם את לשמאל הוא צפון ואנא לדרום ואם הימין אם אנא לדרומא ואת לשמאלא מן כל אתר מכל מקום אנא לדרומא כלומר אי אפשר שלא אלך לדרום לפיכך תדע אם אתה תלך לצפון מוטב ואם אין אתה הולך לצפון בעל כרחך אני אלך לדרום:

ואשמאיל אותך. דמשמע אני הולך ימין אמר רבי יונתן לשני בני אדם שהיה להם ב' כורים אחד של חטים ואחד של שעורים אמר אם חטיא דידי שעריא דידך ואם שעריא דידך חטייא דידי מכל מקום חטייא דידי:

אין כתיב כאן אלא ואשמאילה אותך. מכל מקום אנא משמאיל לההוא גברא:

כשם שהיה ריב כו' שגם לוט לא היה מקפיד על הגזל. ומתנשא בירושת אברהם וע"ז היה קטטה בינו ובין אברהם:

ויאמר אברם כו' וקמ"ל ריב"ס דלא תימא דמדלא קאמר ברישא אלא ויהי ריב בין רועי כו' לא היה ריב בין אברם ולוט. אלא ריב ממש היה ביניהם כשם שהיה בין הרועים:

וכי אחים היו דמה שהקרובים והחברים נקראו אחים היינו לפי שמן הסתם יש אהבה ואחוה ביניהם כאילו הם אחים אבל הכא שהיה מריבה בין אברהם ולוט ודאי הותר קשר האהבה שביניהם וא"כ מדוע אמר כי אנשים אחים אנחנו (נזה"ק):

קלסתר פניו דומה לו. לזה א"ל כי אנשים אחים אנחנו:

כך א"א לאותו האיש כו'. ואף ע"פ שהנקבות מותרים לבא בקהל. מ"מ הכל הולך אחר משפחת האב (יפ"ת) וכן הרמז בלשון פרד אינו אלא על פרד זכר שהוא עקר ואינו עושה פירות ולא על פרידה נקיבה (נזה"ק):

ואם אנא לדרומה את לשמאלה. משום שלא יתכן שיתן אברהם את הברירה ללוט לבחור לו צד הימין. כי הימין לעולם לאברהם כמ"ש הלוך ונסוע הנגבה וכמ"ש נאום ה' לאדוני שב לימיני ונדרש על אברהם. וימין הוא חסד לאברהם. ועיין ביפ"ת:

מן כל אתר מ"מ יהיה החטים שלי:

אנא משמאיל כו' פי' מ"מ תרצה או לא תרצה אשמאיל אני אותך:

בולמוס. רעב ותאוה של עריות ועיין בערוך ערך בולמוס:

שמאכילין כו'. פירש רש"י סוף שנכשל בקרוביו:

ה"ג בילקוט לשון ערוה הוא וישא היאך מה דאת אמר ותשא אשת אדוניו וגו' את עיניה. כי היא ישרה בעיני:

וירא. וירא אותה שכם:

את כל ככר הירדן. היאך מה דאת אמר כי בעד כו':

והשקה את האשה. בילקוט גרס עוד ד"א אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי שמני ושיקויי:

כאינש דבחר פורנא כו'. כזה שבוחר בחבה לירש כתובת אמו בשמחה כן היה בוחר בערים הללו לאהבת הזנות וכן מצאתי שוב בפירוש רש"י:

אברם ישב וגו' גרסינן:

אין לך בכרכים רע כסדום. ובא הכתוב ומספר בגנותו שבחר בהיותר רעים שבכולם ורבי יוסי סבר שבשבחו ספר הכתוב שלא מצא בכולם מקום יפה באנשים כשרים והגונים ומעתה בא וראה אלו שהיו החשובים והמובחרים שבכלם שעליהם נאמר ואנשי סדום כו':

חטאים בגילוי עריות. כד"א וחטאתי לאלהים:

לה' בעבודת כוכבים. כד"א בלתי לה' לבדו:

בשפיכות דמים. מצאתי שנאמר וגם דם נקי שפך הרבה מאד:

כל מי שלהוט אחר בולמוס של עריות. רעב כאדם שאוכל ואינו שבע בלשון יון קורין לאדם שיש לו אותו חולי בולמס"א:

סוף שמאכילין אותו מבשרו. סוף שנכשל בקרובתו שאסרה לו תורה:

כגן ה' לאילנות. שהיתה נטועה מכל אילנות מובחרין כאותן שבגן עדן. ע"כ:

ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן. כאיניש דבחר פורנא דאימיה. כאדם שבוחר כתובת אמו:

ס"א. שבוחר כתובת אמו כלומר לוט היה להוט אחר הזנות כמו שבאה לו בירושה כזה שהוא רודף אחר ירושתו מכתובת אמו. ע"כ:

פרן זה מוהר כאילו היה בא לו בירושה:

אין לך בכרכים הללו רע כאנשי סדום. תדע שכשאדם רע קורין אותו סדומי ואין לך קשה כאמורי תדע שכשאדם קשה קורין אותו אמורי:

ס"א. וזה גנותו של לוט שלא נתישב אלא אצל הרשעים שבכולן ור' יוסי חולק ואמר דלא בא הכתוב אלא לספר בשבחו של לוט וללמדך גנותן של חמשה כרכים הללו דאין לך בכרכים הללו יפה מסדום שחזר לוט על כל ערי הככר ולא מצא מקום נאה כסדום אנשים טובים במדתם ואלו הן החשובין שבהם החשובים והטובים שבהם ובא וראה מה נאמר בהם ואנשי סדום רעים וחטאים ומפרש והולך רעים אלו לאלו. ע"כ. ואלו היו החשובים שבהם הגרועים שבהם עאכ"ו דכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים לה':

בולמוס פי' בערוך מלשון מי שאחזו בולמוס. פי' בלשון יון גרונו של שור. כלומר שאוכל הרבה כלחוך השור. וי"א לשון לעז הוא שקורין בולימו למי שאוכל הרבה. ור"ל שאחזו תאווה בלא גבול הן לאכילה והן לעריות. אך בתו ואחותו אין דרך אדם להתאוות להם אלא מי שהוא משולח בתאוותו סוף שמאכילין אותו מבשרו כלומר שנכשל בקרובותיו אשר הם אך עצמו ובשרו. וכמו שאירע ללוט שנכשל בבנותיו בעבור היותו להוט בעריות וכדמסיק (נזה"ק):

הפסוק הזה לשון ערוה. דהא היה בארץ כנען במקום רחוק מסדום. ובהכרח שהלך ברגליו וראה ובחר וכמ"ש בסוף הסימן כאן שחזר על כל ערי הככר וכו':

ותשא אשת אדוניו הרי כאן נשיאות עינים על ענין ערוה כדאמרינן לבא ועינא תרין סירסורי דחטאה העין רואה והלב חומד:

והשקה את האשה. דאע"ג דאין השקאה זו לעבירה. מ"מ כיון דבסוטה מיירי רמז דהשקאה דהכא לשון עבירה (יפ"ת):

כגן ה' לאילנות כו' שדבר שהוקש לשתי מדות אתה נותן לכל אחד כח היפה שבשניהם. וכאן הוקש לשני דברים שאמר כגן ה' כארץ מצרים. ואצל הגן כתוב ויצמח וגו' כל עץ נחמד. ובמצרים כתיב (דברים י״א:י׳) כארץ מצרים וגו' כגן הירק. הרי שארץ מצרים מיוחד לזרעים. ובסדום היו שתי מעלות אלו:

לאיניש דבחר פורנא דאימיה. הערוך ערך פרן ו' פי' ענין זנות. ובערך פלאה כתב לבלה ניאופים תרגמה עקילס פליאה פורני פי' בל"י לבלה קורין פליאה ולזונה פורני עכ"ל. ונראה דתיבת לו דרשי הכא כלו' שבירר הראוי לו כמו שבוחר זנות אמו שנמשך לטבעו. וכן לוט ע"י שהיה להוט בערוה בחר במושב הנואפים. ויש שפירשו פורנא כתובה. ור"ל שבחר בסדום כבוחר כתובת אמו כאילו היא ירושתו שטבעו נוטה אחריה (יפ"ת):

מקדמונו של עולם. דלא הו"ל למימר אלא ויסע לוט משם והא דכתיב מקדם בא לרמז שהסיע עצמו מקדמונו של עולם היינו הקב"ה (מזרחי):

לא באברם ולא באלוהו. ומה שנתן אברהם נפשו עליו כשנשבה. היינו עבור השני פרידות טובות שיצאו ממנו אשר מהם נבנה מלכות בית דוד ומשיח צדקנו (נזה"ק):

אין לך בכרכים כו' פי' אין כרך שיושביה רעים מסדום. ואין בעממים קשי עורף מעם האמוראי. ועם היות סדום כרך יותר רע. בחר לו לוט מכל ככר הירדן מפני שהם מינו כדלעיל (יפ"ת):

אין לך בכרכים יפה מסדום. ס"ל מכרכי ערי הככר. ופליג אדרבי דקאמר אין בכרכים רע כסדום. ובהא פליגי דלרבי בחר ביותר רע. ולר"י בחר מן הרע מיעוטו. ומ"מ סיפר הכתוב מגנותו שהיה לו להתרחק מכולם. וז"ש ואלו היו החשובים שבהם כלו' עם היותם החשובים שבהם נמצא בהם הרעות דקאמר קרא ומה יעשה באחרים (יפ"ת):

רעים אלו לאלו כמו במניעת חסד וצדקה ועון הגזל וכיוצא בו:

חטאים בגילוי עריות כדאשכחן בג"ע וחטאתי לאלהים:

לה' בע"ז דאע"ג דכל העבירות נמי לה' חוטאים. מ"מ עיקר החטא בה' הוא בע"ז שכופר בה':

מאד בש"ד כדכתיב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד:

כעס היה כו'. הקב"ה היה כועס עליו:

[ולוט בן אחיו גרסינן]:

כדי לירשו. להוריש את אשר לו כאילו ח"ו אינו מאמין בהבטחתו ית':

פרסתקין. פירש רש"י אסופי מן השוק:

ויהי ריב. אותו מדון הלך לו:

מלך. הקב"ה נעשה לו חבר:

כעס היה לאברהם אבינו. בשעה שפירש לוט מעמו מן השמים היו כועסין עליו אמר הקב"ה לכל הוא מדבק ומקרב אותן תחת כנפי השכינה ולוט בן אחיו אינו מדבק:

ר' נחמיה אמר. כעס היה לאברהם אבינו בשעה שהיה לוט בן אחיו מהלך עמו אמר הקב"ה כך אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת והוא מדבק ללוט בן אחיו אם כן פריסטקין הוא עושה ילך כמו כן ויביא לו שני פריסטקין מן השוק שני אסופים ויורישם את שלו כמו שהוא רוצה להוריש את בן אחיו ועובר על דברי:

הדא הוא דכתיב גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון מיד ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה:

אוהב טהר רב הן שפתיו רעהו מלך. הקב"ה אוהב כל מי שהוא טהר לב. ומי שיש לו חן בשכתיו. מלך הוא רעהו. כמו אברהם שהיה תמים וטהר לב ומצאת את לבבו נאמן לפניך ונעשה אוהבו של מקום שנאמר זרע אברהם אוהבי ולפי שהיה לו חן בשפתותיו שנאמר ודבר גבורות וחין ערכו נעשה לו הקב"ה כריע שמתוך אהבה שהיה אוהבו אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת:

כעס היה לאברהם. שהקב"ה כעס עליו שאמר לכל הוא מדבק כו':

וללוט אחיו אינו מדבק. דמ"מ לא היה ראוי לדחותו בשתי ידים אלא שמאל דוחה וימין מקרבת כדי שיחזור בו. דאם היה עם אברהם היה מתבייש מאברהם ולא הוה פקר נפשיה כל כך (יפ"ת):

לזרעך נתתי דהיינו זרע ממש והוא מדביק את לוט בן אחיו שחושב שמאחר שאין לו זרע זה שהוא משאר בשרו מיקרי זרעו א"כ ילך ויביא ב' אורחים מן השוק שמאחר שאינו זרעו ממש אין הפרש בין זה לזה (יפ"ת):

לזרעך נתתי בין הבתרים נאמר לו כן. וזה היה תחלה לדעת ס"ע כמ"ש פל"ט סימן י':

פרסתקין אסופות (רש"י):

גרש לץ כו' שהיה מתלוצץ על אברהם שהיה מובטח להוליד לעת זקנתו. ויצא מדון המריבה שהיתה ביניהם. וישבות דין וקלון היא המריבה והקלון שימשך ממנה בהיותם קרובים ומתקוטטים (יפ"ת):

הקב"ה אוהב כו' ופירושו האוהב לטהר לב וגם ריע לבעל החן הוא המלך:

ומי שיש לו חן כו'. וכאילו כתיב איש חן שפתיו (יפ"ת):

זה אברהם טהר הלב ואיש החן הנזכר הוא אברהם:

אברהם אוהבו אברהם אהב אותי. וממילא שמעינן שהקב"ה ג"כ אוהב לאברהם. שכל המקרב עצמו יקרבוהו יותר מלמעלה. וזהו שהוכיח שנעשה אברהם אוהבו של הקב"ה (יפ"ת):

גבורות וחין ערכו מייתי סייעתא שהאיש החן הוא אברהם דכתיב ביה וחין ערכו וכמו שדרש לה בתנחומא סדר זה בענין המילה על אברהם (יפ"ת):

נעשה לו הקב"ה כריע. סיומא דלעיל דקמפרש רעהו מלך על אברהם שעל היותו בעל חן נעשה לו הקב"ה ריע:

ומתוך אהבתו חוזר לתחילת הדרשא השייך כאן אוהב טהר לב (יפ"ת):

דייש. הכל דשין עליה:

דממיגין. [הערוך לא פירשו וענינו] לשו מיסמוס ומירוק כד"א נמוגו כל יושבי כנען:

דמלחלחין כו'. [לקמן פס"ט ל"ג ליה ובפירש"י כתוב] ס"א דמלחלין מכתיך:

משקשקין. ממרחין וממרקין וע"ל פרשה ד':

מן חובתיך. מעונותיך:

רדיה. כלי מחרישה לא תחרוש תרגום אונקלוס לא תרדי:

ה"ג ר' אחא הא סימן טוב. בירושלמי דקדושין ובתוספתא פרק שני דב"ב וחכמים אומרים לא קנה עד שיחזיק א"ר יעקב וה"ג בילקוט ועי' במדרש רות בפסוק וזאת לפנים [התהלך בארץ וגו' גרסינן]:

ושמתיה ביד מוגיך. דמגיין מכתיך:

ס"א. ומלחלחין מכתיך. ע"כ:

אפילו הן לטובתיך משקשקין ליך מן חוביך. כמה דתימא כמשק גבים שוקק בו כלומר מדיחין אותך מעונותיך:

ס"א. רדיה מחרישה. ע"כ:

מה עפר הארץ כו' דאם לענין הריבוי לבד הל"ל והרביתי את זרעך כחול הים (יפ"ת):

יהיו מפוזרים רמז שזרעו יהיה מלא הגוים:

שנמשלה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים:

מבלים כל כלי מתכות. שהמתכות שניתן בעפר מעלה חלודה והוא מתעכל ומתקלקל:

דייש הכל דשין עליה:

דממיגי מכתך פי' דמלחלחין מכתך. וענינו דרך משל שמצערין אותם תמיד כמי שמתעסק במכת אדם ומלחלחה שמצערו:

משקשקין מענין המסה ומירוק שיהיו עונותיהם נמסים והולכים להם ע"י היסורים:

ברביבים תמוגגנה. הוא סימן ברכה כרביבים:

בפלטריות ברחובות:

ומעבירים רדיא כלי מחרישה. לא תחרוש תרגום אונקלוס לא תרדי ולקמן פ' ס"ט הגי' מעבירים כרים. והוא ע"ד על גבי חרשו חורשים:

קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. תני בברייתא הקונה שדה והולך בה הלך בשדה בין לארכה בין לרחבה קנה עד מקום שהלך כדברי רבי אליעזר שהיה ר"א אומר הלוך בשדה קנה מקום הלוכו וחכמים אומרים עד שיחזיק אמר רבי יעקב בר זבדי טעמא דרבי אליעזר מהכא קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה הלך בה וקנאה בהלוך אלמא קנה עד מקום שהלך ובבבא בתרא מפרש ולרבנן התם משום חביבותא דאברהם אבינו כדי שתהא נוחה לפני יהושע:

תנא הילוך בשדה כו'. הגירסא דהכא משבשתא ובפ' המוכר פירות תניא הלך בה לאורכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי ר"א וחכ"א אין הלוך מועיל כלום עד שיחזיק. מ"ט דר"א דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי כדי שיהיה נח לכבוש לפני בניו (יפ"ת):